top of page
ניבי נאור

אבא תרחם - אלף מיתות ולא קינאה אחת

"אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעיך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך" (נתן אלתרמן) "באיזה עולם השיר הזה היה לגיטימי" שואלת דניאלה את אבא תרחם. קצת על קנאה רומנטית (או על החפצה), קצת על קנאת סופרים (או על הדחקה), ולמה דווקא התכונה המאמללת הזו הפכה מנוע עלילתי שכיח לכל סיפור טוב (קין והבל).


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/11/2024.

[פרסומת]

קריינות: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת רקע]

ירון: [מקריא]

'אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,

שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.

אִם תִּרְחַפְנָה מִקּוֹר עַצְמוֹתַיִךְ,

אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.


אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,

עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.

אִם תֶּחֱסַר לָךְ מַתְּנַת יוֹם הֻלֶּדֶת,

אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.


וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,

מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם

וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם

וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.


אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת

בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מֵרֵעַיִךְ,

תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת

וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ'.

דניאלה: כן, האיש הנחמד והעדין הזה, שאוהב את אהובתו ומוכן לתת לה את חייו, אבל מזהיר אותה שאם יראה אותה צוחקת בלעדיו במסיבת רעים, ישרוף בקנאתו את ביתה, הוא המשורר נתן אלתרמן. והשיר הפסיכוטי הזה, המגלם את היחס הרכושני המגה-שוביניסטי כלפי נשים, נקרא "ניגון עתיק".

היי אבא.

ירון: היי. [צוחקים]

דניאלה: תגיד, אני רוצה לשאול אותך משהו.

ירון: כן.

דניאלה: זה שיר שנראה לכם בזמנו הגיוני?

[שתיקה]

ירון: [צוחק] אני חושב שאני השתעבדתי לחריזה, לווירטואוזיות של אלתרמן או של פֵּן.

דניאלה: עם "וידוי".

ירון: ואני לא חשבתי, לא חשבתי על המשמעות המטורפת הזאת. פשוט אדם… [דניאלה צוחקת] אם זה מבטא את אשר התחולל בנפשו של המשורר, הוא… פשוט היה צריך לאסור אותו מיידית. לכבול אותו. או…

דניאלה: אני גם חושבת. גם אפרופו השיר הזה, וגם אפרופו של אלכסנדר פן "וידוי", פשוט שמשטרה תגיע. [צוחקת]

ירון: נכון!

דניאלה: שמשטרה תגיע ותיקח אותם.

ירון: נכון, האיש מסוכן.

דניאלה: זה איש מסוכן ממש, זה סימן, תמרור עצום. טוב, בסדר, אבל אם לא נלך לקיצון, האם קנאה…

ירון: כן.

דניאלה: …רומנטית זה משהו שאתה מכיר? מבין?

ירון: אני…

דניאלה: או שהתמזל מזלך ו…

ירון: אני מעולם לא חשבתי שבת זוגי תפזול אל מישהו אחר. [דניאלה פורצת בצחוק] לא עלה על דעתי. [צוחק] אני אומר פה במלוא הכנות.

דניאלה: אוקיי.

ירון: הרעיון הזה פשוט לא… לא עבר בדעתי.

דניאלה: אז אני רוצה לרענן את זכרונך. בסדר, אבא?

ירון: אני אשמח.

דניאלה: אוקיי, טוב. אז במסגרת הנישואים שלכם, של תחילת הנישואים שלך ושל אמא…

ירון: כן.

דניאלה: אני רוצה להזכיר לך שהיא יום אחד החליטה להחזיר לך על פזילתך לנשים אחרות.

ירון: כן.

דניאלה: בכך שהיה לה סטוץ, או רומן, עם איזה איטלקי. אתה זוכר דבר כזה?

ירון: כן, זה היה לפני נישואינו.

דניאלה: לפני נישואיכם, בסדר.

ירון: כן.

דניאלה: אוקיי, לא אכפת לי אם זה לפני או אחרי.

ירון: כן.

דניאלה: זה הכל הגיוני אצלכם.

ירון: נכון.

דניאלה: ומה שאמא [צוחקת] מה שאמא סיפרה לי, היא סיפרה לך על זה, כי זאת הייתה גם המטרה… מטרת בגידתה, לספר לך על זה. ואז היא אמרה לך שהיה לה נפלא עם אותו מאהב איטלקי. אתה שאלת אותה: "אבל נירה'לה, על מה היה לכם לדבר אחד עם השני?"

ירון: שהרי לא הייתה לכם שפה משותפת.

דניאלה: שהרי לא… נכון. ואמא ענתה לך: "אנחנו לא דיברנו, [ירון צוחק] לא היינו צריכים…"

ירון: כן.

דניאלה: אוקיי. זה מה שאמא אמרה לך.

ירון: כן.

דניאלה: ולפי טענתה של אמא, אתה עלית בלהבות. בערך. [ירון צוחק] אוקיי, זה…

ירון: כן, כן. כן.

דניאלה: אפרופו התחלת השיחה שלנו.

ירון: הסיפור הזה פגע בי ביסודות העמוקים ביותר של זכרותי.

דניאלה: אבא, זאת קנאה. ככה נראית קנאה.

ירון: כן, אז…

דניאלה: מה שאמרת עכשיו, זה בדיוק קנאה.

ירון: אז אני…

דניאלה: ככה מתחוללת קנאה, כן.

ירון: אז אני מוכן להודות, [דניאלה צוחקת] אני עכשיו מסביר מה שורשיה.

דניאלה: אוקיי.

ירון: מפני שאם הוא היה… אם הייתה אומרת לי, נניח, "העברית שלו הייתה כל-כך יפה", הייתי מוחל על זה. או נגיד "הוא היה גבר יפה תואר, וכל-כך משך אותי מבחינה אסתטית", הייתי יכול למחול על זה. אבל בעצם, מה שהיא אמרה לי…

דניאלה: כן.

ירון: ש"לא דיברנו בכלל. [דניאלה מהמהמת] לא היה צורך בדיבורים".

דניאלה: כן.

ירון: התאווה הייתה כל כך עזה וזה… [צוחק]

דניאלה: לא. ה…

ירון: אבל אני קצת הגזמתי לטובת הסיפור, וגם כדי לחזר אחריה, כן. אבל לא קינאתי ממש. אני לא זוכר מתי קינאתי עד מאוד. באמת לא. לא זוכר. אני לא יודע, אני הייתי בטוח שבנות זוגי כרוכות אחריי באופן כל-כך הדוק, שהם, לא יעלה על דעתם בכלל לפזול ל…

דניאלה: הדבר הנורא בדבר הזה באמת, אבא, שאני חושבת על זה, שזה גם משאלה שמגשימה את עצמה. זאת אומרת, עצם הביטחון שלך…

ירון: כן.

דניאלה: …גם מחולל את המציאות באיזשהו אופן.

ירון: הסבירי. זאת אומרת, אותו ביטחון עצמי גברי, שאין מקסים ממני…

דניאלה: אותו ביטחון עצ… שאין… בדיוק.

ירון: אה-הא.

דניאלה: בדיוק, כן. חבל, אוקיי, לא נורא. בסדר.

ירון: [צוחק] מה 'כפת לך?

דניאלה: [צוחקת] טוב.

ירון: את חייבת את חייך לתכונות האלה.

דניאלה: אני…

ירון: כן.

דניאלה: אני לא ירשתי אותם.

ירון: כן.

דניאלה: אני בהחלט יודעת לקנא.

ירון: כן.

דניאלה: אבל האמת היא, שאני חושבת שקנאה זה רגש שבאמת שייך לאנשים עם ביטחון עצמי רעוע, הרבה יותר מאשר לאנשים עם ביטחון עצמי חזק. אני מוצאת שעם השנים, ככל שהתיישבתי יותר בתוך עצמי, אני באמת מקנאה פחות. אבל מכיוון שאתה נולדת עם ביטחון עצמי, אז אתה באמת…

ירון: אני לא מניח שנולדתי עם ביטחון עצמי. אני חושב שהסביבה נתנה לי להבין ש… אין מקסים ממני.

דניאלה: זה נקרא לא ל… אבא, אלוהים אדירים!

ירון: אני הילד שעומד על כיסא ומדקלם.

דניאלה: אתה לא מצליח לחבר שני משפטים אה… שני משפטים עם דבק של היגיון. הסביבה גרמה לך להרגיש כך.

ירון: כנראה.

דניאלה: ולכן אתה גדלת עם ביטחון עצמי.

ירון: כנראה שבילדות המוקדמת שלי…

דניאלה: בניגוד אליי, שהיו לי… שהיו לי הורים יותר בעייתיים, שלא נתנו לי להרגיש שאין מקסימה ממני וחכמה.

ירון: מי זה ההורים האלה שלך?

דניאלה: אני אכיר לך אותם בהזדמנות. ולכן גדלתי עם פחות ביטחון עצמי. אבל קְנָאות אחרות, אתה מבין?

ירון: יש "לקנא ל-" ו"לקנא ב-". אני לא רוצה להדיח את מסי.

דניאלה: אתה לא רוצה להדיח את…?

ירון: לא, לא.

דניאלה: אתה לא רוצה להיות מסי?

ירון: לא, לא. אבל אני הייתי רוצה שתהיה לי זריזות רגליים כמו של מסי.

דניאלה: הבנתי.

ירון: תראי, בכל תחום. אמרתי לך, לא הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, היו טובים ממני. אבל לא רציתי להחליף אותם. אמרתי "אם היה לי ציון 10, אני לא…"

דניאלה: אז אני רוצה לספר, כשהייתי ילדה קראתי את הספרים של ז'ארל [כך במקור] דארל, "משפחתי וחיות אחרות".

ירון: כן.

דניאלה: וכמובן שרציתי להיות הוא.

ירון: כן.

דניאלה: כאילו, הוא זה שגילם את כל שאיפות ילדותי בערך.

ירון: כן, אבל…

דניאלה: אז אני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת…

ירון: אני…

דניאלה: …בין לרצות להיות חוקרת חיות צעירה…

ירון: כן.

דניאלה: …לבין להיות הוא.

ירון: תראי, גיבורי הילדות שלנו, שלי לפחות…

דניאלה: כן.

ירון: …היו גיבורי הספרות הרומנטית לנוער ולילדים, כי לא הייתה טלוויזיה. למשל, אני ושני חברים שלי התרשמנו מאוד משלושת המוסקיטרים [כך במקור] של אלכסנדר דיומא.

דניאלה: כן.

ירון: ואנחנו שיווינו את עצמנו כלוחמים בצבאו של רישלייה, או להיפך. אני לא זוכר כבר. והסתייפנו. התקנו לעצמנו חרבות מעץ.

דניאלה: כן.

ירון: ועם פחיות של… להגן על כף היד, פחיות של שימורים, והסתייפנו. אני רציתי להיות ד'ארטניאן.

דניאלה: או, זה מה שאני שואלת.

ירון: ד'ארטניאן הגסקוני, הגיבור.

דניאלה: כמו שאני רציתי להיות ג'ראלד דארל.

ירון: כן, אבל הרי לא תיארתי לעצמי שאני יכול למלא את מקומו של אדם מהמאה ה-18. אז לא… רציתי להיות כמו ד'ארטניאן.

דניאלה: אוקיי.

ירון: או כמו [במבטא צרפתי] פורתוס. [חוזר למבטא רגיל] פורתוס. או כמו אראמיס. את יודעת.

דניאלה: כן. אבל אם אני, אם אני רגע אדבר ברצינות על קנאה - קנאה היא הרי לא דבר רציונלי. היא אחד הרגשות הכי מַסְבִּילִים שיש, נכון? "מאה קנאות ולא מיתה אחת", אומרים על זה. והיא לא רציונלית.

ירון: נכון.

דניאלה: אין בה שום דבר רציונלי. היא לא מקדמת, היא לא… היא לא הגיונית, היא מאוד לוּפִּית, אגב. זה מחשבות חוזרות ונשנות, היא מאוד מחלישה אותך. אז ככה שזה לא דבר שאתה בוחר לעשות. זה לא עניין רציונלי.

ירון: כן, את…

דניאלה: אתה מקנא כי אתה פשוט לא יכול שלא לקנא.

ירון: לא, את צודקת. צריך לעשות פה כנראה איזה הבחנה בין יצירי דמיון לאנשים בשר ודם. [דניאלה מהמהמת בהסכמה] כשאתה מקנא בדמותו של הגיבור "מהאַפֵּנִינִים ועד האָנדים" [כך במקור] של הסופר האיטלקי דה אמיצ'יס, שכתב את "הלב".

דניאלה: כן, כן.

ירון: וקינאתי בילד הזה שנודד ומחפש את אמא שלו בהרים, בהרי האנדים, מהאפנינים וכולי וכולי. אני לא יכול לקנא…

דניאלה: אוקיי.

ירון: …בגיבור שלא קיים.

דניאלה: כן.

ירון: גיבור ספרותי.

דניאלה: בסדר, אז בואו נעבור לאנשים חיים. לא קינאת ב… לא יודעת, ילדים שמצליחים יותר עם בנות…

ירון: מעולם לא. אני לא יודע מדוע.

דניאלה: לא קינאת באריק איינשטיין?

ירון: אריק למד שנתיים מעליי או שנה מעליי בבית-הספר.

דניאלה: [בחוסר סבלנות] אבא, תמצא קנאה, לעזאזל. מה הבעיה?

ירון: אני לא יודע, אני לא מקנא. אני באמת לא מצליח לקנא. לא באישה. לא באישה שאהבתי ולא בגבר שמעלותיו נאות משלי. או גבר מצליח משלי. אני לא יודע למה, אני לא יודע למה.

דניאלה: ביטחון עצמי.

ירון: האם זה נדיבות או ביטחון מוחלט בשביל איזה… אני חושב שאנשים שמרגישים…

דניאלה: לא הייתי מייחסת תכונות חיוביות…

ירון: אני חושב שיש לי די. אני חושב שיש לי די. יש לי די משלי, אני באמת…

דניאלה: קנאת סופרים?

ירון: קנאת סופרים, אני אומר לעצמי: "כן. כן. איזה סופר נפלא. למה אני לא יכול לכתוב כמוהו?" לא למה לא…

דניאלה: או, או, מתחמם, מתחמם. מתחמם, אבא.

ירון: לא, לא, את טועה. פה זה נעצר. אני לא יכול להיות אלתרמן. אני לא יכול לחרוז כמוהו, אני לא יכול לשלוט בעברית כמוהו, מאוחר מדי, אינני יכול להיות, וכולי. ואני לא יכול להיות הרָץ הכי טוב בכיתתי בבית-הספר, כי יש… כי יש גדעון ללוניק.

דניאלה: אוקיי.

ירון: רץ יותר מהר ממני, וזה, אני… ומה כן? אני לא אהבתי…

דניאלה: הגשת במשך הרבה מאוד שנים עם…

ירון: …אנשי אגרופים. אני אגיד לך מה, אני…

דניאלה: אה, שם כן?

ירון: שם כן. אני לא הייתי מוכן שֶׁיַּכּוּ אותי בלי שאני מחזיר - חזרה מכה אחת אפיים. בעניין הזה של הזכריות הלוחמנית, בהחלט כן. ופה גם חלמתי…

דניאלה: אבא, אבל זה לא קנאה. אתה מבלבל בין רגשות. כאן זה אלימות. זכרית. טיפשית.

ירון: כן, לא.

דניאלה: ואנחנו בתוכנית על קנאה.

ירון: לא, איזה טיפשית? אני לא הייתי מוכן שילד בריון ייכנס לשכונה שלי בצפון תל-אביב, ויתגרה, וקינאתי גם בתוקפנות שלו. ביכולת שלו ללא רִתּוּי להכניס לְךָ קרש בראש. ואני ניסיתי לחקות אותו.

דניאלה: הבנתי. יפה, אז…

ירון: זה כן. חיקוי כן.

דניאלה: אז לא הצלחנו למצוא עד עכשיו, אני לא יודעת, אנחנו כבר לקראת… בשליש האחרון של התוכנית, לא הצלחנו למצוא אף קנאה הגיונית. ובסוף - בסוף מסתבר שהקנאה היחידה שאתה מוכן להודות עליה, זה קִנְאַת האלימות. זאת אומרת, קִנֵּאתָ בילדים אלימים ממך.

ירון: יותר נחרצים ממני, כן. אבל…

דניאלה: נחרצים. נחרצים.

ירון: נחרצים, כן. שיודעים…

דניאלה: קרש בראש זה נחרצים.

ירון: יודעים להביט בלבן שבעיניים. [דניאלה מהמהמת בספקנות] זה כן, אבל גם זה לא קנאה אמיתית. לא, אני מצטער אני לא…

דניאלה: אוקיי. אז בוא נדבר קצת על קנאה…

ירון: מה, תראי, אני לא נורמלי?

דניאלה: אני לא יודעת, אני… אנחנו… אני רוצה רק לגעת בעוד משהו אחד שנראה לי בכל זאת מוזר. היעדר הקנאה הוא בכל זאת מוזר. כי אני כן יכולה לקנא. פחות ופחות עם השנים, אבל אני בהחלט יכולה לסבול מקנאה.

ירון: כן.

דניאלה: אני זוכרת, נגיד, שנסעתי לניו-יורק, ונורא נורא רציתי להתקבל כמאיירת בניו-יורק, ולא הצלחתי למצוא עבודה בשום מקום. ואז הגיעה בת כיתה שלי, באמת נורא-נורא מוכשרת, וקיבלה ככה שער ב"ניו יורקר". אני חושבת שהלילה שהיא קיבלה את השער ב"ניו יורקר" היה אחד הלילות הקשים שחוויתי. קנאה יוקדת, בהחלט.

ירון: אני זוכר את זה, ואני חושב שאז גם אני קינאתי. [מגחך]

דניאלה: זאת לא הייתה רותו, למרות שרותו גם כן אחר-כך עשתה שערים ב"ניו יורקר".

ירון: אני… כן, אני זוכר.

דניאלה: אבל זאת לא הייתה היא. זו הייתה עינת פלד.

ירון: נכון.

דניאלה: באמת מאיירת נהדרת, מוכשרת נורא, בת כיתה שלי, ו…

ירון: כן, אז אני…

דניאלה: בהחלט אני זוכרת.

ירון: אני קינאתי איתך. ביחד. ליבי היה איתך.

דניאלה: אוקיי.

ירון: הבנת? כעסתי. אבל לא כעסתי במובן של "למה הבת שלי לא".

דניאלה: כן.

ירון: אלא כאבתי את כאבך.

דניאלה: בוא נדבר קצת על ייצוגים של קנאה בתרבות. אז אני רציתי רק להזכיר את התנ"ך, שהוא ספר נפלא. ספר בראשית במיוחד.

ירון: התנ"ך זה ספר על קנאה.

דניאלה: אז תנ"ך ל…

ירון: על קְנָאוֹת.

דניאלה: לגמרי, לגמרי. זה…

ירון: לפחות חמשת ה…

דניאלה: זה אחד המוטיבים הכי הכי הכי שכיחים, וגם שמפעילים את כל העלילה.

ירון: בוודאי.

דניאלה: אני רק רוצה להזכיר כזה במהירות: קין והבל, קנאה על רקע אהבת אב. נכון? זה גם הרצח הראשון בתנ"ך, כתוצאה מקנאה. שרה והגר, שזה קנאה על רקע פוריות ומעמד. רחל ולאה, כנ"ל. רק שגם לאה מקנאה באהבת יעקב לרחל. זה פשוט אי-אפשר תאר את התסבוכות של הקנאה. יוסף ואחיו, שוב, אהבת אב. יש את אשת פוטיפר. הקנאה בספר בראשית באמת היא כזה מוטיב מרכזי, ובגלל זה הוא כל-כך יפה. מלא בחולשות אנוש.

ירון: כן.

דניאלה: ואין דבר יותר מכוער מקנאה.

ירון: דיברת על אמנון ותמר?

דניאלה: לא, לא הזכרתי, אבל נכון, כמובן.

ירון: כן, כמובן. את יודעת, סיפורים פנטסטיים.

דניאלה: ודוד ובת שבע.

ירון: דוד… כן, שם אין קנ… כן. זה לא בדיוק ביטוי של קנאה. הוא היה מלך והוא רצה, חשק באשת רעהו, אז הוא שלח אותו למות. [דניאלה צוחקת] אבל זו לא הייתה קנאה. זה היה "יש לי אפשרות לס…".

דניאלה: לסלק את… כן.

ירון: אני לא מבין איך היצור הנתעב הזה, דוד המלך, הופך למשיח. היו לו תכונות מזעזעות פשוט. מזעזעות. איך הקדוש ברוך הוא מחל לו? נתן הנביא האשים אותו, בסדר. הרג לו את הילד הקטן. גם כן - לא אותו, את הילד שלו. ואתה… הוא מסתדר. אנחנו מסתדרים איתו. "איזה מלך נהדר". למה הוא מלך נהדר, לעזאזל? הוא היה אדם מתועב ממש.

דניאלה: נכון, אבל… אבל זה כולם. גם שאול היה ככה, אבל… וגם אברהם שיכול היה לשחוט את בנו, בעיניי הוא דמות בעייתית מאוד.

ירון: נכון. נכון.

דניאלה: בקיצור, אבל זה היופי של הסיפורים. זה נורא דומה מהבחינה הזאת למיתולוגיה היוונית, שכולם פשוט…

ירון: נכון.

דניאלה: מטורפים על כל הראש. ובאמת, אנשים פשוט שבורים. ו…

ירון: כן, אבל שם גם האלוהימים שלהם מתנהגים כמו בני אדם. זאוס מקנא, הרה מקנאה.

דניאלה: נכון, נכון. נכון, נכון, נכון.

ירון: כן? דיאנה מקנאה.

דניאלה: נכון.

ירון: כולם מקנאים.

דניאלה: נכון. עשינו תוכנית על קנאה, ולא… פשוט לא נתת… לא נתת…

ירון: לא נתתי לך חומרים.

דניאלה: לא נתת דם. כלום, שום דבר.

ירון: לא נתתי לך חומרים. אני מצטער.

דניאלה: תגיד, כל כך הרבה שנים עבדת עם מוטי קירשנבאום, לא קינאת בו?

ירון: לא, לא. אני השלמתי עם הפיגורה שלו כזכר "אלפא".

דניאלה: כן.

ירון: וקצת לגלגתי בלבי על זה.

דניאלה: אוקיי, אז רציתי לשאול.

ירון: ואמרתי לעצמי…

דניאלה: יפה, יפה שאתה אומר את זה.

ירון: "אני יודע פה מי הזכר אלפא האמיתי".

דניאלה: יפה שאתה אומר את זה. אז יכול להיות שזה, ככה אתה עובד עם קנאה? זאת אומרת, אתה לא תיתן לעצמך דין וחשבון שאתה מקנא, אבל תעשה דברים אחרים.

ירון: למשל?

דניאלה: אתה תקטין, או תזלזל, או… אתה מבין מה אני אומרת? זאת אומרת, יכול להיות שאתה עובד עם החומר קנאה פשוט, ומַטְרִים אותו לצורה אחרת, יותר מתוחכמת, של עיבוד.

ירון: זה… כן. אני לא יכול לומר על זה שום דבר מעניין, אני לא יודע. אבל מוטי זה דבר מעניין. כמובן שהייתה בינינו איזו תחרות סמויה. שנינו בני גיל אחד, שנינו… womenizers [כך במקור] וכולי וכולי. שנינו היינו כבר מבוגרים וידענו שיש לנו אינטרס משותף בהצלחתה של תוכנית. ושהמריבות, או המריבות-לכאורה בינינו, הם אידיאולוגיות, או קצת משוחקות, או קצת מוגזמות להנאתם של הצופים. וידעתי שבמובנים מסוימים מוטי עולה עליי. הכריזמה שלו הייתה בולטת. אני… אנשים הביטו עליו, לא עליי, בצוות העובדים שלנו. זה היה… היה לי ברור. היה לנו עסק משותף - לטוביה צפיר, לו ולי, שבו הופענו בכל רחבי הארץ. קראו לזה "יורדים על השבוע". זאת הייתה מן הצגה.

דניאלה: הרבה שנים קודם.

ירון: הרבה שנים קודם.

דניאלה: כן.

ירון: והייתה מכונית. מכונית… משאית כזאת קטנה, מכונית נוסעים. והיה ברור לגמרי שמשאירים את המושב ליד הנהג למוטי. עכשיו, היינו שלושה שותפים שווים, מעולם לא נקבע שהוא השותף הבכיר. [בטון לגלגני ונעלב] אבל הכיסא ליד הנהג היה שייך למוטי.

דניאלה: אולי בגלל שהיו לו רגליים ארוכות? לפעמים משאירים את ה…

ירון: לא בגלל שהיו לו רגליים ארוכות. גם אם היו לו רגליים… [דניאלה צוחקת] גם אם הוא היה חיגר, אז הוא היה יושב שם. ופעם אני אמרתי: "פאק איט! אני יושב פה". זאת אומרת, הוא… המכונית הגיעה אליי לקחת אותי ראשון, אז התיישבתי במודע ליד הנהג.

דניאלה: כן?

ירון: ואז מוטי יצא מהבית שלו…

דניאלה: כן?

ירון: והתקרב למכונית…

דניאלה: וראה שאתה יושב שם?

ירון: פתחתי את הדלת, יצאתי וישבתי מאחור. [שניהם צוחקים]

דניאלה: יפה. טוב אבא, אז אנחנו נסיים היום את התוכנית כאן. ואנחנו ניפרד בעוד שיר קנאה, הפעם של אישה לאהוב ליבה. אני חושבת שהוא מגלם את ההופכי לשיר שפתחנו איתו את התוכנית. זאת קנאתה של רחל המשוררת. אבל מה שמעניין בעיניי בשיר שאתה תכף תקריא, היא מייחסת לכאב הקנאה יתרון, ואפילו תחושת בעלות. [ירון מהמהם] וזה, אני חושבת, כל ההבדל שבין נשים אצילות לגברים גועליים.

ירון: ההשלמה העצובה של רחל עם מעמדה בעולם, עם הגירוש שלה מהקיבוץ, עם בדידותה, עם העובדה שהיא אישה זנוחה שוב ושוב ושוב.

דניאלה: הגירוש שלה מהקיבוץ אפרופו מחלתה, כי היא הייתה חולה בשחפת, כן.

ירון: מחלתה. זה טרגדיה איומה. אני קורא את רחל בהקשרים האלה, ו… תסלחי לי אם אני אומר לך ש… לא, אני עוצר את דמעותיי, אני לא בוכה. אני עוצר את דמעותיי.

דניאלה: נכון. זה באמת שובר לב. יש רגע, אז אם כבר הזכרנו אותה, אז רק רציתי להגיד שהופתעתי מכמה צעירה היא הייתה כשהיא נפטרה. היא הייתה בסך הכל בת 40. ויש את הסיפור הנוראי הזה, שממש יום לפני מותה הסיעו אותה באיזה עגלה, היא כבר הייתה ממש גל של עצמות ועור, להיפרד מאהוב ליבה, שהיה נשוי. נקדימון, אני חושבת, ברחובות. וזה אחד מהתיאורים הכי קורעי לב, באמת. אבל השיר הזה שאיתו אנחנו נסיים, הוא באמת כל-כך יפה, בגלל שאין בו מרירות ויש בו אהבה.

תכף אתה תקרא, רק נודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, תודה לכם ולכן, ניפגש בפרק הבא.

[מוזיקת רקע]

ירון: [מקריא]

"הִיא פּוֹנָה וְקוֹרֵאת לוֹ בִּשְׁמוֹ.

וְקוֹלָהּ כְּתָדִיר;

וַאֲנִי בְּקוֹלִי לֹא אֶבְטַח,

פֶּן יַסְגִּיר.


הִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב לְצִדּוֹ

קֳבָל עָם, קֳבָל אוֹר;

וַאֲנִי בְּחֶשְׁכַת עֲרָבִים

בַּמִּסְתּוֹר.


לָהּ טַבַּעַת זָהָב עַל הַיָּד,

מַבְרֶקֶת, שְׁלֵוָה;

אַךְ כַּבְלֵי בַּרְזִלִּי – מוּצָקִים

פִּי שִׁבְעָה!"

[פרסומת]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

28 views0 comments

Comments


bottom of page