top of page

אבא תרחם - יום העצמאות

"אם זר קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת" (נתן יונתן) מה מבקשת המדינה מאוהביה ואיך נקבעו חגיגות יום הולדתה? דניאלה וירון משוחחים על עיצוב החג, על הסמלים המרובדים – שואה, תקומה, לפידים, דגלנים, נאומים, חגיגות עממיות ומירי רגב אחת - העוטפים את טקסי יום העצמאות של מדינת ישראל ומה המסר לאומה העתיד לצאת מהחגיגה הקרבה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/04/2024.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת רקע]

ירון: [מקריא]

"אִם זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב

זֶה מַה שֶּׁאַתְּ אוֹהֶבֶת,

אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר

וְשָׁם אֶלְמַד לִכְאֹב.

וְאִם שִׁירִים אַהֲבְתְּ,

רַק שֶׁכְּתוּבִים בָּאֶבֶן -

בֵּין הַכֵּפִים אָגוּר

וּבַסְּלָעִים אֶכְתֹּב.


וְאָז, כְּשֶׁנִתְכַּסֶּה

עִם הַחוֹלוֹת בַּחֹשֶׁךְ

וְסֵפֶר הַדְּבָרִים

בַּחֹשֶׁךְ יִתְכַּסֶּה,

תַּגִּידִי לִי מִלִּים

יָפוֹת מִבְּכִי וָאֹשֶׁר;

הוּא כַּנִּרְאֶה אָהַב

אוֹתִי, הָאִישׁ הַזֶּה."

דניאלה: השיר "כמו בלדה" נכתב על ידי נתן יונתן בשנת 1973, זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור שבה, כמו בנבואות האיומות האלה שהמדינה הזאת יודעת לייצר, נפל בסיני בנו של המשורר, ליאור. זה שיר אהבה, הקרבה למולדת, עשיר באלגוריות דתיות, אפילו נוצריות, שבסופו זוכה החייל המת להכרת תודה. הכרת תודה קצת נרקיסיסטית, הייתי אומרת, כי אהובתו לא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, אלא רק שהיא מודעת לעובדה שהוא אהב אותה.

היי אבא תרחם שלי, איך נשמע לך היום השיר הזה?

ירון: אה… כשאת מפנה את תשומת ליבי לשיר הזה אז כמובן אני שואל את עצמי מה בין דורו של נתן יונתן, דור הפלמ"ח לביני?

דניאלה: כן.

ירון: המרחק בינו לביני אינו גדול. אינני בטוח שכל בני דורי שותפים לתחושותיי, אבל אותה האהבה…

דניאלה: מה זה עשר שנים, עשרים שנים?

ירון: בערך, בערך עשר…

דניאלה: הממ…

ירון: או ארבע עשרה שנה.

דניאלה: כן.

ירון: הוא כמו אחי הגדול. לחיים גורי למשל, משורר אחר שאהבתו למולדת עברה תהפוכות מוזרות. בהזדקנותו הוא התחיל להרהר פעמיים מה פירוש הגבעות העשנות האלה מה זה אומר…

דניאלה: "אני מלחמת אזרחים".

ירון: "אני מלחמת אזרחים", זה השיר שלו. אה… אצל נתן יונתן אני לא בטוח שזה קרה אבל זה לא חשוב, הם בני אותו דור והם לא רחוקים מגילי. זה הדור של אחותי הגדולה.

דניאלה: כן.

ירון: חבריה לגימנסיה הם אנשיו של נתן יונתן וחיים גורי.

דניאלה: כן.

ירון: אז… אני… אני מבין שאת מצפה שאני אומר המוות הזה על מזבח המולדת, העקידה…

דניאלה: ההקרבה השמחה.

ירון: ההקרבה…

דניאלה: אני יכולה לקבל הקרבה עצובה, מילא עוד איכשהו כן?

ירון: כן.

דניאלה: אבל שמחת ההקרבה…

ירון: כן.

דניאלה: פשוט משגעת אותי.

ירון: אז כן, בצדק. היא צריכה הייתה לשגע גם אותי.

דניאלה: נכון, והיינו עיוורים לזה.

ירון: אבל מה אני יכול לעשות שילדותי טבועה בי.

דניאלה: בדיוק.

ירון: ואני הייתי בן שמונה כשפרצה המדינה, והיא יקרה לי.

דניאלה: [צוחקת] "כשפרצה המדינה" זה נהדר!

ירון: [צוחק] כן… ונופיה יקרים לי. כמובן שלא הייתי רוצה, לא הייתי מייחל לכך שבני משפחתי יועלו קורבן על עצמאותה וכדומה.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אבל… אבל זה מנגן נגינה מוכרת, הייתי אומר.

דניאלה: כן.

ירון: נגינה מוכרת.

דניאלה: כן.

ירון: אני יודע שאני קצת אידיוט… אבל בסדר.

דניאלה: לפחות יש סכסוך, סכסוך פנימי.

ירון: בהחלט יש, בהחלט יש. אני מקווה שאת לא כועסת עליי בגלל זה, ואת לא מפרשת את זה בצורה לא נכונה.

דניאלה: לא, לא, אפילו אני, אני מרגישה את זה גם כן.

ירון: כן, כן.

דניאלה: אני, כאילו, בזה למקום הזה בתוכי, אבל כמובן שאני אהבתי טקסי… ברור.

ירון: כן, כשאני חושב על שדות הכלניות האלה ליד בארי שם, אז אני… אני רוצה למות ביחד איתם. אי אפשר להאמין… אני לא מאמין לעצמי על הכאב שאני חש. הם נפלו כדי להגן על גבולות המולדת, כדי לחרוש את השדות האלה ולהקים שם מפעלים. איזה… אני לא אדיש לזה. אני זב דמעות. מה אני אגיד לך, מה אני אגיד לך. וגם השיר הזה כן, הוא מדבר אליי. הוא מדבר אליי, אני לא בז לו. את מביטה עליי ברחמים?

דניאלה: לא, לא, בכלל לא, בכלל לא. בסוג של התרגשות, זעזוע… אממ… ו…

ירון: אבל לפחות את מכירה אותי על ה… ההעזה לומר אמת.

דניאלה: כן, כן, טוב, כל זה הייתה בעצם הקדמה לפרק של היום אבא…

ירון: כן.

דניאלה: שאמור לעסוק ביום העצמאות.

ירון: כן.

דניאלה: ובאופן ספציפי יותר, בעיצוב החג. אז ראשית, אולי תספר לי קצת על ימי העצמאות שלך כילד תל אביבי, מה אתה זוכר? איך זה היה? מה הרגשת?

ירון: לא הרבה, רק בגלל שיש לי זיכרון רע. אבל אני זוכר את יום העצמאות הראשון כמובן, הכרזת המדינה, ואני זוכר את אבא שלי, הוא לא לקח אותי על כתפיו, אבל… כי הייתי כבר ילד בן שמונה או תשע, אבל אני זוכר את מצעד יום העצמאות הראשון שנקרא 'המצעד שלא צעד'. במדינת ישראל חיו אז כ-800 אלף יהודים, או אולי אפילו פחות. לפי העיתונים של אותה תקופה, 300 אלף איש מתוך ה-800 אלף ניסו לצפות במצעד, והתפרצו לתוך המסלול של המצעד, ופרעו אותו עד שהמצעד לא יכול היה לצעוד. תארי לעצמך, זה נקרא המצעד שלא צעד, ואחר כך יש עוד כמה מצעדים.

דניאלה: אבל מה שמעניין אותי זה, אם אתה יכול לזקק את הרגש, זה היה רק גאווה? לא היה פקפוק? לא היה… לא היה… מה, מה, מה היה טיב הרגש הזה? [ירון צוחק] גאווה מטורפת, שמחה על ניסיותו של העם, וזהו?

ירון: טוב, זה יצחיק אותך קצת, אם אני אגיד לך שביום העצמאות החמישי אני חושב, אהבתי ילדה בכיתה שלי, שמה היה נירה אברהמי. אנחנו היינו הזוג הראשון בכיתה, בכיתה ז' אני חושב, בית ספר עממי. וכל מה שאני זוכר ביום העצמאות שהלכנו יד ביד. והיד הייתה דביקה מזיעה, ואני רציתי להפריד את היד קצת לאוורר אותה, את היד, לנופף ביד כדי לאדות את הזיעה. אבל חשבתי שאם אני אפריד את היד, היא לא תיפגש בידה שוב. וכך הלכנו איזה שעתיים ברחובות ההומים, אני זוכר בצפון תל אביב, וידי דבוקה לידה [צוחק] כמעט בלית ברירה מהפחד שאני אפסיד. עכשיו, האישה הזאת איבדה ביום… במלחמת יום הכיפורים את בעלה, שנפל, היה קצין צנחנים. ושנים פחדתי להיפגש איתה שוב, בגלל החרדה הזאת. בסוף נפגשתי איתה, הלכתי, אחרי חמישים שנה, אחרי חמישים שנה הלכתי לראות אותה.

דניאלה: באמת?

ירון: כן.

דניאלה: לא מתאים לך, אבא.

ירון: עובדה.

דניאלה: מוזר מה שאתה מספר.

ירון: אני לא מתאים לעצמי. [צוחקים]

דניאלה: אוקיי.

ירון: אז כן, כן, אז זה היה יום העצמאות…

דניאלה: אז רגע, נפגשתם ואז הלכתם יד ביד שוב?

ירון: לא, לא הלכנו יד ביד. אנחנו סיפרנו זה לזה מה קרה לנו.

דניאלה: [מהמהמת]

ירון: ומאוד אהבתי לראות… בגללה הלכתי ללמוד בבית ספר חקלאי [צוחק], עד כדי כך. היא הייתה אישה נהדרת. ויום העצמאות, בגלל האופן של החגיגה שכרוכה בתהלוכות,

דניאלה: כן.

ירון: בָּלוּל בזיכרוני ביום אחד במאי. אחד במאי היה עד סוף שנות החמישים חג חשוב.

דניאלה: בטח.

ירון: ואני הייתי בתנועת נוער וכדומה, בבית ספר סוציאליסטי. ואחר כך בגיל 13 קיבלתי זוג אופניים, משומשים, וכורכים מסביבם נייר קרפ כזה צבעוני עם דגלי המולדת וגם דגלים אדומים של דגלי מעמד הפרולטריון וכולי. ואני זוכר… אני לא יכול להפריד [דניאלה צוחקת] בין הגדודים הצועדים עם נשק לבין הפועלים הצועדים בסך. נאמר ככה, קצת קומוניסטי הרעיון. אז כן, אני יכול להעלות… לדלות עוד זיכרונות.

דניאלה: טקסי יום העצמאות הם… הם סוג כזה של בליל של סמלים, נכון? וחגיגות עממיות. מצעדים כמו שאתה זוכר, הדלקת משואות, כי אנחנו הרי חיים את המרד הגדול נגד הרומאים, נאומים, המון נאומים, כי צריך סיכומים מלא פאתוס. תהלוכות, כנ"ל, מופעי תרבות ובידור, וכמובן מנגל ויום חופש, כי הרי אין כמו להפוך חלקי חיות על האש כדי להרגיש חופשיים ושמחים, נכון?

אני לא יכולה לסבול את תרבות המנגלים. ואני גם רוצה להגיד הערה קטנה, אתה יודע, כי תמיד הדם הפמיניסטי שלי רותח. אז אני רק רוצה להגיד שיש קשר ישיר בין היחס התרבותי לבשר לבין היחס התרבותי לנשים. זה מתבטא גם בשפה. גם אתה יודע פעלים אבא - לטחון, לצוד, לשפד. ולחגוג בשר זה ההפך משחרור, זה לחגוג פטריארכיה. 4,000 בעלי חיים אוכל הישראלי הממוצע במהלך חייו. יש… זה מין בליל כזה, פשוט לא יתואר. זה כאילו נשפך איזה מין שק של צעצועים, שאין קשר בין החלקים שלו בכלל. לאיזה חלק מתחשק לך להתייחס מתוך ההיצע הזה?

ירון: סך הכל חג זה מאורע שמרני.

דניאלה: [מהמהמת]

ירון: מפני שהוא צריך להנחיל מסורות הלאה. אחד מתפקידיו זה להעביר איזה זיכרון קולקטיבי, נכון? עכשיו מה עושים איתו? זה במידה רבה מעיד על טיבו של הזיכרון הקולקטיבי, ועל מידת טשטושו או בהירותו. אז אני חושב שהשאלה הנכונה שלך תהיה "מה ביום העצמאות קשור לעצמאות?" מה אנחנו בעצם מעבירים באמצעות יום העצמאות?

כמובן שאני לא משתתף בחגיגות יום העצמאות, אני לא הולך למסיבות, אני לא הולך לראות אירועים, אני לא סובל את הדלקת המשואות המטופשת, עם הטקסטים האידיוטיים האלה - [מחקה קריין] לכבוד ה… לכבוד המורים שחינכו דורות טה טה טה! לכבוד… אני שונא את זה!

דניאלה: אתה לא מתרגש?

ירון: לא. חידון התנ"ך אהבתי. חידון התנ"ך היה עניין תרבותי.

דניאלה: כן.

ירון: אהבתי אותו, אהבתי אותו. אבל בהדלקת המשואות… לא יכול לשאת את זה. מצעדים אהבתי! עכשיו במצעדים, אני מוכרח לומר שבשלב מסוים בחיי, כשקצת התבגרתי, התחלתי לגלות בו את היסודות הפשיסטים…

דניאלה: נכון.

ירון: והצלחתי לגלות שאני נלהב במצעדים האלה. שאני אוהב לשמוע רגליים צועדות בסך.

דניאלה: לא סתם המציאו את זה, כי ידעו שבני האדם נרגשים.

ירון: בוודאי. בוודאי. תראי, חגיגות של מצעדים…

דניאלה: כן.

ירון: אם במצעדים עסקינן…

דניאלה: כן.

ירון: קיימות מקדמת דנא, שלושת אלפים שנה אולי. הכי ידועים זה הטריומף הרומאי כמובן, שהמצביא שחוזר משדה הקרב עטור בניצחונות, אם הוא הרחיב את שטחה של האימפריה, נוסע במרכבה מזהב, לפניו ארבעה סוסים לבנים, ועבד יושב ומחזיק כתר מעל ראשו ואומר לו "ממנטו מורי" - תזכור את המוות.

דניאלה: תזכור… נכון, אבל יש גם מצעדים ל-קרב, גם הם.

ירון: יש גם מצעדים לקרב, כן כן.

דניאלה: יש ממש, זה כוריאוגרפיה שלמה… דגלן בראש, וככה זה, זה לא סתם.

ירון: בעבר זה היה יותר יפה כי היו פלנגות, היו הולכים חזיתית.

דניאלה: כן.

ירון: היום המלחמות הן הרבה יותר מתוחכמות. אתה לא צועד בשורות ישרות…

דניאלה: ישר…

ירון: אלא בכיכר האדומה.

דניאלה: אתה לא נדקר ישר בחרב…

ירון: אבל העובדה שזה כל כך מצליח…

דניאלה: כן, כן.

ירון: זה קיים שלושת אלפים שנה…

דניאלה: נכון.

ירון: זה אומר שזה עושה שירות פוליטי מצוין. הוא נוטע בנו תעצומות. עד היום אני רואה את העצרת הגדולה של היטלר, שצילמה…

דניאלה: הבמאית שלו, כן, שכחתי את שמה.

ירון: אני מוכרח לומר לך שזה עובד עליי. שזה עובד עליי.

דניאלה: הממ…

ירון: ואני כל הזמן לופת את עצמי.

דניאלה: כדי להסביר…

ירון: כדי לומר "תפסיק עם זה!"

דניאלה: נכון, נכון.

ירון: את לא… את לא אוהבת מצעדים? אני אוהב מצעדים, אני מוכרח לומר. אבל אני לא רוצה לראות מצעדים. אני רואה בכיכר האדומה…

דניאלה: אני נבהלת כשאני יושבת באולם מול זמר. זה נראה לי פשיסטי.

ירון: כן… [צוחק]

דניאלה: אני לא, אני לא יכולה לסבול… אני לא הולכת להופעות.

ירון: כש… אתה יודע, בכיכר האדומה היו המנהיגים, הפוליטביורו…

דניאלה: כן.

ירון: של המפלגה הקומוניסטית היה עומד שם. אני לא זוכר את סטלין, כי הוא מת בחמישים ו…

דניאלה: אבא, אבל בוא נתקדם לטקס של עכשיו. דרך אגב, אפרופו המצעדים, אז אני שמעתי שעכשיו, במהלך טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, הדגלנים, כן? תכף, צפויים לבצע ברחבה את סמל החטופים, [צוחקת] אוקיי?

ירון: מה?

דניאלה: את סמל החטופים. זאת אומרת, הדגלנים…

ירון: נדמה לי שזה… מצלמים את זה ליד בארי שם.

דניאלה: לא, חוץ מזה, יש… יש בכל מקום, בכל המקומות יהיה… יהיה מקומות של משואות. אבל הדגלנים הולכים לבצע…

ירון: כן.

דניאלה: תקשיב טוב, את הסמל הצהוב של החטופים.

ירון: כן.

דניאלה: אני לא חושבת ששמעתי על דבר כל כך מטורף בחיים שלי, שהחטופים הפכו להיות כוריאוגרפיה של הממשלה שלא מחזירה אותם. זה לא טירוף הטירופים?

ירון: בחזרה לקראת הטקס שיערך ליד בארי שם, זה נערך במסיבה הזו, באזור של המסיבה…

דניאלה: בנובה, כן.

ירון: יש תיאור של לוינסון, העיתונאי של הארץ…

דניאלה: כן, כן.

ירון: שמתאר את החזרה…

דניאלה: אפשר להשתגע.

ירון: מה אני אגיד לך… אני לא יודע, זה כמובן עניין של טעם, אני לא יכול לשפוט טעם. מי שאין לו רגישות אתה לא יכול לחנך אותו לרגישות, ואתה לא יכול להסביר מדוע מחול של חטופים זה דבר איום ונורא, ואתה לא יכול להסביר מדוע את יום העצמאות הזה אסור לחגוג.

צריך איזה רמז קל ליום עצמאותנו, שזה מאורע חשוב, אסור לדלג עליו, בצורה הכי צנועה, כן?

דניאלה: הממ…

ירון: לא לחולל… לא לעשות אמנות, לא לעשות אומנות, לכל הרוחות והשדים! מה יכולה כבר להיות האומנות הזאת…

דניאלה: אז אני…

ירון: של איזה כוריאוגרף של להקת מחול…

דניאלה: כוריאוגרף, כוריאוגרף ש…

ירון: של ורטיגו, עם זיקוקים דינור. תעזבו את העניין! אי אפשר…

דניאלה: כן זה אבל אני חושבת שאני… פשוט נשכבתי אחורה והתחלתי לחרחר. ממש היה לי קשה לנשום כששמעתי שהדגלנים הולכים לבצע…

ירון: כן. [צוחק]

דניאלה: את הסרט הצהוב. זה כל כך משוגע, אני לא…

ירון: אני לא, אני לא רוצה לצחוק עכשיו זה…

דניאלה: זה נורא, זה נורא, לא זה עצוב זה פשוט נורא. מה דעתך על המינוי של מירי רגב לשרת הטקס?

ירון: אני אגיד לך, אני רוצה לומר לך. אני לא יודע מי היה יכול לעשות את טוב יותר. כשמטילים על מיניסטר - אתה אחראי על החגיגות. היו ממנים אותי, איך הייתי מב…

דניאלה: מה היית עושה?

ירון: אני לא יודע, את יודעת מה? אני במבוכה גדולה. אני יודע שזה היה צריך להיות צנוע, שהיה איזה כינור עצוב מנגן ברקע - צינור סימבולי, כינור סימבולי וזהו, וזהו, זה מה שאני יודע. אבל אני אומר לך, הטילו עליה משימה לאומית, והיא הרי עליזה וצוהלת תמיד, היא אדם שכמויות המרץ שלו יספיקו להתניע, לדעתי, את טורבינות חשמל של מעצמה. יש שם איזו שמחת חיים וכוח.

דניאלה: אבל בוא נדבר קצת על הבחירה הפוליטית. אתה יודע, אפשר…

ירון: ברור, ברור.

דניאלה: אז בוא נדבר על זה.

ירון: טוב, אז אני אגיד לך…

דניאלה: קודם כל, קודם כל רק נגיד שהטקס עומד בסימן הגבורה, לא בסימן המחדל ולא בסימן האחריות ולא בסימן כלום אלא בסימן הגבורה.

ירון: זה שואה וגבורה, זה שואה וגבורה, זה החזרה, זה רפליקה של השמדה.

דניאלה: על זה כן מותר לכעוס, לא?

ירון: כן. תראי, זה מוצג כהתלבטות, כל העניין, גם השיחה שאנחנו מנהלים, היא יכולה להתפרש כהתלבטות בדבר השפעתם של טקסי החג על נפגעים הישירים מהאסון שקרה לנו. לאמיתו של דבר, נושא המחלוקת הוא הפירוש שיש לתת לאסון. אני אנסה להגדיר את הדברים שלי - מן הפירוש לאסון נגזר את האחריות לאסון.

דניאלה: נכון.

ירון: ממנה נגזר עתידו הפוליטי של בנימין נתניהו ויחסי הכוחות בין הגושים בזירה הפוליטית. עכשיו, אני רוצה להסביר את הדבר הזה - דבקות במסורת החג, כפי שהתגבשה במהלך שבעים ושש שנותיה של המדינה, משמעותה היא העברת נטל האחריות לשר ההיסטוריה.

כלומר, האסון הזה הוא חלק משרשרת אסונות שקרתה לעם היהודי לדורותיו. זה אסון מחריד כמובן, אבל כבר היו כאלה.

דניאלה: כן.

ירון: השואה היא יותר נוראה.

דניאלה: נכון.

ירון: במלחמת השחרור נהרגו יותר אנשים. כלומר, זה נורא, אבל, חבר'ה, אל תגזימו.

דניאלה: לא, זה אירוע שקרם…

ירון: זה אירוע שכמעט נגזר עלינו. העמלקים גוזרים עלינו. לכן, נתניהו לא כל כך אשם, כי העמלקים אשמים, כן? ולזה יש משמעות פוליטית, גם אם מי שעוסק בביום הטקס הזה לא יודע שיש לזה משמעות פוליטית.

דניאלה: בוודאי שהוא יודע.

ירון: יכול להיות. אני לא חושב שמירי רגב היתה מנסחת את זה ככה אפילו לעצמה. היא לא יודעת. היא יודעת שצריך לשמוח. אז אני אארגן לכם שימחה כזאת שתשתגעו.

דניאלה: אבל הוא מינה את מירי רגב, למרות שזה בניגוד לחוק. הרי הוועדה לטקסים ולשרים היו צריכים למנות, והוא נטל את המינוי מהם, והוא זה שמינה אותה, הוא תיקן איזה סעיף בחוק. בימי העצמאות היא גם אחראית על הבימוי של המצלמות. על החיבוק שלה עם שרה, זה היא אחראית על זה. העניין הוא, אבא, שזה לא רק הטקס. הטקס הזה, בסופו של דבר, גם מוביל לתודעה. הטקס הזה מחנך בדיוק לדברים שאנחנו לא רוצים שהוא יחנך אליו. לקורבנות, לאסונות שבאים מלמעלה ונוחתים עלינו, נכון? לאיזה מין רצף כזה של תמיד צריכה להיות שואה לפני תקומה. הטקסים האלה מעצבים תודעה.

ירון: יכול להיות שאת צודקת, לא חשבתי על זה. אני לא חושב שזה זה הפגם העיקרי שבהם. לא זה העניין לדעתי.

דניאלה: אני חושבת שסמלים הם חשובים. אני לא אוהבת סמלים, אני שונאת סמלים, אני מתקשה ללכת עם דגל, אבל אני מבינה את החשיבות שלהם וזה דבר כל כך נורא שגם יום העצמאות, גם…

ירון: הכל מגויס.

דניאלה: הכל מגויס, הכל - פרס ישראל מגויס, הספרייה הלאומית מגויסת. לא נותר שטח אחד שבו באמת אפשר להתרווח ולהיות מלוכדים במשהו בגלל הפוליטיזציה המטורפת שהם עושים, גם לחג הזה.

ירון: אז תראי, לשיחה שלנו קוראים אבא תרחם…

דניאלה: כן, תרחם.

ירון: אז בת, תרחמי. מה, מה, איך את יכולה לנחם אותי? אני מאשר את כל מה שאת אומרת, זה בדיוק כך. אין לי מילות רחמים. אני חושב שכל אדם צריך לנחם את עצמו. כל אדם שיש לו תודעה היסטורית צריך לחשוב מהו יום העצמאות ומה היהודים השיגו במאה הקודמת. איזה הישג עצום. היום שקם בנימין זאב הרצל והכריז על הקונגרס הציוני הראשון ואחרי פחות מחמישים שנה קמה ליהודים מדינה ראשונה אחרי אלפיים שנה. ואנחנו חיים פה בגב זקוף עם נשק ביד, אסונות גדולים ככל שיהיו, אנחנו עדיין יכולים להילחם על כבודנו. ואנחנו עדיין יכולים להיפרע מאויבינו. אנחנו צריכים להתנהג בהרבה יותר שכל ולהבין גם את שכנינו, הערבים, איזה עוול גרמנו להם, איך להתפשר איתם, ולחתור תמיד לשלום. אבל ביסודו של דבר, הרי יום העצמאות זה יום נפלא. זה יום זקיפת קומתו של העם היהודי, שחי בגלותנו כפוף ושחוח. כן? אז יש בזה שמחה רבה, עם כל העצב שבדבר.

דניאלה: אתה תצליח לשמוח ביום העצמאות הזה? הם לא… הם מקלקלים כל שמחה.

ירון: אני לא בטוח. נכון, נכון. אבל אני לא אפסיק להיות שמח במה שהעם היהודי או התנועה הציונית הצליחה להשיג. איך זה?

דניאלה: הנאום הזה היה כל כך יפה שאני לא יכולה להמשיך מפה. כי זה כאילו היה - הרמת, אבא, מה שנקרא - הרמת. [ירון צוחק]

ירון: נגמור בשיר בטח, לא?

דניאלה: כן.

ירון: מה הכנת לנו?

דניאלה: שיר יפה מאוד של אלי אליהו שנקרא "פגישה".

ירון: הוא משורר נהדר דרך אגב.

דניאלה: נכון, נכון, נכון. הוא ממש נהדר, הוא מדור הביניים, באמת נפלא. תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, תודה לכל מי שהקשיב, הקשיבה לנו. ניפרד עם השיר היפה של אלי אליהו שנקרא "פגישה".

ירון: [מקריא]

"כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים הָיוּ צְרִיכִים לִקְרוֹת

כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִפָּגֵשׁ עַל הַסַּפְסָל הָזָה אֲנִי

וְאַתְּ. רָצַח עַם, מִלְחֶמֶת עוֹלָם, אֲדָמוֹת

נִכְבְּשׁוּ, אֲנָשִׁים שָׁכְחוּ אֶת שְׂפַת אִמָּם.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דּבָרִים היוּ צְרִיכִים

לִקְרוֹת כְּדֵי שֶׁנִּפָּגֵשׁ עַל הַסַּפְסָל הַזֶּה,

אֲנִי וְאַתְּ, וְעִם זֹאת, כָּל כָּךְ מְעַט."

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

3 views0 comments

コメント


bottom of page