"איך מצמיחים את רצפת העץ של חדר הילדים, איך מגדלים תקרה" (יעל גלוברמן) ירון מתפעל מיכולתה של קהילה קטנה בגליל המערבי, אליה הוא קשור בקשר אישי, לקיים ערבות הדדית מפוארת בעתות משבר ואילו דניאלה מקריאה לו ידיעות מתפרצות מתוך קבוצת הפייסבוק שלה הנקראת: "הקבוצה המגניבה של יד אליהו" –עזרה לאווז צולע מול היכל נוקיה!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/01/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[צלילי פתיחה]
ירון: [מקריא]
"שׁוּב חָזַרְתִּי אֶל הַכְּפָר
הַיּוֹדֵעַ לְהַחְזִיר בִּתְשׁוּבָה.
בִּתְשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה מַדּוּעַ חָזַרְתִּי אֶל הַכְּפָר
אֹמַר:
לֹא בִּגְלַל גַּעְגּוּעִים
וְלֹא בִּגְלַל דְּחִיָּתָהּ הַחוֹזֶרֶת וְנִשְׁנֵית
שֶׁל אֲהוּבָה תּוֹבְעָנִית מֵהָעִיר.
אֲבָל נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לְגַלּוֹת
אֶת הַסּוֹד
שֶׁל חֲלֵב אֵם וּבְכִי לֵדָה
וְנוֹף כַּפְרִי."
דניאלה: על הסיבות לחזור אל הכפר כותב המשורר, המתרגם והסופר בן העדה הדרוזית, נעים עריידי, שנפטר לפני עשר שנים.
היי, אבא.
ירון: שלום לך.
דניאלה: הכפר שעליו כותב המשורר, שהפך לפני כמה שנים, אגב, באופן רשמי לעיר - [צוחקת] לא המשורר, הכפר שעליו הוא כותב הפך לעיר - הוא היישוב הגלילי התחתון, בעל השם הלא-סגור-על-עצמו, מע'אר או מג'אר או מראר. אבא, כאדם גלילי למחצה - איך אומרים את השם?
ירון: זה [ע' גרונית] מע'אר, זה הגימל הזאת, לדעתי.
דניאלה: עוד פעם תגיד.
ירון: מע'אר. [דניאלה צוחקת] זה הגימל הערבית הזאת.
דניאלה: אוקיי.
ירון: שכותבים אותה בעברית ע'.
דניאלה: אז זה הכפר. זה הכפר שעליו הוא כותב.
ירון: זה הכפר, כן.
דניאלה: ואנחנו מדברים על זה הפעם, בגלל שגם לך יש קשר לגליל, במקרה שלך הגליל המערבי, שספג מכה קשה במלחמה. לפרקים הוא היה אפילו מפונה כמעט כולו, אני חושבת, מתושבים. ושהתנהלותו בזמן המשבר, שהיה מאוד ארוך, שבה [כך במקור] את ליבך. ובכלל, אתה מרבה להתפעל מגווניה ואופניה של הקהילתיות, [מגחכת] בתור אדם מאוד לא קהילתי. אז ראשית, אבא, ספר בקצרה על איזה יישוב מדובר, על איזה יישוב שובה את ליבך, ואיך התגלגלת אליו. אבל בקצרה, כי זה באמת סיפור ארוך.
ירון: לפני כמה עשרות שנים נשלחתי מטעם העיתון שבו עבדתי אז, "ידיעות אחרונות", לסקר איזה מאורע בתחום האמנות, ליישוב אבירים, יישוב קטן שנמצא על גדתו הדרומית של נחל כזיב, בתוך יער-עד של אלון ואלה, ולקחתי איתי את אמא שלך. וכשהגענו לשם אמרנו לעצמנו, "למה שלא נתגורר פה באחרית ימינו?" כלומר, אחרי שנצא לגמלאות. ואכן, בנינו שם בית. זה לא… זה היה מפעל די מאתגר, כי אנחנו מעולם לא הצלחנו לתכנן משהו מעבר לשלושה חודשים, וייתכן מאוד שאני מפריז אפילו בהערכת הזמן הזו. והנה, אמרנו לעצמנו, הנה הזדמנות להחליט על משהו ולבצע אותו. אז ביצענו.
אלא מה? החיים לא משחקים כפי שאנחנו מצווים עליהם, ואמך חלתה אנושות והפסקנו להגיע לשם, וחיי העבודה שלי התארכו הרבה מעבר למה שחשבנו. אבל קשרתי קשרים במקום הזה, מדי פעם אנחנו מבקרים בבית. עד שהתחילה המלחמה, ואז, כמובן, לא היה טעם להגיע לשם. וגם אתם, ילדיי ונכדיי שכבר גדלו, כבר לא משתמשים בבית הזה בזמן המלחמה. נתתי אותו למישהי מיישוב סמוך, שאין לה ממ"ד בבית. יש לה שני ילדים קטנים, והיא משתמשת בבית הזה. ואני עוקב אחרי מה שקורה ביישוב, גם באמצעות טלפונים לידידים שלי, אבל בעיקר באמצעות שלושה אתרים אינטרנטים שמנהלים תושבי היישוב. כשהגענו לשם היו שם בסך הכל 40 משפחות.
דניאלה: יישוב קטן.
ירון: היום יש כבר 80, כי הרחיבו את המקום.
דניאלה: אבל…
ירון: איזה 300 תושבים.
דניאלה: התשוקה הייתה, מה - לנוף? או לאורח החיים הקהילתי? או מה…
ירון: תראי, אני חושב שאהבה לפסטורליה. שנינו, היה לנו קשר… אמא הייתה כמה שנים בקיבוץ, בגליל העליון.
דניאלה: ואתה היית ב…
ירון: ואני אוהב נוף וטבע, גם אני הייתי בבית-ספר חקלאי. אינני יודע, זה נראה לי מקום נכון להזדקן בו. גם המגוון האתני, הייתי אומר, של האוכלוסייה, הוא כמו בלבנון. את יודעת, היישוב הסמוך לשלנו, פסוטה, הוא יישוב ערבי-קתולי.
דניאלה: נכון.
ירון: לידו יישוב שמייסדיו היו כורדים. לידו העיירה הגדולה חורפיש, שזה דרוזים.
דניאלה: דרוזים, נכון.
ירון: וליד זה… מעלות עצמה זה יישוב שמחציתו בערך… בין היהודים…
דניאלה: יש שם מושבים, יש שם מושבים גם עתיקים.
ירון: יש מושבים, כן.
דניאלה: של עולים, ו… נכון? המון עדות.
ירון: זה מושבה… זה המועצה האזורית מעלה יוסף, נקרא…
דניאלה: כן.
ירון: …היישובים האלה באזור. יש שם קיבוצים ליד, והמירון הקרוב. אני לא יודע, זה, לדעתי, המקום היפה ביותר בארץ.
דניאלה: אוקיי.
ירון: למה לא להיות שם?
דניאלה: בעיקרון אני חושבת שקהילות קטנות זה הגיהנום, בסדר? ככה נראה הגיהנום. אני יכולה להבין, נגיד, משיכה לאיזה בית כפרי בלב יער, זה כן. אבל המחשבה של לחיות בקהילה אנושית קטנה, זה נראה לי ממש… ממש…
ירון: כן.
דניאלה: אגב, זה מגובה גם במחקרים. יש לזה פוטנציאל של סכסוכים הרבה יותר גדול, כי יש משהו ב… אתה יודע, לא סתם יש מושג כזה שנקרא "הפרעת אישיות קיבוצניקית". זאת אומרת, זה באמת… זה… זה בעיה. אז אני… מעניין אותי, כאילו, האם חשבת בכלל על הדבר הזה? זאת אומרת, ש… דמיינת את עתידך ביישוב קטן? מה חשבת, שתצטרף לטקס הביכורים במושב ותהיה אחד מהכותבים של התסכיתים, ואמא תאפה סופגניות, ותשבו בערב ותרכלו על יוסקֶ'ה ומירקָ'ה שהתגרשו? מה ראית בדמיונך?
ירון: תראי, האמת היא שלא חשבתי.
דניאלה: כרגיל, כן.
ירון: אבל אם אני חושב בדיעבד, ייתכן שאני חשבתי שבתוך הקולקטיב הזה אני אוכל להיות בודד. כלומר, יש לי אפש… יש אפשרות כזאת. ובאבירים, יש לומר, הם נותנים לך מנוח. הדרישות שלך לחיות בקולקטיב הם די קטנות.
דניאלה: אוקיי.
ירון: מה שיפה בעיניי הוא…
דניאלה: כן, ממה אתה מתפעל?
ירון: רוח ההתנדבות, שבאה לידי ביטוי פנטסטי בתקופת המלחמה. [דניאלה מהמהמת] אני עוקב אחרי האתרים באינטרנט.
דניאלה: כן.
ירון: אני רואה איך האנשים מסייעים זה לזה. וצריך לומר שהיישוב הזה, את יודעת, במונחים סיניים או אמריקאים, כמובן הוא לא רחוק משום מקום. הוא לא רחוק אפילו מנהריה, שזה הבירה האזורית. נגיד, זה חצי שעה נסיעה.
דניאלה: כן.
ירון: במונחים ישראלים, בלי שתי מכוניות קשה מאוד להסתדר שם. צריך להביא את הילדים לבתי-הספר שלא נמצאים ביישוב. צריך… כל קנייה, האוטובוסים מגיעים אחת ליום בַמקרה… יש תלות הדדית. ו… אחר-כך, לכל אחד יש כשני דונם קרקע. יש המון סידורים שצריך, שתלויים בניהול מקום כל-כך קטן. יש המון דרישות. יש מים, יש ביוב, ויש חשמל, ויש תקלות, ויש כלבים שצריך לטפל בהם ולהזריק להם זריקות נגד כלבת. ויש עדרים, ויש חזירים בתוך החורש. ויש, ויש, ויש. את לא יכולה לתאר לעצמך…
דניאלה: כן.
ירון: …כמה זה מטריח לגור במקום כזה.
דניאלה: אוק… נכון, נכון.
ירון: אתה צריך לחיות כמו חוואי בטקסס.
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: את יודעת, רחוק. ואז נבחנת…
דניאלה: הערבות הדדית.
ירון: עַבַּדוּת [כך במקור] הדדית.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ואני אומר לך, ואני אומר…
דניאלה: ואז זה יכול להיות או אסון, או באמת…
ירון: נכון.
דניאלה: …סיפורים נפלאים.
ירון: ואז אני עוקב ואני רואה מה אנשים עושים זה למען זה. אני אומר לך, שאם מישהו בדרך בין פסוטה, זה ש… חצי קילומטר ליישוב שלנו, נתקע עם תקר בגלגל, והוא מודיע בטלפון: "יש לי בעיה", תוך שתי דקות אחד השכנים יבוא לסייע לו. זה לא ייאמן! ואם למישהו חסר, אני יודע? שום, כי הוא רוצה לבשל איזה תבשיל עם שום… ראשית כל, כמובן הנשים. ראשית כל, זה הנשים. הנשים הם אלה שיוזמות ואלה שמשתפות, ואלה שיוצרות את הקשר.
דניאלה: אז…
ירון: בלי… עם הגברים זה לא היה עובד. אחר-כך אני רואה איך מנהלים את הישיבות של ועד היישוב, כמה זה מסודר. יש בחור אחד ששמו דיוויד גור, [דניאלה מגחכת] אני מוכרח לתת לו כבוד. הוא כבר שנים אחראי לעניין הזה. את לא יכולה לתאר לעצמך. אם ממשלת ישראל הייתה מתנהלת…
דניאלה: כמו היישוב.
ירון: עם פרוטוקולים מסודרים.
דניאלה: כן.
ירון: עם הקפדה על מי משתתף בישיבה, לתעד את זה. מה אומר כל אחד…
דניאלה: כן.
ירון: מה חושב כל אחד, איך מגיעים לפשרות, איך לא רבים…
דניאלה: אבא, אבל מה…?
ירון: …ואם יש מריבות, אז איך מיישבים את המריבות? אין לך מושג איזה מדינה הייתה פה.
דניאלה: במקומות אחרים לחלוטין, אני רוצה לספר לך על יד אליהו, בסדר? יד אליהו, איפה שאני מתגוררת עכשיו. זה בסך הכל שכונה בפאתי מזרח תל אביב, כן? זה מה שהיא. אבל יש קבוצה בפייסבוק שנקראת… זה נקרא "הקבוצה המגניבה של יד אליהו", בסדר?
ירון: [מצחקק] נחמד.
דניאלה: ככה היא נקראת, כי יש את הקבוצה העתיקה יותר של יד אליהו, והיא פחות מגניבה. אז קמה קבוצה מתחרה והיא נקראת "הקבוצה המגניבה של יד אליהו". עכשיו, זה אתר פייסבוק שוקק. וכל מה שאתה מתאר שם, קיים גם פה. אני רוצה אפילו להקריא לך כמה מהמודעות שנתקלתי בהם ב"קבוצה המגניבה של יד אליהו".
ירון: בבקשה. כן. מעניין.
דניאלה: הנה, למשל: "יש פה משפחות של מילואימניקים? אני אשמח לסייע בקיפול כביסה".
ירון: איזה יופי. איזה יופי.
דניאלה: "היי, למישהי…"
ירון: אז רגע, אני רוצה לשסע אותך פה.
דניאלה: כן.
ירון: התושבות שנותרו ביישוב בזמן המלחמה, מבשלות ומכבסות לחיילים ליד היישוב שלנו.
דניאלה: דרך אגב, גם בתל אביב יש… הוקמו קבוצות ייעודיות לכיבוס, לשינוע, לבישול, וזה דברים מדהימים, שבסופו של דבר צמחו בגלל הקרקע המאוד נוחה של… אתה יודע, כל הזמן מדברים על הרשתות החברתיות ואומרים עליהם דברים נורא-נורא מכוערים. זה הדברים היפים שנוצרים שם.
ירון: שנינו צודקים להפליא.
דניאלה: לגמרי. אז רגע, אני…
ירון: איזה נפלא לצדוק.
דניאלה: נכון. אז רגע, אני רוצה להקריא לך עוד, כי זה פשוט… תקשיב למודעות. אתה, נדמה לך שזה איזה כפר נידח בגיאורגיה [ירון צוחק] "יש בשכונה קהילת בעלי מחמצות לייעוץ, הכוונה ואימוץ גורי מחמצת…" [ירון צוחק] עכשיו, עונים לה מתחת עשרים איש. "בואי, תקחי, יש לי גור מחמצת" כן? זה לא איזה…
ירון: גור מחמצת!
דניאלה: כן. אוקיי?
ירון: אני חושב שחלק מהמאזינים לא יודעים על מה מדובר.
דניאלה: מחמצת של לחמים.
ירון: של… כן.
דניאלה: "מתארגנת קבוצת רכישה לאבוקדו מסוג אטינגר. אפשר לפנות ישירות אל החקלאי שמגיע מהעוטף במיוחד". "הֵיי, מי בשכונה עושָׂה כוסות רוח?" [ירון צוחק] "הֵיי, אחד מהם צולע. דיווחתי לעירייה על מנת שיטפלו בו. אודה אם עוד כמה ידווחו להם". מי צולע, אבא?
ירון: איזה כלבלב, ודאי.
דניאלה: לא.
ירון: מי?
דניאלה: אווז. יאורית מצרית.
ירון: שנמצאת היכן?
דניאלה: יאורית מצרית. אני… סליחה, אני מראה לך את התמונה, אתה רואה?
ירון: כן.
דניאלה: זה זוג יאוריות מצריות, זה אווזים נודדים בשמי זה. מישהי בשכונה ראתה שאווז אחד צולע.
ירון: אבל איפה הם מקוננות, [כך במקור] ה…?
דניאלה: אז היא כותבת בקבוצה.
ירון: איפה הם מקוננות? יש פה אגם, ביד אליהו?
דניאלה: יאורית מצרית זה סיפור מדהים, אבל זה אולי לתוכנית אחרת. זה מין פולש.
ירון: כן.
דניאלה: שעכשיו משתכן בארץ. זה החתולים העצומים… זה אווזים, אבל הם בגודל של כלבים.
ירון: כן.
דניאלה: יש הרבה ביד אליהו, כי יד אליהו זו שכונה יחסית עם הרבה מאוד מקומות ירוקים. ומדי פעם אתה רואה זוג יאוריות מצריות. הן גם מונוגמיות. אז מישהי כותבת בקבוצה שהיא ראתה…
ירון: כן. זה לא מסוכן לילדים? הם לא…
דניאלה: זה ידיעה פורצת. זה ממש זה. לא, לא. אני ממשיכה.
ירון: [צוחק] אז יש לטפל ב…
דניאלה: היא ראתה… אתה מבין?
ירון: ברגל הפגועה של ה…
דניאלה: לא, תבין את מימדי הקהילתיות. מישהי מכריזה שיש [ירון צוחק] יאורית מצרית צולעת.
ירון: איזה יופי.
דניאלה: ושצריך להתקשר למשטרה.
ירון: איזה יופי.
דניאלה: "למישהו יש קייס לגיטרה שסבבה להם להשאיל לסופ"ש? תודה ושלום". אז זהו, זה סתם דוגמאות, אבל אני חושבת שקהילתיות היום, אתה לא חייב לגור ביישוב מבודד.
ירון: נכון, נכון. אבל אני רק רוצה להשלים, שאצלנו, באבירים…
דניאלה: [מגחכת] אצלנו באבירים…
ירון: יש הרבה ידיעות "נראתה שמ…"
דניאלה: שממית, כן.
ירון: איזה זוחל, "נראה על הכביש, לא לדרוך עליו". ואז יש צילום, ו"בבקשה לזהות לאיזה תת-מין הוא משתייך".
דניאלה: אה, בטח.
ירון: אחר-כך יש כל הזמן… תושבי אבירים עוסקים הרבה בחיפוש אחרי כלביהם האובדים. אני לא יודע למה. לכל אחד יש כלב, כמובן. באבירים, זה יישוב בתוך יער, יש הרבה כלבים. אז "מישהו ראה את ז'יז'י של משפחת שמיר?"
דניאלה: [צוחקת] ברור. גם כאן, גם כאן.
ירון: עכשיו, כולם מכירים את הכלבים של כולם.
דניאלה: כן.
ירון: כמו ש… כפי שמכירים, יותר טוב מכפי שמכירים את התושבים. את מבינה?
דניאלה: [צוחקת] ברור, ברור.
ירון: ז'יז'י הוא חום לבנבן, נמוך.
דניאלה: [מגחכת] המון כלבים יש באבירים. המון. המון כלבים.
ירון: כן. וכל הזמן הולכים לאיבוד, [דניאלה מגחכת] ואחר כך מוצאים אותם. והבשורה באתרים הוא [כך במקור] "ז'יז'י הלך לאיבוד", "ז'יז'י נמצא, תודה". כל הזמן. המון כאלה.
דניאלה: אז אני חושבת ש…
ירון: כי הרי זה אומר על…?
דניאלה: רגע, מה שאני רוצה להגיד זה…
ירון: כן.
דניאלה: שאני חושבת שקהילתיות באמת, זה סוג של תכונה שאפשר להשריש אותה בכל מקום. אני שמתי לב, למשל, שיש בניינים שמתנהגים בקהילתיות יתר…
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: …ויש בניינים שלא. יש בניינים שזה שואה מה שהולך בין הדיירים. שמתי לב גם, אפרופו, שלפעמים התכנון העירוני, או איך שאתה מתכנן את הבית, יכול להוביל לקהילתיות. למשל, אדריכלות שמשקיעה משאבים בחללים משותפים, בחצרות משותפות, בונים קהילתיות. לפעמים אתה צריך, נגיד כמו שבנו את משכנות עובדים, שזה היה, אתה יודע, זה היה…
ירון: מעונות עובדים.
דניאלה: מעונות עובדים. אז גם שם הייתה קהילתיות. אתה לא תראה את זה בגורדי שחקים, כי גורדי שחקים זה תכנון א-קהילתי.
ירון: נכון, נכון מאוד. אני גד… אחרי פטירת אמך אני התגוררתי בגורד שחקים כזה.
דניאלה: נכון.
ירון: אחד מגורדי השחקים של תל אביב. זה היה בלתי-נסבל, לדעתי. אני לא הכרתי את השכן שלי מעבר לדלת, וזה נכון.
אבל זה אחת השיחות הכי אופטימיות שאנחנו קיימנו, לדעתי. אני לא יודע, יש בשיחה שלנו איזה התרוננות ושמחת אה… שמחה בַאנוש, לא? איזה אמון ביכולתו…
דניאלה: נכון.
ירון: ביכולתם של בני-האדם לחיות…
דניאלה: נזכרתי בעוד סיפור נורא יפה. דווקא על מישהי ששנינו מכירים היטב - אחותי-בתך. נזכרתי שיום אחד עידית, אחותנו שגרה בנס ציונה, באזור של… של וילות, נכון? כאילו, שזה קצת דומה לאפקה. זאת אומרת, זה כן מגודר. זה לא משכנות עובדים בשום צורה. זה אנשים בונים את הבתים שלהם ושמים חומה.
ירון: כן.
דניאלה: ולחלקם יש בריכה. זה אזור די עשיר של נס ציונה. ויום אחד עידית, שמתגוררת שם, שרק עברה לשכונה הזאת, אמרה שזה לא ייתכן שדיירי הרחוב לא מכירים אלו את אלו, והיא החליטה שצריך לרקום מפגש, והיא רקמה מפגש כזה, וכל אחד היה צריך להביא אוכל.
ירון: ועשו מסיבה ב…
דניאלה: ועשו מסיבה.
ירון: בסמטה, כן. ברחוב.
דניאלה: והדבר הקטן הזה גרם, כאילו, מאותו רגע ואילך, זה שינה את היחסים בתוך הרחוב.
ירון: נכון. זה סיפור נהדר, זה סיפור נהדר.
דניאלה: ועוד סיפור עוד יותר פסיכי, ועוד יותר מכמיר לב, זה שבעלה של… של אחותי, החליט שקהילתיות זה גם הקיפודים שעוברים מחצר לחצר בין הבתים. ושכדי לדאוג לקיפודים, שזו חיה שצריכה ללכת הרבה מאוד קילומטרים בלילה כדי למצוא מזון, לא ייתכן שאנשים יבנו גדרות שבהן הקיפודים לא יכולים לעבור. והוא הקים מיזם, שכל אדם שיש לו בית ויש לו גדר כזו, חייב להכין כמה פתחים לקיפודים כדי שהם יוכלו להסתובב.
ירון: כמו במעברים, כמו ב…
דניאלה: כמו במעברים, בדיוק.
ירון: כמו בכבישים, כן.
דניאלה: והוא… וזה היה פרויקט קהילתי, של לבנות לקיפודים מעברים בתוך נס ציונה.
ירון: כן, אבל צריך…
דניאלה: אז קהילתיות יכולה להיות באמת דבר נהדר. אני רק אומרת, לא חייבים דווקא יישוב גלילי.
ירון: זה… זה נכון.
דניאלה: ואחד הדברים הכי מעניינים בהתלהבות שלך, שאין אדם פחות קהילתי ממך. אין אדם פחות קהילתי ממך! [ירון צוחק] אני לא יכולה בכלל לדמיין אותך במצב שבו אתה שוהה באיזה…
ירון: אסיפה כללית.
דניאלה: אסיפה כללית.
ירון: של השכונה.
דניאלה: או טקס, או חג שבועות במושב. הרי אין ציניקן ממך. אין לך יכולת להיות בתוך… בתוך הווי, רק להתבונן מבחוץ. מה נפל עליך? אני לא מצליחה להבין את זה.
ירון: עובדה שנפל. זה היה כבר לפני עשרים שנה, ועובדה שאני עדיין שם.
דניאלה: ומתפעל.
ירון: נכון שאני לא גר כל-כך שם, אבל את צודקת, את יודעת? אין קץ לתמיהות. [דניאלה צוחקת] האדם הוא לא מה שאתה… מה שהוא חושב שהוא. יש פה איזה צדדים חבויים. אולי אני אוהב אדם, למרות הכל? מי יודע?
דניאלה: אולי אתה מתקנא באהבת אדם.
ירון: יכול להיות, יכול להיות. עד כדי כך שאני מנסה להידמות לאוהב אדם. כן?
דניאלה: להידמות. [צוחקת] כן, טיפוס קהילתי.
ירון: לא, אני מתפעל באמת מאנשים שהם לא כמותי.
דניאלה: נכון. בדיוק, בדיוק.
ירון: שיש להם יכולת, כמו אחותך הקטנה, שהיא אגב, לא במקרה המירה את… היא הייתה חוקרת בתחום מדעי הטבע, והיום היא עובדת סוציאלית.
דניאלה: נכון.
ירון: וזה לא מקרה שהיא החליטה שהעיסוק העיקרי שלה, שבו היא רוצה…
דניאלה: עידית, עידית היא… כן, נכון, נכון. היא ממש…
ירון: זה אנשים.
דניאלה: נכון.
ירון: זה אנשים. וזה לא מקרה שבעלה הוא חוקר טבע, אז לכן הוא עוסק בקיפודים, כן. זה לא מקרה. ואני מביט מבחוץ, אבל מתפעל מאנשים שהם טובים ממני, במובנים מסוימים לפחות. זה גם טוב, לא?
דניאלה: נכון, אנחנו צריכים לבנות את הקהילה של הבלתי-קהילתיים.
ירון: [צוחק] כן.
דניאלה: אבל זה באמת נורא-נורא יפה. קהילתיות זה דבר יפה.
טוב, אז בוא נסיים כאן, ונסיים בשיר של המשוררת, הסופרת והמתרגמת, יעל גלוברמן, שנקרא "איך שורדים" [כך במקור] מתוך ספרה האחרון "מפת חצי האי", שיצא לאור לפני השביעי באוקטובר, ובכל זאת, השאלה שבו נשמעת אקטואלית להפליא, גם לתקופה וגם לפרק.
רק ניפרד מהעורכת שלנו, מאיה קוסובר, ניפרד מהמסכיתות והמסכיתים, נזכיר שאפשר למצוא אותנו בכל היישומונים, ונחכה לפגוש אתכם בפרק הבא.
יעל גלוברמן, "איך שורדים?"
[צלילי סיום]
ירון: [מקריא]
'מַה קּוֹרֶה לַנִּּצוֹלִּים, אחֲרֵי שֶהַנוֹרָא
נִּפְסַק, כְּמוֹ סְעָרָה?
מַה קּוֹרֶה לָהֶם אַחֲרֵי שֶהַדָבָר שֶהֵם שָרְדוּ
שָקַע, וְהֵם שָׁבִים ומְגִּיחִּים הַחוּצָה וּלְמַעְלָה
כְּמוֹ קְרָשִׁים מֵאֳנִיָּה טְרוּפָה,
חוֹתְרִים בְּכָל כֹּחָם מִן הֶעָבָר
לְכֹל הָעֲבָרִים?
הַכֹּל צָף בְּעוֹלָמָם הַצָּף.
אֵיךְ שׁוֹתְלִים אֶת זֶה עַכְשָׁו,
אֵיךְ מַצְמִיחִים אֶת רִצְפַּת הָעֵץ שֶׁל חֲדַר הַיְּלָדִים,
אֵיךְ מְגַדְּלִים תִּקְרָה?
אֵיךְ הֵם מַצְלִיחִים לִפְתֹּחַ כֹּל בֹּקֶר דֶּלֶת,
מַזְרִימִים מַיִם בַּבֶּרֶז
וּתְמוּנוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בחלון,
ומוסיקה מִן הָרַדְיוֹ,
וְאַהֲבָה מִיָּדַיִם שֶׁחַמּוֹת מֵאַהֲבָה
כְּשֶׁהַסֶּדֶק בְּגֶזַע הָעֵץ שֶׁבֶּחָצֵר
קָשׁוּר לַקֶּרַע בְּחֶבֶל הַנַּדְנֵדָה?'
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments