אבא תרחם - התקהות
- אורית ליפקין
- Sep 9
- 12 min read
מִבֵּין סוֹרְגָיו יִצְפֶּה בְּלֹא עִנְיָן בַּצִּפֳּרִים (ט.כרמי) האם הרגש מתקהה עם השנים? ירון אומר שכן. שהתרגל למשל למות חבריו. טוען שהוא מתקשה בגילו לחוש תהומות של עצב, פסגות של שמחה ועוצמות של התשוקה. דניאלה טוענת שאולי זה נכון, אבל שרגשות אחרים דווקא נחווים עזים יותר. "כמו מה", שואל ירון. "רוך, אמפתיה, אהבה לבעלי חיים", היא משיבה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/07/2025.
[חסות]
קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה שנמשכת ברקע]
ירון: [מקריא]
'זָקֵן יוֹשֵׁב בְּשֶׁמֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן
קְטִיפַת־קְמָטָיו דְּמוּמָה בַּשֶּׁמֶשׁ
חָרְפּוֹ מֻפְקָר לַסְּתָוָנִית
כֵּן, זָקֵן יוֹשֵׁב בַּשֶּׁמֶשׁ
עַיִן קְמוּצָה בַּחֲלוֹם־אַל־מוּת
עַיִן פְּקוּחָה לְסוֹרְגֵי־הַזֹּהַר
קְטִיפָתוֹ כְּנוּעָה לַשֶּׁמֶשׁ
מִבֵּין סוֹרְגָיו יִצְפֶּה
בְּלֹא־עִנְיָן בַּצִּפֳּרִים
אֲבָל אִם גַּם תֹּאמַר לוֹ
לֶךְ־לך זָקֵן, עֲלֵה זָקֵן!
שֶׁבַע יֵשֵׁב בַּשֶּׁמֶשׁ.'
[מוזיקה מסתיימת]
דניאלה: הזקן בשמש, הכנוע והאדיש, המתקומם מפני סילוקו, שייך לט. כרמי, והשיר נקרא "זקן בשמש".
הֵיי, אבא.
ירון: [בהתלהבות] הֵיי. [צוחקים]
דניאלה: ה"היי" שלך היה כל-כך מתרונן.
ירון: כן.
דניאלה: כן. את הפרק של היום אנחנו מקליטים בעקבות שיחה שהייתה לנו כשטיילנו יחד עם הכלב שלך. אני מזכירה לך: זה היה ביום שבו קיבלת ידיעה על מותו של חבר. לא חבר קרוב, אבל אדם שאהבת והכרת כל חייך. ואתה דיברת איתי, כלומר, יותר התלוננת איתי [צוחקת] על סידורי ההלוויה הפתאומיים שאתה נדרש להתכונן, להתארגן לקראתם, וזה היה תיאור כל-כך אינסטרומנטלי של פקקים, של קשיי הגעה, של הטרחה איומה, שברוב חוצפתו מטריח אותך ידידך המת.
ירון: א-הא.
דניאלה: ואז אמרתי לך, אנחנו המשכנו ככה ללכת ואמרתי לך: "תקשיב, אבא, זה נשמע לי כמו התחמקות מהאירוע עצמו. כאילו מידיעת מותו". ושאלתי אותך אם אתה עצוב. ואתה שתקת הרבה זמן והמשכנו ככה ללכת עם גבאי ושקעת בהרהורים, ולא רציתי להפריע לך כי חשבתי שאתה דומע ומנסה להתרחק ממני [צוחקת] כדי שאני לא יראה את דמעותיך. ואז אתה הסתובבת ואמרת לי: "לא".
ירון: [פורץ בצחוק] כן.
דניאלה: אחר-כך אתה קצת ריככת, אמרת שאתה כן מצטער, שאתה מקווה שהוא לא סבל, שאולי הוא יחסר לך, אבל שבגדול די התרגלת. אז אני אשמח שנדבר היום על הדבר הזה שהגדרתי אותו כהתקהות או עמעום [בעי"ן גרונית] הרגש. ואני רוצה שתסביר לי, למה בדיוק התרגלת?
ירון: אני, אני רוצה לומר שלא רואים את זה על הפנים שלי, אבל אני בעיצומה של מלחמה.
דניאלה: אוקיי, כולנו.
ירון: נכון, אבל אני ער לכך שאני לוחם מעוטר בצבאה של ממלכת הזקנה. זה מפני שאני בן 85…
דניאלה: כן.
ירון: וזה אורך חיים שעולה בשנתיים על אורך חייהם הממוצע של ישראלים בני השנתון שלי…
דניאלה: כן.
ירון: ולכן אפשר לומר שאני שיפרתי במקצת את הממוצע הלאומי, ומגיע לי שלוש פעמים "כיפאק היי". אני רק אומר שהשליט, שאכנה אותו לצורך העניין "מר המוות", שולח את…
דניאלה: מר-חשוון…
ירון: [צוחק] מר המוות, נכון. שולח את חייליו שכולם מגויסי חובה, כן?
דניאלה: כן.
ירון: לקרבות התשה.
דניאלה: כן.
ירון: והחברים שלי ואני, הזקנים, הסכין בין שינינו התותבות [דניאלה צוחקת] ומזרקים נעוצים בישבנינו, אנחנו מדשדשים וצולעים אל החזית. מה מעודד אותנו? מה דוחף אותנו? מפני שבעזרת מילים גבוהות מר המוות מפעפע בנו גאוות זקנים, כפי שמחדירים בלוחמי, נגיד, יחידות העילית. יש לו אסטרטגים פוליטיים, למר המוות, והם מספרים לנו על יתרונות הזקנה: [בלגלוג] על הרוגע והחירות הנובעים מהעובדה שפרקנו מגבינו את עול האחריות…
דניאלה: א-הא.
ירון: …על חוכמתנו ההולכת ומעמיקה ברבות השנים, על חשיבות תרומתנו [בקול גבוה ודק] לצאצאינו…
דניאלה: כן.
ירון: הם זורים אשליות בדבר אריכות ימים חריגה בה אנחנו נזכה אם רק נישמר מהרגלים רעים…
דניאלה: כן.
ירון: אנחנו ניזהר ממאכלים כבדים, [מצחקק] נשמור על קשר הדוק עם הרופאים שלנו. והם יטענו שהחיים שלנו היו רבי-משמעות ושזכרוננו ינון לעד.
דניאלה: כן, כן.
ירון: ואנחנו כמובן, הזקנים, נהנהן בחדווה, הלוחמים…
דניאלה: כן. וגם אתם נדרשים למצוא…
ירון: כן, בטח חיינו רבי-משמעות, כן.
דניאלה: אתם נדרשים למצוא גם עכשיו הרבה מאוד משמעות ושמחה…
ירון: כן, משמעות רבה נודעה לחיינו, כמובן.
דניאלה: כן. אוקיי.
ירון: עכשיו, את דיברת על הקהיית הרגשות, משהו כזה.
דניאלה: כן, זה הנושא.
ירון: אז אני באמת, אני מוכרח לומר, אני התרגלתי למותם של חבריי הזקנים, ולפעמים אפילו אוחזת בי תחושת ניצחון. [דניאלה צוחקת] למה הכוונה? [צוחק] כמו ילד שהגיע לפסגת הדיונה ומביט מסביבו ורואה ילדים מעטים מתנשפים לרגליו מנוצחים…
דניאלה: כן.
ירון: והשאר נעלמו. אני קורא בסקרנות מודעות אבל, ובודק באיזה שנה נולדו אלה שיצאו לפגישה עם הנצח. כמובן שאני נאנח אנחה שנגיד נשמעת כאנחת קינה: [בשקט] "אוי, זה, זה…" [דניאלה מהמהמת] אבל לאמיתו של דבר זאת אנחת רווחה, מפני שלא השם שלי [צוחק קלות] הוא זה שמודפס בעיתון. כלומר, אני ניצחתי עוד מתחרה. וזאת האמת וזה קצת מקזז מהפחד ממר מוות.
דניאלה: אבל זה לא הקהיית רגשות, זאת פשוט, זה החלפה של רגש העצב [מגחכת] ברגש ניצחון. בעיניי אתה סתם משמיץ את עצמך, אני חושבת שיש עוד סיבות. אתה לא מזדעזע כי…
ירון: אלה דברי שבח, לא דברי השמצה.
דניאלה: אה, זה היה… הבנתי.
ירון: ודאי.
דניאלה: הבנתי, לדעתך זה דברי שבח…
ירון: בוודאי.
דניאלה: …לשמוח ממותם של חבריך?
ירון: לא לשמוח, לא לש…
דניאלה: שניצחת, שאתה ניצחת.
ירון: כן.
דניאלה: הבנתי.
ירון: אני, כן, אני הגעתי לפסגת הדיונה והם נפלו לרגליי. כן.
דניאלה: אני חושבת שזה לא נכון. אני חושבת שזה לא ש… אתה לא מזדעזע כי פשוט מתרגלים.
ירון: נכון.
דניאלה: מתרגלים לנוכחותם הקבועה…
ירון: נכון.
דניאלה: …של עזיבות בני המין הזה.
ירון: כן.
דניאלה: אני בעצמי, מכיוון שאני כבר די קרובה לגילך, לדעתי די השתווינו [ירון צוחק] אז אז אני זוכרת שפעם מוות של הזולת נשמע לי כמו איזה אזעקה, כמו איזה פריעה איומה של הסדר הנכון של הדברים, כמו "צבע אדום". ועכשיו כבר לא. באמת, אפילו אני כבר לא. כבר היו לי חברות שנפטרו ממחלות קשות. ראיתי כבר בתי חולים מבפנים. רוב ההורים של חברותיי נפטרו. ואני חושבת שהנפש לומדת לעמעם. זה לא כי משהו לא תקין איתה, אלא זה פשוט כדי לא להיסגר, לא להתרסק, לא להיקרע שוב ושוב. בעיניי זה לא חוסר רגש, זה אפילו חוכמה ביולוגית, לשמור אנרגיה למה שעוד יש.
רואים את זה אגב, אבא, גם במחקרי מוח. אתה יודע שעם הגיל המוח עובר שינויים, הוא משתנה. ואזורים כמו הקורקטוס [כך במקור] הפרה פרונטלי, שאחראי על ויסות רגשי, הוא ממש משתנה. רואים את זה בהדמיות של מוח. ורואים שהחלקים שאחראים על הוויסות הרגשי דווקא מתרחבים, והם הרבה יותר פעילים. למרות שאמרתי לך שאני רוצה שנעשה תוכנית על התקהות, אני חושבת שיש אולי מובנים מסוימים שבאמת נפגעים, ויש אזורים אחרים שלהפך, הם מתרחבים ואפילו הופכים להיות יותר עמוקים. אבל לפני שניגע בהם, רציתי לשאול איזה עוד תחושות אתה מרגיש שהם התקהו עם הזמן?
ירון: אני חושב שיש איזה קשר בין התקהות עוצמת הכאב, או היכולת שלנו להסתגל למכאוב, לבין התקהות הרגשות. כאשר הכאב הפיזי מתקהה, או המודעות לכאב הפיזי מתקהה, גם הרגשות מתקהים. זה קשור לדעתי, אינני יכול להוכיח את זה, אבל נדמה לי שגם הכאב הרגשי מתקהה.
דניאלה: כן?
ירון: נדמה לי ככה.
דניאלה: נדמה לי שזה קשור אולי לתחומים שבהם הוא מתקהה ולתחומים שבהם הוא מתגבר. אני יכולה להעיד על עצמי, כיוון שגם אני כבר התקששתי, [כך במקור] אז אני יכולה להבחין שיש מקומות שבהם הנמכתי את הווליום. למשל, הפכתי להיות הרבה פחות פרועה, הרבה פחות מבולבלת…
ירון: א-הא.
דניאלה: אני פחות "מתחרעת", מה שנהוג לומר הצעירים…
ירון: כן.
דניאלה: אני לא שותה, אני לא מבלה כמו שביליתי. אני לא מאושרת כמו שהייתי. אני זוכרת שהרגעים האלה שבהם אני מתפוצצת מצחוק, שיכורה, כאילו קרחנות, אני לא מסוגלת להגיע לדבר הזה יותר.
ירון: גם העצב התקהה, לא? זאת אומרת, הקצוות אממ, השתפשפו.
דניאלה: אז תגיד אתה.
ירון: תראי, אחד הדברים…
דניאלה: אני מרגישה שאני פחות אולי, העצב סביב דברים מסוימים, אבל למשל, אני הרבה יותר מרגישה עצב על מנגנונים חברתיים מקולקלים. [ירון מהמהם] אני הרבה יותר פוליטית היום מאשר הייתי. וזה קשור ל… זעם נובע ממצוקה, בסופו של דבר. מתחושה של איזשהו כאב. זה לא היה לי בילדות, והיום זה הרבה-הרבה יותר חזק.
ירון: זה כנראה אינדיווידואלי לגמרי, כי אצלי זה…
דניאלה: אז תגיד על עצמך.
ירון: יש אצלי גם השלמה עם אי-מושלמותה של החברה יחד עם אי-מושלמו [כך במקור] של בן-אנוש. כלומר, הבנתי שהדברים אינם יכולים להשתנות מאוד. והניסיון לשנות את החברה או לשפר אותה יהיה מאוד מוגבל בתוצאותיו. ביחד עם זה, אני מוכן בקלות רבה יותר - אני לא נבחנתי בעניין - למות כדי שהחברה תשתפר. כי אין לי בעיה גדולה לבזבז את שארית חיי. לא נשאר הרבה, אני לא מוותר על הרבה.
דניאלה: אבא, אבל לא התבקשת לאלטרואיזם. אני רוצה שתדייק את התחושה, שאתה פחות כועס? על דברים מקולקלים?
ירון: אני, אני חושב שאני פחות כועס, וגם פחות מוכן אולי לעשות למען שינוי הדברים. כן, אני פחות כועס. וההבנה שלי גם לפגמים שביצור האנושי גדולה יותר. אני יותר סלחן, אני חושב. אני חושב ככה, כן. בהחלט כן.
דניאלה: אני ממש לא מזדהה. אני מרגישה שאני הרבה פחות כועסת על האנשים בסביבתי הקרובה. למשל, אני לא רבה יותר.
ירון: כן.
דניאלה: לא רבה יותר עם האנשים הכי קרובים לי. אני ממעטת לריב.
ירון: כן.
דניאלה: אני לא, אני לא רבה איתך, אני לא רבה עם הילדים, אני לא רבה עם חברות. אני באמת, אני המינון של הריבים והחיכוכים ירד לאפס. אני יודעת כבר איך לנווט, אבל אני בהחלט, בהחלט, בהחלט הרבה יותר כועסת על המין האנושי. הרבה יותר אכפת לי ממה שקורה ממה שהיה לי כשהייתי צעירה.
ירון: כן.
דניאלה: אז אצלך אתה אומר שזה הפוך? אולי כי אתה גבר והיית רגיל להילחם מקַטְנוּת. נשים צריכות לעבור דרך…
ירון: לא, אני לא, אני לא לוחם גדול, אני לא גיבור גדול, אבל א… הדברים היו חשובים לי וצעקתי באותם כלים ש… כלי-הזעקה שעמדו לרשותי, זה הכתיבה והדיבור, אבל א… או שהתעייפתי. אינני יודע. אולי זה פשוט עייפות, את יודעת? יש משהו שחשוב לי, לומר משהו בעניין הזה. במה שהוא ערך שהוא גם פיזיולוגי וגם רגשי, זה המיניות. התשוקה המינית שהציקה לי הרבה מאוד שנים…
דניאלה: כי באמת…
ירון: וקשורה, וקשורה ללהט ה…
דניאלה: כי איך נעשה שיחה בין אב לבת שלא נכניס את העניין המיני? [צוחקת] אבא, אני צוחקת. זה חשוב.
ירון: אפשר, אפשר לפסוח, לדעתך?
דניאלה: לא, לא, לא.
ירון: אני חושב שלא. א… התשוקה המינית הכתיבה הרבה מאוד מהלכים בחיי, לא במובן הוולגרי ביותר, אבל… הרצון…
דניאלה: גם.
ירון: גם, אבל אבל לא בהקשר הזה שעליו אנחנו מדברים.
דניאלה: נכון.
ירון: זאת אומרת, אני חושב שלחמתי עבור כיבוש במידה רבה של… או הקסמה, או…
דניאלה: כן, כן.
ירון: זה היה, זה היה… הייתי אומר שזה המנגינה הכי חשובה שליוותה את… זה פס הקול של החיים שלי, זה… וכשזה קצת מתרושש נאמר, וזה הופך להנאה אסתטית או להנאת היופי, כן? וזה מלווה גם בעצב, אני מוכרח להגיד, הוויתור על זה, או האובדן, ואני כשאני…
דניאלה: למה? בגלל הזיכרון?
ירון: לא, אני מבין שהאישה הצעירה היפה הזאת שעוברת לנגד עיני כבר לעולאאם לא תהיה שלי. וזה קשה…
דניאלה: אבל אבא, זה משהו אחר אם היא תהיה שלך או לא תהיה שלך, לבין התקהות הליבידו.
ירון: זה, זה מתקהה. גם זה… זה ביחד, זה קשור. התאוות הם ממשפחה אחת, את יודעת? כולן. התאווה לאוכל טוב, את יודעת, גם היום אני מאוד אוהב לאכול היטב. טוב.
דניאלה: אבל זה פחות חשוב.
ירון: גם היטב וגם טוב.
דניאלה: כן.
ירון: אבל זה פחות חשוב לי כבר.
דניאלה: כן. אז אני לא יכולה להגיד על עצמי, בגלל שנכנס לתוך זה המון אידיאולוגיה של טבעונות…
ירון: נכון.
דניאלה: …וכל העניין של האוכל הוא כבר לא רגשי, אלא יותר תודעתי.
ירון: ולזכותך ייאמר שבמשך השנים שאת טבעונית ורגישה לזכויות בעלי חיים וכדומה, את הצלחת להדביק גם אותי. זאת אומרת, זה לא מכתיב לי בדיוק את התפריט…
דניאלה: כן.
ירון: אבל הייתי אומר שאני חושב על זה הרבה יותר.
דניאלה: כן.
ירון: על מה שאני… מנקודה חברתית…
דניאלה: כן.
ירון: אני כבר לא אסע לאיזו מסעדה רחוקה כי אמרו שהיא נפלאה, כן? [דניאלה מהמהמת] אולי אני ארצה ליסוע, [צוחק], אני לא אסע. אני לא אסע, כן? ואני גם לא אשלם כל-כך הרבה תמורת אוכל. למרות שיש לי אמצעים היום אולי יותר גדולים משהיו לי, אבל…
דניאלה: כן.
ירון: פתאום, כן, פתאום גם הפרוטה חשובה לי. ואני פתאום רואה בזה איזה בזבוז מבזה. כן, ואני קצת בז לקונוסרים האלה, שנוסעים לפינלנד כדי לאכול כליה של צבי, את מבינה?
דניאלה: כן. במקום להגיד שזאת גרגרנות אנשים הפכו את זה לתרבות. כן.
ירון: בדיוק, כן. יש לי יותר תובנות בקשר למה שחשוב לי. ולא הכל הודות להתפתחות שלי, אלא להשפעות של בת-זוגי.
דניאלה: כן.
ירון: היא, היא חינכה אותי למשל, כמה חשוב להשקיע זמן, וגם ממון אפילו, במשפחה וחברים. למה אני מתכוון, זמן? זאת אומרת, לקנות את היין הכי טוב, שהאוכל יהיה הכי טוב ליד השולחן, להיפגש מדי פעם עם חברים, עם חבורה של חברים, לכנס אותם, לשוחח איתם. זה היה פעם הרבה פחות חשוב לי. היום חברים ומשפחה עלו במדרגת חשיבותם.
דניאלה: ממ, זה יפה, זה מאוד תואם.
ירון: כן.
דניאלה: והאם אתה מרגיש יותר מדויק? אתה אף פעם לא נטית להכיר את עצמך באופן מאוד עמוק, אבל האם אתה בכל זאת מרגיש שהשנים מיטיבות עם הדבר הזה?
ירון: זאת אומרת, הכרה עצמית?
דניאלה: כן.
ירון: לא. אני לא חושב שאני מכיר את עצמי כהוא זה יותר מכפי שהכרתי. ובכלל, אני אחוז ספקות ביחס ליכולתו של אדם להכיר את עצמו. הוא יכול להכיר את צרכיו, יכול לדייק יותר. למשל, אני תמיד משבח את אחותך הקטנה שבכל חייה, היא היום כבת 54, היא ידעה מה… זה לקח לה זמן של הבשלה, [דניאלה מהמהמת] ובשלב מסוים היא ידעה מה נכון לה, מה הבחירה המקצועית הנכונה, מה… איך צריך להיראות הגבר שבו היא בחרה, איך צריך ה… היא… וההחלטיות שלה בבחירת הנתיבים המרכזיים של חייה, תמיד הרשימה אותי.
דניאלה: נכון.
ירון: אחותך עידית…
דניאלה: אותי מרשימה מאיה קוסובר, העורכת שלנו.
ירון: מאיה קוסובר, בהחלט עוד אישה אחת כזאת, נכון. [דניאלה צוחקת קלות] את מאיה אני מכיר מעט פחות, אבל את בתי הקטנה, בת ה… אחותך, אני תמיד הערכתי על היכולת שלה לומר אחרי שהיא עשתה…
דניאלה: ההחלטות החשובות.
ירון: החלטות חשובות. למשל…
דניאלה: כן. משנות גורל.
ירון: היא עשתה שני תארים, שני תארים בביולוגיה…
דניאלה: נכון. נכון.
ירון: היא הייתה חוקרת ביולוגית ויום אחד היא החליטה, זה לא נכון לה.
דניאלה: נכון.
ירון: ההבשלה לקחה לה איזה זמן - שנה, שנתיים…
דניאלה: נכון.
ירון: …ואז היא עברה לעבודה סוציאלית, ועשתה תואר שני שני…
דניאלה: כן.
ירון: …עם שלושה ילדים בבית. ואת יודעת…
דניאלה: כן… ואני ואתה סתם מתגלגלים.
ירון: ואני ואת באמת מתגלגלים, נכון.
דניאלה: [צוחקת] סתאאם מתגלגלים, לגמרי. אני מסכימה איתך לגמרי.
ירון: והאח הגדול שלך הלך בעקבות…
דניאלה: אבל אני רוצה לקראת…
ירון: …הכשרונות שלו פשוט.
דניאלה: נכון. שני, שני האחים…
ירון: כן.
דניאלה: …גם הגדול וגם הקטן.אני אבל רוצה לסיים כמי שמביטה עליך, בסדר? ואני רוצה לחוות את דעתי בעניין ההתקהות הרגשית. אז אני חושבת שהפוך… [ירון צוחק] בעיניי, כל התוכנית הזאת נועדה כדי לומר לך: "אבא, איזה התקהות ואיזה בַּטיחְ?" אתה הרבה יותר סנטימנטלי, קיטשי, אוהב, נותן מקום ללב.
ירון: יש עוד מישהו, יש עוד מישהו בחדר גם. מלבדי, כן.
דניאלה: כן, יותר מקום ללב במקום לאינטלקט. הרדיפה שלך אחרי ידע, אחרי היסטוריה, אחרי עניין - אנשים היו בסופו של דבר, במשך המון-המון שנים, בעיקר סיפורים טובים. וזה מפנה את מקומו, בעיניי, להתעניינות אמיתית. אז ככה שאני לא מרגישה שזה נכון. ואולי הדוגמה הטובה ביותר שגם יכול… אתה יכול לייחס אותה למיכל, אבל זה ההתקרבות שלך לדברים ה… באמת, הפלאיים שיש לעולם להציע, וזה בעלי חיים וטבע.
ירון: תראי, אני למדתי בבית-ספר חקלאי, אז אני הייתי רועה צאן, ואני קרוב לטבע מילדותי.
דניאלה: אבא, כן, מהצד של הסכין - אתה שחטת כבשים.
ירון: זה חלק מהטבע.
דניאלה: היום אתה ת…
ירון: האדם, האדם הוא קרניבור. זה חיה.
דניאלה: סליחה, רגע, סליחה. היום…
ירון: עזבי, זה שטות, זה שטות, זה שטות.
דניאלה: לא, אבא, אז הנה, אני שואלת: היום אתה יכול לשחוט כבשה?
ירון: יכול. אני יכול.
דניאלה: רוצה?
ירון: לא, אני לא רוצה, אני לא צריך. אבל אם הייתי צריך, הייתי…
דניאלה: זה לא מעשה שיהיה לך קשה מאוד לעשות היום?
ירון: אוי, אני א…
דניאלה: אבא, יש לי תיאוריה, תתמקם לפיה, בבקשה.
ירון: כן, יהיה לי קשה מאוד.
דניאלה: אוקיי, יפה.
ירון: אני אשחוט [כך במקור] ואבכה.
דניאלה: יפה. בדיוק זה מה שאני רוצה לשמוע, מה כל-כך קשה?
ירון: אוקיי.
דניאלה: טוב.
ירון: אבל דברי על היחסים שלי עם הכלב שלי, שזה יחסים פ…
דניאלה: אתה תדבר. תגיד.
ירון: תראי, זה יחסים פתטיים לגמרי, אידיוטיים לגמרי. אני חושב שמי שמביט עליי מבחוץ חושב שאני פשוט אידיוט. אבל הוא באמת החבר הכי טוב שלי, זה לא צחוק. אני מבלה איתו יותר שעות מאשר עם כל יצור אחר. בבוקר…
דניאלה: אבא, לא יכלה להיווצר מערכת יחסים כזאת שיש לך עם גבאי - לפני? היו לנו כלבים, לא נוצרה כזאת…
ירון: לא…
דניאלה: כי לא היית פנוי לזה.
ירון: נכון.
דניאלה: אני לא יכולה פשוט שלא לזכור את השנים הארוכות שבהן כילדה הייתי מנסה להכניס חיות הביתה…
ירון: ולא הפרענו לך.
דניאלה: הפרעתם לי. מאוד. מה זאת אומרת?
ירון: היו לך איזה ארבעה עורבים ש…
דניאלה: כן, אבל הפרעתם לי מאוד…
ירון: מצאו את מותם, מצאו את מותם…
דניאלה: הפרעתם לי מאוד. הפרעתם לי מאוד.
ירון: אני לא זוכר.
דניאלה: היום לדעתי לא היית מפריע לי, אבל אז הפרעתם לי מאוד. אתם שלחתם אותי החוצה עם כלבים צולעים, פיסחים, לא נתתם לי… אני זוכרת שהפכתי את המקלט של הבניין למין בית חולים כזה לחיות ו… זה כי לא, כי לא איפשרתם לי להכניס כל דבר שרציתי הביתה. והיום כשאני…
ירון: אה, את רצית כל דבר להכניס הביתה.
דניאלה: נכון. אבל כשהיום אני רואה את המערכת יחסים שלך עם גבאי, אני פשוט, באמת, אני… לבי רחב. ו…
ירון: אוקיי, ראשית כל, אני מתנצל על השנים המרות האלה.
דניאלה: [צוחקת קלות] סלחתי, על הכל סלחתי כבר מזמן. אבל באמת, אני חושבת שההתקרבות אל הטבע ואל בעלי החיים, לאדמה, לעצים, זה חלק מההתבגרות. נשארת איזה מן פליאה גדולה כזאת. לא, אבא?
ירון: פליאה, כן. פליאה.
דניאלה: ראיית ניואנסים גם.
ירון: נכון. פליאה, שמתקרבת לאיזה תחושה רליגיוזית, הייתי אומר, כן. כמה נפלא עולם זה. וכמה צר יהיה להפסיד אותו. [משמיע קולות בכי]
דניאלה: אבא, זה… [צוחקת] אבא, זה מעבר נפלא לשיר המס… [ירון ממשיך להשמיע קולות בכי, דניאלה צוחקת] אבא, אבל אני ממשיכה אותו, לא טוב לך?
ירון: כן, כן, זה בסדר, כן.
דניאלה: בסדר? אני אמשיך אותו.
ירון: את כבר לא, זה הנכדים, זה לא את.
דניאלה: הנכדים, ברור, הילדים של הנכדים. אז אנחנו נסיים את התוכנית בשיר האחרון מתוך שלישיית "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. מאוד מזכירים תפילה אישית ואוניברסלית כזאת, המבקשת להכיר תודה ולא להתרגל לעולם ליופיו של גבאי הכלב שלך.
אז רק ניפרד מקהל המאזינים שלנו, נגיד תודה למאיה קוסובר, עורכת התוכנית, נזכיר שאפשר לשמוע את כל הפרקים הקודמים שלנו ביישומונים השונים, ואנחנו ניפגש שוב שבוע הבא.
אבא, למד אותי.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל."
[צליל סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments