top of page

אבא תרחם - שמיעה

"בכה בנאדם, בכה את עלומך. בכה אותם מרגע לידתך, את אימת גופך הכלה, את ידיעת עצמתך המתפוררת" (דוד אבידן).

בפרק המוקדש לאיבוד השמיעה ובניגוד להמלצתו של המשורר, ירון מדבר על השחרור המבורך מהצורך להתערות בסביבה ועל התפעלותו מהאפליקציה דרכה הוא שולט במכשיר שעל אזנו. דניאלה מאמינה לו, אבל חושבת שיש עוד מניע נסתר לעליזות שבה הוא מקדם את התפוררותו.

מגישים : דניאלה לונדון דקל וירון לונדון

עורכת: מאיה קוסובר

מוזיקת הפתיחה: עודד דוידוב

איור: דניאלה לונדון דקל


 

"אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי"

מוזיקה קלה ושמחה

ירון: 

"מה נותר,

זולת העיניים, המבט

שנשאר תלוי במרחקים כאובים, הזכר הכבה

של הצו הינקותי: בכה, בנאדם, בכה

את עלומיך. בכה אותם

מרגע לידתך, את אימת

גופך הכלה, את ידיעת

עוצמתך המתפוררת. ועכשיו –

הם מביאים לך רופא, רופא

הם מביאים לך. אם יש בך

עדין כוח לצעוק, אמר להם, אמר

במלוא האחריות, במלוא יעילות

מיתרי קולך העייפים:

"לא רופא, רבותי, לא

רופא – אלא תלין!"

 

דניאלה: זה היה קטע קצר מתוך שירו של דוד אבידן, "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים". וכפי שניתן לשמוע, המשורר הצעיר שהיה דוד אבידן בכותבו את השיר, לא מוצא הרבה טעם לחיות במצב הצבירה המכונה זקנה. אנחנו עם הפודקאסט הקצר "אבא תרחם". האבא הוא אבא שלי, ירון לונדון, שאחראי לכל החלק בחיים שלי שנקרא מה יהיה?! אבל מה יהיה?!

ירון: יהיה בסדר גמור, יהיה בסדר.

דניאלה: ואני, דניאלה לונדון-דקל, ביתו. אבא, יש לי איזו תוכנית כזו שאחת לכמה פרקים נדבר על

הזקנה. שלך אבא, לא שלי. גם בגלל שאני חושבת שאתה פרטנר נהדר בגלל המבט המאוד מפוכח וגם מטעמים אנוכיים כדי שאני עצמי, אני אצליח להתכונן לבאות.

ירון: [צוחק]

דניאלה: בתקווה כמובן שתספר לי כמה זה כיף. את הפרק הפעם אני רוצה להקדיש לאובדן השמיעה שלך.

ירון: כן, מה? אובדן מה? אמרת אובדן.

דניאלה: כן. השמיעה. השמיעה.

ירון: אוקיי.

דניאלה: אתה, איך לומר זאת בלשון חז"ל? חירש שוטה וקטן.

ירון: [צוחק]

דניאלה: נכון אבא?

ירון: כן, זה מה שאומרים על מי שנפסל לסנהדרין.

דניאלה: נכון. להיבחר לסנהדרין לא תוכל. אז בתור חירש שוטה וקטן, בוא נתחיל מהתחלה. ספר לי איפה זה התחיל, איך גילית שאתה לא שומע טוב?

ירון: לא אני גיליתי, חברתי מיכל שאמרה לי 'למה אתה לא משתתף בשיחה? ליד השולחן היו חברים ואתה ישבת מבודד כזה, תגיד אתה לא שומע טוב?' אמרתי 'לא, אני שומע מצוין, לא כל כך עניין אותי, אני יודע, לא, מה...' –'כדאי שתבדוק את השמיעה בכל זאת כי שמיעה מבודדת, שמיעה אתה לאט, לאט תחרוג מהחברה, בין כה וכה אתה שונא אנשים',

דניאלה: [צוחקת]

ירון: 'אז בכלל תפרוש'

דניאלה: גם יש קשר בין שמיעה לבין הידרדרות קוגניטיבית. זה לא לחינם.

ירון: יש טענה כזאת.

דניאלה: כן. לא טענה, ממצאים.

ירון: אז באמת הלכתי ובאמת השמיעה ירדה. נכון שבבדיקות השנתיות שמדי פעם כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" היו שולחים אותי מטעם המפעל! לבדיקה, רצו לחסוך לעצמם מתי להוציא אותי לפנסיה. באמת הצטיירה איזו תמונה בלוח התדרים שלהם שם שהשמיעה בטונים הגבוהים יורדת. זה תמיד מתחיל למעלה בטונים הגבוהים בצרצור הגבוה הזה, הטונים הגבוהים. אבל זה תהליך טבעי. כל אדם מאבד מיכולת השמיעה שלו במשך השנים או כמעט כל אדם.

דניאלה: נכון. אז אתה מותאם לגילך? אתה חירש תקין?

ירון: תקין למדי או בוודאי חירש תורשתי מפני שגם אמי הייתה חירשת, אפילו החירשות שלה התחילה מוקדם מדי, כבדות השמיעה. שם זה היה מצחיק קצת מפני שבאותן שנים,

דניאלה: אבא, גם אצלך זה מצחיק.

ירון: כן, אז ההצחקה היא באמצעות סיפורים. הסיפור על אמי שמכשירי השמיעה בזמנים ההם היו גדולים מאוד,

דניאלה: כן.

ירון: אבל היא לא רצתה להסגיר את העובדה שהיא מאבדת שמיעה, שיש לה מכשירים.

דניאלה: כן.

ירון: הייתה לה גם פאה נוכרית. באמצעות הפאה הנוכרית, הסיבים של הפאה הנוכרית, ניסתה להסתיר את המכשיר, אלא מה? המכשיר באותם ימים, היה לו פידבק. היזון חוזר, הוא מדי פעם צפצף.

דניאלה: כן.

ירון: אז היא הייתה מדברת איתך, 'ירון לונדון, מה שלומך? למה לא ראיתי אותך? ביפפפפפפפפפפפפפ!' ואז היא אמרה 'מה זה הצלילים האלה המשונים!?! מה? מה? מה? מה זה הצלילים המשונים האלה כל הזמן פה!?' [צוחק] אז כך גיליתי את כבדות השמיעה.

דניאלה: אז היא התביישה ואתה?

ירון: לא.

דניאלה: אתה מתבייש?

ירון: לא, תשמעי זה כמו משקופיים. משקופיים אני אומר בקמץ קטן כי כל הזקנים שמדברים יידיש אומרים שבע ווחצי(VOCHETZI). אז גם אני אומר המשקופיים. אז גם המשקופיים וכמו הברכיים שגם הן דפוקות אצלי, אז גם האוזניים דפוקות. נו מה?

דניאלה: אתה חלקי חילוף מהלך.

ירון: אני כולי חלקי חילוף, אני כולי אדם ביוני. את רוצה שאני אסקור לך את מה שאצלי מלאכותי בגוף?

דניאלה: כן, מהר.

ירון: אז נתחיל מלמעלה. נגיד טוב, קרחת כמובן, אותה אני לא מצפין, אני לא חובש פאה נוכרית. אחר כך עדשות העיניים אצלי מוחלפות כי הן קהו את יודעת במשך השנים, החליפו לי אותן. אני יכול לספר לך על זה.

דניאלה: לא, לא, אני רוצה סקירה מהירה.

ירון: אחר כך שיניים כמובן. כן, כמעט לא נותרו לי. [נוקש שיניים חמש פעמים]

דניאלה: כן. כן.

ירון: את שומעת את הנקישות? [נוקש שיניים ארבע פעמים]

דניאלה: כן, כן, אבא.

ירון: זה השיניים.

דניאלה: בוטוקס לא.

ירון: לא. נסקור למטה. אין לי עוד מסתמים בלב.

דניאלה: אוקיי, אל תרד אל האמצע, בסדר אבא? תדלג על חלק בגוף, בסדר? אתה יכול להגיע לברכיים. [צוחקת] תקפוץ מעל.

ירון: את לא מתכוונת לחיתול?

דניאלה: לא!!!!!

ירון: החיתול, החיתול,

דניאלה: כן, על החלק הזה אני לא רוצה.

ירון: ואחר כך הברכיים. אז כמובן יש לי שתי ארכובות מלאכותיות. עכשיו, כשהרכיבו לי אותן, שאלתי 'כמה זמן זה מחזיק?' אמרו 'המדע עוד לא יודע, הטכנולוגיה עוד לא יודעת כמה זמן זה מחזיק', אבל מתפתח עכשיו ארכובות כאלה ברכיים שקוראים להן ערביות. מה הקשר בין בני ערב, הישמעאלים לבין ברכיים? אמרו לי בגלל ההשתחוויה הזאת חמש פעמים ביום, אז מפתחים,

דניאלה: אהה, בגלל התפילות?

ירון: אז מפתחים ברכיים מלאכותיות שמתאימות לכריעה של הערבים.

דניאלה: לא נכון!

ירון: כן, באמת.

דניאלה: אנחנו נקדיש לזה פרק לדעתי לברכיים. אני רוצה שתתאר לי,

ירון: כן,

דניאלה: את השגרה שלך עם חירשות.

ירון: [צוחק]

דניאלה: עם החירשות. את היחסים שלך עם אובדן השמיעה.

ירון: טוב, אז יש לי מכשירים מאוד משוכללים, כמעט המילה האחרונה. לפני חמש שנים הם היו המילה האחרונה, יש התפתחויות.

דניאלה: מזהירות?

ירון: מדהימות בעניין הזה. המכשיר שלי נטען באמצעות קופסה קטנה שאני מנסה לא לאבד אותה כי גם הזיכרון וחוש ההתמצאות הלך לאיבוד.

דניאלה: [צוחקת]

ירון: אז לעיתים אני מחפש את האוזניים שלי בכל החדרים. אני שואל את מיכל 'אולי ראית את הקופסא?'

דניאלה: אתה קודם צריך למצוא את המשקפיים כדי לחפש את האוזניים.

ירון: בדיוק. שגם אותם אני שוכח.

דניאלה: אוקיי.

ירון: עכשיו, המכשיר שלי הוא נהדר. אפשר לכוון אותו באמצעות הטלפון הסלולרי לכל מיני סוגים,

דניאלה: מה זאת אפליקציית חירשות?

ירון: אפליקציה לכבדי שמיעה בבקשה!

דניאלה: אוקיי, הבדל.

ירון: אני יכול לבחור אם האטמוספירה הקולית היא מוזיקה או רעשים של מסעדה או שיחה פנים אל פנים.

דניאלה: עכשיו עם מה אתה?

ירון: אז רוב הזמן,

דניאלה: עכשיו עם מה אתה?

ירון: עכשיו שיחה פנים אל פנים. רוב הזמן שאני משוחח איתך, אני גם מכוון את המכשיר שלי.

דניאלה: הבנתי. זאת אומרת, יש לך מכשיר, יש לך אפליקציה.

ירון: באפליקציה.

דניאלה: סוגים שונים של,

ירון: של סביבות.

דניאלה: של סביבות שאתה מתאים את האפליקציה אליהן. אוקיי.

ירון: ואני מתעסק בזה הרבה מאוד זמן. זאת אומרת, הראש לא פנוי לשמוע קונצרטים. למשל כי אני מתעסק בשמיעת הקונצרט או באפשרויות לשמוע קונצרט.

דניאלה: למה יש תתי סעיפים? אתה עובר לכינור, פסנתר? [צוחקת]

ירון: לא תמיד האווירה הקולית, האטמוספירה הקולית הולמת את מה שהאפליקציה הזאת גוזרת עליי. אני כל הזמן היא לא מתאימה. אז תראי, ויתרתי. בהתחלה אמרו לי 'תשמע, אז יהיה בטהובן בלי כינורות, לא תשמע כינורות'. נחמות, כך גם עם העיניים. 'לא מוכרחים לראות הכל, אתה לא מוכרח כל הזמן לפזול לצדדים, אתה לא רואה, לא רואה, נו מה יש כבר לראות? ראית כבר'.

דניאלה: כן.

ירון: עכשיו עם האוזניים אותו דבר. 'מה יש לשמוע? מה כל כך יש לשמוע שאתה צריך לשמוע כל הזמן?'

דניאלה: כן.

ירון: 'אז לא תשמע טלוויזיה את הכל. את הפטפוטים בטלוויזיה? לא תשמע פטפוטים בטלוויזיה, מה קרה לך? מה קרה? מה הטרגדיה?'

דניאלה: אבל את הצחוק של הנכדים שלך, אבא?

ירון: צחוק הנכדים שלי,

דניאלה: את זה אתה כן רוצה לשמוע.

ירון: כן. נכון… נכון, את צחוק הנכדים שלי.

דניאלה: יש גם יצירתיות בבחירה מה לשמוע? זה תלוי גם במצבי הרוח? נגיד אתה יכול להתאים שדווקא אתה מתחכם עכשיו לאפליקציה ואתה לא רוצה,

ירון: האפליקציה שלי, אני יכול להשתמש בה בתור אוזניות אלחוטיות, זו מעלה גדולה, זה אני יכול באמת לשמוע מוזיקה, אני מניח שהיא קרובה לאיכות המקורית. זו באמת נחמה גדולה.

דניאלה: אבא, ולא מפריע לך שאתה טורח על הסביבה?

ירון: אני לטורח על הסביבה ממילא, גם כאשר שמיעתי הייתה חדה. ביחסי הזוגיות כמובן יש לזה השפעה. זה התחיל בכך שאני שואל כל הזמן 'מה?'

דניאלה: כן.

ירון: או שאני את מיכל, חברתי לחיים,

דניאלה: גם עם המכשיר אתה שואל 'מה?'

ירון: עם המכשיר פחות כי המכשיר משפר את המצב, אבל לא תמיד אני נושא אותו, הוא די מטריד לפעמים. ואחר כך יש טרוניות כמובן של בת זוגי. 'אתה לא שמעת מה שאני אמרתי לך!!!?!' לא, לא שמעתי...לא שמעתי… אבל היא לא מצליחה להתגבר על זה תמיד, היא לא זוכרת. אומר לה 'מיכל, אני לא שומעעעע! לא שומעעע! את שומעת מה שאני אומר? אני לא שומע...'

דניאלה: נכון, בעצם הלקות הזאת, יש בה משהו שיכול להתפרש כאישיותי. כי הרי אנחנו תמיד מתעצבנים שאנשים לא מקשיבים לנו, לא שומעים.

ירון: נכון.

דניאלה: וכאן זה מתלבש. הלקות הזאת מתלבשת,

ירון: ביחסים בין שני יצורים אגוצנטריים להחריד. כמוני, כמו בת זוגי, כל אחד שומע חושב שזולתו לא מקשיב לו. בכלל לא חשוב מה הגובה הטונאלי.

דניאלה: אתה בטוח שאתה רוצה שנשדר את הפרק הזה?

ירון: בהחלט, בהחלט.

דניאלה: אוקיי, בסדר.

ירון: שנינו בזים לבזים לנו.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אבל אני אגיד לך, אני לא כל כך זקוק לשמיעה. בעיקר בשיחות עם בני אדם. מפני שזה קצת דפורמציה מקצועית.

דניאלה: שמעת מספיק אתה אומר.

ירון: אנשים זוכרים לי לרעה את העובדה שאני כמעט לא הנחתי למרואיינים שלי להשיב. והייתה בזה כוונת מכוון. אני תמיד טענתי שמחזה טוב,

דניאלה: מעניין למה זוכרים לך את זה לרעה.

ירון: יש כאלה שזוכרים לי לרעה. אני לא יודע למה. אני מסביר להם, אני אומר 'תראו, מחזה של אדם אחד זה מונולוג, נכון?'

דניאלה: כן.

ירון: מונולוג יכול להחזיק מעמד חצי שעה אם הוא עשוי טוב, נכון?

דניאלה: כן.

ירון: אז למה אתה צריך את ההד? למה אתה צריך את בן שיחך? אתה לא זקוק לו באמת.

דניאלה: אז מהבחינה הזו איבוד השמיעה הוא דווקא טוב כי,

ירון: הוא לא טוב,

דניאלה: יותר קל לך להתעלם מהזולת.

ירון: נכון. עכשיו למשל, בשלב די מתקדם של התחרשותי, הזמינו אותי להנחות אירועים באולמות. אז הרמקול תמיד מכוון לקהל, הוא לא מכוון אל הדוברים. אז אני משוחח עם חמישה דוברים, עכשיו אני לא מבין אף מילה ממה שהם משיבים לי. אבל באופן מוזר הקהל נענה לי בשתיקה, הוא לא מתלונן. כי אני יודע מה הם אומרים. אני לא צריך לשמוע מה הם אומרים.

דניאלה: אני חושבת שפשוט מה שקרה, היא הגבירה אצלך את היהירות, זה מה שקרה. זאת אומרת, היא קיבעה והגבירה את היהירות.

ירון: אפשר להגדיר את זה כיהירות ואפשר להגדיר את זה כאישוש הביטחון העצמי המעורער שלי מלידה.

דניאלה: הבנתי.

ירון: כלומר, זה בעצם אובדן השמיעה,

דניאלה: אבא רגע, עכשיו ברצינות, אין בזה גם צד משפיל? אין בזה גם צד מעליב? לא...? אין לך?

ירון: לא, אני,

דניאלה: הייתה לך שמיעה ואיננה עוד. אתה יודע, זה לא כמו אנשים שנולדו לתוך לקות.

ירון: אתה חי לתוך אובדנים כמו השיר שקראנו בפתיחה של דוד אבידן. אתה מתרגל לאט, לאט לעובדה שכף הרגל דואבת ואתה לא יכול כבר לדהור 5 ק"מ נגיד בריצה ואתה לא יכול להתכופף ואתה לא יכול לכרסם אגוז למשל מפני שהפרוטזה שלך תתפורר וגם מזהירים אותך 'אל תגזים, תשמע זו פרוטזה, מצוין באיכות מצוינת, אל תנגוס בקליפות אגוז'. אז כן, אתה מתרגל לאובדנים האלה ועד שתיפח רוחך.

דניאלה: אני חושבת שזה יותר מזה. אני חושבת שיש בדבר הזה של חוסר מוכנות לעלבון סוג של אומץ לב. סליחה שאני אומרת את זה. אני חושבת שיש בזה החלטה שלך שאם יש ניצחון בהתפוררות, הרי הוא בפיכחון ובקבלתו.

ירון: אוי מותק שלי, זה היה כל כך יפה.

דניאלה: זה לא נכון?

ירון: אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון, את יכולה לחזור על זה עוד פעם?

דניאלה: אני לא זוכרת מה אמרתי. אני אכתוב לך.

ירון: לא שמעתי מה אמרת. [צוחק]

דניאלה: אני אכתוב לך את זה. אז אני חושבת שכאן נסיים כי אתה מרוצה מהסיום, לא? פה.

ירון: הנה עוד סימן לענווה שלי.

דניאלה: [צוחקת]

ירון: אני לא יודע אם השיחה הייתה באיכות טובה או שזה היה סתם נדנוד של זקן טרחן. באמת אני לא יודע. אבל המוני, המוני השומעים, עשרות אלפי השומעים, הם שישיבו לשאלה הזו.

דניאלה: אם תשמע אותה. עד כאן הפרק הזה של "אבא תרחם". תודה שהייתם איתנו, תודה לעורכת

שלנו, מאיה קוסובר. פרקים נוספים תוכלו לשמוע ביישומון כאן ובכל יישומוני ההסכתים.

ואנחנו נסיים עם כמה שורות טובות ויפות על שקט. יונה וולך – שקט.

ירון: אם מותר לי להעיר, היא התכוונה לשקט פנימי מפני שהיא הייתה, היא דברנית אינסופית הייתה, אי אפשר היה לסתום לה את הפה. היא ייחלה לשקט.

דניאלה: נכון. אבל כפי שאתה מכיר את הפתגם הידוע, השיר הוא לא של המשורר, אלא הוא של השומעים.

ירון:

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט טוֹב מוּגָן

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵעָנָן

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְמֻכָּן

לִשְׁמֹעַ שֶׁקֶט לֹא מִכָּאן

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

 

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְאֻרְגָּן

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְעֻדְכָּן

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מְפֹאָר

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט מֵהַכְּפָר

תִּשְׁלַח לִי שֶׁקֶט בְּקֻפְסָה

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

 

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, שֶׁקֶט מוֹפְתִי

מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי, עַד יוֹם

מוֹתִי

שָׁקֵט מוֹפְתִי

עַד יוֹם מוֹתִי

238 views0 comments

Comments


bottom of page