״אדם יוצא בלילה מביתו. הולך, הולך, כנס משעת מותו״ (אברהם חלפי).
דניאלה מקריאה לירון שלל פעילויות אטרקטיביות שמציע דיור מוגן יוקרתי ללקוחותיו על מנת לבחון את רצונותיו. אבל ירון לא מעוניין בזמן שנותר לו לשחק ברידג', לעשות טאי צ'י או לארח את הנכדים בבריכה המשותפת. "אז מה כן?" שואלת דניאלה, "לטייל בעולם? לכתוב ספר? לעשות עוד סדרה?". לירון אין תשובה טובה. מסתבר שהוא לא בנוי לתוכניות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/04/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" [מהדהד ברקע - כאן הסכתים] הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"אדם לומד לדבר בילדותו כדי שיוכל לדבר עם עצמו לעת היותו לבדו יותר ויותר.
הדיבור עם אחרים הוא שלב עובר ובטל.
חלק מן הדברים נעשים כבדים וחלק קלים,
חלק עוגן וחלק מפרשים.
זה רק אחר זמן מה אתה יודע מה כך ומה כך.
אינך רוצה שום פרספקטיבה.
אתה רוצה שקט שטוח, לא שולחן שאפשר לשים עליו.
לא בית להיכנס לתוכו, אלא קווים.
כפי שילד מצייר.
לא עומק מבטיח נצח, לא שדרה עם עצים קטנים והולכים, לא אוניה נעלמת באופק."
דניאלה: שקט שטוח מבקש עמיחי בקטע מתוך השיר "אכזיב". לא עומק, לא אופק, לא פרספקטיבה שהולכת ומתכנסת לנקודת מגוז, כמו אוניה מתרחקת בים. שקט שטוח, כמו קווים בציור של ילד. אנחנו עם הפודקאסט הקצר "אבא תרחם", והפעם, אבא, אני רוצה שנדבר על שארית החיים. לא שלי, חס וחלילה [צוחקת], אלא שלך. אתה מזדהה עם הבקשה של עמיחי?
ירון: זה לא בקשה, אני חושב שזו עובדה. את… אתה לומד לדבר כדי שיהיה לך שיג ושיח עם אחרים, ובמשך הזמן אתה מפריש את האחרים מתוך חייך…
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: ואתה נשאר בודד, ואז אתה אנוס לדבר עם עצמך. השאלה שלי היא האם יש לי מה לומר לעצמי? ומה להשיב לעצמי? טוב, זה ייבדק במהלך השיחה שלנו.
דניאלה: נכון. אתה יודע שאחת הטענות השכיחות שלי כלפיך קשורה לזה שאין לך הווה. שאתה לא יודע לשהות ברגע ושאתה כל הזמן בעצם בדבר הבא. ואני חושבת, ש… קודם כל, איפה אתה ואיפה שקט שטוח, בסדר? [צוחקת] אין כזה בכלל. וגם האם התכונה הזאת הולכת ומחריפה עם… עם הגיל? או שלהפך? היכולת לשהות, דווקא ככל שהזמן מתקצר.
ירון: ברור לי לגמרי שאני לא חוננתי, וכנראה זה… לא ארפא מהליקוי הזה, בתכונות של חכם זן. ואני לא רואה את עצמי גם לעתיד…
דניאלה: כן.
ירון: יושב ספסל בגינה, מתבונן בעלוות העץ, בוחן איזו ציפור מצייצת, איזה פרח, ועומד בפריחתו או בקמילתו…
דניאלה: אהה…
ירון: ומהרהר על החיים [דניאלה צוחקת] ממרחק מסוים, מביט אל האופק, ומסכם את חיי…
דניאלה: אהה…
ירון: באיזו נחת. או יושב במערה… באוורסט…
דניאלה: כן.
ירון: לא, זה לא אני, אני תמיד אהיה נעדר שביעות רצון.
דניאלה: א… אז יש לי עוד אופציה, אוקיי? כן, כי לא חייבים להיות חכם, אתה יודע, זן. יש המון מבוגרים שככל שהשארית שלהם הולכת וקצרה הם דווקא יותר מבלים, יותר זזים. ואני רוצה להקריא לך עכשיו קטע קצר מתוך אתר של דיור מוגן יוקרתי, בסדר? [צוחקת] הכי יוקרתי שיש, אבא. שמציע באמת שלל חוגים ופעילויות, ואני אשמח אם תחווה את דעתך על ההצעות האלה, שהדיור המוגן מעניק לתושביו, שזמנם… [צוחקת]
ירון: בשמחה, זה דברים שראוי שאני אבחן.
דניאלה: נכון, אוקיי. אז תראה הם מציעים ככה: "טיולים מהנים ומרתקים. דיירי האחוזה יוצאים לטייל ברחבי ישראל, נהנים מנופי הארץ, פוגשים ומכירים תרבויות וקהילות שונות, ומשלבים גם טעימות וארוחות מהמטבח הישראלי המשובח". בא לך?
ירון: [צוחק] אני מרגיש...
דניאלה: רגע, בא לך? קצר, אבא, בא לך?
ירון: התגובה הראשונה היא...
דניאלה: להקיא. כן.
ירון: כן. [צוחקים] תראי לא הייתי משתמש בביטוי כל כך חריף…
דניאלה: כן.
ירון: כדי לא לעלוב ביזמים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: כי הרי זה מבוסס...
דניאלה: לא אמרתי מי הם.
ירון: הם היזמים באחת החברות האלה…
דניאלה: כן, אוקיי.
ירון: שגילו את מקור הרווח משום ששיעור האוכלוסייה הזקנה הולכת וגדלה, וזה מקור הכנסה מצוין ליזמות.
דניאלה: גם כנראה מקור אושר לא קטן עבור אנשים מסוימים, שהם לא אתה.
ירון: מקור אושר ב-א'.
דניאלה: כן.
ירון: כן, אני שומע אנשים שמאוד נהנים מ...
דניאלה: אז יופי, אז תקשיב יש גם "נפש בריאה בגוף בריא", אוקיי?
ירון: כן.
דניאלה: "באחוזה אוהבים ספורט ועוסקים רבות בפעילות ספורטיבית לגוף ולנפש, לצד פעילות בחיק הטבע בפארק הירקון, בטיילת של תל אביב ועוד". האם היית רוצה בזמן שנותר לך לעסוק בפעילות גופנית?
ירון: לא. אני… אחת ההחלטות שקיבלתי בשנה-שנתיים האחרונות ששוב לא אעשה דבר שאינני רוצה ממש. [דניאלה צוחקת] ואינני רוצה להתעמל יותר. אינני רוצה להתעמל, אז אינני מתעמל.
דניאלה: אוקיי, הנה, יש ממש...
ירון: אבל לא, מה שדוחה אותי, באמת… זה כי אני סנוב. אני לא אוהב שמארגנים אותי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: כן…
דניאלה: אתה לא רוצה "קפה הולדת משובח, שבסוף כל חודש נערכת חגיגה נפלאה לדיירים ילידי החודש"?
ירון: [צוחק] ממש לא. אל נא… אל נא תחגגו לי דבר, אני…
דניאלה: אתה לא רוצה לצאת בריקודים?
ירון: הייתי רוצה. אם היו לי רגליים קלות עדיין, בהחלט כן.
דניאלה: כן, רחבת ריקודים?
ירון: אבל שוב, אבל… הריקודים שבהם אני מצטיין זה ריקודים שבהם אני עומד לבד.
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: הריקודים שבהם אני מאלתר. אבל ריקודים כמו טנגו, או סלואו…
דניאלה: או ריקודי עם!
ירון: או ריקודי מעגל…
דניאלה: אוקיי.
ירון: שבהם כולם מרימים יד… רגליים בבת אחת. הופה! הופה! ה'הופה' הזה מוציא אותי מהכלים. [דניאלה צוחקת] אני לא יודע למה, זה לא בסדר. זה מעיד על תכונות נפסדות שלי, לא על תכונות שאני מתפאר בהם דווקא. אבל זאת העובדה.
דניאלה: חוק ברידג'?
ירון: אני לא… לא משחק בדבר. מעולם לא שיחקתי בדבר. חוץ משחמט מעט, דמקה קצת. אז לא שיחקתי אף פעם.
דניאלה: [מהמהמת בהסכמה]
ירון: אף פעם.
דניאלה: נכון.
ירון: אולי בסטנגה או כדורגל קצת בשכונה, אבל ממש כלום.
דניאלה: אוקיי, יש גם… יש להם קטע מאוד יפה שנקרא "כי כולנו משפחה", שזה: "האחוזה מתמלאת צהלה ושמחה, כאשר הנכדים והנינים מגיעים לימי כיף מספר פעמים בשנה עם מתנפחים, הפעלות, כיבודים, סדנאות יצירה וספורט, ומופעים לכל המשפחה".
ירון: תראי, הנכדים וארבעת ילדיי הם מקור אושר בשבילי, אני מודה. בענווה, למרות שאחת מהם יושבת כאן. אבל זה… זה נכון. כאשר אחת מנכדותיי, יש לי שש, או אחד משני נכדיי מגיע אליי לביקור פתע בבית… על חשבון זמנו הפנוי. הוא יכול היה לבלות, יכול היה להיות עם חברתו…
דניאלה: כן.
ירון: והוא מגיע לסבא לבקר, ולא מתוך… נדמה לי שלא מתוך תחושת חובה. אלא הוא נהנה להיות בחברתי.
דניאלה: כן.
ירון: זו מחמאה עצומה בשבילי…
דניאלה: נכון.
ירון: ואני נהנה מזה מאוד.
דניאלה: אבל אתה לא חייב עם מתנפחים. טוב, אז בוא נעבור עכשיו לשאלות קצת יותר רציניות.
ירון: מה זה…
דניאלה: [קוטעת אותו] מה…
ירון: זה היה רציני מה ששאלת אותי באמת.
דניאלה: נכון, לא, לא…
ירון: זה הכריח אותי להרהר על עצמי.
דניאלה: נכון, אני באמת… זה חלק מהשאלה על חלוקת הזמן לאור ה… קוצרו. אבל אולי נתחיל בשאלה שמעניינת אותי, כשאני מסתכלת עליך וכשאני מתבוננת עליך, מה עוד אתה רוצה להספיק? אתה רוצה לכתוב ספר? סדרת דוקו?
ירון: הייתי רוצה להכיר טוב יותר את הכל. ואני יודע שלא אספיק. זה מצברח אותי.
דניאלה: מה זה הכל?
ירון: הכול, פירוש הדבר… מי הוא האושייה התרבותית ב… שולי הגיליון שעוסק ברכילות בידיעות אחרונות.
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: ומי המציא את התיאוריה המעניינת ביותר על טבע האדם ב-"Science". זאת אומרת לדעת הכל, ואני כבר לא אדע הכול. פעם חשבתי שאני מתחרה, ואני אצליח לדעת המון. אני כבר לא אדע המון.
דניאלה: אבל בעצם לאיזה טעם? אתה יודע… כאילו אני… אני יכולה להבין את הסקרנות של לרכוש השכלה בהתחלה, כי באמת זה יכול לשמש אותך אחר כך בחיים, אבל מה…
ירון: אני, אני מאבד אחיזה בעולם, אני מאבד אחיזה בעולם.
דניאלה: אה-אה, אה-אה.
ירון: אני לא יודע איפה אני חי יותר.
דניאלה: הבנתי.
ירון: באמת, אני מרגיש שאני כבר לא שייך.
דניאלה: אבל אין בזה גם משהו נעים? למה אתה צריך להיות שייך בגיל 84, אבא?
ירון: שום דבר נעים. שום דבר נעים. אני מביט על דוד ג'ו ביידן, שהוא צעיר ממני בשלוש שנים. הוא נראה כמו סניל גמור, הברכיים שלו רועדות. האיש הזה מנהיג מדינה של 330 מיליון איש. מנהיג הדמוקרטיה בעולם. סלע הדמוקרטיה. אני רואה את הכ… אותו, והוא נשקף בתוך אישוניי ואני באישוניו, שני הזקנים והוא צעיר ממני בשלוש שנים, התרח הזה הסנילי. ואני פשוט מבוהל. זה איום. העולם הזה לא שייך לנו, ואסור שהוא יהיה שייך לנו.
דניאלה: מעניין.
ירון: כן? זה מעניין? לא?
דניאלה: [צוחקת] כן.
ירון: אז תשאלי עוד שאלות. אני אנסה לעניין אותך.
דניאלה: כן, כי לא חשבתי שזה משהו שכל כך כל כך מעסיק אותך. כאילו דווקא חשבתי שתפנה לכיוונים של הספק - 'מה עוד?' כי זה... מה עוד?
ירון: אה כן, ההספק שלי הולך ויורד לצערי. אני מצליח לקרוא פחות ופחות. אמ… וגם כוח היצירה שלי. נכון שהוא לא לגמרי… אני רואה מה קורה עם בני גילי, ואני מוכרח לומר שאני קצת מרגיש כמלך על הגבעה. עדיין כוח היצירה שלי גדול משל רובם.
דניאלה: נכון.
ירון: אבל הוא כבר לא מספיק לי. אני מרגיש שכל שורה שאני רוצה לחרוז. איזה פזמון… הכל נמשך יותר… פחות… ואני מתעייף ומניח את המקלדת והולך לנוח קצת, וזה נורא מרגיז אותי. כי אני רוצה עוד.
דניאלה: אתה עסוק בשאלה איך לנהל את הזמן שנותר?
ירון: לא, אף פעם לא עסקתי בזה. אני, אני מנהל גרוע מאוד של עצמי. ואין לי… בי… שום תכונת איפוק. אני לא עוצר בעד כל רצון טיפשי שלי. לאכול למשל, עכשיו.
דניאלה: לא, אבל נגיד אתה יודע שיש… יש לך נגיד…
ירון: הרעיון הזה שעוד מעט תהיה שעת צהריים...
דניאלה: עוד שניים, שלושה מבצעים יצירתיים גדולים.
ירון: לא, לא, לא, אין שום. אף פעם לא היו לי. אף פעם לא היו לי. תראי אני… מהלך חיי היה… נעדר תכנון לחלוטין. אני הלכתי מפיתוי לפיתוי, ממוקד סקרנות אחד למשנהו. מצרכים כלכליים…
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: לפעמים הפיתוי הכלכלי הוביל אותי לאיזה עיסוק.
דניאלה: אבל קוצרו של האופק הוא לא שוט?
ירון: מה?
דניאלה: [מדברת לאט יותר] קוצרו של האופק הוא לא שוט?
ירון: תראי, לא, אני… אני אגיד לך משהו. ראשית כל אינני יודע מה… מה מרחק האופק ממני. אם היו מודיעים לי מחר…
דניאלה: כן.
ירון: מה הביקור הבא שלי בבית חולים…
דניאלה: קוצבים.
ירון: למשל בדיקה, יש לך עוד שלושה, ארבעה חודשים.
דניאלה: דרך אגב היית רוצה את זה? היית רוצה שמישהו ייתן לך?
ירון: זה לא רע, זה לא רע.
דניאלה: זה לא רע?
ירון: אני אגיד לך, מה התועלת הטמונה בזה. זה יוצר… מכריח אותך לעשות תוכנית חיים אחרונה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אז יש לי שלושה חודשים, יש לי חצי שנה, יש לי כמה דברים לסדר, אני צריך לסדר עוד פעם לבדוק את הצוואה…
דניאלה: נכון.
ירון: אני רוצה לדאוג לבת זוגי, וכדומה, ואולי עוד לעשות דבר אחד או שניים שבאמת יצוץ בדעתי.
דניאלה: למה אתה לא עושה את זה בלי קשר ל…?
ירון: מפני שאין לי זמן קצוב, אני תמיד פעלתי...
דניאלה: אני סתם אגיד לך.
ירון: על פי דדליין.
דניאלה: אבא, יש לך עשר שנים.
ירון: הייתי עושה מחר מה שעשיתי אתמול.
דניאלה: באמת?
ירון: כן.
דניאלה: הממ…
ירון: אין לי… כוח הדמיון שלי לא מגיע… למשל מסעות בעולם. אני עשיתי הרבה מסעות בעולם. בגלל עבודתי ש… שעינגה אותי בהרבה מאוד מתנות כאלה.
דניאלה: כן.
ירון: אין לי רצון, לא להיות בג'ונגלים של אפריקה ולא ברצועת הסאהל…
דניאלה: אין לך איזה…
ירון: ולא לראות עוד פעם פילים במשולש הזהב בתאילנד.
דניאלה: תגיד, והפוך זה קורה לך, שאתה נמצא באיזשהו מקום, אפילו סתם נופי ארץ, בית קפה, לא יודעת, איזשהו…
ירון: כן.
דניאלה: ואתה אומר "יכול להיות שזה הפעם האחרונה שאני אהיה פה?" זה עובר לך בראש?
ירון: כל הזמן. אני בטוח שיש סיכוי טוב מאוד שאני לא...
דניאלה: אבל… אבל זה משהו שאתה חושב עליו?
ירון: בלי סוף.
דניאלה: אתה אומר "להתראות כנרת, יכול להיות שלא אראה אותך"?
ירון: לא, במובן… אני לא נפרד מהכנרת.
דניאלה: לא מהכנרת, בסדר.
ירון: אבל המחשבה הזאת ש...
דניאלה: שזה פעם אחרונה, זה הפעם...
ירון: כן, שזה יכול מאוד להיות שאני לא אקום... תראי, יש לי… כמחצית מחבריי נפטרו, אז אני מוכרח לחשוב על זה. זה יהיה מטופש אם לא חושב על זה.
דניאלה: היית רוצה עוד אהבה חדשה? או שאתה מתכוון...
ירון: אני חושב ש… [דניאלה צוחקת] הפאזה הזאת בחיי… היא האחרונה. אני מאוד מקווה ככה, כי יש לי אישה באמת נפלאה. זה עסקה לא כדאית אם אני אפרק את ה… או אם היא תשליך אותי. חוץ מזה היא מאוד חזקה וצעירה, ואני חושב שהיא זאת שמועמדת להחליף לי את הקטטר בעוד איזה זמן.
דניאלה: אני... אני… אתה יודע ש…
ירון: מה?
דניאלה: אני מדי פעם אני מודה לה על זה, אתה יודע, כי באמת…
ירון: בוודאי היא בת גילך בערך.
דניאלה: היא בת גילי והיא… כן, לנו זה נהדר.
ירון: מן הראוי שתודי לה.
דניאלה: אני מודה לה, אני מודה לה.
ירון: כן אני יודע… אתם במידה רבה נפטרתם מחלק מהעול.
דניאלה: ברור, זה עול עצום יכול להיות, ברור.
ירון: ברור.
דניאלה: אתה יודע, אני כל הזמן חושבת על זה שבימי הביניים...
ירון: אני אמסור לה זאת.
דניאלה: אתה לא צריך למסור לה, אני מוסרת לה. [ירון צוחק] אתה יודע שבימי הביניים תוחלת החיים הייתה 30 שנה, אולי במעמדות הגבוהים קצת יותר. בסוף המאה ה-19 הגיעה תוחלת החיים ל-50. והעלייה בתוחלת החיים שהתרחשה במאה שנה האחרונה, היא התרחשה בעצם בחלקה הראשון.
ירון: [מהמהם בהסכמה]
דניאלה: זאת אומרת, זה פחות או יותר הזמן שניתן.
ירון: יש אומרים כך, ויש אומרים שאודות לגילוי הטלמגנטיים, או איך קוראים לזה שם...
דניאלה: לא, בינתיים זה לא קורה.
ירון: כן. אבל אומרים שתוחלת החיים היא בכל זאת, אפשר להגיע עד 130, ויש כאלה שאומרים שעם חלקי חילוף... השאלה היא אחרת לגמרי. השאלה המעניינת היא באמת הפרדת הגוף מהמחשבה או מהיכולת הקוגניטיבית. זאת אומרת, שאנחנו נוכל להוציא את המחשבה מתוך הגוף הפיזיולוגי שלנו.
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: כן? האנטומיה לא תשחק יותר תפקיד. כבר עכשיו אני חצי ביוני. רק המוח שלי הוא עדיין במידה מסוימת, מה שנותר ממנו, החומר האפור, הוא בתוך קופסת הגולגולת שאיתה נולדתי פחות או יותר [דניאלה צוחקת]. לאדם…
דניאלה: אני רואה איך אתה נדלק כי זה נושא שנורא מרתק אותך.
ירון: נכון, נכון, נכון.
דניאלה: אני רואה, ברור. אבל זה לא הנושא שלנו פשוט. אתה מבין? אתה לא באמת חושב… [צוחקת]
ירון: קחי אותי לאן שאת רוצה, מותק.
דניאלה: אתה לא באמת חושב... האמת היא שאנחנו תכף נסיים.
ירון: כבר? יו…
דניאלה: אני חושבת, כן.
ירון: אין לך איזו שאלה רבת משמעות? אין יותר שאלות רבות משמעות, נכון?
דניאלה: לא יש לי דווקא, יש לי דווקא. יש לי אולי שאלה אחרונה, שמעסיקה פשוט אותי, אז זה במסגרת "אבא תרחם". אני נורא רוצה להרגיש כשאני אגיע לגיל שלך, שחייתי מספיק. אני רוצה להרגיש את הכובד הזה של החיים ולהגיד חייתי הרבה וטוב, מספיק.
ירון: את הכובד המענג הזה.
דניאלה: כן.
ירון: נניח כמו כובדו של מאהב ששוכב עלייך.
דניאלה: לא אבא. אבא בלי כובדו של מאהב, מה קשור?
ירון: מה זאת אומרת? חשבתי על דימוי כזה של עונג שלם.
דניאלה: זה…
ירון: כן, אחרי הפורקן האחרון. זה הגוף הנעים הזה שמאהב או מאהבת, שרובץ עלייך או שמניח עליו או עלייך את ירכו או את ירכה.
דניאלה: זה נחמד שאתה חושב שזה נעים, אתה מבין?
ירון: מה?
דניאלה: זה נחמד שאתה חושב שזה נעים. זה דווקא אחד החלקים הלא נעימים.
ירון: אז אם… אם את מרגישה ככה, הגיע זמנך. [דניאלה צוחקת] אין טעם לחייך, אני אומר. [צוחק]
דניאלה: אוקיי. [צוחקת]
דניאלה: אני אסיים בשאלה נורא נורא פשוטה.
ירון: [המהום]
דניאלה: חיית מספיק?
ירון: לפעמים אני חושב שכן. אני כבר לא אצליח להפיק הרבה עונג מחיי, לדעתי. ואפילו לא הרבה נחת.
דניאלה: באמת?
ירון: לא. אני כבר לא אספיק. וגם לא הייתי אדם מאושר. זה עניין של אישיות, לא נולדתי מאושר.
דניאלה: אבל אין לך את הגרגרנות הזאת החנוך לווינית, עוד עוד?
ירון: לא, לא, אין לי עוד… עוד מנה אחת.
דניאלה: עוד עוד, כן.
ירון: לא… רק אולי אהבה, או אהבת גוף בעיקר. אהבת גוף, תשוקה, כן. אולי עוד פעם אחת, את הפורקן הגדול. הגלקטי הזה, הבום הזה, הנפלא. אבל גם זה כבר לא יהיה… אז אפשר, אפשר לעצום עיניים. לא יקרה שום דבר. העולם ודאי לא ירגיש בחסרוני זמן רב.
דניאלה: אל תדבר בשם העולם, אני מייצגת אותו יותר טוב.
ירון: לא, אני אומר, אני מכיר את העולם. אני גם, את יודעת… עובר, העצב עובר.
דניאלה: אני אסיים פה, אני חושבת, כי זה כזה מלנכולי כזה.
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: ויש לנו עוד שיר. ואני רוצה שנסיים בשיר הקצר של אברהם חלפי, שמת בגיל 74 מקרע בלב, ובכך ענה לעצמו על השאלה שאתה רצית שהרופא יענה לך עליה 'כמה זמן'. נודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, תודה לכם המאזינות והמאזינים. אפשר למצוא את כל הפרקים ביישומונים. אבא.
[מוזיקת רקע]
ירון:
איפה ייפול
"אדם יוצא בלילה מביתו.
הולך, הולך, כנס משעת מותו.
איפה ייפול הגוף,
כאבן המושלכת?
או אם יוסיף האיש
ללכת וללכת
עד קץ תבל?
כותב השיר, את מי אתה שואל?"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה