אבא תרחם - המראות ונחיתות

"זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה" (מאיר אריאל).

לקראת הקיץ מדברים ירון ודניאלה על שדות תעופה ועל הסיבות הקטנוניות שטיסות עושות להם רע. על ציפוף השורות במרחב האווירי, על איכות הארוחות, על ברכי המתכת של ירון המצפצפות בבידוק הבטחוני ועל כלוב המעשנים השקוף בטרמינל שגרם לדניאלה להפסיק לעשן. וחוץ מזה, מי אמר שחייבים לטוס?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/07/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏[צלילי פתיחה]

‏ירון: [מקריא]

‏"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי

‏ביקור חודשי בנמל התעופה

‏זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול

‏ממריא דרך דמעה שקופה

‏אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

‏לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל

‏לעצמי אני אומר בדרך גם מזה עוד נצטרך להיגמל

‏עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

‏טרמינל ז'ה טם איי לאב יו

‏טרמינל בלה מיה

‏הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן

‏אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן

‏וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן…"

‏[צליל מעבר]

‏דניאלה: אני לא יודעת אם מאיר אריאל היה מגדיר עצמו משורר, אבל נדמה לי שחובבי שירתו ומעריציו המרובים, ביניהם אני, יאמרו שכן. וזאת הייתה ההתחלה של השיר המפורסם שלו "איי לאב יו טרמינל". [כך במקור]

‏הֵיי אבא.

‏ירון: שלום לך.

‏דניאלה: אז אותו משוגע שמאיר אריאל כותב עליו, זה שקיבל המלצה על ביקור חודשי בנמל התעופה, מבצע אגב, בסופו של השיר פיגוע נורא. כנראה. [ירון מהמהם] זה לא לגמרי ברור, כי כרגיל אצלו, אצל מאיר אריאל, השיר משאיר איזה מן פתח לספקנות. אבל בכל אופן תיאור שדה התעופה בשיר הנפלא הזה, הוא מפת-נפש של אדם שנושא איתו תחושת בדידות, טירוף ואלימות בכל פעם שהוא מגיע לשם, והוא מסתובב בתוך איזה מן עולם עתידני ומנוכר.

‏ירון: ככה את מפרשת את הפזמון הזה?

‏דניאלה: את השיר?

‏ירון: כן.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: טוב. אני לא חשבתי על זה אף פעם, אני מודה. לא, לא כל-כך… התבשמתי ממנו, מהתכסיסנות התמלילנית.

‏דניאלה: אין שם שום קשר עם אנשים, זה הכל מאוד-מאוד עתידני…

‏ירון: כן.

‏דניאלה: ובסוף הוא בעצם מבצע פיגוע.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: והכל זה כמו, זה קצת כמו "התפוז המכני", זה מין מרחב כזה של "התפוז המכני". זה שיר נהדר.

‏אבל אנחנו כאן כדי לדבר על טיסות ועל שדות-תעופה, אבל בלי החלק של ההגעה ליעד. בסדר, אבא? כי אני יודעת שאת החלק הזה, לפני ההגעה ליעד, אתה [צוחקת] מאוד-מאוד-מאוד לא מחבב. בעיקרון חשבתי, אחרי שיצאת לפנסיה, יש לך די הרבה פנאי וגם כסף כדי לטוס ולטייל בעולם, ואיכשהו, אתה בכלל לא עושה את זה. [ירון מהמהם] למה?

‏ירון: אז אני אגדיל את השאלה.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: כאשר אמך נפטרה ואחרי כמה שנים של אלמנות, אמרתי לעצמי: "הגיע הזמן לצאת למסעות, ותהיה לי אישה בכל נמל, [דניאלה צוחקת] ואני… יקרו לי הרפתקאות שלא קרו לי גם כשהייתי בן 20" ובסופו של דבר [מגחך] פגשתי את בת-זוגי, את מיכל, ונתקעתי [צוחק] לחלוטין במרכז תל אביב…

‏דניאלה: הבנתי.

‏ירון: ואני הרפתקן של כורסה.

‏דניאלה: ותקעת עוגן.

‏ירון: ותק…

‏דניאלה: בדירה, בדירה תל אביבית, עם…

‏ירון: לא זו בלבד…

‏דניאלה: עם האישה האחת.

‏ירון: …אלא שפיתחתי אידיאולוגיה של אי-יציאה.

‏דניאלה: אוקיי, יופי.

‏ירון: כמו כל שמוק שמטפח אידיאולוגיה על סמך המצב העכשווי שלו, אז גם אני, כיוון שאני לא נוסע, ולא נסעתי כבר, כמדומני כבר עשר שנים לא יצאתי מהארץ, יש לי כבר אידיאולוגיה של אי-יציאה, וגם הסברים למה אינני יוצא.

‏דניאלה: אז רק לפני שאתה מסביר למה אתה לא יוצא, ומה כל-כך קשה לך, אז, אחד, רציתי להגיד שאיכשהו הורשת לי את גן האי-נדודים, [ירון צוחק] אוקיי? לא מזמן הייתי בכפר חיים, שזה המשפחה שלנו המורחבת, באירוע בשבועות זה היה, וכל אחד מהם או חזר מאיזשהו נופש, או מתכנן איזשהו יעד - אלה נוסעים לספרד, ואלה נוסעים למזרח, וניסיתי לחשוב, למה לעזאזל כל המשפחה שלנו, למעט יואב, לא טסה? אנחנו פשוט לא טסים.

‏ירון: יואב אחיך, כן.

‏דניאלה: כן. אבל רק כדי שתבין כמה אנחנו לא טסים…

‏ירון: אבל גם יואב היה עכשיו שבוע בהמבורג.

‏דניאלה: יואב כל הזמן טס, ברור.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: אבל אני רק רוצה שכדי שנבין איפה אנחנו ממוקמים יחסית לטסים, אז תדע לך שבשנת 23', כאילו לפני המלחמה, היו מעל ל-8 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל. זה בעצם ממוצע של טיסה לאדם. בשנה.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: זה נתון מטורף. הישראלים טסים כמו משוגעים, גם יחסית לאזרחים במדינות אחרות בעולם. אולי בגלל שאנחנו מדינת אי.

‏ירון: ללא ספק.

‏דניאלה: וגם אולי בגלל הלחץ ה… זה. אנחנו היחידים שלא אומרים, אגב, "אני יוצאת לחופשה", אלא אנחנו אומרים "אני לא יכול להיות פה יותר". [צוחקים] זה משהו שאנחנו תמיד אומרים. "די, אני לא יכול להיות פה, אני חייב אוויר". אוקיי? אז באמת אנחנו טסים המון. אז יחסית, אבא, אתה פשוט לא טס. בכלל!

‏ירון: לא.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: טוב, אז ראשית כל, צריך לומר שבילי… עשינו כמה שנים של מגורים בחוץ לארץ, ובתקופה ההיא נסעתי. הרביתי בנסיעות, בתפקידיי העיתונאיים, אבל גם לקחנו אתכם בתור תינוקות לחופשה בכל מיני מקומות באירופה. ואחר-כך הייתה…

‏דניאלה: נכון, אבל באירופה נוסעים… נכנסים לאוטו ונוסעים.

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: זה לא אותו דבר.

‏ירון: ואחר-כך הייתה תקופה שצילמתי הרבה סרטים תיעודיים במקומות רבים בעולם, ונדדתי הרבה. והיו גם בנסיבות אחרות, כך שאני קצת שבעתי מנסיעות. אבל אני לא יוצא מגבולות הארץ, והסיבה העיקרית לכך, היא…

‏דניאלה: כן?

‏ירון: היא הטִרחה. אני שונא את הבירוקרטיה הכרוכה במסע. את בחירת היעד, את רכישת הכרטיסים, הזמנת החדרים במלונות, אריזת המזוודות, נמלי התעופה, ביקורת הגבולות, טיסה בכלי הרכב השמימיים האלה, [דניאלה צוחקת] שהם בעצם מתקני עינויים, תאי עינויים. ובגילי שום אטרקציה לא יכולה לפצות אותי על הטרחות האלה ועל הסבל הגופני, ו… שהבולט ביותר בתוכו הוא העובדה… אני לא יכול להרשות לעצמי לנסוע במחלקות מסחריות.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: או מחלקות ראשונות.

‏דניאלה: מחלקת עסקים.

‏ירון: אני נוסע במחלקות תיירים. עכשיו, אינני יודע. אני איש לא ארוך… ארך ברכיים, ארך רגליים. פעם הייתי אפילו מטר שבעים וחמש, אני קצת התכווצתי בגיל הגיל [כך במקור], התייבשתי. אני בערך מטר שבעים ואחת או שתיים, וגם לי המרחב הזה בין הכיסא לא מספיק. אז אני… אני מתקשה להתרווח במחלקת התיירים [צוחק] ההולמת את התקציב שלי. וגם משום שהברכיים שלי עשויות בוכנות, שעשויות ממתכות מרוכבות, טיטניום וכל מיני מתכות כאלה.

‏דניאלה: ואתה מצפצף?

‏ירון: השערים האלה בנמל התעופה מצפצפים כשאני עובר דרכם. אם הייתי איש צוות אוויר, או שגריר, או אישיות רמת מעלה, היו מקצרים לי את הייסורים האלה. אבל לא! אין שום תעודה בעולם לאזרח רגיל מוחלף ברכיים, שתעביר אותו ללא פיקוח את המגנומטרים האלה.

‏דניאלה: באמת?

‏ירון: אין דבר כזה. אני ניסיתי להשיג, אין דבר כזה. אתה יכול להשיג מהרופא המנתח שלך תעודה שאתה מושתל ברכיים. זה עושה [בלגלוג] המון רושם על פקיד ה… על השוטר בנמל התעופה אורלי בפריז. לא! הוא מעמיד אותי, ואחר-כך, בנמל התעופה בישראל דווקא…

‏דניאלה: כן?

‏ירון: שאני יוצא אני אומר מראש לגברת שיושבת שם…

‏דניאלה: כן?

‏ירון: "תשמעי, זה תכף יצפצף". אז היא אומרת "כן, כן, כן", ואני עובר…

‏דניאלה: והיא נדהמת.

‏ירון: ואז היא קוראת לממונה עליה, כי פקח רגיל מן השורה לא מספיק כדי לעסוק בבעיה הביטחונית שהיא אני. ואז אני מחכה חצי שעה בצד.

‏דניאלה: לא מזהים את הפרצוף שלך, אבא?

‏ירון: אני מחכה בצד. בא המפ… הרב-מפקח, הוא מפשיט אותי לחלוטין, אני מוריד את הנעליים, הוא בודק לי את הנעליים. אתם לא יכולים להבין איזה סבל זה. מה שאני שמח, מה שמנחם אותי, זה [בלחש] שאני לא ערבי!

‏דניאלה: נכון. תאר לך שגם היית ערבי וגם מוחלף ברכיים.

‏ירון: אם גם ערבי וגם מושתל ברכיים? [דניאלה צוחקת] לדעתי לא… לא ממריאים.

‏דניאלה: הוא לא יכול לצאת מהארץ לעולם.

‏ירון: לא ממריאים.

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: לא ממריאים.

‏דניאלה: אני אוסיף ואומר שאני גם חושבת שמחלקת עסקים או מחלקה ראשונה זה כאילו המינימום ההגיוני שבעצם היה צריך להיות, כדי לעבור טיסות בלי סבל. זאת אומרת, גם מחלקת עסקים, בוא, לשבת על כורסה במשך שש-שבע שעות זה סיוט.

‏ירון: סיוט.

‏דניאלה: סיוט.

‏ירון: סיוט.

‏דניאלה: אז הכורסה קצת נשענת אחורה - אפשר לחשוב! מה העסקים בזה פה? אפשר לעשות עסקים בכורסה הזאת? זה היה המינימום. באמת, איך שאנחנו טסים היום, במיוחד עם כל ההתפתחות של טיסות השכר, והחברות לא מפסיקות לצמצם את המרחק שבין הברכיים שלך למושב.

‏ירון: זו עובדה?

‏דניאלה: בוודאי. זה כל הזמן הולך ומצטמצם, אנחנו הולכים ונדחקים. אחד הדברים שחשבתי עליהם, אבל, שהחלטנו לעשות את התוכנית, זה המובנוּת מאליה הזאת, שבעיניי היא נורא מוזרה, כי כל הדבר הזה הוא תחביב חדש בתולדות האנושות. עד לפני מאה שנה, אנשים היו נולדים, מתרחקים [מגחכת] מקסימום לכפר הקרוב, ומתים פחות או יותר בסביבה המוכרת שלהם. ככה רוב האנשים היו חיים! קראתי שעד תחילת המאה ה-20, הנסיעות בכלל למרחקים היו נורא-נורא נדירות, יקרות וממושכות. היו כותבים על זה ספרים. זאת אומרת, אם מישהו כבר יצא מהכפר שלו ונסע לאפריקה, אז הוא חזר, אז הוא כתב על זה ספר. זאת אומרת, זה היה מסע. המהפכה האווירית התחילה בעצם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשמוטוסים צבאיים הוסבו לשימוש אזרחי. ואז בשנות ה-50 וה-60, שבטח אתה כבר זוכר את זה, אבא, כל פריצת הדרך שהתחוללה אחרי שנכנסו מטוסי הבואינג וה… איך זה נקרא? 777?

‏ירון: כן.

‏דניאלה: כל ה… כל ה… והטיסות באמת התחילו להיות…

‏ירון: לא, לפני זה היה "קונסטליישן" ב… באחרים. אבל אני חושב שמהפכת התיירות התחילה עם המעמד העליון הבריטי, עוד בשלהי המאה ה-19, כאשר הרכבות התפשטו בעולם. זאת אומרת, הרכבת הטרנס-סיבירית, למשל, האגדית הזאת, ומקומות אחרים, או לאיסטנבול ליסוע, או לאיטליה, לדרום איטליה, זה היה התענוגות של…

‏דניאלה: כן, של הבורגנות הגבוהה. נכון.

‏ירון: כן. אין משורר בריטי חשוב שלא בילה בדרום איטליה.

‏דניאלה: אבא, אבל אתה מדבר על שכבה מאוד-מאוד צרה.

‏ירון: נכון, נכון, נכון. ודאי.

‏דניאלה: זה לא היום, זה לא דבר כל-כך עממי…

‏ירון: ודאי, ודאי.

‏דניאלה: אני אומרת לך, כל בן-אדם בארץ טס פעם בשנה.

‏ירון: כן, כן.

‏דניאלה: זה הממוצע.

‏ירון: לא, לא, זה… אני, ברור, כן.

‏דניאלה: זה משהו פסיכי!

‏ירון: כן.

‏דניאלה: ואז הגיעו טיסות הלואו קוסט, כאילו מה שקורה עכשיו. והטיסה הפכה גם לדבר נורא-נורא פשוט לקנייה. אתה אומר שאין לך כוח, אבל אתה לא יודע כמה זה פשוט היום. אתה פשוט נכנס לאינטרנט, מזמין כרטיס טיסה, יש לך כל מיני מחשבונים גם, שעוזרים לך למצוא את הטיסה הכי זולה שיש. אתה מקבל את הכרטיס טיסה שלך למייל. זה הפך להיות… אתה יודע, פעם היו סוכני נסיעות, אני זוכרת את המקצוע ה… [מגחכת] העתיק הזה. כל הדבר הזה של ליסוע כדי לראות משהו אחר, הוא תופעה אנושית נורא-נורא מוזרה.

‏ירון: ויחד עם זה, משך הזמן שאתה מבלה, מרגע היציאה מביתך ועד לרגע שבו אתה נוחת ביעד, הולך ומתארך, לא הולך ומתקצר.

‏דניאלה: למה?

‏ירון: מפני… בגלל סיוטי הביטחון…

‏דניאלה: אה.

‏ירון: בשדות הת… בנמלי התעופה, בגלל העומס. בגלל הצורך להיות שעתיים לפני העלייה לטיסה…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: כבר בשדה התעופה. לעמוד בתור שעות להיבדק. זה תענוג קט… מפוקפק ביותר. מפוקפק ביותר.

‏דניאלה: נכון, למרות ש… אבל שהיעדים התרחבו. אז נגיד אם אתה רוצה היום להגיע להימלאיה, כן? אז זה די פשוט.

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: פעם היית צריך לעשות את זה בעזרת אוטובוסים, בעזרת מכוניות, אז היום אתה טס לשדה הזה, מהשדה הזה אתה לוקח טיסה…

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: …כל העולם בעצם פרוס לפניך. אבא, בוא נדבר קצת על המטוסים עצמם, על השהייה במרחב זמן המנותק הזה. אתה כבר טס, מה אתה עושה בזמן הזה?

‏ירון: אה… אני יוצא מדעתי. [דניאלה פורצת בצחוק] אני מנסה לקשור שיחה, אם אפשר, עם היושב לצידי. לעיתים קרובות זה לא מתאפשר, כי אנשים מתכנסים בתוך עצמם ורוטנים. אם אני מוצא בני שיחה בתוך הצינור המשוגע הזה שמתעופף בשמיים, אז אני מנצל את זה.

‏דניאלה: אתה מפחד מהמראות? מנחיתות? יש לך…?

‏ירון: לא, לא, לא. בכלל לא.

‏דניאלה: בכלל לא?

‏ירון: בכלל לא.

‏דניאלה: אתה מצליח להירדם בטיסה?

‏ירון: אני בכלל נרדם בקושי. אני אדם מוטרד. אז לא, בדרך כלל לא. אלא אם כן, הזדמן לי כמה פעמים ליסוע באמת במחלקות מסחריות, שאת טוענת שאין בהם שום יתרון, אבל יש בהם.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: ושם אני הצלחתי לעצום את עפעפיי. אבל אני לא, לא מצליח לראות סרטים.

‏דניאלה: אתה מצליח להבין איך נכנסים לדלת של השירותים ואיך יוצאים מהשירותים?

‏ירון: לפעמים אני נתקל באיזשהו בעיות של קואורדינציה [דניאלה צוחקת] בין יד שמאל ליד ימין, ואחר-כך מעורבת בזה גם הרגל, אז… וגם הישיבה מאוד לא נוחה.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: דווקא אני אוהב שירותים. [דניאלה צוחקת] אבל יש לחץ ציבורי לפנות מהר את השירותים.

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: אז תמיד לא נוח לך ללכת לשם.

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: ואתה הולך, אחד הבעיות - אתה מגיע לשירותים, ואז מתברר לך שהם תפוסים. אז מה אתה עושה עם עצמך? אתה מחכה…

‏דניאלה: עומד ליד.

‏ירון: אתה עומד ליד הדלת?

‏דניאלה: כן.

‏ירון: יש בזה משהו משפיל, אני לא יודע. ואז עוברת הדיילת בדיוק עם העגלה, ומפריעה לך…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: …אתה צריך לזוז, ואני דבק [בפאתוס] בתור שלי.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: ונניח יגיע עוד אדם אחד, וינסה לעבור אותי, בתואנות שונות…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אז אתה צריך להילחם על מקומך.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: לתור לעשות קקה. אז א…

‏דניאלה: איך אתה מסת… [מגחכת] איך אתה מסתדר עם האוכל?

‏ירון: א… אני…

‏דניאלה: אתה אוהב את החביתות החמות, המחוממות?

‏ירון: האוכל הוא נורא, כמובן.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אבל אני אוכל הכל.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: גם מתוך שיעמום, זה תעסוקה. עכשיו, האופן שבו הוא מוגש הוא כמעט בלתי אפשרי. אתה צריך להיות אקרובט כדי ל…

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: כדי לטפל בכלים, הם כל כך עדינים.

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: וקטנים. הסנדוויצ'ים, ה… כלי האוכל.

‏דניאלה: אבל אני נורא אוהבת הנדסת אנוש, וככל שהיא יותר משתדלת להיות מותאמת לצרכים בלתי הגיוניים, היא נורא מעניינת אותי. אני אוהבת שמגישים לך כוסות מים עם מכסה. אני אוהבת לראות איך זה התפתח, ההנדסת אנוש שנקראת מגש של מטוסים.

‏ירון: זאת אומרת, את מתעסקת עם שאלות אנתרופולוגיות, סוציולוגיות.

‏דניאלה: כן, כן. לא האוכל, ברור שלא.

‏ירון: טוב, אני לא… אני לא הגעתי…

‏דניאלה: ברור שלא.

‏ירון: לפסגה הזאת.

‏דניאלה: תגיד, אבא, אתה זוכר, יש עוד משהו שתמיד הוא נתפס בעיניי כשינוי תודעה מדהים, שהוא כמעט לא הגיוני שהוא יתרחש, בסדר? למה אני מתכוונת? אתה זוכר שעישנו במטוסים?

‏ירון: כן, אוי.

‏דניאלה: זה לא מדהים? זה דוגמה כל-כך מעולה לנוהל שהיה מקובל בעבר, והיום הוא נראה כבלתי אפשרי.

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: כאילו זה נראה לי כמו דוגמה שצריכים לתת אותה תמיד לכל עניין. חשבתם שזה בסדר? תראו, [מתלהבת] תראו מה זה. איך אפשר להאמין שפעם הדבר הזה קרה? אני זוכרת שעד, דרך אגב, עד סוף שנות ה-90, העישון במטוסים היה לגמרי מקובל, גם בישראל.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: אתה יודע מתי הוא הפסיק, אבא?

‏ירון: לא.

‏דניאלה: בשנת 2000. זה לא מ-מזמן.

‏ירון: זה לא מזמן. אבל היו…

‏דניאלה: רק בשנת 2000 נכנס לתוקפו איסור מוחלט.

‏ירון: הייתה תקופה בעבר שמותר היה לעשן מאחור, בחלק האחורי של המטוס.

‏דניאלה: בדיוק! אבא, אני זוכרת שפירקתי חבילת מלבורו אדום כל הדרך לניו יורק. אני זוכרת את זה. זה היה לגמרי, הייתי כבר… הייתי כבר בחורה… זה דבר מדהים לחשוב…

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: שמישהו חשב שזה הגיוני לעשן בתוך מטוס.

‏ירון: נכון, כמו לקטוף פרחים. [צוחק]

‏דניאלה: כמו לקטוף פרחים.

‏ירון: כמו לקטוף פרחי בר, אני אומר.

‏דניאלה: אה.

‏ירון: פעם חשבת שיאסרו לקטוף…

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: או שאנשים לא יקטפו פרחי בר מרצונם?

‏דניאלה: נכון. דרך אגב, זה באמת מדהים שישראלים מצייתים לדבר הזה.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: זה ממש לא הגיוני. ואגב, אני את הפסקת העישון… אחת מההפסקות העישון שלי עד שהפסקתי לחלוטין, אני חייבת לתאים האלה בשדות התעופה. אני זוכרת שיום אחד נורא רציתי לעשן, וכבר בנו את התאי זכוכית האלה שלשם נכנסים כל הבבונים, כל הקופים, לעיני כל. זאת אומרת, אולם שלם מסתכל עליך עושה את הפעולה…

‏ירון: זה תאי… תאי הוקעה.

‏דניאלה: [צוחקת] כן, ממש, ממש. זה ממש… בדיוק, זה טקס השפלה פומבי.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: ואני זוכרת שעמדתי בתוך התא יחד עם עוד, לא יודעת, חבריי למעשים המגונים, והסתכלתי מסביב על האנשים שיושבים ומביטים בנו. באמת, זה כמו להתבונן בגן חיות קטן שהוקם לצורכי בידור של אנשים, ויצאתי משם ואמרתי: "לעולם לא עוד".

‏ירון: כן.

‏דניאלה: וככה הפסקתי לעשן.

‏ירון: לי זה קרה… לא הפסקתי לעשן אז, אבל בנמל התעופה של סינגפור. סינגפור כולה היא דומה לבית המרקחת של שוויץ.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: זאת אומרת, אם שוויץ היא ארץ נקייה, אז סינגפור נקייה שבעתיים.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: ואם אתה משליך בדל סיגריה ברחוב, כמובן אתה מקבל עונש. אם לא מלקות אז עונשים כספיים כאלה שאתה… מרוששים אותך ממש.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: סינגפור זה ארץ כהלכה.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: ועכשיו, תארי לעצמך את נמל התעופה של סינגפור. כדי להגיע לאותו תא הוקעה…

‏דניאלה: א-הא.

‏ירון: אתה הולך כשני קילומטרים ברגל.

‏דניאלה: מכים אותך בשוטים.

‏ירון: שכה אחיה. איפה זה? בסוף אתה מגיע לאיזה תא, איזה קובייה קטנה של זכוכית, אתה דחוק עם ארבעה סינים פנימה, שהם לדעתי מעשנים אופיום או משהו כזה.

‏דניאלה: ככה אנשים צריכים להפסיק. לא אלן קאר, לא כל השיטות. פשוט צריך להביא אנשים לשדה התעופה, לשים אותם בתוך התאים השקופים האלה, ואני לא חושבת שאפשר לעמוד בהשפלה הזאת.

‏ירון: אבל מה את אומרת על החלל הזה של נמלי תעופה? אני חושב היית צריכה להקדיש לזה קצת מחשבה, לא? עצם המקום הזה, עם הדיוטי פרי.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: ועם… זה הופך למין ארמונות זכוכית ענקיים כאלה, נכון?

‏דניאלה: נכון. מנותקים מזמן ומקום.

‏ירון: מנותקים לחלוטין.

‏דניאלה: כי כל הדיוטי פרי דומים אחד לשני, ואין מזג אוויר, ואין חלונות בחללים המרכזיים, זה באמת איזה אזור זמן אחר, נורא מעניין.

‏ירון: אני שונא את זה. יש כאלה שמאוהבים בזה.

‏דניאלה: טוב, אבא, אנחנו לקראת סיום.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: ורציתי לשאול אותך שאלה מכמירת לב, אוקיי?

‏ירון: קדימה, אני אוהב להכמיר לב.

‏דניאלה: כשאתה מסתכל על הזמן שעוד קצוב לך, אין לך, אבל, איזשהו צער על מקומות שלא תטוס אליהם יותר? אין לך עוד איזה יעד? כי אני, שאני צעירה ממך בסך הכל בשנתיים או שלוש, אז אני, אני, עוד נדמה לי שאני יכולה לטוס לכל מקום בעולם. אבל אתה כבר לא.

‏ירון: תראי, אני הייתי במקומות רבים מאוד, וכמעט הקפתי את… אולי… כמה פעמים בוודאי.

‏דניאלה: לא יודעת, לטוס עם מיכל. אתה לא רוצה לטוס עם מיכל ל… ל… לאנשהו?

‏ירון: לא באמת, כי התגליות היחידות שעוד נותרו לי זה בני-אדם. שיחה אחת בקפה ליד הבית שלי עם אדם מפתיע, היא הטיסה היפה ביותר שאני יכול לאחל לעצמי.

‏דניאלה: למה לקחתָ רק אדם מבית קפה ולא את בתך שיושבת מולך? כדוגמה.

‏ירון: אנחנו לא משוחחים די?

‏דניאלה: לא, אנחנו משוחחים די.

‏ירון: לא, יש, יש לך אולי תעלומות ב…

‏דניאלה: אה, אוקיי.

‏ירון: חבויות בנשמתך הפצועה, אבל… אני לא יודע.

‏דניאלה: ומיכל לא רוצה לטוס? מיכל בת-זוגך.

‏ירון: מיכל לא רוצה לטוס מן הטעם הבא: היא גם אומרת, "אני פוחדת לטוס, פן לא ארצה לחזור".

‏דניאלה: הבנתי. זה… [צוחקת]

‏ירון: ויש בזה הרבה היגיון.

‏דניאלה: נכון, סיבה מצוינת לא לטוס. טוב, אבא, אז אנחנו סיימנו את פרק הטיסות והנחיתות שלנו. אנחנו ניפרד זה מזו.

‏ירון: טסנו גבוה.

‏דניאלה: טסנו גבוה. ניפרד זה מזו, וממאיה קוסובר העורכת שלנו. ניפרד מכל הקהל בדיוטי פרי, ונזכיר שאפשר למצוא אותנו בכל היישומונים. נחתום את התוכנית בשירה היפה של דליה רביקוביץ', שנקרא "סוף הנפילה". אבא.

‏[מוזיקת רקע]

‏ירון: [מקריא]

‏'אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

‏רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.

‏אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

‏וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.

‏אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ

‏כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,

‏אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו

‏כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.

‏אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.

‏בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.

‏הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,

‏וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.

‏עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

‏שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.

‏אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ

‏אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,

‏הוּא אינו רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ

‏בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

‏אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

‏רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.'

‏[צליל סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה