"נמלמל מול השרועים, מול הנוטים למות: הי, רק בריאות" (מאיר ויזילטיר) יש סיכוי שמדובר בסרטן מפושט ויש סיכוי שזו רק דלקת, נאמר לירון ערב כניסתו לניתוח הוצאת מרה. איך מתכוננים לשני תסריטים שונים בתכלית (מחליטים על הגרוע), מה מחליף את האימה (הסקרנות), ומה היתרון היחיד בדיכאון (שפחות אכפת למות). אזהרת טריגר: פרק מצחיק
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/06/2024.
[חסות]
אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוסיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
פרפור פרוזדורים / יאיר הורביץ
"בַּבֹּקֶר שֶׁלְּאַחַר אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב
אֶת מִי לְהַדְאִיג וְאֶת מִי לְצַעֵר:
אִמָּא - לֹא.
אָחוֹת, אָח - לֹא.
חֲבֵרִים - לֹא.
אִשְׁתִּי לְשֶׁעָבַר - כֵּן.
הַאִם לְהוֹסִיף צַעַר עַל צַעֲרָהּ - לֹא.
וּבְכָל-זֹאת - כֵּן."
דניאלה: מי ששמח לצער ולהדאיג את אשתו לשעבר הוא כאמור המשורר יאיר הורביץ, שאגב, אבא, נפטר בעודו ממתין להשתלת לב בבלגיה, והוא בן 47 בלבד.
תשמע, אבא, התוכנית שלנו הפעם תהיה טיפה אחרת. היא תהיה מורכבת משני חלקים, מסוג כזה של לפני ואחרי.
חלק אחד, הוא שיחה שקיימנו בינינו לפני שלושה שבועות, ושמאיה הייתה חכמה מספיק כדי לאלץ אותנו להקליט אותה. השיחה הזאת התקיימה יום לפני שנכנסת לניתוח לא פשוט, גם מבחינה כירורגית, אנטומית, ביתורית [מגחכים], שיסופית…
ירון: כן.
דניאלה: וגם מבחינה נפשית.
אני רוצה להשמיע לך את ההקלטה, בסדר? אבל רק רוצה לומר שזו שיחה שהתקיימה אחרי שנתת יופי של עבודה בתחום ההדאגה, אוקיי? ואפרופו השיר של הורביץ - לפני שאני משמיעה לך - האם יש איזשהו עינוג קטנטן בהדאגה?
ירון: כן, ההדאגה היא מבחן לאהבתכם אותי. [דניאלה מהמהמת בהבנה] בוודאי, אני רוצה לראות את התגובות.
דניאלה: אז הצלחת נהדר.
ירון: "אבא, לא, אבא, לא יקרה לך כלום, אנחנו נהיה לידך, נחזיק לך את היד".
דניאלה: אוקיי. [מגחכת]
ירון: ואז אתה בוחן את כל האמיתות הישנות האלה: "אבא, אנחנו נהיה לידך, בצר לך, לעולם לא תישאר לבד".
דניאלה: יפה, אז אני חייבת להגיד, אני חייבת להגיד שנתת ממש עבודה טובה…
ירון: באמת?
דניאלה: …נתת בראש עם ההדאגה. אני משמיעה לך את השיחה, ואנחנו נחזור אחרי זה לדבר את המשכה.
[ביפ. שיחה מוקלטת]
דניאלה: רק אולי תסביר בכמה משפטים, קצרים יבשים, לא, לא, קצרים יבשים. מה יש לך? על מה, למה אתה מתנתח?
ירון: כיס המרה, הוא אֵבֶר קטן ביותר, ואנחנו מכירים אותו בעיקר משום שלהרבה מהמכרים שלנו היו אבנים בכיס המרה, ואנחנו יודעים שהוציאו להם את המרה ולא קרה כלום.
דניאלה: נכון.
ירון: אפשר לחיות בלי מרה. אז למרה יש תפקיד בגוף, לא חשוב, מסנן רעלים וכולי וכולי, אבל באמת אפשר לחיות בלעדיו. אבל אם הוא פורץ עם סרטן, נניח, לתוך הכבד, זה מתחיל להיות בעיה.
דניאלה: אבל לא אמרו לך שזה פרץ לתוך הכבד.
ירון: לא, אבל אמרו לי שזה אנומלי, שחושדים שזה יכול, כנראה זה פרץ לתוך הכבד, והשאלה היא עכשיו - יכול להיות… אולי… שזה דלקת איזושהי, מכעיסה כזאת ששורצת שם הרבה זמן ולא דיכאו אותה, אבל ראיתי שכולם מלווים את זה בקריצה. ואז שלחו אותי לראות מנתח, הח… הוחלט שינתחו את זה, כי אי אפשר להחדיר… לעשות ביופסיה, לא רוצים, כי אם זה כן סרטן, ביופסיה עלולה לפזר תאי סרטן בתוך הגוף, וזה סכנה גדולה מדי, מוטב להוציא את המרה. ולראות מה יש שם, כיוון שמרה, בין כה וכה, כאמור, אפשר להסתדר בלעדיה, נוציא את המרה ונראה מה יש שם. אני, כשלעצמי אני חושב שזה סרטן.
הייתה איתי מיכל, חברתי, זה בת זוגי, אימך החורגת, והיא שמעה דברים אחרים לגמרי למשל.
דניאלה: נכון.
ירון: היא שמעה אהההה… [בזלזול] זה שום דבר… זה כלום, זה [בגיחוך] זה מן פרונוקל כזה.
דניאלה: אבא, אתה יודע שאחד הדברים שמלמדים רופאים, אני יודעת את זה ממשה, זה שאומרים "תגידו הכל, תגידו את האמת, אל תדאגו. אנשים מקשיבים למה שהם רוצים".
ירון: או.
דניאלה: פשוט, אה, זה לא משנה. אנשים יוצאים, כל אחד לקח בדיוק את מה שהוא רצה לשמוע.
ירון: אז את מתארת לעצמך שאני לא רציתי לשמוע שזה סרטן, אני רציתי…
דניאלה: אתה בעד לדעת את ה… אני חושבת שאתה…
ירון: אני בעד לדעת את האמת!
דניאלה: אתה מעדיף להיו… להתכונן לגרוע ולהיות מופתע לטובה…
ירון: אולי… זה ההסבר ההגיוני גם, זה הסבר רציונלי, מה שאת אומרת כן? לא להיות מופתע…
דניאלה: כן, ומה אתה?
ירון: …לא להיות מופתע לרעה…
דניאלה: …מה אתה, אתה לא רציונלי?
ירון: אני… אני חושב שאני רציונלי.
דניאלה: בדיוק.
ירון: אבל זה לא משום ש… שאני, אין לי למה להתכונן פה. את יודעת, למה אתה יכול להתכונן? לנשום עמוק? מה אתה יכול לעשות? לעשות התעמלות? סרטן, נגמר העניין. אתה בידיים של רופאים.
דניאלה: לא, עדיף להתכונן למחשבה שזה סרטן מאשר למחשבה שזה דלקת, ואז שיגידו לך - תשמע, תקשיב, ירון, זה סרטן.
ירון: אני לא יודע, אני שומע, נדמה לי שאני שומע את מה שאומרים לי, ואני אפרש אותה כהווייתה.
דניאלה: אוקיי…
ירון: זה מה שהוא אמר…
דניאלה: …בסדר.
ירון: …ואני בטוח שזה מה שהוא אמר.
דניאלה: טוב.
ירון: ועכשיו, כמובן, מה… זה לקראת…
דניאלה: אז מה הוא אמר? הוא אמר שהוא חושב שזה סרטן?
ירון: …אז קבעו מועד לניתוח, מיד, מיד. ו… אבל הוא קצת רחוק היה, שבועיים, שלושה, לא מיד ממש. למה? אחר כך התברר לי גם למה. זה גם מעניין: יש להם דרכים להגיע ל… לגידול הזה או לכיס המרה, אחד לפתוח לך את הבטן, זה חתך ארוך, והשני, יש היום דה וינצ'י. דה וינצ'י הוא הרובוט, והרובוט…
דניאלה: אתה צריך לראות את הנהרה על פניך, כשאתה מתאר את הרובוט. זה פשוט לא יתואר. כן, תמשיך, סליחה. [שניהם מגחכים] פשוט אתה נראה כמו ילד קטן, שמביאים לו צעצוע ענק ומשוכלל.
ירון: אני מתפעל מהגניוס האנושי.
דניאלה: כן. וואו [בהתפעלות] אז יש לך רובוט בניתוח?
ירון: זה… רובוט זה בחדר ענקי, זה רובוט זה לא איזה מין רובוטצ'יק. זה חתיכת מכשיר, ומחדירים לי את הזרועות שלו, הדקות, בחמישה מקומות לתוך הבטן. והמנתח נמצא מרחוק, ומנווט כמו טייס אומן, חודר [מגלגל את הר'] לתוך כיס המרה שלי, חותך אותו, וחותך גם חלק קטן מהכבד. למה? כיוון שאם בכל זאת יש שלוחות, והן נכנסו לתוך הכבד, הוא רוצה להבטיח שהכבד יהיה נקי מעבר למה שהוא מוציא.
דניאלה: [מהמהמת בהסכמה]
ירון: עכשיו, כבד מתחדש, כידוע, כמו זנב של לטאה ארוך.
דניאלה: אה, לא ידעתי.
ירון: כן, הוא מתחדש, אתה יכול להוציא חצי כבד, ותוך כמה שבועות יש כבד.
דניאלה: אה, באמת?
ירון: כן, כן, כבד זה אֵבֶר ש…
דניאלה: אז אי אפשר להוציא חצי? זה כמו מחמצת.
ירון: אפש… בדיוק, זה כמו מחמצת.
דניאלה: [צוחקת קלות] אוקיי, אז לא פותחים לך את הבטן, רק מכניסים לך חורים?
ירון: חורים, ולמה זה טוב? כי זה טוב כי החלמה יותר קלה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: יש פחות פצעים, אתה לא… זה לא חתך גדול.
דניאלה: אז כמה זמן אתה אמור להישאר אחרי זה בבית חולים?
ירון: אם הכל בסדר, זאת אומרת אם אני לא מת באמצע הניתוח, או שהניתוח מסתבך נורא, אז אני אהיה שם שבוע בערך.
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: ואחר כך ההחלמה תיקח - למה אני רוצה שההחלמה תיקח לא יותר מחודש וחצי? כי בניגוד למה שאת… אה… בשיחה שהייתה לנו פעם, שאני לא יודע לנפּוש, הפעם החלטנו, מיכל ואני לסוע עם חברים שלנו לכרתים, לחמישה ימים של נופש אמיתי.
ואני לא בטוח שזה יעלה יפה, אבל הוא אומר שזה בהחלט סביר. אם אני… זה. אז עכשיו יש כמה אפשרויות, אני שואל את עצמי עכשיו, כי הם מקצרים מאוד בדיבור. מה יהיה?
דניאלה: [מהמהמת בסקרנות]
ירון: אז אם אנחנו רוצים להיות מאוד אופטימיים, אז זה יכול להיות באמת דלקת. דלקת יכולה להיות עניין מסובך, אבל עד היום לא כואב לי כלום, אז אפשר אולי להתגבר על דלקת בין זאת. זה הסיכוי היותר קטן. יש כמובן שלבים נוספים, בזה שזה תהיה הפתעה גרועה מאוד, שגם איברים נוספים, כלומר, דרכי המרה, אל התריסריון, וכל מיני דברים. עכשיו מזה לא יוצאים. זה כבר, אם זה ככה, זה כבר עסק ביש.
אז זה כבר שאלה אחרת, כמה זמן אתה רוצה להיאבק, וכמה זמן הקרנות אתה מוכן, וכמה זמן כימיה אתה מוכן לסבול…
דניאלה: אז מה שמעניין אותי בדרך התמודדות שלך, זה האם אתה אומר לעצמך - "אוקיי, נעבור את הניתוח, אני אדע מה התוצאות, ואז נחשוב מה הלאה", או שעכשיו אתה כבר מתכנן את כל ההסתעפויות?
ירון: אני מתכנן את כל ההסתעפויות.
דניאלה: למרות שזה חסר טעם.
ירון: אה… נכון, זה חסר טעם, אבל בכל זאת, אני רוצה להכין את עצמי לכל האפשרויות, מה אני עושה אם נגיד זה מתפשט אה… אם ההתפשטות היא רחבה, ואיך אני מתנהג עם משפחתי, ועם ילדיי, ועם חסכונותיי, ואיך אני מנהל את שארית החיים.
דניאלה: אתה רואה אבא, זה רציו… בעיניי זה סוג של רציונליזציות over. כי אין סיבה בינתיים. עוברים את הגשר…
ירון: זה נכון.
דניאלה: …רואים את ה… למה לך?
ירון: זה נכון, זה נכון, אפשר לחסוך את זה.
דניאלה: …אפשר לחסוך.
ירון: אפשר לחסוך את זה, אבל הנה, אני מוכרח לומר לך, שלפני שאני יוצא לניתוח, הוא מחר.
דניאלה: כן.
ירון: עדיין, הכנתי את הצוואה שלי במקום ברור, עם כל מספרי הטלפונים שמיכל תצטרך לצלצל אליהם, מה מספר החשבון הבנק שלי, למי היא תתקשר בדיוק, כל הדברים האלה.
דניאלה: מה, למקרה שלא תתעורר מהניתוח?
ירון: במקרה שאני לא מתעורר מהניתוח, או במקרה שאני מאבד את היכולת לשלוט בעצמי, למי להתקשר, מה לעשות, כל הדברים, צלצלתי לעורך הדין שלי, אמרתי לו שאני הולך לניתוח, אמרתי, שאלתי אותו אם הצוואה בסדר, עשיתי הכל כדי שבמקרה שאני לא יוצא מזה בשלום, הדברים אחריי מסודרים, ואתם לא תצטרכו להסתבך יותר מדי.
דניאלה: [מהמהמת בהבנה]
ירון: רצית שאני אדבר בהתחלה על ההרהורים שלי, אמרתי, נניח שאני מת, באמת.
דניאלה: נניח שאתה מה?
ירון: שאני מת, מת.
דניאלה: כן.
ירון: מת, מ"ם תי"ו, מ"ם תי"ו [דניאלה מגחכת], מת, מ-ת [מדגיש התי"ו], מ-ת. [מדגיש התי"ו]
דניאלה: כן.
ירון: מת, ממממממממת. מת, ת, ת. [דניאלה מגחכת]
דניאלה: כן, מתפגר. נניח שאתה מתפגר.
ירון: מת, מת, מת, מת, מת לגמרי, מת, גוויה, גוויה.
דניאלה: [בגיחוך] כן.
ירון: לא נושם.
דניאלה: כן, אז.
ירון: המוח לא עובד…
דניאלה: הבנתי…
ירון: ה… לא עובד.
דניאלה: אבא, הבנתי. אז? אז מה קורה?
ירון: אז חשבתי, את יודעת, שבעה וחצי מיליארד שנה שכדור הארץ קיים, שניים וחצי מיליארד מאז שהופיע היצור הראשון, וציוויליזציה של ההומו ספיאנס, זה חמישים אלף שנה.
דניאלה: ארבעים אלף שנה, כן.
ירון: אני… אני חייתי שמונים וחמש שנה או שמונים וארבע שנים, איזה פסיק קטן בתוך מהלך היקום, מה זה חשוב בכלל? מה, זה חשוב לי, נניח. אבל הרי מתים, אז מתים עכשיו, מתים בעוד שנה, מה? איזה מחשבה, מי יזכור אותך בכלל, ולמה צריך לזכור אותך בכלל?
אתה איזה עפעוף, איזה נאד קטן בתוך מהלך ההיסטוריה של כדור הארץ. אהההה… בסדר, מת, זה מת, עוד אחד מת. תשעה וחצי מיליארד אנשים ואחד מת, נו, אז מת. מה, כמה טוב יהיה בשנים האלה? אה? יהיה די חרא. אז… אה…
דניאלה: דיכאון, כנראה הדבר היחיד שטוב בו, ב… בדיכאון, זה שפחות אכפת למות.
ירון: אני מדוכא עכשיו?
דניאלה: כן.
ירון: אוקיי, [מצחקק] מה עושים עם זה? כלום.
דניאלה: [מצחקקת]
ירון: [משתעל] מדוכא, אני אוכל עכשיו משהו.
דניאלה: [צוחקת] כן.
ירון: מדוכא, בטח, מה?
דניאלה: [שוב צוחקת] בסדר.
ירון: אנשים שהולכים למות, מדוכאים.
דניאלה: אז אתה הולך למות?
ירון: זה הגיוני.
דניאלה: אני לא אומרת שאתה לא תמות, אתה תמות. וזה לא עוד המון זמן, אבל את התשעים אתה חוצה. מתערבת.
ירון: מתערבת על מה? [צוחק] מתערבת, עם מי מתערבת?
דניאלה: [צוחקת]
ירון: כן? נניח שאת מפסידה, למי תשלמי את זה? [צוחק] אני לא אהיה פה.
[ביפ. סוף החלק המוקלט]
דניאלה: תודה.
[שניהם צוחקים]
דניאלה: זהו, עד כאן החלק הראשון של התוכנית, שהוקלט כאמור לפני שנכנסת לניתוח, ועכשיו אנחנו שלושה שבועות אחרי, כך שאנחנו כבר יודעים את התשובה לשאלה: האם אתה בעצם בעיצומו, בעיצומה של התפגרות?
ירון: כן.
דניאלה: מה, מה התשובה?
ירון: התשובה היא אה… שניתנה לי ארְכּה. ואני לא מת מיד, אני עוד אסתובב ביניכם זמן מה.
דניאלה: אוקיי, איך זה נודע לך?
ירון: אה… הייתי במתיחות שבוע, עשרה ימים בערך, וחברים כבר באו, אני ראיתי ארשת של פרידה על פניהם.
דניאלה: כן.
ירון: ואני שמחתי לראות שהם די מצטערים, אני מוכרח לומר. אה, והם באמת אוששו אותי, והתברר שיש לי חברים טובים, וגם המשפחה שלי, ארבעת ילדיי ושמונת נכדיי, אוששו אותי. והייתה לי הרגשה שהם באמת דואגים לכך, ושיהיה להם קשה להיפרד ממני. אני קצת משתומם, אני מוכרח לומר.
כי אני לא הצטערתי במיוחד כשהוריי נפטרו. אני… זאת האמת. אני, כשאימי אפילו נהרגה בתאונת דרכים, אפילו הוקל לי במידה מסוימת. לא אהבתי אותה במיוחד, ו… אמממ… הרבה שנים לא היה לי קשר טוב איתה, ואני לא מאוד הצטערתי כשהיא נפטרה.
דניאלה: אה…
ירון: כשאבי נפטר, כאב לי יותר, גם כן הייתי מחוץ ל…
דניאלה: אתה לא הרווחת ביושר את הדאגה שלנו, אבל עובדה שהיא קיימת.
ירון: זהו, זהו.
דניאלה: לא הרווחת ביושר.
ירון: מכאן נובעת פליאתי.
דניאלה: אתה צודק. [צוחקת]
ירון: מכאן נובעת פליאתי. אני לא עשיתי שום דבר כדי שתסבלו אותי, באמת. הייתי אבא די חרא. או לא מצטיין, על כל פנים. אני חושב שאני סבא יותר טוב, אבל באמת, הנכדים שלי כל כך אוהבים את סבוש שלהם, אני לא יודע למה! אבל ככה זה. למה להתלונן?
דניאלה: נכון.
ירון: על זה אני לא מתלונן.
דניאלה: נכון, זה לתוכנית אחרת.
ירון: אז את…
דניאלה: אבל אני רוצה רגע להתעכב, כי בעצם מה שקרה…
ירון: כן, אז זה מה שקרה…
דניאלה: …בעצם מה שקרה, אין הרבה, אין הרבה, אני חושבת אה… פעמים בחיים שאומרים לך, "תקשיב, יש סיכוי שאתה עומד למות…"
ירון: נכון, נכון…
דניאלה: "…ויש סיכוי שאתה לא עומד למות".
ירון: אז זה היה ניסיון מאוד מעניין…
דניאלה: וזה פער די גדול…
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: בין כן הולך למות ללא הולך למות.
ירון: אז זה היה…
דניאלה: זה חתיכת הבדל, אוקיי? זה לא…
ירון: זה היה שיעור מצוין.
דניאלה: כן.
ירון: כדי להתבונן בעצמי ולראות אותי, לבחון את עצמי מתכונן למותי.
דניאלה: [מהמהמת בהסכמה]
ירון: ואני מוכרח לומר שאני חושב שהייתי די בסדר, הייתי די סטואי, בסך הכול. חיכיתי לזה בעיניים פקוחות. אה, אני לא אומר שלא דאגתי, אבל יותר מהסבל שעשוי להיגרם אם ה… מותי יתמשך, ואני אאבד את השליטה בעצמי, מאשר מעצם המוות לא כל כך היה אכפת לי, מתברר. אבל מאוד שמחתי כאשר הרופאת המשפחה שלי העבירה לי בוואטסאפ את המסקנות של הרופא…
דניאלה: כן, היה…
ירון: …הדבר המצחיק הוא שלושה עמודים.
דניאלה: כן.
ירון: באותיות בהירוגליפים של רופאים…
דניאלה: כן.
ירון: הלטינית.
דניאלה: כן, שאתה לא מבין כלום.
ירון: ואני אמרתי, אוקיי, זהו, אז כנראה שאני הולך מכאן.
דניאלה: כן.
ירון: ואז שמתי לב שלמעלה כתוב "הכל בסדר" [דניאלה צוחקת] רק תוצאות שליליות. עכשיו - תוצאות שליליות, בלשון הרפואה, זה התוצאות חיוביות! אתה לא מת, כן?
דניאלה: נכון.
ירון: אז התברר לי שאני לא מת…
דניאלה: תלוי מה מחפשים…
ירון: …אבל מה קרה?
דניאלה: …אם מחפשים סרטן והתוצאות הן שליליות, אז אתה לא מת.
ירון: אז אתה לא מת, כן. הדבר המעניין הוא, שהייתי צריך לקפּוץ לשמיים, ולצעוק, ולרקוד רוקנ'רול וזה, וזה לא קרה.
דניאלה: זהו, זו עוד שאלה מאוד מאוד מעניינת. האם השמחה שוֹוְיה כגודל הדאגה והחרדה? זאת אומרת…
ירון: לא, אני לא שמחתי, ואני עכשיו יודע למה.
דניאלה: למה?
ירון: מפני שהתוגה על מותי הקרב…
דניאלה: כן.
ירון: הייתה על רקע התוגה על מות האומה הקרב. וכנראה שאני בשנתיים האחרונות במצב רוח איום ונורא, לא בשל גורלי, אלא בשל גורלכם, בשל גורל האומה. וכנראה שתי תוגות אינן מתיישבות זו עם זו. אתה יכול לדאוג רק לעניין אחד גדול. בשבועיים האלה זה היה מותי הקרב. אבל מיד כשהדאגה הזאת כבתה…
דניאלה: כן.
ירון: …חזרתי לדאוג לכולם, למה שיקרה כאן.
דניאלה: אז תראה, אני רוצה להקריא…
ירון: זה התעמעם מיד.
דניאלה: מיד. אני רוצה להקריא לך מה כתבת לנו כשאתה הודעת לנו בעצם, שאתה לא עומד למות.
ירון: כן.
דניאלה: אז כתבת ככה, בוואטסאפ המשפחתי, כתבת, "לפני כשעה, הודיעה לי רופאתי כי הגידול, או מה שזה לא יהיה, שפיר. הללויה. עכשיו צריך למצוא מקור חלופי לדאגה, כי התרגלתי לדאגתכם, וזה היה נפלא".
[שניהם מגחכים]
ירון: יפה, יפה, אתם באמת הייתם נפלאים. גם בשבוע הזה שבו שהיתי בבית החולים, וגם לפני כן, זה היה… גרם לי אושר עצום, אני מוכרח לומר. אני לא אכחד, זה גרם לי אושר עצום. זה היה מבחן נהדר גם לעצמי, וגם ליחס של בני משפחתי אליי. וגם חבריי, אני מוכרח לומר. מתברר לי שיש לי הרבה חברים, טובים. ושיש לי משפחה ששמה עליי "damn". וזה היה נפלא.
דניאלה: עלה לך בראש הדבר הזה, ש… אוקיי, בסדר, זאת הייתה חזרה גנרלית?
ירון: כן. בהחלט כן.
דניאלה: כן?
ירון: כן, כן.
דניאלה: אתה שמח על הניסיון הזה?
ירון: כן.
דניאלה: של להיות מת ואז חי, ואז עוד פעם.
ירון: כן, אבל את מכירה אותי מספיק כדי לדעת שאני… אה…
דניאלה: לקחת משם.
ירון: לקחתי משם משהו, כן.
דניאלה: זה היה הפרק הראשון שלנו, בסדרה של, אה… עצומה וארוכה מאוד של שני פרקים, בסדר? [שניהם צוחקים]
ירון: כן.
דניאלה: הפרק הראשון באמת הוקדש לדבר הזה.
ירון: מה יהיה הבא?
דניאלה: הבא יהיה תובנות בית חולים. בסדר?
ירון: אה, מה למדתי בבית החולים.
דניאלה: כן, בדיוק. שזה ב'.
ירון: בסדר, ננסה.
דניאלה: אני מקווה שהמאזינות והמאזינים שלנו יכססו ציפרניים ויעבירו את הזמן בבדיקת דם אחת או שתיים.
ירון: [צוחק]
דניאלה: אנחנו נודה מקרב לב לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, ונזכיר שאפשר למצוא אותנו ב"כאן הסכתים" וגם שם בספוטיפיי-ים.
וניפרד בשיר יפה, של מאיר ויזלטיר, מתוך ספרו האחרון "קעקועים מאוחרים", שהופקד בידי עורכו מנחם פרי שבועיים לפני מותו.
לשיר קוראים "הרבה בריאות".
[מוסיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"הָיִינוּ יְלָדִים, שִֹחַקְנוּ דּוּק
הִרְפֵּינוּ
הַכְּפִיסִים נָפְלוּ
וְהִתְפַּזְרוּ לְעֲבָרִים. וְאָז
בְאֶצְבַּע יַצִּיבָה
וּבִלְחִיצוֹת קַלוֹת, מְדֻיָּקוֹת
חֻלְצוּ
אֶחָד־אֶחָד,
וְכָךְ נִצְּלוּ.
עַכְשָׁו, כְּשֶחֲבֵרֵינוּ
בְּנֵי גִילֵנוּ
וּצְעִירִים יוֹתֵר
נוֹפְלִים
כִּכְפִיסִי דּוּק
אֶחָד־אֶחָד
וּמוּטָלִים מְפַרְפְּרִים
גוֹלְשִׁים לַבּוֹר
אֵין אֶצְבַּע יַצִּיבָה
שֶתַּצִּילֵם.
גַּם אָנוּ
כְּבָר נוֹטִים לְמַצָּבָם
אֵין לָנוּ שׁוּם יִתְרוֹן
וְאֵין פִּתְרוֹן
יֵשׁ רַק שָׁהוּת
אֶתְנַחְתָּא.
נְמַלְמֵל
מוּל הַשְְֹּרוּעִים
מוּל הַנּוֹטִים לָמוּת:
הַי, רַק בְּרִיאוּת."
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments