אבא תרחם - גילוי וכיסוי
- ניבי נאור
- 21 hours ago
- 11 min read
"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ" (דליה רביקוביץ') על נשים ומלבושן, על גילוי וכיסוי ועל כוחה של ההסללה התרבותית הקובעת עם מה נצא לרחוב. מה צנוע בבגד צנוע; מה מתריס בעירום; מה נראה לירון מוגזם; ולמה דניאלה מתגעגעת ל"מצעד השרמוטות".
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/12/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר, וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ."
[מוזיקה מסתיימת]
דניאלה: תיאור יופיה של הרעיה, פרק ד' בשיר השירים, נכתב או נערך כנראה בין המאה החמישית לשלישית לפני הספירה.
ירון: אז ראשית כל צריך להעיר, שהפרשנות המסורתית, השמרנית, חושבת שזה סיפור אהבה בין אלוהים לשכינה, או בין… בינינו, בין עם ישראל לבין האל…
דניאלה: בין עם ישראל לאלוהים, כן.
ירון: עם ישראל, כן, וכולי. בסדר, שיהיה, שיבושם להם. אני רואה בזה סיפור ארוטי. [דניאלה צוחקת] התאווה הבלתי מסופקת מול יופיה של האישה, ואני עסוק בזה מגיל 12 פחות או יותר.
דניאלה: הבנתי.
ירון: בעניינים הנלוזים האלה.
דניאלה: אבל הפרק של היום, אבא…
ירון: עוסק בעירום, נכון, נכון.
דניאלה: לא עוסק בתאווה, אלא עוסק בשליטה על הגוף, אולי, בגילוי וכיסוי.
ירון: נכון.
דניאלה: ולכן ההתעקשות שלך [מגחכת] על ה"עופרי שדיים" הייתה נראית לי קצת מוזרה, אבל אמרתי "בסדר, אוקיי. יאללה".
ירון: כי אני לא… לא מתגבר על התפעלותי מהשירה הזאת.
דניאלה: מהשפה. מהשפה.
ירון: מהשירה הנפלאה, מהשפה היפה.
דניאלה: נכון, נכון. אבא, אז על מה התוכנית שלנו היום?
ירון: על גלוי וחסוי בלבושה של האישה. אבל…
דניאלה: האישה רק?
ירון: האישה. כמעט רק. זה מה שמעניין יותר.
דניאלה: אוקיי.
ירון: וזה אנתרופולוגיה למתחילים. אני גר במרכז תל אביב…
דניאלה: נכון.
ירון: וזאת סביבה מאוד רב-גונית מבחינה מגזרית, ואני מרבה להסתובב ברחובות. אני מתבונן בתושבים, מאבחן את המגזר שאליהם הם משתייכים על פי מלבושיהם, ובעיקר, אולי, על פי שטח עורם הגלוי והכסוי. חלה התפתחות בתחום הזה. במשך שנות מגוריי - אני גר שם לא מעט שנים - השתנה היחס בין החוש… החשוף למגולה. יש החרדים והסרוגים, שמקפידים על כיסוי הגוף…
דניאלה: כן.
ירון: ואפילו מחמירים יותר מאשר בעבר. אבל רבים מבין האחרים, מי שאינם משתייכים לשני המגזרים האלה, הם נפטרו ממועקת האריגים.
דניאלה: ממועקת האריגים? [צוחקת]
ירון: כן. תחילה היו אלה נשים צעירות ונאות, שהשנים טרם התעללו בגופן. ואחר-כך התפשטו גם נשים אשר הבורא, והמזונות המופרזים, והשנים נקמו בחזותן. עכשיו, מעשה השחרור מכבלי הבגדים דווקא מוצא חן בעיניי. [דניאלה מהמהמת בספקנות] זה לא שיש לי ביקורת. הדמוקרטיה של הלבוש היא מהלך היסטורי בהחלט משובח, וריסונו של המבט השופט הוא בעיניי שלב חיובי בתרבות. מדוע? יש לפעמים שזה נראה לי וולגרי מדי, שזה יותר מדי. שקשה לי לשאת את זה. מדובר גם אצל נש… בעיקר אצל נשים, אבל גם… בעיקר אצל גברים. ואני אומר - ואם היא תלך… הן תלכנה עירומות לחלוטין? אני אומר מנקודת ראות אובייקטיבית, מבחינת משפט צדקי, שתלכנה עירומות. אחר-כך אני שואל את עצמי מה זה מבחינה חברתית? ומה זה אומר עליי?
דניאלה: אוקיי, אז…
ירון: אז אני מוכרח לומר ככה: אני גדלתי בחברה שבה… בסביבה חברתית, סוציולוגית וגם גיאוגרפית, שבה רוב האנשים הלכו דומים מאוד. החריגים היו מעטים. אני זוכר היטב שבשנות ה-50 הופיע הביקיני. ביקיני זה על שם קבוצת אטולים, איים באוקיינוס השקט, ונדמה לי שאופנאי צרפתי המציא את הרעיון, ואז הופיעו פתאום בחורות עם איזה משולש קטנטן - אבל רק בים - על הערווה שלהן, וכמעט בלי חזיות.
דניאלה: באותה מידה גברים הלכו עם אה…
ירון: גברים הלכו עם מכנסיים, חולצה פתוחה, ישבו עם גופיות על המרפסת בלי שום בעיה.
דניאלה: בדיוק.
ירון: לגברים… ודאי! רק…
דניאלה: אבל התחלתי בשאלה איך אתה היית מגדיר את עצמך? רואים…
ירון: אז אני התחלתי להגדיר אותה על-ידי מאיפה באתי.
דניאלה: כן?
ירון: אז אני באתי עם חולצ… עם מכנסי אתא וחולצת טריקו, ועד היום אני לבוש ככה. זה הקוד ללבוש שלי.
דניאלה: אני רוצה לומר שני דברים. אחד, זה שככל שדרישות הצניעות מתגברות, כך גם העירום כתנועת נגד תלך ותגבר.
ירון: מצוין! מצוין. הייתי מגיע לזה אם לא היית עוזרת לי.
דניאלה: לבד? אוקיי.
ירון: כן, בכוחות עצמי, נכון. [דניאלה צוחקת]
דניאלה: כי…
ירון: עכשיו, השדיים החשופים מופיעים בהפגנות, נגיד, נגד כל דבר.
דניאלה: כי נגד הסתרה, נגד הסתרה יש גאווה. זה בדיוק, אתה יודע, כמו ההתקוממות על העירום במצעדי הגאווה. מול הבושה קיימת התרסה. זה נורא-נורא ברור, שתי התנועות האלה. עכשיו, אני רוצה לומר שהדרישה מן הגוף הנשי להיות צנוע, כן? כמו שאתה רואה, או עם המגדלים המפוארים שהיום יש, המבנים הברוטליסטים שיש על נשֵׁי, נשות הציונות הדתית. כמו גם הדרישה ההפוכה להיות חשוף - הם דרישות דומות מאוד. זה בדיוק אותו דבר. זה… אני לא זוכרת מי מההוגות אמרה את זה, כי יש המון שהתעסקו בדבר הזה, אבל נדמה לי שזאת הייתה ג'ודית באטלר או לי בארטקי, אני לא זוכרת מי, שאמרה שבתרבות הפטריארכלית האישה לומדת לראות את הגוף שלה כפי שהוא נשפט. לא כפי שהוא נחווה. וזה הבדל מאוד גדול.
ירון: אני חושב שאני הערתי את זה שם במבט מוסגר, בפתיחה הארוכה מדי שלי.
דניאלה: כן, מה אמרת?
ירון: דיברתי על העיניים השופטות. בוודאי.
דניאלה: אוקיי. לכן שתי הדרישות שנראות מנוגדות לחלוטין מעבירות בדיוק את אותו מסר - שהגוף הנשי הוא בעצם גוף ללא נחת. הוא לא יכול סתם להיות. הוא כל הזמן צריך או להצטמצם או להתבלט, או להיעלם או להופיע. והמופע הנשי הופך להיות דבר לא אותנטי. הוא כל הזמן עושה תרגילים - יציבה, צעדים, איפור, דיאטה, טיפוח. אם תדבר עם נשים, זה הפרעה רב-תרבותית רחבה מאוד. אני לא חושבת שיש אישה אחת שנושאת את גופה באותה נינוחות שאתה נושא את הגוף שלך, הכְּרֵסִי [מצחקקת], כן? עם הבגדי אתא, כשאתה יורד למטה לרחוב לטייל עם הכלב.
ירון: אבל לא כולם כמוני היום. היום אני מבחין בגברים שהם גנדרנים לא פחות, ומודעים לחיצוניותם לא פחות, ואפילו מִיתַמְרֵקִים על-ידי ריחות מוזרים וכולי וכולי.
דניאלה: גם אצל גברים.
ירון: אבל לא…
דניאלה: אבל זה מאוד-מאוד מצומצם.
ירון: לא רק. בגדים זה סמלי מעמד מקדמת דנא, וגברים אפילו יותר מפארים את גופם ואת בגדיהם מאשר נשים בעבר.
דניאלה: בתקופות מסוימות, בדיוק.
ירון: זה תלוי במעמד החברתי שלך וכדומה.
דניאלה: מה שברור לחלוטין שזה הסללה חברתית. זה הסללה חברתית. זה לא משהו שנולד באופן טבעי. גם ההסללה הקיבוצניקית, כן? שכל הבגדים כחולים, הגברים והנשים לובשים פחות או יותר את אותם בגדים - זה גם כן הסללה חברתית.
ירון: נכון.
דניאלה: קשה מאוד להבין מה הצורך האמיתי שלנו בגילוי וכיסוי מחוץ לתרבות.
ירון: תגידי, אז מה את חושבת - כשהנחש פיתה את חווה, וכל הסיפור הזה, ואז הם לבשו על מבושיהם עלי תאנה.
דניאלה: כן.
ירון: האם הם בחרו את עלה התאנה המסוים? האם היה סגנון של עלי תאנה? [דניאלה צוחקת] למה תאנה? אָה? אגב, לא…
דניאלה: כן, טוב, אני לא אוהבת את הסיפור הזה, כי בכלל אני לא מבינה אה…
ירון: מה כל הסיפור?
דניאלה: מה כל הסיפור? לא, כי זה מקושר לתבונה, ותבונה מיד מקושרת לבושה.
ירון: נכון.
דניאלה: ואפשר היה למצוא דברים הרבה יותר מעניינים.
ירון: נכון.
דניאלה: מאשר תבונה-בושה. למה?
ירון: טוב…
דניאלה: למה ברגע שבן-אדם הופך להיות חכם הוא חייב להתבייש במערומיו? זה פשוט לקות קדמונית מאוד בסיפור. אני לא אוהבת את זה. כן…
ירון: עכשיו, יש הסבר של רבנים, פוסקים, חכמי הלכה, במסכת ברכות אגב, סעיף כ"ד, שערווה איננה דווקא איבר מין, אלא כל איבר בגוף שעשוי, או עלול, לעורר את יצרינו, להסיט את מחשבותיךָ מן התפילה.
דניאלה: נו, אבל בגלל זה יש את "קול באישה ערווה". מזה זה נולד.
ירון: או, בדיוק! הנה הגענו.
דניאלה: כן.
ירון: הנה הגענו.
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, במאמר מוסגר אני מעיר, שכמובן בכתבים האלה הקדומים לאישה אין יצרים, הם רק מלבות יצרים, ולכן עליהם לכסות כל פיסה בגופם שעלולה להמעיד את הגבר וכולי, וגם קול זמרתה של אישה הוא ערווה וכולי וכולי. אבל דווקא יש לשבח את הפוסקים האלה, בגלל היכולת שלהם - אבסורדית כמעט, להוציא דבר מכל דבר. מה הם אומרים? יש פוסקים שמשווים את האיסור על חשיפת הגוף, לשליטת המדינה בעומק הקרקע ובגובהי השמיים. ממש ככה. המבט משייך את האובייקט הנצפה לסובייקט הצופה. מדוע יש לציבור זכות לקבוע כיצד תתלבשי?
דניאלה: אבל אין.
ירון: יש. אין… א', יש זכות. יש זכות. את לא יכולה ללכת עירומה ברחוב. זה מנוגד לחוק.
דניאלה: יקחו אותך לאשפוז. יום.
ירון: לא, לא.
דניאלה: אסור? את תקבלי קנס?
ירון: ודאי!
דניאלה: אוקיי.
ירון: את לא יכולה ללכת ברחוב עירומה.
דניאלה: כן.
ירון: וגם יקחו אותך, יכבלו אותך באזיקים, יביאו אותך להסתכלות לחודש.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ואת תגידי "אני לא משוגעת, אני רק עירומה!" לא, אסור לך.
דניאלה: זה מעצבן אותי נורא, זה ישר מקומם אותי.
ירון: ברור.
דניאלה: לפני יומיים היה כנס של האישה החרדית גם כן, של לימור סון הר מלך. נאמו שם אבי מעוז, כאילו המון-המון גברים, שנאמו והסבירו בדיוק את הדבר הזה. את הקשר שבין צניעות לבין מין. זה סינית בשבילי. אני לא מצליחה להבין שני… אני לא מצליחה להבין מה הקשר בין צניעות למין? אחת הפעולות הנחמדות ביותר שניתנו לאנושות. ומה הקשר בין צניעות למטר בד? אני לא מבינה את זה! אני חשבתי שצניעות זה תכונה אנושית של, של אדם, שמסוגל להסתכל סביבו, ולהבין פרופורציות. זה מה שזה.
ירון: [צוחק קלות] כן, אבל את מיתממת.
דניאלה: צניעות זה פרופורציה.
ירון: את מיתממת.
דניאלה: לא, אני לא מבינה מה הקשר בין צניעות לבין לבוש.
ירון: תראי, אז אה… אני לא בטוח ש…
דניאלה: אני לא מבינה את זה! אני לא מבינה את זה. אני לא חושבת שנשים שהולכות עם שרוול ארוך הם יותר צנועות. מה הקשר? מה הקשר בין הבד לבין צניעות?
ירון: את הקשר הזה…
דניאלה: וגם אני רוצה להגיד, שככל שאת מכסה יותר, כן? לדעתי, ככה הדמיון פועל ביתר שאת…
ירון: כן.
דניאלה: ואני רואה לפעמים נשים דתיות, שזה מדהים כמה שהם מטופחות, לבושות, לבושות בבגדים צמודים מאוד, ואני לא… אני חושבת שהם מפתות הרבה יותר. לפחות, [מחייכת] לפחות את דמיוני. הרבה יותר.
ירון: יש קשר כמובן בין אמונה דתית לבין צניעות ובין… אבל…
דניאלה: מותר, אבל מותר להגיד שזה שטויות. שטויות!
ירון: מותר להגיד שזה שטויות, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שזה קיים משחר ההיסטוריה.
דניאלה: כן.
ירון: ועוד, אני דווקא אביא משהו מזכרוני. באלף, ב… אחרי מלחמת העולם השנייה, הצי האמריקאי השתלט על האוק… על איים באוקיינוס השקט, ואז גילו שם, כן? כמו אצל פול גוגן בסוף המאה ה-19, שמגיע לטהיטי ואז מצייר את הנשים עירומות הגֵו, כן?
דניאלה: כן, כן.
ירון: ומגלה שם נשים חשופות חזה וכולי. ואז התמנה… במחזה אחד שנקרא "בית התה של ירח אוגוסט" שהוצג בהבימה בתרגום, שקצין אמריקאי התמנה לתרבת את תושביו של איזשהו אי.
דניאלה: א-הא.
ירון: ובין השאר, כמובן, הוא עוסק בבגדים שלהם, באופן שבו הם מחזיקים סכין ומזלג וכל מיני דברים כאלה, ויש לו משרת בן המקום שהוא איש חכם ויודע שפות, הוא גם מתורגמן ששמו סאקיני. בסרט, שנעשה על-פי המחזה, שיחק אותו מרלון ברנדו. בתפקיד ב"הבימה" היה השחקן רפאל קלצ'קין, שהוא היה קומיקאי נהדר. ואז סאקיני אומר ל… לאמריקאי משהו כזה: "באוקינאווה…"
דניאלה: כן.
ירון: 'להתרחץ בבית מרחץ עם אישה ערומה, יפה מאוד. תמונה של אישה ערומה בבית פרטי, לא יפה. באמריקה פסל של אישה עירומה מוצג בפארק, מזכה בפרס. אבל אישה עירומה בשר ודם, נענשת'. המסקנה, וזה המשפט הנזכר: [מחקה את קלצ'קין] 'פורנוגייפיה [כך במקור] היא עניין של גאוגרפיה'.
דניאלה: לגמרי.
ירון: אז זה העניין.
דניאלה: לא רק גיאוגרפיה, תרבות.
ירון: נכון.
דניאלה: פשוט תרבות.
ירון: נכון.
דניאלה: אם נשים חשופות חזה לא נחשבות לפרובוקטיביות בתרבויות מסוימות, אז ברור שזה ככה. ולכן אני חושבת, זאת אחת הסיבה [כך במקור] שגם הגוף הנשי הפך גם להיות כלי מחאה. כי נשים בדיוק משתמשות בגוף שלהם כדי להפוך את הסדר. כשהם מציבות אותו חשוף הן, הן בדיוק מתריסות מול המשטור שלו.
ירון: כן.
דניאלה: אני רוצה להזכיר בעניין הזה שלוש תנועות שונות שהשתמשו בגוף, בסדר? של נשים. אחד ארגון "FEMEN", שזה קבוצת מחאה פמיניסטית מאוקראינה שפעלה בתחילת שנות ה-2000, אני לא יודעת אם אתה מכיר אותה, אבא.
ירון: כן, אני זוכר אותה, כן.
דניאלה: שיצאה נגד הפטריארכיה, הכנסייה, משטרים דכאניים ובעיקר נגד סחר בנשים. בקיצור, נגד כל החרא.
ירון: הם נכנסו, נכנסו לבית סוהר, נכון? ו…
דניאלה: הם עדיין קיימות…
ירון: כן?
דניאלה: כן, בוודאי. אבל צורת ההתנגדות הייתה מחאות של חזה חשוף, כתובות גוף ושיבוש טקסים. אוקיי? מחאת הנשים באיראן נגד חוקי החיג'אב וגזירת השיערות…
ירון: כן.
דניאלה: ויש משהו שאני לא יודעת למה הוא נעלם מהמרחב התל אביבי, אבל היה די הרבה שנים את "מצעד השרמוטות".
ירון: כן, נכון.
דניאלה: שזה היה מצעד נפלא, שגם תפס פה, והוא ממש תפס טוב, שיצא נגד… בדיוק נגד…
ירון: הם הלכו עם עגלות ילדים.
דניאלה: שיצא נגד הקישור בין לבוש נשי לבין אחריות לאלימות מינית. וצורת ההתנגדות הייתה, באמת, הם לבשו בגדים פרובוקטיביים, והצעדות האלה התקיימו בתל אביב, בחיפה וירושלים, והם הפכו באמת לחלק משמעותי מהדיון על תרבות האונס. כי אחד העוולות הגדולות במשטור של הגוף הנשי, זה ברגע שאת מזוהה כמישהי לא צנועה, כן? כי את הולכת חשוף מדי, אז את מבקשת את המבט הלא צנוע של הגבר אותך. וזה מאפשר את כל תרבות ההחפצה ואת תרבות האונס. ואני מתה על תנועות נשים שמשתמשות בגוף הנשי. מתה על זה. מתה על זה.
ירון: כן, אבל מה, מה אנחנו עושים כאשר אנחנו דנים בחברה מעורבת מבחינה תרבותית? והעירום שלך מאתגר אותם, מטריד אותם. כשאת הולכת במאה שערים, ויש שם שלטים "אישה, שמרי על צניעותך", "עשי טובה", אז…
דניאלה: אז ישר מתחשק לי, מתחשק לי להתפשט. יש לי גם הזיות כאלה. מתחשק לי להתפשט, להיכנס לתוך עזרת הגברים…
ירון: כן.
דניאלה: לפתוח את הדלתות, ולרוץ פנימה ערומה. זה מה שמתחשק לי לעשות.
ירון: אוקיי, אוקיי. אני… זה רעיון יפה, אבל…
דניאלה: כן. זה מה שמתחשק לי.
ירון: אה… בסדר. אה, אל תספרי לי על התוכניות האלה [דניאלה צוחקת] לפני שאת הולכת לבצע אותם, טוב?
דניאלה: לא סתם אתה רצית לדבר על כיסוי וגילוי דווקא אצל האישה, בגלל שבדבר הזה, זה…
ירון: אני מייד הסתייגתי. אמרתי גם אצל גברים במידה מסוימת.
דניאלה: נכון, אמרת "במידה מסוימת". אבל אני חושבת שלא סתם תמיד אנחנו חושבים על נשים בהקשר של ביגוד וצניעות.
ירון: מה אפשר לעשות?
דניאלה: נכון, מה אפשר לעשות? אבל, אבל חשוב להצביע על התופעה הזאת, ולהגיד "הנה, פה ניתן לראות את הפטריארכיה בצורה מאוד-מאוד בולטת". באמת. זה אחד המקומות שבהם נורא קל לראות את ההבדל ואת השמרנות. אתה רואה את זה גם באיך שנשים לבושות בטלוויזיה, אתה מכיר את זה, אבא.
ירון: כן.
דניאלה: כמה זמן מאפרים נשים וכמה מאפרים גברים. אתה רואה את זה בכנסת, שהגברים פשוט מגיעים עם חליפות ונשים לא יודעות בעצם איך להיות לבושות. ואני חושבת שזה אחד המקומות שבהם נורא טוב להסתכל על העוול הנורא של הפטריארכיה. זה בדיוק דרך הדבר הזה. נסיים?
ירון: אני חושב שהגיע הזמן, לא? פטפטנו מספיק על הנושא הזה.
דניאלה: טוב. אז אנחנו נסיים בשיר יפה של דליה רביקוביץ שנקרא "בגד", שאני התעקשתי שהוא כן מתאים, כן? ואתה הסכמת לי, כי אתה אציל נפש. ואם תסכים לי רגע לפני שאתה מקריא, אני רוצה להסביר לך למה, כדי שלא סתם תגיד לי, "בסדר, ילדה שלי, יאללה, נקריא את השיר שאת רוצה". בסדר?
ירון: כן. כן, כן.
דניאלה: אז אתה נותן לי דקה?
ירון: בטח!
דניאלה: [בחיוך] כי אני חושבת שדווקא השיר שאתה בחרת הוא לא מתאים לנושא, ודווקא זה כן מתאים לנושא.
ירון: כן.
דניאלה: והנה ההסבר: כי דליה רביקוביץ' משתמשת בדימוי של בגד מאש, והיא מזכירה את שמלת הכלה ששלחה מדיאה הפסיכית מהטרגדיה היוונית לכלתו המיועדת של יאזון בעלה. נכון?
ירון: נכון.
דניאלה: עכשיו, מה זה שמלת כלה? זה השיא של השיא של פסגת הבגדים הנשיים. אין יותר משמלת כלה! אין יותר אישה מאשר אישה שלובשת שמלת כלה. כלומר, כשאת לבושה בשיא של תפקידך הנשי את בעצם נשרפת. כלומר, הבגד מחבל בנשים. הוא כלי שליטה ופגיעה. מה אתה אומר?
ירון: אני חושב שזה פירוש מצוין, ואני משבח אותך על כך.
דניאלה: ואני מצטער…
ירון: אני קצת התעייפתי, האמת.
דניאלה: [צוחקת] כן?
ירון: [בחיוך] כן, אני קצת התעייפתי.
דניאלה: אוקיי, אז תקריא אותו יפה, ואנחנו ניפרד רק ממאיה קוסובר, העורכת שלנו, מאסף רפפורט, אחראי הסאונד והמיקס. מכם המאזינות והמאזינים. תודה, שלום, ניפגש שבוע הבא.
אבא, דליה רביקוביץ, "הבגד".
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,
בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶּחָלִים.
אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
אֲפִלּוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
אַחַר-כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת,
אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.
הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.
מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי
אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת.
אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת."
[מוזיקת סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה