אבא תרחם - שלומית בונה
- כרמית הראל
- Jan 11
- 12 min read
"בסוכות היינו יושבים בסוכה שבחצר... וזקנו הלבן של סבי הוא זיכרון השלג בפסגות הרי האטלס". על "סוכת נחלים" שהפכה לקיט להרכבה עצמית והחליפה את שלומית; על הסוכות התלויות בשכונות החרדיות; על ארעיות, על קביעות ועל הפליטים שמעבר לגדר. ויש גם סיפור על אתרוג שנשכח באמצע טיול ג'יפים בטורקיה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/10/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
"בסוכות היינו יושבים בסוכה שבחצר, וסבתא שלי הייתה מביאה כלים מלאים בדברים שאהבתי לאכול, סבא היה תמיד מספר את אותו הסיפור על החמור ועל האונייה ואז הם הגיעו. וּזְקָנוֹ הַלָּבָן שֶׁל סָבִי הוּא זִכְרוֹן הַשֶּׁלֶג בְּפִסְגוֹת הָרֵי הָאַטְלַס, אוֹתָם לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם."
[מוזיקה מסתיימת]
דניאלה: זה היה קטע קצר של המשוררת תהילה חכימי, מתוך מסה בשם "ילדות תפוזים", שבנויה מפרגמנטים קצרים, שמתחברים לזיכרון ילדות ישראלית-מזרחית. וגם התוכנית שלנו תהיה כזאת. אנחנו בתוכנית בנושא סוכות.
הֵיי אבא?
ירון: כן? את תתחילי. כי, אני אגיד לך למה, כי הסוכה מאוד רחוקה מהזיכרון שלי. אינני זוכר מתי לאחרונה ישבתי בסוכה, או בניתי סוכה, זה היה לפני עשרות שנים.
דניאלה: לא בונים היום סוכות, יש "סוכות נחלים" [ירון צוחק] שזה משהו אחר לחלוטין מ"שלומית בונה סוכה". אין, זה היום זה מקֵט [כך במקור] של איקאה.
ירון: א-הא.
דניאלה: זה נורא-נורא פשוט. אבל אני, אני אתחיל בסיפור, בסדר, אז תשמע. אז כשהילדים שלי היו קטנים, אנחנו נסענו כל המשפחה בסוכות לטיול ג'יפים. נסענו לעתים נדירות וכזה מין חוויה משפחתית.
ירון: בארץ או בחוץ לארץ?
דניאלה: בטורקיה.
ירון: א-הא.
דניאלה: סוכות בטורקיה, בסדר? עכשיו, אחד מבני המשפחה, הוא דוס, אני לא אנקוב בשמו, אבל בוא נקרא לו "המְסַרְבֵּל", בסדר?
ירון: [צוחק] המכביד.
דניאלה: [צוחקת] המכביד…
ירון: כן.
דניאלה: בדיוק, המכביד. בוא נקרא לו "המכביד".
ירון: המנדנד.
דניאלה: כן. למה? למה זה… למה קוראים לו המכביד? כי בלי קשר לסוכות, חווית נסיעה לחו"ל עם דוס, זה כמו לטוס עם חולה סופני [ירון פורץ בצחוק]. באמת, אבל באמת.
ירון: עם מכשירי הנשמה…
דניאלה: יש לך מחוללי חמצן בצורת מנות חמות, ופריכיות וקופסאות השימורים וכף חשמלית. סליחה שאני מתעכבת רגע על התיאור, אבל באמת זה, זה דבר מדהים.
ירון: כן.
דניאלה: עכשיו, מילא הדבר הזה. איך דוס יוצא לטיול ג'יפים בסוכות?
ירון: כן…
דניאלה: איך הוא יוצא? זה הולך ככה: יש את התיק של הדברים של האנשים הרגילים… [צוחקת]
ירון: שזה אומר…
דניאלה: שזה תחתונים, גופיות, חולצות…
ירון: משחת שיניים…
דניאלה: משחת שיניים, מסרק, כל הדברים הרגילים. יש עוד תיק שבו נמצאים כל מחוללי החמצן והציוד…
ירון: הקודש והחול.
דניאלה: לא, לא, לא קודש, אלא המנות החמות. הוא הרי לא יכול לאכול שום דבר ב…
ירון: אָהה! זה קודש.
דניאלה: אתה לוקח תיק שבו יש לפעמים סיר קטן וקומקום חשמלי, וכף חשמלית ומינֵי חמות. זה, זה ברגיל.
ירון: כן.
דניאלה: אבל בסוכות, בנוסף לזה, בנוסף לדברים האלה, המסרבל החליט שהוא צריך לטוס עם ארבעת המינים.
ירון: א-הא. [פורץ בצחוק]
דניאלה: עכשיו, טיול גי'פים. טיול ג'יפים בסוכות.
ירון: כן.
דניאלה: אני לא, לא… כשחתמתי על הטיול הזה, אני לא הבנתי פשוט מה הולך לקרות. עכשיו, ארבעת המינים זה שתי אריזות נפרדות. יש אריזה אחת שנראית כמו חליל צד…
ירון: כן, זה הערבה.
דניאלה: …כי בפנים יש את כל הסמרטוטים הירוקים.
ירון: כן.
דניאלה: כן? וכל הדברים הארוכים [צוחקים], שזה ממש נראה כמו תיק, ויש קופסא לאתרוג.
ירון: א-הא.
דניאלה: אמרתי, בסדר, אוקיי, בנוסף לתיק עם האוכל ובנוסף לארבעה מינים, בסדר, נסתדר…
ירון: לימון. לימון כזה.
דניאלה: ואז הסתבר, אז הסתבר, שבסוכות [צוחקת] גם צריך לטוס עם סוכה. טיול גי'פים עם סוכה ניידת, בנוסף למה שאמרתי לך.
ירון: למה?
דניאלה: כי, מה זאת אומרת? אתה לא יכול את ארבעת המינים בלי סוכה. איפה אתה, איפה אתה…
ירון: אבל יש המון דברים דמויי סוכה…
דניאלה: אבל…
ירון: …במחוזות ההרריים של טורקיה. לא?
דניאלה: אז מכיון שהוא כנראה לא ה… לא הדוס הראשון שיצא, לא יודעת אם לטיול ג'יפים בסוכות, אבל הוא לא הראשון שיצא עם סוכה, גם לזה יש פתרון. זה מין אה… זה מין סוג של מטריה קופצת [צוחקת] כזאת…
ירון: א-הא.
דניאלה: כמו סוג של מטריה קופצת כזו מתוך זה. כל הדבר הזה, אבא, את כל הדבר הזה, לקחנו איתנו. אוכל, ארבעת המינים, סוכה, טיול ג'יפים. עכשיו, מה זה טיול ג'יפים? בכל ערב אנחנו ישנים באיזה כפר נידח אחר, קמים, אורזים, עוד כפר, עוד טבע. סבבה? ככה זה נראה. בכל ערב הוא פותח את המטריה הקופצת, יושב בתוכו [כך במקור] ועושה את מה שיהודי צריך לעשות, לדעתו, עם ארבעת המינים. טוב?
ירון: א-הא. חובט.
דניאלה: כן. עכשיו, אנחנו נסענו לטיול הזה עם סוג של חברה גיאוגרפית, אני לא זוכרת איך קראו לחברה, זו הייתה קבוצה קטנה. נוסעים אחד אחרי השני, לילה אחרי לילה, אחרי נהיגה של שעות, מגיעים. אנחנו חונים לילה אחד באיזה חור נידח, ואז מגלה המסרבל, שהוא לא מוצא את האתרוג שלו [ירון צוחק]. אין את האתרוג, אין את האתרוג. מחפשים, מחפשים, היסטריה מוחלטת, מסתבר שהוא שכח את האתרוג שלו, בהוסטל הקודם שישנו בו, לילה קודם [ירון צוחק]. עכשיו זה מרחקים עצומים, מרחקים עצומים. אנחנו התקשרנו לשם, ואכן האתרוג היה שם. עכשיו, אין, אין, אין, אין. כולם מרוטים, הוא לא יכול לנהוג את המרחקים האלה. גם נסענו אחרי המדריך, זה לא שאפשר למצוא את הדרך. זה הכל שבילים משוגעים. אבל הוא היה כל-כך מסכן, המסרבל. הוא פשוט אה… נשבר לו הלב, הוא עמד למות מצער. נכנסנו לכפר, תפסנו איזה בחור צעיר, ואמרנו לו, אתה [צוחקת] תהיה הנהג מונית שלנו. אתה תהיה הנהג מונית שלנו. תיסע להוסטל הקודם…
ירון: כן.
דניאלה: ותביא משם חבילה שמחכה לנו שם, כי בינתיים כבר התקשרנו להו… הכינו לנו את האתרוג. והוא הסכים בתמורה למיליון וחצי זוזים, לנסוע להביא מההוסטל את החבילה. עכשיו, לא הסברנו לו בדיוק במה הוא… במה מדובר, הוא רק הבין שהוא צריך להביא איזשהו חבילה. חבילה. עכשיו, תחשוב על זה אבא. נוסע…
ירון: איך אומרים בטורקית, [מחקה מבטא טורקי] אתרוג?
דניאלה: לא אמרנו אתרוג.
ירון: [ממשיך בחיקוי] את-רוג?
דניאלה: אמרנו תביא משם חבילה…
ירון: חבילה, אה. [צוחק]
דניאלה: זה המדריך הסביר לו חבילה. עכשיו, אני, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על האיש הזה, שבמשך חמש שעות נסע, כשבמושב האחורי שלו יושב לימון [ירון פורץ בצחוק]. לימון. יושב לימון, יושב לימון.
ירון: כן.
דניאלה: הוא צריך לשאול אותו, 'מה אתה רוצה לשמוע, אולי, בדרך?' איך, איך מסיעים לימון? נהג מונית שמסיע לימון.
ירון: כן.
דניאלה: עכשיו, הוא הגיע בול. כשהוא הגיע חזרה אלינו, הוא הגיע בול לשחרית של המסרבל, והושיט לו את הלימון, בפנים שאני לא אשכח לעולם, לעולם אני לא אשכח ל… אין יותר תימהון ממה שהיה נסוך על פניו. אם אתה רוצה דוגמה לתימהון, זה הפרצוף של הבחור הזה, שהושיט למסרבל את הלימון, אחרי שהוא נסע 10 שעות להביא אותו. זהו, זה הסיפור שלי על סוכות.
ירון: זה סיפור יוצא מן הכלל. תראי, סוכות הוא אחד משלושת הרגלים. אה, פסח, שבועות וסוכות. אבל לשניים הראשונים, לשבועות ולפסח, יש הסבר במקרא. אחד קבלת תורה, השני יציאת מצרים. לסוכות אני לא מצאתי הסבר, או הסבר שמתקבל על דעתי. אז חיפשתי פירושי חז"ל…
דניאלה: וחייבים לחגוג את סוכות, כי זה מדאורייתא, זה חג-חג. כן.
ירון: זה כן, כן. בהחלט. וב… הציוויים שקשורים בחג הם מאוד מפורטים…
דניאלה: מאוד.
ירון: מאוד מורכבים. אה, ההסבר הסביר ביותר שאני מצאתי אצל חז"ל, זה ההסבר של נכדו של רש"י או נינו, אני לא זוכר, רבי שמואל בן מאיר, שאומר שסוכות…
דניאלה: מה ההסבר?
ירון: סוכות הוא זכר לדור מדבר שלא היה לו, לא בית ולא נחלה. אבל אם זאת הכוונה, באמת, אז צריך שהסוכה תהיה פשוטה ודלה, וכך גם תכולתה. אבל חז"ל, למרבה ההפתעה, כשהתחלתי לעיין בדבר, הם מורים דווקא לקשטה ולרפדה בשטיחים…
דניאלה: כן.
ירון: לצייד אותה ברהיטים וכלי-בית, והמנהג הזה השתרש לא רק אצל חילונים, שבעיקר נהנים…
דניאלה: כן.
ירון: מבניין הסוכה על ידי הילדים…
דניאלה: כן.
ירון: ועצם השהות מחוץ לבית וכדומה…
דניאלה: כן.
ירון: אלא גם אצל אנשים שומרי מצוות. גם הם מאוד מפארים את הסוכה. זה לא מובן לי מדוע. אני זקוק להסבר חכם, ואין לי. עכשיו, אני מוכרח לומר לך, שכשאנחנו מדברים על סוכות…
דניאלה: אני, אני רק רוצה להגיד שני דברים, אני… אה, להפסיק אותך שנייה, שאחד מהדברים שלמדתי מהחיים עם דוס, זה שהחג עצמו, אתה לא חוגג רק את מה שהיה, אלא אתה מוצא את מה שהיה גם בתוך ההווה. זאת אומרת, כשאתה חוגג את פסח, אתה מחויב לחשוב על חירות עכשיו. זאת אומרת, זה לא רק עניין היסטורי בעבר…
ירון: כן.
דניאלה: אלא זה קיים גם עכשיו. אותו דבר הנוודות…
ירון: נכון. את, את…
דניאלה: זה לעניין שאתה הולך לדבר איתו. זאת אומרת, זה לא שאנחנו צריכים לחגוג רק את הפליטוּת…
ירון: ברור, ברור.
דניאלה: אלא אנחנו צריכים שיהיה בתוכנו את הגֶן ה"פְּלִיטִי".
ירון: אה… נו טוב. אז את כש…
דניאלה: להרגיש אותו. כן.
ירון: את מביאה אותי לאן שלא רציתי להגיע אליו, מפני שהאמת היא, שבחושבנו על סוכות השנה…
דניאלה: כן, קשה לחגוג אותו.
ירון: אנח… אסור לנו שלא לחשוב על 2 מיליון אנשים, שאין להם שום קורת גג מתחת לראשם, [מגחך] והמחשבה, נניח שהם היו יהודים במדבר, ובתוך גלי החרבות ברצועת עזה, הם היו צריכים להקים סוכות…
דניאלה: כן.
ירון: ולכסות את הראש רק במחצית, כדי שהשמש תחדור פנימה.
דניאלה: כן. כן.
ירון: אז זה הדבר היחיד שאמור היה להעסיק אותנו בחושבנו על משמעותו של החג השנה…
דניאלה: של פליטות. פליטות, נוודות…
ירון: תהיה השקפתנו על המלחמה אשר תהיה.
דניאלה: לגמרי.
ירון: אני מתקשה לחשוב על סוכות בהקשר אחר. אבל. אבל…
דניאלה: כן.
ירון: בכל זאת אנחנו יכולים לעשות את זה, מפני שחוץ מהקורבנות הישירים, אנחנו כולנו, או כמעט כולנו מסוגלים גם להסחת דעת. צריך לדעת, צריך להמשיך לחיות. לא נעים לרצות להמשיך לחיות, אבל מה ש… זה מה שקורה בפועל איתנו. אנחנו בוכים מול הטלוויזיה, אחר-כך אנחנו רואים תוכנית בישול, או איזה טיפלות אחרת. ואחר-כך שוב בוכים קצת…
דניאלה: כן.
ירון: אז אפשר לדבר גם…
דניאלה: דווקא אני חושבת שיש ספליט ממש מטורף. רוב האנשים יחגגו את סוכות, ולא יחשבו על ה… על אה… אבל בסדר.
ירון: אז הנה אני…
דניאלה: אז הזכרת, בסדר.
ירון: לאותם יחידים שמקשיבים לנו כעת, אני מזכיר, הם לא זקוקים להסגר [כך במקור]. אבל תראי בכל זאת…
דניאלה: מה שמפליא…
ירון: אם אני, אנחנו רוצים להתפלסף קצת?
דניאלה: כן, כן. מה שמפליא אותך זה איך נוהגי החג, עיקרו מתוכן את המשמעותם [כך במקור] המקורית.
ירון: מדויק, מדויק.
דניאלה: כן.
ירון: הפער הגדל הזה בין קיום המצוות כהלכתן לבין משמעות הדברים…
דניאלה: נכון.
ירון: כפי שאנחנו מפרשים אותם כמובן.
דניאלה: נכון. כן.
ירון: אנחנו נוכל להתפלסף על סוכות ולחשוב על היחסים בין הבית לסוכה.
דניאלה: כן.
ירון: היחסים הארכיטקטוניים ויחסי המשמעות. הבית קבוע, הסוכה ארעית. הבית חזק, הסוכה רעועה.
דניאלה: כן.
ירון: הבית מגן על יושביו מפני פגעי הטבע ואילו הסוכה…
דניאלה: כן, היום פחות, דווקא היום…
ירון: …מגינה רק במקצת. היא מסננת את קרני השמש…
דניאלה: כן.
ירון: אבל היא לא מגינה עלינו מפני, בפני מטר, ואז למשל הסוכה היא קלילה במובן החומרי, אבל אולי גם במובן המטפורי. וכולי. אנחנו… וגם משמעות הזמן בסוכה. אנחנו מארחים אנשים, אנחנו מסבים, אנחנו נותנים לזמן לחלוף וכדומה. אנחנו קלי-דעת יותר בסוכה, נכון? הכל קליל. וההרהור הזה הוביל אותי…
דניאלה: הסוכה בעיניי נורא דומה לפורים [ירון מצחקק]. אנחנו בעצם מתבקשים להתחפש למשהו שאנחנו…
ירון: לנוודים.
דניאלה: לנוודים.
ירון: עכשיו אנחנו נוודים.
דניאלה: על-ידי זה שאנחנו תולים מהחלון שלנו איזה מין כיעורת כזאת, וממשי… אה, והשכונות החרדיות הרי כולן בנויות, לצרכי השבוע הזה.
ירון: כן.
דניאלה: אז, אז הכל הוא בעצם התחפשות על התחפשות. זאת אומרת, סוכה שתלויה בקומה 13 בשכונה חרדית [ירון צוחק], שבנויה ככה שמעליה לא יהיה עוד מרפסת…
ירון: כן.
דניאלה: זה, זה הרי, זה התחפשות מוחלטת.
ירון: נכון.
דניאלה: שמעצבת, אגב, שכונות שלמות.
ירון: אז עכשיו מעניין אותי - ולא בדקתי את זה, ואני לא קרוב לעולם החרדי - באמת, האם מתמודדים עם השאלה הזאת? האם הדרישה לזכור את נדודינו במדבר מתיישבת באיזשהו אופן עם העובדה [צוחק] שאתה יושב במרפסת בקומה שלישית עם סוכה…
דניאלה: כן.
ירון: סוכה שמורכבת באופן טכני…
דניאלה: כן, באופן לא חוקי…
ירון: כן.
דניאלה: או באופן לא חוקי. בבני ברק הרי זה דבר מטורף, להסתובב בבני ברק בסוכות זה דבר, זה…
ירון: ומשאירים את זה כל השנה, דרך אגב.
דניאלה: כן. אז נראה לך בעצם שהם יצנחו, יצנחו על ראשים של אנשים, מרוב שזה בנוי בצורה אמפרוביזורית [כך במקור], בלתי…
ירון: אגב, את יודעת שבאמת חרדים עשירים, יש להם גג מתרומם…
דניאלה: כן.
ירון: שמסתלק. בעצם הם הרי ממשיכים לגור בדירה, אלא שהגג כמו שהיה פעם בבתי קולנוע פתוחים בחורף או בקיץ, את יודעת, פותחים אותם.
דניאלה: כן. נכון, מזיזים, נכון.
ירון: היה פעם "עדן הקיץ" ו"עדן החורף", יש לו גג או אין לו גג.
דניאלה: נכון. אבא, אבל גם הסוכות שאנחנו בונים זה "סוכות נחלים", זה בעצם קיט מאיקאה, זה דבר כל-כך כל-כך קל, אפילו אתה עם הידיים השמאליות שלך, יכול לבנות סוכה. אין לזה שום קשר יותר ל"שלומית בונה סוכה", ושילדים מגיעים לבית חולים עם מסמרים, לפחות מסמרים באצבעות, זה לא קיים יותר.
ירון: למרות שאת נותנת לי את האשראי הזה, אני מבקש אותך…
דניאלה: כן.
ירון: לא לדרוש ממני לבנות סוכה, כי אין לי שום ספק שאני אצבוט את האצבעות…
דניאלה: גם את זה לא תצליח…
ירון: את האגודל שלי.
דניאלה: לא, אבא, סוכת "נחלים".
ירון: כן.
דניאלה: מה שרציתי להגיד, שכמעט כל החגים ה… בסופו של דבר נעקרים ממשמעותם האמיתית. כשאתה חושב, נגיד, על פסח, על חג החירות, זה חירות אחרי 50 אלף ימי עבודה - הכל מעוקר. שבועות שהפך להיות חג מתן גבינה…
ירון: אחרי שאנחנו משעבדים…
דניאלה: [מרימה את הקול] חג מתן גבינה. אין חג!
ירון: 5 מיליון פלסטינאים. אז זה… רק זה?
דניאלה: בדי… כן. לא, אז…
ירון: כן? גם לגר בשעריך וכולי, איזה גר, מה…
דניאלה: אז, אז הסוכות בעצם זה חג אה… אבל מה שכן, זה חג שאנשים נורא אוהבים אותו.
ירון: סוכות.
דניאלה: סוכות. הוא כיפי.
ירון: כן, זה הרפתקה כזאת, כן. זה כמו לצאת לפיקניק.
דניאלה: הוא… בדיוק. הוא כיפי, יש בו משהו כיפי. הוא כיפי.
ירון: כיף להיות במדבר. כיף שיורדים עליך זרזירים ו-מן.
דניאלה: לא, זה כמו ש… זה כמו שילדים מקימים בתים מתחת לשולחן. אתה יודע, הרי כל הילדים רק…
ירון: נכון.
דניאלה: רק רוצים להקים מחבואים וזה.
ירון: נכון.
דניאלה: זה פשוט, זה פשוט… שפשוט יהיה לך כיף.
ירון: קוראים לזה "זוּלה" בלשון מודרנית.
דניאלה: בדיוק. נכון, נכון.
ירון: יש לנו זולה. אבל את יודעת, כשאני חיפשתי בכל זאת משהו פואטי…
דניאלה: כן.
ירון: שבו אולי נסיים את השיחה שלנו, אז דווקא בת זוגי, שהיא חכמה ממני ומשכילה ממני, היא הפנתה אותי לאיטלו קאלווינו. ולספר - איזה? "הערים"…
ביחד: "הסמויות מהעין"…
ירון: שבו מרקו פולו, הנווד מהמאה ה-12 או ה-13, מגיע לחצרו של קובלאי חאן, שהוא האימפרטור המונגולי הגדול שכובש את סין, והוא מספר לו על הערים המופלאות שהוא ראה במסעו. וכל הערים האלה מומצאות - בעצם ערים פואטיות, ערים שהם משל.
דניאלה: נכון.
ירון: משלים לא פשוטים, אגב, לפענח את קאלווינו.
דניאלה: נכון. כל פרק הוא משל על עיר אחרת.
ירון: נכון. והעיר הזאת, "סופרוניה" שמה, היא מהערים ה"דקות", הוא קורא להם, אחת מהערים "הדקות", והיא מחולקת לשניים. יש בה חלק אחד שהוא חלק…
דניאלה: אבל תסביר למה נזכרת בזה בהקשר של סוכות.
ירון: מפני שזה הערים הזאת [כך במקור], "סופרוניה" שמה…
דניאלה: כן.
ירון: מחולקת לשניים.
דניאלה: נכון.
ירון: יש חלק קל דעת, ויש חלק כבד משקל. החלק כבד הדעת [כך במקור] הוא החלק שבו נמצא המיניסטוריון [כך במקור], התעשיות, בתי החולים, בתי הספר. החלק השני הוא החלק שבו נמצא הקרקס וכדומה. והקרקס אפילו יש אופנועים…
דניאלה: ובתי השתייה.
ירון: אופנועים שמתהפכים…
דניאלה: נכון, נכון. כן.
ירון: ובתי מרזח וכדומה. אז זה נחמד, זה כאילו הצדדים הקלים, והצדדים כבדי הראש שבחיינו.
דניאלה: א-הא.
ירון: עכשיו, אחת בשנה…
דניאלה: וזה מסמל את הבית והסוכה?
ירון: אני יודע? אני מניח שזה מה שמסמל. אה, בעיניי.
דניאלה: אבא, אתה צריך לקשור גם אם זה מבחינה ממש רופפת. בכל זאת, צריך לקיים איזשהו קשר…
ירון: אני משאיר…
דניאלה: …עם נושא השיחה שלנו.
ירון: כמו כל מורה טוב, את הפרשנות הוא מותיר לתלמידים. אז אני אקרא, ואתם תפרשו איך שאתם רוצים. לדעתי זה קשור יפה מאוד בסוכה.
דניאלה: בסדר.
ירון: אז תראי. [מקריא]
"כך קורה שבכל שנה ושנה, בא היום ובו מפרקים הפועלים את חזיתות השיש, מורידים את קירות האבן ואת עמודי הבטון, מפרקים את המיניסטריון, האתר הלאומי, הרציפים, בית הזיקוק לנפט, ואת בית החולים. ומעמיסים הכל על גבי נגררות, כדי לעבור מכיכר אל כיכר, לצורך מסלול שנקבע מראש בכל שנה ושנה. במקום הזה שכאן, נשארת העיר סופרוניה של ביתני הקליעה למטרה, ושל הסחרחרות, ובה הצעקה התלויה ראשה למטה מרכב המגלשה. אָההההה! מעכשיו מתחילה היא לספור כמה חודשים וכמה ימים תיאלץ לחכות עד שתשוב לכאן השיירה, וישובו יתחדשו חיי השלמות."
כלומר, בחיינו, אם את רוצה, יש צורך - אבל אנחנו לא מסופקים תמיד - גם לחיי כובד ראש, וגם לחיי קלות דעת, וזה מה שמסמל את "סופרוניה" העיר. יפה?
דניאלה: יפה אבא, כן, כן.
ירון: טוב.
דניאלה: כן.
ירון: עוד משהו?
דניאלה: קביעוּת ונוודות.
ירון: אז…
דניאלה: רצינות וקלות דעת. אבל…
ירון: אבל יש עוד, עוד הקשר אחד שאת בחרת. אה… של רונית מטלון.
דניאלה: נכון. כי הארעיות שדיברנו עליה עכשיו, מזכירה לי דווקא קטע מתוך הספר "קול צעדינו" של רונית מטלון, שהוא רומן אוטוביוגרפי, קצת סוריאליסטי כזה, שבו היא מתארת את ילדותה בצריף, את ה…
ירון: במעברה. במעברה או…
דניאלה: כן.
ירון: בחולון, כנראה. נכון?
דניאלה: לא בחולון. רמת גן.
ירון: רמת גן.
דניאלה: רמת גן הישנה, בבית דחוס של משפחה יוצאת מצרים. אה… אז אולי נסיים בקטע הזה, כי יש גבול כמה אפשר להטריח את המאזינים עם קטעים, וזה קטע מאוד קצר. אממ… אני מדברת על הקטע שבו זיכרון הבית כמו מתגלם באחות הגדולה ובחול, החול הנודד, החודר פנימה.
ירון: ובריפיון הזיכרון, ברמאות של הזיכרון.
דניאלה: כן. כן, כן.
ירון: אתה לא זוכר.
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: זה לא תיעוד.
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: כן.
דניאלה: אז רק נפרד מהעורכת שלנו מאיה קוסובר, מעורך הסאונד והמיקס אסף רפפורט, ומכם המאזינות והמאזינים שהייתם איתנו, חג שמח, תפוח בדבש, רימון, הדס, לולב וערבה לכן ולכם, ניפגש שבוע הבא.
אבא, תקריא את הקטע שאני אוהבת.
[מוזיקה]
ירון: [מקריא]
"היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי־היסטוֹרי לחלוטין, לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע של הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם – או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פירורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא זכרה למשל את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה."
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments