אבא תרחם - החיים בעיר
- טלי ארזי
- Oct 12
- 12 min read
עִיר בְּלִי קוֹנְסֶפְּצִיָּה, טִיחַ נוֹפֵל, תְּרִיס מִתְיַפֵּחַ, אוֹטוֹבּוּס מֵת (מאיר ויזילטיר). "אבא תרחם" מתפעל מתנופת הבנייה של העיר, מאוהב במנופים ובעגורנים, אבל זוכר היטב את מצוק הכורכר ואת פריחת הנרקיסים ליד נחל הירקון ודניאלה מתעבת בניינים חדשים ומשוגעת על קורקינטים חשמליים. שיחת הרמה לחיים בעיר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/05/2025.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה קצבית]
ירון: [מקריא]
"יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל-אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל-אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל-אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל-אביב
עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת
יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל-אביב"
[צליל מעבר]
דניאלה: אני לא בטוחה שתיאור העיר מנקודת מבטו של מאיר ויזלטיר עדיין מקיים קשר עם המציאות של תל אביב 1925 [כך במקור], אבל זה שיר נהדר שהולחן על-ידי שלמה גרוניך ושנורית גלרון שרה אותו מדהים.
ירון: נכון.
דניאלה: אז אנחנו נדבר היום על המרחב העירוני.
ירון: שלום, בתי.
דניאלה: שלום, אבי.
שנינו חיים בתל אביב. אתה במרכז כעת, ואני יותר בפריפריה שלה, בשכונת יד אליהו, וחשבתי שנעשה אולי שיחה קלילה על דברים שאנחנו אוהבים במרחב העירוני. אבל לפני זה, אולי קודם היסטוריה עירונית קצרה. בעצם הערים שגרת בהם הם ירושלים, תל אביב, פריז תקופה מסוימת - זהו.
ירון: כן.
דניאלה: לא גרת בערים אחרות.
ירון: א… לא. אָה, בחיפה, בתקופת השירות הצבאי שלי, שנה בערך.
דניאלה: באמת?
ירון: כן.
דניאלה: לא ידעתי. עד כמה התרחקה, אבא, תל אביב של היום מתל אביב שאתה זוכר אותה בילדותך?
ירון: או… מרחק עצום. תראי, מספר התושבים בתל אביב של אז היה בוודאי כעשירית ממספרה [כך במקור] כיום. תל אביב הייתה עיר של גבעת כורכר. הגבעה הזאת התכרסמה לחלוטין, היא איננה קיימת יותר. כמו גם המצוקים הגדולים שיורדים, משתפלים בבת אחת אל חוף הים. וחוף הים כולו מכוסה צדפים וכשאתה דורך עליהם ברגליים יחפות, הצדפים נשברים מתחת לכפות רגליך. ו… כן…
דניאלה: אבא, זה תיאור פיוטי ממש.
ירון: נכון.
דניאלה: נורא יפה, כן.
ירון: ובירקון הילכו ספינות קיטור, שלקחו אותך מהשפך אל "שבע טחנות", בשבע טחנות היו ממש שבע טחנות קמח. והיה שם בית קפה ערבי, עדיין יש לי תמונה מאוד יפה, שאני כבן ארבע…
דניאלה: עם אביך.
ירון: …של אבי, מחבק אותי בזרועותיו, ומ… אני זוכר את נתזי המים של ה… המים משתברים אל הסלעים במורד האשד הזה. כך אני מרגיש עד היום.
דניאלה: חיות?
ירון: בעלי חיים? אני לא בטוח שאני זוכר. אני זוכר את [מצחקק] גן החיות בצו…
דניאלה: תנים?
ירון: בוודאי, כן.
דניאלה: כן.
ירון: בוודאי. א…
דניאלה: קיפודים? צבים?
ירון: אָה, היה, היה…
דניאלה: היה…
ירון: אני חושב שמעבר לירקון היו עוד ג'מוסים, שהערבים בשייח מונס [כך במקור] עדיין רעו, נדמה לי, בביצות בחורף. והיו המון נרקיסים. כשהעזנו לעבור את הירקון צפונה, היו עדיין שדות של נרקיסים, גדושי נרקיסים. כן, העיר הייתה שונה מאוד.
דניאלה: אוקיי. אז זה לא העיר של… זה לא דומה לעיר של היום.
ירון: יש חלקים בעיר שכן דומים.
דניאלה: כן.
ירון: הרחובות המרכזיים - אחד העם, אלנבי, זה כן, פחות או יותר. היום כמובן הכל מתחדש, עוד מִצְטַמְחוֹת קומות על הבניינים הישנים. אבל זה דומה עדיין, כן.
דניאלה: [מהמהמת] מה אתה אוהב בעיר?
ירון: הכל קרוב. כי זה מקום שאתה במרחק של הליכה… היום גם קשה לי כבר ללכת, אבל נניח שהייתי קל רגליים… אז בעיקר בית-החולים… [צוחקים]
דניאלה: הבנתי, הבנתי.
ירון: איכילוב, שהוא כנראה בית-החולים הטוב ביותר בארץ, אולי. אחר-כך, שדרות רוטשילד. מישהו אמר פעם, אולי אפילו חברתי לחיים מיכל, שבין הבימה לבין רחוב אלנבי בתל אביב, זה הקילומטר היחיד השפוי בארץ [דניאלה מהמהמת]. אתה רואה איזו מין נוחות כזאת [מדבר לאט] - שחורים, ותיירים, ופיליפינים, וזקנים, וצעירים, ושמאל, וימין. כולם מתגודדים שם והולכים באיזה מין נחת כזאת. יש בתי-קפה קטנים בתוך השדרה, וכמובן קקי של כלבים בכל מקום, וזוהמה.
דניאלה: ומדרכות עקומות, ו… כן…
ירון: ומדרכות עקומות וטינופת, ו…
דניאלה: אבל שדיברנו על זה, אמרת שאתה… אחד הדברים שאתה מאוד אוהב בעיר, זה את תנופת הבנייה.
ירון: נכון.
דניאלה: אז תסביר ותנמק, ואני אצטרף.
ירון: אני גר, כאמור, במרכז תל אביב, מולי בונים כעת על מגרש החנייה היחיד שנותר בסביבתנו.
דניאלה: כן.
ירון: וממש מול אפי, הצטמח מגדל שקוראים לו "עגורן". עגורן זה crane באנגלית.
דניאלה: כן.
ירון: זה עגור, כן? מהמילה "עגור" באנגלית. ואני מתבונן ממש כמעט בפניו של האיש בקצה… בחוד המגדל הגבוה הזה.
דניאלה: בבוטקה הקטנה הזאת.
ירון: בבוטקה הקטנה הזאת, יושב במין תא שקוף, בגובה של שמונה קומות, ואני אוהב את ה… אני אוהב מודרניזם. אני אוהב את [מתלהב] הכוח העצום שבמכונות האלה. את הזרוע הענקית הזאת סובבת. את ארבע הכבלים האלה יורדים ואוחזים במתפס כזה, שמרים משקולות עצומות.
דניאלה: כן.
ירון: ואני אוהב את כלי החפירה, אני אוהב את הרעש, אני מאוד אוהב…
דניאלה: אבא, אתה כמו ילד בגן, בן, בן חמש, זה מה שילדים בני חמש אוהבים.
ירון: לגו…
דניאלה: כן.
ירון: את הלגו. נכון. אני מאוד קדם פוסט-מודרניסט. אני מאוד מודרניסט בעניין הזה. אני שייך למאה ה-19.
דניאלה: אתה… הבנתי.
ירון: אני אוהב גשרים, אני אוהב רכבות, אני אוהב עוצמה. את הכוח שבשרירים של הפלדה. ואני אוהב פועלים.
דניאלה: בקישור [כך במקור], פשיסט. קוראים לזה פשיסט [צוחקת]. כוח, כן.
ירון: יש, אם את רוצה, יש קשר רעיוני, כמובן.
דניאלה: כן.
ירון: אבל לא צריך ל… פשיסט איטלקי, הייתי אומר, כן?
דניאלה: פשיסט איטלקי [צוחקת], אוקיי.
ירון: כן.
דניאלה: אתה יודע, זה נורא מצחיק, כשאתה מדבר על תנופת הבנייה, אני גם כן, גם כאן, הרי כל העיר היא מעצמת בנייה ומגדלים.
ירון: נכון.
דניאלה: הרי זה משהו משוגע. וגם מיד אליהו, שבאמת הגעתי אליה, ורציתי לגור בפריפריה של תל אביב, ב… אז היא גם כן א…
ירון: משתנה לגמרי.
דניאלה: משתנה לחלוטין. ואני תמיד נדהמת מכמות העבודה הנדרשת…
ירון: נכון.
דניאלה: …לתכנון מגדל, זה דבר מדהים. וכאן…
ירון: זה לא יפה? זה לא… גאון האדם.
דניאלה: אז כן, זה נורא-נורא יפה. זה נורא יפה, וכמה שאתה מסתכל, אתה עדיין לא מבין איך זה מתרחש. זאת אומרת, אתה עוקב אחרי בניין שהולך ונבנה מול עיניך, ועדיין, ברגע שהוא עומד, אתה בעצם לא מבין עד הסוף איך הדבר הזה קרה. [בהתלהבות] איך זה קרה?
ירון: כן.
דניאלה: איך, איך זה ישר? איך זה קירות? איך זה זכוכית? איך, איך משחיל…
ירון: זה, זה מופלא.
דניאלה: זה מופלא.
ירון: זה מופלא.
דניאלה: גם רציתי להגיד את הדבר שאני לא אוהבת בקשר לתנופת הבנייה, זה, אני שונאת מִקסוּם, ואני לא אוהבת לראות את ה…
ירון: את אוהבת בזבזנות קלה.
דניאלה: אני אוהבת איזה רוחב…
ירון: את החצי המוזנח - את, את אוהבת?
דניאלה: כן.
ירון: כן?
דניאלה: כי במקסום אתה רואה…
ירון: נעליים ישנות.
דניאלה: לא, נכון. אבל אני מתכוונת, בתנופת הבנייה אתה רואה את הגרגרנות הנדל"נית. הגרגרנות הנדל"נית מגעילה אותי. זאת אומרת, עושים את המינימום שצריך כדי שתהיה לך תקרה מעל הראש, אבל היא תהיה נמוכה. ולא יהיה דבר כזה שנקרא יותר הול, כי הול זה… אפשר לסגור אותו לחדר ולמכור את זה בתור דירת ארבעה חדרים. ואני לא אוהבת את העיצוב הזה של הבניינים שלמטה בלובי, תמיד יש איזה אותה ספה מודרנית כזאת, עקומה, ואתה יודע, בחצי עיגול. אני לא אוהבת לראות את המקסום. מה שהיה נורא-נורא יפה בתל אביב הישנה, זה כל הדברים הפרוּמים. אני אפילו תריסולים אני אוהבת. תריסולים לפחות מספרים איזשהו סיפור. אפילו מזגנים שתקועים כמו פצעים, מרגשים אותי באיזשהו אופן, כי אתה רואה שאין יד מכוונת, שיש בזה איזשהי רוח פראית. הבנייה, תנופת הבנייה התל אביבית, היא בדיוק הפוכה.
ירון: כן. אני מבין אותך לגמרי. הכלב שלי, שאני מוליך אותו לפחות פעם ביום, מוליך אותי לכל מיני חורבות בתוך הפאר, חצרות אחוריות, ואז אני, למשל, כבוטניקאי עלוב, אני מנסה לזהות גם את הצמחים שמתפראים בחצרות האחוריות האלה, ואתה לא יודע שהם גדלים בתל אביב. כל מיני עצים ישנים בני מאה שנה פתאום באיזה חצר אחורית.
דניאלה: גם הקצ…
ירון: ויש לך המון הפתעות, כי אנשים בנו באופן בלתי חוקי בלי סוף פה, כאילו אין משטר ואין משמעת.
דניאלה: נכון.
ירון: אז אתה רואה כל מיני בּוּטְקֶס…
דניאלה: ביד אליהו בכלל…
ירון: כל מיני בוטקס כאלה, כן?
דניאלה: ביד אליהו זה טירוף. יד אליהו, יד אליהו זה ממש בני ברק.
ירון: כן.
דניאלה: זה ממש בני ברק.
ירון: נכון.
דניאלה: אנשים בונים באמת, זה אי-אפשר לתאר, על עצים, הם בונים [צוחקת] הם בונים סלונים וכניסות.
ירון: כי את, את… תראי… למה את, אבל למה את מתעבת את ה…
דניאלה: בגלל רוח האנרכיזם.
ירון: לא, מה פתאום?! את אריסטוקרטית, את רוצה תקרות…
דניאלה: אה, הפוך?
ירון: [בציניות] את רוצה תקרות גבוהות, ושלא יהיה הול אל הסלון לקבל שם אורחים. את יודעת… מי… איזה חוצפה זאת? מי גידל אותך ככה? ודאי שמנצלים כל שטח, כי העיר הזאת היא צפופה, בארץ הצפופה ביותר בעולם. בקרוב היא תהיה אכן כזו. ואת נידונה לחיות בתוך צפיפות, וצפיפות דורשת יעילות! מה אפשר לעשות? עוד מעט לא תהיינה מיטות על הר… שארבע רגליהם עומדות על הרצפה [דניאלה צוחקת], אלא כולם ייפלו מהקיר, את יודעת? ממש, ודאי, הכל יהיה בנייה פלסטית, מוכנה מראש, מהירה ביותר, ו…
דניאלה: אז אתה יודע, אבל אני רק רוצה להגיד לך, נגיד, אני מאוד אוהבת את הצפיפות והקוטן היפני, בסדר? [ירון מהמהם] אני לא הייתי ביפן…
ירון: ידעתי שתלכי לשם.
דניאלה: נכון.
ירון: כן.
דניאלה: כי יש משהו שהוא לא רמאי בזה.
ירון: כן.
דניאלה: אומרים לך, 'זה צנוע, זה קטן, תסתפק בזה, אדם לא צריך יותר מ-30-40 מטר', ואני אוהבת את זה. כאן יש… הרהבתנות, כן? והניסיון למכור לך, ב-פוילע שטיקים, דירות מפונפנות, כשאתה מרגיש את השקר. זה מה שמעצבן.
ירון: שכולם זהות, אגב.
דניאלה: שכולם זהות, ברור.
ירון: כן.
דניאלה: שכולם זהות. מה עוד אתה אוהב בחיים העירוניים?
ירון: מה הזכרנו? הזכרנו את הקרבה של כל מה שאדם בגילי זקוק לו.
דניאלה: שאדם יכול ולא הולך אליהם. אני מתה על כל המקומות הנפלאים שאליהם אני לא הולכת, כמובן.
ירון: אז חלק אני הולך, יש למשל…
דניאלה: אני נורא אוהבת, למשל, שיש בתי קולנוע, למרות שאני חושבת שלא הייתי בסרט כמה שנים.
ירון: ותיאטראות ניסיוניים, למשל. רק עכשיו קראתי ביקורת של ננו שבתאי על תיאטרון שיש בו שתי נשים, שאת כל ההצגה מנהלות בתוך משהו דמוי המבורגר.
דניאלה: כן.
ירון: היא מלח… חולקת שבחים לכישרון הפורץ של שתי הנשים הנפלאות האלה, אני אלך לראות את זה.
דניאלה: אז אני רציתי לספר שאני… אני מאוד אוהבת קורקינטים חשמליים [במבוכה], בסדר? א…
ירון: כן. נכון, יש בזה משהו נפלא.
דניאלה: אני מתה על זה. יש לי מנוי, אגב, לכולם. ואני משתמשת המון בקורקינטים חשמליים. אני יודעת שזה נורא…
ירון: למה?
דניאלה: ואנשים מתים ונדרסים.
ירון: אבל לא את נדרסת.
דניאלה: אני דורסת.
ירון: את דורסת.
דניאלה: כן, אני דורסת.
ירון: נו, אז זה בסדר. [מצחקק]
דניאלה: ואני ממש משוכנעת שיום אחד אני אמות מזה.
ירון: לא!
דניאלה: כן!
ירון: לא! אז…
דניאלה: כי אני גם, כי אני גם נוסעת בחוסר אחריות נוראי.
ירון: אני יודע.
דניאלה: א… אני לא לוקחת איתי קסדה לכל מקום…
ירון: את גם נוהגת ככה.
דניאלה: נכון. אז אני לא לוקחתי איתי קסדה, תמיד, ולא לכל הקורקינטים יש קסדה, אז אני גם, באמת, אני נוהגת נורא, חסרת אחריות…
ירון: למה את צריכה לספר לי את זה, תגידי?
דניאלה: כדי שתדאג לי [ירון נאנח]. כדי שתדאג לי. אבל אין כמו תחושת החופש, והנעורים…
ירון: את צודקת לגמרי. אני, אני אהרוג אותך.
דניאלה: …שממלאים את לבי כשאני רוכבת על קורקינט. באמת. מה היחס שלך לבתי-קפה? זה בעצם… הרי תל אביב זה בתי-קפה.
ירון: זה נכון, אני לא הולך לבתי קפה, בגלל קשיי השמיעה שלי. אני לא מצליח לשמוע בתוך ההמולה הזאת של בית-קפה.
דניאלה: ולפני? ולפני?
ירון: וגם השולחנות הקטנים מדי, הם בדרך כלל גורמים לי לכך שאני אפיל מסביבי כל מה שנמצא על השולחן. אני הפלתי קנקנים [דניאלה צוחקת], ספסלים [כך במקור], שהושלכו על שמלות של שכנים. לא נעים, לא נעים לי, לא נעים לי. אני…
דניאלה: מעולם לא עבדת בבית-קפה, נכון?
ירון: לא.
דניאלה: לא ירדת עם הלפטופ שלך…
ירון: לא, וגם חוץ מזה, אני…
דניאלה: …ואמרת למלצר "את הקבוע. את הקפה הקבוע שלי". לא היית…
ירון: לא, תראי, אף פעם…
דניאלה: …משוכני בתי קפה קבועים.
ירון: לא, תראי, כשהייתי צעיר, אז בסביבה הבוהמית שבה אני הסתובבתי, אז היו כמובן קבוצות שהיה להן שולחן קבוע בבתי קפה. אבל אני תמיד הרגשתי שאין לי שולחן, ולא מקבלים אותי, באמת, לשום חבורה מהחבורות האלה, והרגשתי תמיד לא נוח. אז זה מבטא משהו מהכמיהות שלי שלא התגשמו…
דניאלה: אז גם שלי.
ירון: …להיות ראש שולחן.
דניאלה: אז גם שלי.
ירון: אף פעם לא הייתי ראש שולחן.
דניאלה: אני אף פעם לא הצלחתי לעבוד בבית-קפה, ואני מצטערת.
ירון: אָה, לעבוד בבית קפה?
דניאלה: כן.
ירון: בנעורייך עבדת.
דניאלה: מה עושים הצעירים? הם…
ירון: אבל בנעורייך עבדת.
דניאלה: …לוקחים איתם לפטופ, יושבים בבית קפה, מאיה בטוח עובדת בבית-קפה.
ירון: דניאלה, כשהיית בת 15 או 16 הלכת לעבוד בבתי קפה.
דניאלה: אה, כן, ברור. מלצ… יותר ברים, יותר ברים.
ירון: ברים? כן?
דניאלה: איפה שיש הטרדות מיניות, שם עבדתי.
ירון: בדיוק.
דניאלה: בחרתי את המקומות עם ההטרדות המיניות, כן. איזה עיר ריגשה אותך במיוחד בעולם, או בכלל? זאת אומרת, איזה עיר זכורה לך כחוויה עירונית מפליאה? מפעימה?
ירון: ראשית, לא, לא שהייתי בערים רבות לבד מפריס, שבה חיינו כארבע שנים. אז אני לא יכול… אין מקום כל-כך להשוואה. אבל בהרף עין, משום מה בריסל מצאה חן בעיניי מאוד, ואחר-כך ערים במזרח [דניאלה מהמהמת]. ערים במזרח.
דניאלה: למה?
ירון: למשל, כשהייתי ב-יאנגון, בבורמה, מה שנקרא, כן?
דניאלה: כן.
ירון: אממ… והצבתי שם מצלמה, עשיתי שם סרט…
דניאלה: כן.
ירון: ברחוב הראשי של הבירה.
דניאלה: כן.
ירון: התפאורה, האנ… זרם האנשים ש… אמרתי, ביקשתי מהצלם להציב על תלת-רגל את המצלמה, ולא לעשות דבר, רק לצלם את האנשים שחולפים. כיוון שזו ארץ מרובת שבטים…
דניאלה: כן.
ירון: והאנשים שומרים על המסורת של הביגוד שלהם…
דניאלה: כן.
ירון: אז אתה רואה מין מחזה פנטסטי, קרנבלי, של…
דניאלה: של ערב-רב?
ירון: של אנשים חולפים על פניך, ואתה יכול לזהות, אם אתה בקיא באנתרופולוגיה של בורמה, אתה אומר, אה, זה משבט שָׁן, זה מס… סיני…
דניאלה: מעניין.
ירון: [בהתפעלות] זה משם, וזה משם, וזה משם. וכולם חולפים בהמונים, בצפיפות עצומה. אחר-כך…
דניאלה: זה נשמע שיכולת להציב גם מצלמה כזאת בניו יורק, היית רואה דבר די דומה.
ירון: לא, אחר לגמרי.
דניאלה: למה?
ירון: כי אין, אין אותה נאמנות למסורת השבטית.
דניאלה: אה, אוקיי. כולם הופכים לאמריקאים, כן.
ירון: אחר-כך אני זוכר, אני זוכר יום אחד בהאנוי, אני חושב, ב-ויאטנם, שדווקא שם יש איזה אוניפורמיות. בעיקר בבוקר, שנשים שכולם קטנות, ורזות, ויפות מאוד, כולם לבושות בלבן, מביאות את הילדים שלהם על אופניים לבית-הספר. ועמדתי שם, והבטתי בזרם הזה של הנשים הצעירות, עם… האמהות הצעירות, עם הילדים הרכובים איתן על האופניים. אני זוכר גם את המראה הזה. א… כמובן פריס, אבל פריס אני יכול לדבר עליה שעות, זה לא… היא לא נדלית.
דניאלה: אז אני רוצה לספר איזה סיפור קטן. א… הנכד שלך, הבן שלי, חי במשך שנה וחצי בעיירה שנקראת אולומוץ, בעיר קטנה.
ירון: אולְמוץ, כן.
דניאלה: אולְמוץ.
ירון: בצ'כיה.
דניאלה: בצ'כיה, הוא למד שם. ואני נסעתי לבקר אותו, אוקיי? ואני חושבת שלראשונה בחיי לא נסעתי כתיירת, זאת אומרת, לא הייתי צריכה להספיק שום דבר, או לראות שום דבר, או לא לבקר בשום מוזיאון. אין שם איזה מונומנט שחייבים לראות ולסמן עליו וי, אלא פשוט באתי להיות איתו שבוע. סתם ללכת בעיר - יפה, נקייה, שקטה, לא מטורפת, שמתנהלת בצורה הגיונית [ירון צוחק]. אני זוכרת שחזרתי נורא-נורא מתוסכלת.
ירון: כן.
דניאלה: אז אנחנו נסיים בשיר של חיים גורי, ממשוררי דור תש"ח, חתן פרס ישראל, שאתה, אבא, אהבת מאוד. והאמת היא שאנחנו החלפנו בינינו די הרבה שירים, ובסוף ביקשת לקרוא את השיר הזה. אז אולי תגיד למה בעצם אתה גם… בשורה - למה אתה אוהב אותו, ולמה את השיר.
ירון: זה לא מתפארת את שיריו של גורי, אבל הוא מספר על משהו שדומה, במקרה…
דניאלה: כן.
ירון: …למה שסחתי לך על השטחים המוזנחים שעוד נותרו בתל אביב.
דניאלה: א-הא.
ירון: אז הנה הירושלמי מגיע לתל אביב. הוא כבר לא מכיר אותה, ותראי מה קורה לו.
דניאלה: אנחנו נגיד תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו, וניפרד מכם, המאזינות והמאזינים שלנו, אנחנו נפגש בפרק הבא.
חיים גורי, "בתחנה המרכזית הישנה".
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
'שׁוּב וָשׁוּב אַתָּה שָׁב אֶל הַמְּקוֹמוֹת הָהֵם
וְהֵם דּוֹמִים מְאֹד וְשׁוֹנִים מִשּׁוּם מָה,
כְּאִלּוּ הִסְתּוֹבֵבְתָּ בְּבֵּירוֹּת אוֹ בְּפִּירֵאוּס.
אז נִרְאֶה שֶׁזּוֹ הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָׁנָה.
וְשׁוּב, הַסוּבָּארוּ שֶׁלְּךָ נֶעְלָם לוֹ.
בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתָ, וְנָסְעוּ אִתּוֹ.
וְעַד שֶׁאַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת עִקְּבוֹתָיו, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה,
כְּבַר זֵכֶר לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ בְּאַחַת הַמִּשְׁחָטוֹת.
וְהָרְחוֹבוֹת הָאֵלֶּה, הַיְּדוּעִים לְךָ מִיַּלְדוּתְךָ,
כְּמוֹ נַעֲשִׂים לְעֵינֶיךָ פָּחוֹת וּפָחוֹת מֻכָּרִים,
וְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ פֹּה הָלְכוּ מִזְּמַן לְעוֹלָמָם
וּבָאוּ בִּמְקוֹמָם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים וּשְׁלָטִים אֲחֵרִים.
כְּדָאִי לְךָ לָשׁוּב הַבַּיְתָה כִּי נוֹרָא מְאֻחָר,
אוֹ לְפָחוֹת לְטַלְפֵּן הַבַּיְתָה, לְהַרְגִּיעַ אֶת אִשְׁתְּךָ.
אַתָּה מוֹצֵא שָׁם לֹא הַרְחֵק חֲנוּת, "הַכֹּל לַנֹּעַר",
וּלְיָדָהּ אֵיזוֹ מִסְעָדָה מִזְרָחִית, חֲצִי מוּאָרָה.
יוֹשְׁבִים שָׁם פּוֹעֲלִים זָרִים, שׁוֹתִים בִּירָה וּבְּרֶנְדִּי
וְאִתָּם כַּמָּה צְעִירוֹת דּוֹבְרוֹת שָׂפָה זָרָה.
הֵן עוֹבְדוֹת, כַּנִּרְאֶה, בִּמְכוֹן הָעִסּוּי "קוֹפֶּנְהַגֶן"
וּבָאוּ הֵנָּה לְהַפְסָקָה קְצָרָה.
אוֹמְרִים לְךָ שֶׁסָּגוּר, שֶׁאֵין לָהֶם טֶלֶפוֹן,
מַצִּיעִים לְךָ בְּטוֹבוֹת לָלֶכֶת מִשָּׁם.
חֲבָל. אִלּוּ חָשַׁבְתָּ מֵרֹאשׁ הָיִיתָ מַחֲנֶה אֶת הָרֶכֶב
לֹא הַרְחֵק מִפֹּה, בְּמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה שֶׁל הָעִירִיָּה.
הָיִיתָ מְשַׁלֵּם כַּמָּה שְׁקָלִים, מוֹצֵא אוֹתוֹ, בְּשֶׁקֶט.
עַכְשָׁו אֵין לְךָ מָה לַעֲשׂוֹת, יֵשׁ לֵךְ בְּעָיָה.
זה קוֹרֶה לְךָ לֹא פַּעַם, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה,
הַנִּמְשָׁךְ וְאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַחוֹלְמִים אוֹתוֹ.
הָיִיתִי מַסִּיעַ אוֹתְךָ אַךְ לָקְחוּ לִי אֶת הַסּוּבָּארוּ
וְעַד שֶׁאָמַרְתִּי גֶּ'ק רוֹבִּינְסוֹן וכבר פֵּרְקוּ לִי אוֹתוֹ.
לֹא הִשְׁאִירוּ בֹּרֶג עַל בֹּרֶג מִכָּל הַסוּבָּארוּ.
חֲבָל. הוּא עָשָׂה רַק עֶשְׂרִים אֶלֶף, הָיָה רֶכֶב טוֹב.
בַּיָּמִים הַטוֹבִים הָהֵם לֹא הָיָה לָנוּ סוּבָּארוּ
וְלֹא דָּאַגְנוּ שֶׁיִּגְנְבוּ לָנוּ אוֹתוֹ.'
[צלילי סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments