top of page

אבא תרחם - איבוד זיכרון

״ואיך יחיה אדם? ואיך יוכל להם, לבעוטי הווה ולרוגז הבאות, באין לו כנף מחסה, באין לו חיק האם של זכרונות״ (רחל). מה זוכר ירון מחיק האם של זיכרונותיו, מדוע פרטי טריוויה, תאריכים, מאורעות היסטוריים, נעוצים בזכרונו, אבל חוויות רגשיות פחות. "היכן הנחת את הנייד, אתה זוכר?", שואלת דניאלה. "לא. אני מתקשר אליו מהטלפון הקווי", מתוודה ירון, "אבל כדי לשמוע את הצלצול אני צריך למצוא קודם את מכשיר השמיעה שלי".


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/02/2024.

פתיח: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקה]

ירון: שכחתי את שם הציפור. קרה דבר נורא, השם שאתן לציפור הזאת, ודאי אינו שלה. מכאב אני כמעט נחנקת. עוד מעט אשכח את שמות העצים. פתאום אני נזכרת בדברים שעשיתי לא כפי שהייתי צריכה, שמות שנתתי. האם הכל שגיאה? אבל הציפור אינה שקר. מה שמה? מבהלה אני כמעט נחנקת. ואנשים עוברים שם למטה ואני מעולם לא נגעתי בהם. ואני חייבת. למה אני חייבת? בעייפה. עוד מעט אהיה שקופה. לפחות שתיתן לי את שמה, בבקשה.

[מוזיקה נגמרת]

דניאלה: האישה ששכחה את שם הציפור, היא לא אחרת מחיה שנהב, מחברת ספר הילדים מיץ פטל, והיא מבוגרת ממך, אבא, בהמון המון שנים, באיזה ארבע.

ירון: כן, אבל אצל נשים, את יודעת, משך החיים שלהם בדיוק בארבע שנים בישראל, גדול יותר. וגם הנטייה שלהם לדמנציה היא פחותה.

דניאלה: זאת אומרת, ששניכם ככה בבת אחת.

ירון: נכון.

דניאלה: יחד, תתקלו אחד בשני ברחוב…

ירון: מי את? תזכירי לי…

דניאלה: [מגחכת] כן. טוב, אנחנו עם החוג השבועי שלנו, ״אבא תרחם״. ואת השיחה הפעם אני רוצה שנקדיש לזיכרון. עוד כישור שדי הולך פייפן עם השנים, במסגרת, אתה יודע, הסדרה העליזה שלנו, איזה כיף להזדקן. והפעם אבא, אני מתכוונת לא רק לראיין אותך, אלא גם לשמש לך כתמרור אזהרה. ומה עשוי לקרות לך כשתגיע לגיל של חיה ושלי. [ירון צוחק] כי אני פשוט לא זוכרת כלום כבר עכשיו.

ירון: באמת?

דניאלה: כן.

ירון: מה, איפה הליקויים הבולטים שלך?

דניאלה: אני לא זוכרת שמות. זה נורא מעניין כי את השיר הזה בעצם, היא מדברת על האובדן של השם של הציפור.

ירון: נכון

דניאלה: הרי את הציפור היא רואה.

ירון: נומינציה, נומינציה

דניאלה: כן, שיום.

ירון: שיום, בדיוק, נכון

דניאלה: אז יש לי בעיית שיום.

ירון: אני אומר לך מה את לא זוכרת. כי את לא זכרת זאת מילדותך. את לא זוכרת את סדר החודשים בלוח השנה.

דניאלה: אני אעליב אותך בהמשך גם, אתה יודע. אל תתחיל.

ירון: לא, זה לא עלבון. זה אחד הליקויים שלך. יש לך המון מעלות, אבל יש גם כמה ליקויים. זה דווקא חינני, יש דברים שאת לא זוכרת. אז, נכון? את לא זוכרת, לא מצליחה לזכור את לוח השנה.

דניאלה: נכון.

ירון: לפי החודשים.

דניאלה: נכון. גם אתה לא.

ירון: גם אני לא, נכון.

דניאלה: זה בין זיכרון לפגם, אני חושבת, לאיזה סוג של דיסלקציה של זמנים. אני למשל…

ירון: מה זה דיסלקציה של זמנים? אני לא מכיר מושג כזה.

דניאל: אם נגיד אומרים לי איזשהו חודש, אפריל, אוקיי? אומרים לי אפריל, אני לא יודעת איפה זה. אני צריכה להגיד מההתחלה, ינואר, פברואר, מרץ, אפריל.

ירון: גם אני. ואת זוכרת למשל איזה חודשים בחורף ואיזה בקיץ?

דניאלה: לא. רק יולי, אוגוסט, כי זה החופש הגדול.

ירון: אומרים לי בחורף שנת תרפ״ח.

דניאלה: אין לך מושג.

ירון: מה זה אומר לי? אין לי מושג. אני צריך לקחת לוחות ולבדוק ול...

דניאלה: אתה זוכר מתי נולדתי?

ירון: לא.

דניאלה: אתה זוכר בת כמה אני?

ירון: אהה… אני… זה… את מתקרבת לשישים, אני חושב שאת חמישים ושמונה בערך.

דניאלה: אוקיי, לא רחוק.

ירון: נכון? לא רחוק. לא, אני לא זוכר את תאריך ההולדת שלך.

דניאלה: ממהמ. אוקיי, מה עוד אתה לא זוכר, אבא?

ירון: אוהו, זה דרמה גדולה. אובדן הזיכרון בגילי, אני 84 עוד מעט, היא הקינה או הקללה הבולטת ביותר. המום הקשה ביותר של הזקנה זה אובדן הזיכרון. זה לא פוגע בכולם, אבל זה כמעט מהלך טבעי. כמו אובדן השמיעה אצל רוב האנשים, כוח הגברא, אגב, שזה אחד גם המגרעות הגדולות של הזקנה.

דניאלה: הוא לא קשור לזיכרון בכלל.

ירון: לא, בלי שום קשר.

דניאלה: אתה פשוט היית חייב לדחוף אותו. אוקיי. [צוחקת]

ירון: את אובדן כוח ה… את אובדן כוח הגברא, הייתי חייב, איזה מין, איך? איך? למה? איזה היגיון זה עשה?

דניאלה: רק להגיד כוח גברא, נותן לך גברא. אז זאת הסיבה לדעתי. איך זה קשור לזיכרון? איך זה קשור?

ירון: אני מונה את הפגמים, את האובדנים של הזקנה.

דניאלה: אז תחזור לזיכרון, תחזור לזיכרון

ירון: הבהלה שלך… כן, כן, את נוצרת מכוח הגברא שלי, את לא היית פה אלמלא כוח הגברא שלי. מה את רוצה? מה את רוצה? טוב, זיכרון.

דניאלה: זיכרון. אתה שוכח…

ירון: אני שוכח שמות.

דניאלה: אתה שוכח את האש?

ירון: כן, כמובן, אני שוכח את האש על הכירה.

דניאלה: אתה שוכח את האש על הכירה?

ירון: כן, המים למרבה הצער הם שקופים. אין להם צבע. אז גם פגמי הראייה שלי גורמים לכך שאני פותח את הדלת ואני שוכח שהמים זורמים. אני איבדתי איזה ארבעה דוּדים בשבוע האחרון, דוָדים או דוּדים, מלאי מים, כי אני לא סגרתי את הברזים.

דניאלה: אני לא הבנתי, אתה יוצא מהמקלחת ומשאיר את המים דולקים?

ירון: זה היה בכיור של המטבח.

דניאלה: ממ.

ירון: כן, מילאתי את הקומקום ולא סגרתי את ה...

דניאלה: אתה זוכר איפה אתה מניח דברים?

ירון: אוהוהו! [דניאלה צוחקת] טוב, אז לזה, אני גם נלחם ב… אתחיל אולי במלחמה ומכלל לאו יובן ההן, או להפך.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אני מארגן ככה את הבית שאני אדע איפה החפצים נמצאים. אבל מדובר בחפצים נייחים. אני זוכר איפה הכורסה שעליה אני אוהב לשבת מול הטלוויזיה. זה ללא ספק, אני יודע גם לנתב את דרכי לשם מהמקלחת. הבעיה היא שיש הרבה חפצים… ניידים. הם פעם פה ופעם שם.

דניאלה: נכון.

ירון: כמו, למשל, הטלפון הסלולרי. אז אני מחפש עשר פעמים ביום איפה הנחתי את הטלפון הסלולרי. יש אמצעים למצוא אותו.

דניאלה: ובשביל זה אתה צריך את המשקפיים.

ירון: רגע, אתה צריך להפעיל את הטלפון הקווי. אז אני מחפש את הטלפון הסלולרי בעזרת הטלפון הקווי. נכון?

דניאלה: ממהמ. אתה מחייג אליו.

ירון: כן, אני מחייג, כמובן, אבל כדי לשמוע…

דניאלה: ואז אתה צריך את המכשירי שמיעה שאתה לא יודע איפה הנחת אותם.

ירון: כן. איך ידעת? בדיוק זה. עכשיו, לצורך...

דניאלה: יש לי חוש לפאנצ׳ים.

ירון: נכון. לפעמים הטלפון הסלולרי נמצא במחבוא, נגיד מתחת לשמיכה.

דניאלה: כן. [צוחקת]

ירון: אם אני מתפשט, מחליף בגדים, אני שוכח אותו מתחת לשמיכה. אז הקול שלו לא בוקע. צריך את מכשיר השמיעה כדי למצוא, לשמוע את הצליל. אני לא יודע איפה נמצא מכשיר השמיעה!!! את מבינה… ושם אין צפצופים. הוא לא מצפצף, אז אני לא יודע. בקיצור, העניין הזה...

דניאלה: שמות של אנשים, פרצופים?

ירון: נורא, נורא. אז יש לי הבדל בין פרצופים לשמות. בעבר השתבחתי בכך שאני זוכר פנים.

דניאלה: כן.

ירון: יש לי זיכרון ויזואלי, כמו לך, שאת ציירת. גם לי. גם אני התחלתי עם זה. אנחנו זוכרים באמת צורות. זוכרים צורות. בזמן האחרון אני מאבד גם את זה. גם הפנים התחילו להטשטש לי. כולם נהיים דומים. [דניאלה צוחקת]

דניאלה: כולם נראים לך סינים.

ירון: [צוחק] כן, בערך סינים. אבל שמות זה דרמה שקיימת מסיבה אחרת. ואני מנסה… מסיבות חברתיות. זה לא יפה לשכוח. אני הייתי שוכח את שמות העובדים איתי, שולחן לידי במשך שנים. והייתי אומר, קוראים לה… קוראים לה עופרה או קוראים לה איילה?

דניאלה: כן.

ירון: ואז כמובן, כשאתה נתקל עם אנשים שלא ראית זמן מה, והם מצפים לכך שתזהה אותם, תזכור אותם בשמם, פה מתחיל עניין התחפושת. אתה עושה, מאמץ כל מיני תכסיסים כדי להסתיר על את העובדה שאתה לא זוכר.

דניאלה: אתה לא זוכר.

ירון: לכל הרוחות והשדים, מי אתה? מה שמך? ולמה אתה מחייך אליי?

דניאלה: כן.

ירון: אז יש לי כל מיני גינונים כאלה. בזמן האחרון...

דניאלה: אבל אתה באמת מרגיש… כי אני חושבת שזה… אתה העלבת אותי בהתחלת התוכנית ואמרת לי, אז אני חושבת שהדבר הזה שאתה לא זוכר שמות, היה פחות או יותר תמיד, כי אתה לא מאוד מתעניין באנשים אלא בסיפורים שלהם. אני חושבת שיש יותר סיכוי שאתה תזכור את הסיפור שהבן אדם סיפר לך, כולל התאריך מתי הוא עלה לארץ, מאיזה עיירה נידחת, את שם העיירה הנידחת שהוא סיפר לך, אבל את שמו אתה לא תזכור. [צוחקת] זה לא מעניין אותך.

ירון: בול. [שניהם צוחקים]

דניאלה: אוקיי. בסדר. אז זה לא קשור לגיל.

ירון: אבל פה, גם פה אני רמאי. האמת היא שאני רמאי.

דניאלה: כן.

ירון: משבחים אותי על זיכרוני הטוב, כי אני עוסק בתוכניות מלל, אני יודע, אז אני מפגין זיכרון. האמת היא, שאני אומר לפעמים, אני מסכים עם השבחים האלה, אני אוהב שבחים. אז אני אומר, מה זה, אני בקיא, למשל, אני זוכר מתי אלכסנדר מוקדון ניצח את קסרקסס הפרסי.

דניאלה: אוהו, אל תסתכל עליי. אני לא אזכור.

ירון: את, את לא תזכרי.

דניאלה: אני לא אזכור, כי לא ידעתי.

ירון: איש לא יזכור, חוץ ממי ש… או חובבי היסטוריה. בשנת 333 לפני הספירה. יההההההה!

דניאלה: 333…

ירון: זה עושה רושם כביר, לא? הוא זוכר מתי אלכסנדר… אז את זה אני זוכר נהדר. ויש עוד כל מיני קונצים כאלה, להיאחז בעובדות היסטוריות מסוימות.

דניאלה: אז אתה חושב שזה עניין של מוטיבציה?

ירון: יש בזה משהו, זה… גם אני יודע את זה מתוך קריאה על מהלך הזיכרון, בוודאי, בוודאי. יש אפשרות לתרגל, יש כל מיני מה שנקרא, mnemon, טכניקות.

דניאלה: אני בטוחה שאתה עושה התעמלות לזיכרון כל יום, כמו שאתה עושה… [צוחקת]

ירון: אני? אני כמו שאני עושה דיאטות. בערך אותו דבר.

דניאלה: בדיוק. כל יום אתה קם ומאמן את…

ירון: כמו שאני עושה התעמלות.

דניאלה: ומאמן את המוח.

ירון: בוודאי, בוודאי, נכון. לא, לא.

דניאלה: יש דברים שאתה שמח שאתה לא זוכר? יש הקלה בלא לזכור דברים מסוימים?

ירון: לא. זה רק מעציב. אממ… אני קראתי לא מזמן איזה משפט אחד במכתב של יהודה עמיחי אני חושב, שהוא דיבר על הזיכרון, שהוא דיבר שמשמעות החיים זה לזכור, ואנשים שלא זוכרים את ילדותם או את עברם…

דניאלה: אנחנו הקראנו את השיר הזה, אבא, אם אתה לא זוכר. [צוחקת] בתכנית קודמת.

ירון: באמת? את השיר הזה?

דניאלה: בטח. מי שזוכר את ילדותו יותר מכולם הוא המנצח.

ירון: נכון, נכון. נכון, אז לא קראתי… אז נכון, אני צדקתי. לא מזמן קראתי. [דניאלה צוחקת]

דניאלה: נכון.

ירון: כן, נכון.

דניאלה: אבל הוא גם אמר, יש לו איזה שיר נורא יפה על זיכרון שאומר שהשכחה היא בסופו של דבר כמו איזה אררט או…

ירון: תראה, יש…

דניאלה: יש בה קסם, גם בשכחה. אני מנחה לעודד פשוט את הדמנציה, אבא. אני מנסה לעודד…

ירון: אז אני אתן לך דרך. יש סיפור מאוד ידוע בגן השבילים המתפצלים של בורחס.

דניאלה: כן.

ירון: שנקרא פונס הזכרן. הוא זוכר הכל.

דניאלה: כן.

ירון: זוכר הכל. הבעיה היא שאם אתה זוכר הכל, אתה לא זוכר דבר, או לא מבין את משמעותו של דבר. אם אתה זוכר כל תנועה בראשך...

דניאלה: אין עיקר וטפל.

ירון: לא רק אין עיקר וטפל, אתה לא מבין את הקונסקוטיביות של התהליכים. אתה רואה כל תמונה בנפרד. זה כאילו שראית סרט, אבל כל פריים בנפרד.

דניאלה: כן.

ירון: זה מה שפונס, שנפל מחמור, אם אינני טועה, וקיבל מכה בראש, בצורה כזאת, הוא זכר, לפי סיפורו של בורחס. כלומר, זה נכון שאתה לא יכול לזכור אם אינך שוכח. אבל אני לא נהנה מהשכחה, ואני גם לא זכרן טוב של אירועים בחיי.

דניאלה: רציתי לספר לך שקראתי מחקר מאוד מעניין, על זה שהמוח שלנו לא רק תופס זמן באופן שונה, אלא שיש קשר בין דחיסות האירועים לזיכרון. המוח שלנו סופר בעצם סצנות. נגיד, אם היה לי אירוע לידה, היה לי, אירוע לידה, אוקיי? אז במשך 24 שעות כאב, כאב, כאב, כאב, כאב, ובשתי דקות האחרונות קורים המון אירועים. המיילדת אומרת לי, תלחצי, מיכאלי יצא, בוכים, זאת אומרת, קוראים המון המון דברים. אני אזכור את השתי דקות האלה, בגלל שיש בהם כל כך הרבה דחיסות של אירועים הרבה יותר טוב מאשר כל מה שקרה קודם. ומהבחינה הזאת, אם אנחנו רוצים לשמור על הזיכרון שלנו חי ולהרגיש את הזמן, צריך לדחוס לתוכו המון אירועים.

ירון: מה פירוש הדבר? לחיות חיים אינטנסיביים יותר?

דניאלה: לחיות חיים מאוד מאוד אינטנסיביים, כי ככל שיש לך יותר דגלים בתוך הזמן, ככה אתה תזכור את הזמן בצורה יותר המשכית, יותר ארוכה.

ירון: ברור

דניאלה: הוא ייתפס לך כ…

ירון: זה ברור, זה אפקט הזמן של האסיר, למשל.

דניאלה: נכון.

ירון: שבמשך שלושים שנה, דבר לא משתנה. החיים נראים קצרים ביותר.

דניאלה: אוקיי. או, רציתי בדיוק להדהד, אפרופו האסיר. נזכרת במשהו נורא עצוב שאמרת לי לפני כמה שנים, לדעתי, שכשאתה מנסה לסכם ארבעים שנות נישואים עם אימא, אתה אומר לעצמך, אוקיי, מה קרה שם? ואם אתה מתרכז ממש טוב, אתה יכול לדבר על זה חמש דקות.

ירון: נכון, נכון. וזה באמת עצוב לי, אני מוכרח לומר. זה… אני שואל את עצמי, כיצד זה יכול להיות? הרי היו מאורעות שמחים, מאורעות עצובים, היו מתיחויות, היו שנים של אהבה גדולה, היו שנים של משברים, זה היה גדוש אירועים נפשיים וגם חיצוניים. איך זה שאני לא מסוגל, ואני איש כותב, אם הייתי צריך לכתוב על חיי נישואים, הייתי מצליח לכתוב רומן, רומן רע, כמובן, כי אני סופר רע. אבל… איך…

דניאלה: אבל עם המון כוח גברא.

ירון: [צוחק] המינגווי כזה. איך זה שאני לא יכול לזכור יותר? וזה מאוד מעציב אותי. אני…

דניאלה: אבל גם אני חושבת שאת הילדות אתה לא זוכר. אתה פשוט לא זוכר טוב.

ירון: אני לא זוכר טוב, נכון.

דניאלה: במיוחד אתה לא זוכר טוב את חייך.

ירון: נכון. נכון, אני לא זוכר טוב את חיי. אז באשר לחיי הנישואים, אני חושד שהשכחה הזאת קשורה באופן שבו הסתיימו חייה של אימך. העובדה שב… חמש השנים האחרונות היו גם עצובות וגם קשות. היא הייתה משותקת, היא איבדה את הזיכרון, הייתה נכה מאוד. וזה דרש ממני מאמצים נפשיים ושינוי אורחות חיי באופן כזה שזה התמונה השולטת בחיי הנישואים שלנו. ואני מאוד עצוב על זה. אני מאוד עצוב. זה לא…

דניאלה: אז זה קורה המון פעמים, אני חושבת, בטראומה. בהתחלה היא נורא נוכחת, אבל המון אנשים אחרי זה, עוברות שלוש שנים, חמש שנים, עשר שנים, וכן האדם, שקודם צף ועולה.

ירון: כן

דניאלה: ואיכשהו, אבל אני חושבת שזה לא רק אימא. אני חושבת, המון פעמים אני שואלת אותך על הימים שלך באוניברסיטה, על החיים בפריז, על הילדות, ואתה לא מצליח לחלץ המון.

ירון: התמונות מאוד חוזרות על עצמם, והן די מועטות, נכון. נכון. אני זוכר עובדות, כנראה, שפחות זוכר חוויות. בן אדם איום.

דניאלה: [צוחקת] לא, אולי זה מזלך, זה פחות אולי, אולי זה פחות כואב.

ירון: פפף… אני יודע, אני לא, אני די כאוב לפעמים, אני יודע.

דניאלה: להתגעגע להיעדר, אולי זה פחות נורא מאשר להתגעגע למשהו מאוד מאוד חי.

ירון: תראה, אני יודע, למשל, ש...

דניאלה: הבנת את השאלה?

ירון: לא כל כך הקשבתי, כי הרחבתי באותו זמן.

דניאלה: כן, ברור.

ירון: אז את מוכנה לחזור עליה בבקשה?

דניאלה: אני אומרת, שאם אין לך זיכרונות, אז זה אולי עצוב שאתה לא זוכר, אבל זה לא כואב במובן הזה, שאתה מתגעגע למשהו חי מאוד, שכלה.

ירון: זה נכון, אבל הכאב הזה של הגעגועים הוא כאב מפרה, הוא כאב בונה, הוא כאב חשוב, אי אפשר לכתוב, אף סופר לא יכול להתקיים בלי סוג כזה של זיכרון. וכיוון שאני…

דניאלה: אבל אתה לא סופר.

ירון: אבל אני אדם כותב, ויש לי איזה יומרות לפעמים לכתוב משהו שבדרך כלל לא מצליח. [צוחקים] אבל יומרות יש. לא, אבל זה לא נכון מה שאת אומרת. זה לא נכון. תראי…

דניאלה: מה מכל מה שאמרתי?

ירון: מפני שהחיים שלך, המלאות של חייך קשורה בזכרונות עצובים, מרים, התאוששויות, שמחות…

דניאלה: אני מבינה.

ירון: כן…

דניאלה: ברור, אבא, ברור.

ירון: ריגושים, ולא… להגיד שמוטב בכלל לשכוח הכל, זה קצת… [דניאלה צוחקת]

דניאלה: אני אומרת, מכיוון שכבר שכחת הכל, כן, אז אני מנסה לנחם אותך!

ירון: אשכח עוד יותר, את אומרת.

דניאלה: אני מנסה לנחם אותך.

ירון: את מותק.

דניאלה: אני חושבת שאנחנו נסיים כאן.

ירון: היה לי המון דברים לומר על הזיכרון, וגם להצחיק אתכם, אבל לא נתת לי אפשרות לעשות סטנדאפ קומדי.

דניאלה: אני לא נתתי לך?!

ירון: לא יודע, לא הלכנו לשם. חבל. היו לי המון סיפורים על...

דניאלה: אתה רוצה עוד סיפור אחד? ממש טוב? היה לך משהו על התחנת דלק.

ירון: כן, אני אנסה לתאר… ככה, אני לא זוכר את מספר הרישוי של הרכב שלי. כשאתה ממלא דלק במשאבה במילוי עצמי...

דניאלה: לדעתי אתה לא זוכר שגנבת ממני את הבדיחה הזאת.

ירון: לא, אני לא זוכר.

דניאלה: כי אני כתבתי על זה באחד המדורים.

ירון: אז אני רוצה לצטט את ביתי, ואספר כך.

דניאלה: אוקיי, בבקשה.

ירון: [צוחק] כשאני נוסע אל תחנת דלק, צריך למלא באופן דיגיטלי את מספר תעודת הזהות, מספר הרכב…

דניאלה: נכון.

ירון: לפני שאתה מכניס כרטיס אשראי.

דניאלה: את התעודת זהות אתה זוכר.

ירון: כן, זה אחד משני המספרים שאני זוכר, זה הטלפון הסלולרי ותעודת הזהות. ואז אני, כדי למלא את המספר של הרכב, אני צריך כל הזמן לעשות כמה צעדים לאחורי הרכב, או לחזיתו, ולראות שוב את המספר, ולשנן אותו. 80, 600, 961.

דניאלה: כן, כן.

ירון: לא זוכר… ואז לגשת שוב למשאבה, וליטול את זרבובית הדלק הזאת, בדרך אני שוכח.

דניאלה: אבא!

ירון: בין, בין המספר, בין אחורי הרכב, לבין הזה, אני שוכח.

דניאלה: אבא, זה המדור שכתבתי על השכחה. אני רק רוצה להזכיר לך.

ירון: תרא איזה זיכרון יש לי, [דניאלה צוחקת] איך אני זוכר מה כתבת?

דניאלה: ומה שיפה זה, שהדגמתי שלפני עשר שנים הייתי מצליחה לזכור שלושה מספרים רצוף. ועכשיו אני הולכת תשע, תשע. לוחצת תשע, חוזרת חזרה, רואה שמונה… פשוט גנבת לי את ה…

ירון: באמת? לא גנבתי לך שום דבר, פשוט ירשת את התכונה הנוראה הזאת מאבא שלך. זה… צר לי בצערך. צר לי בצערך.

דניאלה: אמרתי בתחילת השיחה, שאני תמרור לשכחה.

ירון: אזהרה, זה נכון, נכון.

דניאלה: טוב אבא, אנחנו נסיים כאן. ואני רוצה שאנחנו נסיים עם שיר של רחל, על התפוגגות זיכרונות העבר שלנו, ונקרא, ״וגם ההד נדם״. תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר. אנחנו ניפגש בפרק הבא.

[מוזיקה ברקע]

דניאלה: אבא, תן בבקשה את רחל אמנו.

ירון: [מקריא את השיר]

וְגַם הַהֵד נָדַם… וְלֹא שָֹרַד מְאוּם

מֵהַזָּהָב הַטּוֹב שֶׁל מִכְמַנֵּי עָבָר.

עַתָּה אֶבְיוֹן הַלֵּב, עַתָּה הַלֵּב עָגוּם,

עַתָּה הוּא קַר.


וְאֵיךְ יִחְיֶה אָדָם? וְאֵיךְ יוּכַל לָהֶם,

לְבִעוּתֵי הֹוֶה וּלְרֹגֶז הַבָּאוֹת,

בְּאֵין לוֹ כְּנַף-מַחְסֶה, בְּאֵין לוֹ חֵיק-הָאֵם

שֶׁל זִכְרוֹנוֹת?

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Comments


bottom of page