אבא תרחם - אוכל של ילדות
- עדי קייזר והילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 7
- 13 min read
"זוכרים שפעם האטריות כאן היו לוקשלך ממרק?" (יונית נעמן).
ירון מתגעגע ללחם שחור, לרסק עגבניות עם סוכר ולגיפלטע פיש (אבל פחות לקרפיון ששחה ערב קודם באמבטיה). שיחה על אוכל של ילדות, על הגעגוע לטעמים של בית ועל ההבדל התהומי בין מאכלי ילדות למאכלי בגרות. ויש גם תלונות על הזנחה. לפחות לדניאלה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/02/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא] 'כאשר כל זה הסתיים, הותקנה, במיוחד לכבודנו, אך הוקדשה במיוחד לאבי, שהיה להוט אחריה, קציפת שוקולד, פיוט ומחווה אישית מאת פרנסואז, והוגשה לפנינו, נימוחה וקלילה כיצירה לעת מצוא, שבה שיקעה את מיטב כישרונה. מי שסירב לטעום ממנה באמרו: "גמרתי, אני כבר לא רעב," הוקצה באחת לשורות הברברים, מאלה שגם כאשר אמן מגיש להם במתנה אחת מיצירותיו, הם ממששים את המשקל ואת החומר, בעוד שחשובים רק הכוונה והחתימה. להשאיר ולוּ טיפה אחת בצלחת העיד על חוסר נימוס בדיוק כמו לקום לפני סיום הנגינה מתחת לאפו של המלחין.'
[מוזיקת רקע נפסקת]
דניאלה: את תיאור ארוחת יום ראשון שמבשלת הטבחית פרנסואז לבני הבית, אפשר למצוא בחלק הראשון ביצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", בתרגומה של הלית ישורון. ניכר שהמחבר, המכנה את פרנסואז "מיכלאנג'לו של המטבח", גם מעריך את כישוריה, אבל גם לועג לאנינות המוגזמת ולקפדנות הקולינרית. היום אנחנו נדבר על אוכל של ילדות, אתה רוצה להוסיף משהו על הקטע שהקראת?
ירון: כן, כמובן הקטע היותר ידוע באותה יצירה של פרוסט הוא עוגת המדלן המפורסמת, שמעורר את את הזכרונות שלו.
דניאלה: עוגיית.
ירון: עוגיית המדלן. כן, בצורה של צדפה…
דניאלה: …קונכיה, כן.
ירון: …קונכייה, זה בגלל הדפוס שלה, בגלל התבנית…
דניאלה: נכון.
ירון: …של הבצק. אז זה הקטע המפורסם יותר. וכל דיון בזיכרון אנושי…
דניאלה: כן.
ירון: וה… התעוררותו בגין הטעם או הריח, מתחיל בקטע הזה של מרסל פרוסט, כמובן.
דניאלה: נכון. אז היום אנחנו נדבר על אוכל של ילדות, כי אני חושבת שכמו רבות מהחוויות הבראשיתיות שלנו, גם לאוכל שאכלנו בבית ילדותנו יש מעמד מיוחד. טעם מיוחד. האוכל תמיד מתערבב בגעגוע, שמתערבב בזכרונות, שמתערבב בצער על מה שהיה ואין להשיבו. אוכל של ילדות זה קצת כמו האווזים של קונראד לורנץ, אבא, זה כאילו סוג של החתמה. אה… [ירון מהמהם] ומצד שני, האוכל הוא גם מאוד סוציולוגי ותרבותי וכלכלי. בקיצור, נראה לי שזה נושא טוב לדבר עליו. אז אולי נתחיל בזיכרונות האוכל של ילדותך. מה אכלת?
ירון: אה, כמעט כל ערב צלחת רסק עגבניות עם כף סוכר, במרכזה גוש גבינה לבנה.
דניאלה: למה הסוכר?
ירון: כף… [דניאלה מגחכת] כף גדושה של סוכר.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אחר כך אה… חצילים במיץ עגבניות, שהייתה מנה קבועה. הרבה מאוד לחם אחיד, לא היה לחם אחר, ורק לעיתים רחוקות לחם שיפון, שזה מין דגן כזה, שיפון. אכלנו ביצייה עין, הביצים היו בקיצוב בתקופת ילדותי [דניאלה מהמהמת בהבנה] אחרי מלחמת העולם, אבל אני, כאמור, הייתי ילד בר מזל, ועד כמה… אבל אני הייתי ילד בר מזל, ועד כמה שזכור לי, אכלתי ביצה כמעט בכל יום. אה… גפילטע פיש.
דניאלה: אז אגדת הדג באמבטיה היא נכונה?
ירון: כן, משיטים אותו באמבטיה עד יום חמישי, ביום חמישי מוציאים אותו מהאמבטיה וחובטים לו בפטיש בראש או במערוך.
דניאלה: רגע אבא, אבל אתה זוכר את התמונה הזאת?
ירון: בטח.
דניאלה: אתה יודע, זה אחד מהדברים שתמיד אומרים - דג שוחה באמבטיה, זה כאילו הזיכרונות…
ירון: כן.
דניאלה: של ההורים שלנו. אני רוצה להבין. אתה הסתכלת על הדג, זה דג חמוד שוחה, אחר כך ראית את אימא שלך מוציאה אותו ונותנת לו מכה עם הראש?
ירון: כן.
דניאלה: ו…?
ירון: ו…
דניאלה: ו…?
ירון: כן, ו…
דניאלה: ו…?
ירון: זה אוכל.
דניאלה: אוקיי.
ירון: זה אוכל, הוא מיד יהפוך…
דניאלה: לא רצית… לא רצית לעשות איתו אמבטיה וללטף אותו?
ירון: תראי, אני…
דניאלה: אני לא מבינה.
ירון: לא, לא…
דניאלה: לא?
ירון: …אני חושב שכאשר הנתחים שלו, שבותרו בסכין, ריטטו עדיין…
דניאלה: כן, כן.
ירון: …כי מערכת העצבים של דג היא לא כמערכת העצבים שלנו…
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: למשל, את חותכת תרנגולת…
דניאלה: עבר בך איזה רעד? עבר בך איזה רעד?
ירון: אז זה, לא אהבתי את זה כל כך.
דניאלה: יופייייי! [בהתפעלות]
ירון: אבל ברגע ש…
דניאלה: …יופי, טיפת אנושיות!
ירון: …אימא שלי במכונת הטחינה ביד, מכונת הטחינה ביד, הכניסה את החלקים האלה ביחד עם לחם לבן רטוב [דניאלה משמיעה קולות גועל] לתוך המכונה…
דניאלה: כן.
ירון: …והפיקה את העיסה הזאת, שממנה יוצקים [דניאלה מהמהמת בהבנה] את הגפילטע פיש עם גזר, לפאר את ראשו, אני הרגשתי טוב מאוד.
דניאלה: אוקיי.
ירון: מה אני יכול לעשות? את רוצה עוד מה שאכלנו? אכלנו כוסמת, שברוסית קראו לזה "קאשה", אכלנו מרק צהוב עם אטריות.
דניאלה: כן.
ירון: אכלנו חמיצת מְרק… או חמיצה של מְרק חמציצים, שאני קטפתי בשדה ליד הירקון, קראו לזה ברוסית "שבל".
דניאלה: היו אז כלבים שהשתינו על חמציצים, או שזה לא היה נהוג אז?
ירון: היו כלבים והיו חמציצים והיה ירקון. [דניאלה מגחכת] אני לא זוכר, אני לא בטוח שכלבים… אני לא ראיתי אף פעם כלב משתין על החמציצים שעושים מהם אחר כך חמיצה בבית.
דניאלה: אוקיי, בסדר.
ירון: והיה כבד עוף מטוגן, לעיתים די קרובות, והיה קוגל מאיטריות…
דניאלה: אוקיי.
ירון: …והיו הרבה זיתים.
דניאלה: יפה. טוב, לא נגענו אפילו…
ירון: היו מעט פירות…
דניאלה: בדיוק. לא נגע… מה, מה היום נורא נורא שכיח שנמצא בכל ירקניה, ולא היה אז?
ירון: אה, ראשית כל…
דניאלה: לא מה היה, מה לא היה. שנראה…
ירון: פירות נשירים. היה מעט מאוד תפוחים, כמעט לא היו אגסים, אני לא זוכר. לא היה אפרסמון למשל.
דניאלה: אה, וואו.
ירון: כמובן שלא היה ארטישוק.
דניאלה: תותים?
ירון: תותים היו במשורה, אני לא זוכר תותים בילדותי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: בעיקר מחסור גדול בפירות. אפילו תמרים, שהביאו כבר, גנבו הרי את חוטרי התמרים בעיראק והביאו אותם לארץ, לעמק הירדן, אז לא אכלנו הרבה תמרים. זה היה די נדיר.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אבוקדו לא היה.
דניאלה: וואו.
ירון: אבוקדו לא היה, הוא הובא מדרום אמריקה רק הרבה יותר מאוחר, הרבה אחרי ילדותי.
דניאלה: בסדר. מה שבעצם מעניין אותי זה לְמה אתה מתגעגע אבא, מה… למה אתה מתגעגע?
ירון: אה… אני מאוד אוהב כבד קצוץ, עדיין. אני מתנצל בפנייך. אני עדיין אוהב עם בצל, זה אימא שלי… זה היה זול מאוד, חלקי פנים של תרנגולות היו זולים. אני אוהב מאוד גפילטע פיש עד היום, אני לא אוכל הרבה, כי שוב - בגלל רוב האנשים במשפחה שלי…
דניאלה: [מגחכת] משוגעים…
ירון: טבעוניות.
דניאלה: כן.
ירון: אני אוהב כוסמת, את ה"קאשה", את ה… זה.
דניאלה: אההא.
ירון: למה אני מתגעגע? לא, אני מתגעגע למאכלים שאכלתי בגיל יותר מאוחר, כאשר הכרתי את אמך.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ואמך שהייתה קיבוצניקית, בקיבוץ שלא היה בו מה לאכול. זה היה משגב עם בשנות ה-50 הראשונות. היא, איכשהו, היתומה המסכנה הזאת, שגדלה בקיבוצים שבקושי לחם היה בהם, היא פיתחה איזה טעם אנין של איזה נסיכה צרפתייה, השד יודע איך זה קרה, הקפיצה הגנטית הזאת, ואז התחלנו לאכול…
דניאלה: טוב.
ירון: …כהלכה בירושלים, כשגרנו בהתחלה…
דניאלה: בעיקר שתיתם חמאה, לדעתי.
ירון: הייתה חנות אחת "איוו".
דניאלה: כן.
ירון: זו הייתה חנות של מעדנים.
דניאלה: אההא.
ירון: עכשיו, לדעתי, אני כיליתי את כל הכסף המשותף שהיה לנו על יום אחד בביקור ב"איוו". נקניק פתאום, שוקולד…
דניאלה: אוקיי.
ירון: …פתאום איזה יין. זה היה, זה היה נפלא כמובן, אבל… אחר כך היינו צריכים לחפש מקורות פרנסה אחרי כל ביקור ב"איוו"…
דניאלה: אז רגע, אבא, אנחנו נעשה את הפעלול הזה שאתה מתעניין באוכל של הילדות שלי, בסדר? ואחר כך אנחנו נמשיך. אז מכיוון שבשלב הזה אני כבר הגעתי…
ירון: את, כבר הכרנו אותך. כן.
דניאלה: …אנחנו כבר הכרנו, בדיוק, ודי מהר אחרי זה נסענו לפריז, אז אני זוכרת מהשנים ש… אני לא זוכרת מה אכלתי בילדות המוקדמת, כי לדעתי, אימא לא כל כך בישלה, היא עבדה, וגם אמא בישלה כמופע. היא לא בישלה כעקרת בית שיש אוכל מוכן, אלא היא בישלה תמיד ל…
ירון: זה לא היה מזון.
דניאלה: [בגיחוך] זה לא היה מזון, זה היה מופע. זה היה מופע של טעם טוב. אממ… אז אני זוכרת מהשנים שגרנו בפריז, כשאתה היית כתב "קול ישראל" שם, אני זוכרת קרואסון, זה אחד מהדברים הראשונים שאני זוכרת, יש לי זיכרון של מאפייה שהייתה מוכרת קרואסון עם שורת טבלת שוקולד דחוסה בתוכה.
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: זה כנראה הדבר הכי טעים שהאנושות יכולה להמציא. זה פחמימות ריקות, זה שוקולד, זה חמאה.
ירון: "pain au chocolat" קראו לזה.
דניאלה: כן, כן.
ירון: ו-"pain de seigle". נכון…
דניאלה: זה, אני ממש, אני הייתי בת 4, אבל זה משהו שאני לא אשכח, את החוויה הקוסמית ממש, ומנגד…
ירון: ופירות ים, צדפות, לא ינקת, לא מצצת צדפות?
דניאלה: אני זוכרת גם שבלולים במסעדה.
ירון: אההא.
דניאלה: אבל אני זוכרת את זה בעיקר בגלל האסתטיקה של הצילְחוּת, כי היו שם צַלחוֹת…
ירון: נכון.
דניאלה: …שהיה בהם גומחות שבהם הונחו השבלולים…
ירון: כל שבלול.
דניאלה: כן.
ירון: נכון.
דניאלה: אז אני זוכרת את זה בגועל ובחוויה אסתטית של… מוזיאלית כזאת, זאת אומרת…
ירון: כן, פותחים את… אוטמים את הפתח של השבלול עם חמאה מעורבת בשום ועשבים, ואופים את זה בתנור.
דניאלה: ואז מכניסים…
ירון: …ואז יש מזלג מסוים עם שתי…
דניאלה: נכון, שני…
ירון: …רגליים, שתי רגליים לנקר…
דניאלה: כן, בדיוק…
ירון: …ולשלוק, להוציא את הגוף של השבלול ישר לפה.
דניאלה: אז זהו, אז אני זוכרת את זה, זה בעצם… זה הזיכרונות המוקדמים שלי. אחר כך אני זוכרת את האוכל שהייתה מכינה שושנה, שהיא הייתה הפרנסואז שלכם…
ירון: כן.
דניאלה: …העובדת שאתם שכרתם כדי לקבל את פנינו מבית ספר.
ירון: זה כבר בבית. בתל אביב.
דניאלה: וזה, זה באופן מוזר, כי זה היה שילוב של אוכל מוסדות כזה. מצד אחד, היא הייתה מכינה לנו אורז בחלב, קישואים ברוטב עגבניות, לבין אוכל עיראקי, שהיא הכינה גם לילדים שלה. אמ… זהו. ואני זוכרת את השבתות של אמא, כשהייתם מזמינים אורחים לצהריים, ואז אכלנו את האוכל המדהים שאמא הכינה, כי אמא באמת ידעה לבשל נהדר, אבל היא הרבה יותר אהבה לאכול מלבשל [ירון מגחך]. והבישול שלה היה באמת רק לצרכי השווצה, כזה היה איזה מין משהו מפואר כזה.
ירון: כן.
דניאלה: אז אני חושבת שלי אין אוכל לילדות, במובן של עדה או תרבות.
ירון: מה שנקרא "היימיש", ביתי, כן.
דניאלה: אין לי.
ירון: אין לך דבר כזה.
דניאלה: אין לי.
ירון: אני צריך להתנצל על כך?
דניאלה: לא. לא.
ירון: אבל אני מוכרח לספר לך דבר שלא קשור ישירות למזון ילדוּת.
דניאלה: אוקיי.
ירון: והסיפור הוא כזה. בביתנו היו לנו שלושה חדרים, חדר אחד השכרנו לדייר משנה, ובשני החדרים האחרים גרו דודי ואבי, דודי היה שותף שלנו בדירה, והדוד הזה היה מראשוני העובדים במשביר המרכזי, הוא היה מנהל מחסן המרכולת.
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, ברשותי פתק…
דניאלה: כן?
ירון: בכתב ידו של דוד בן גוריון.
דניאלה: די!! [בהתפעלות]
ירון: הפתק הזה נכתב ב-1947, ונשלח על ידי הנהג של מנהיג התנועה הציונית באותם שנים, דוד בן גוריון, בעיצומה, ערב המלחמה, ערב מלחמת השחרור, יום אחד לפני שקרה איזה אסון נורא, נדמה לי שפוצצו את בנייני המוסדות הלאומיים, לחבר פלדמן, בכתב ידו, כתוב ככה:
"לחבר פלדמן, המשביר המרכזי. פוליה", אשתו, "השוכבת בבית החולים בירושלים, מבקשת ממך לשלוח לנו את הדברים הבאים: שתי אוקיות תה…", אוקיה זה מידת משקל…
דניאלה: ברור, ברור.
ירון: …שהייתה מקובלת באותם ימים. "שתי קופסאות חלב condensate…" חלב משומר, "אחת אוקיה קפה, ארבע קופסות סרדינים, שלוש קופסות גבינה צהובה, ארבע קילו סוכר לבן, ארבע קופסות "בולו-ביף", שלוש קופסות של קומפוט, אחד חבילה של מצה, שתי קופסות של אפונה מבושלת, שתי קופסות של מרק עגבניות, שתי קופסות של תרנגולת מבושלת…", וזה מחוק. "בברכת חברים, [דניאלה מצחקקת] דוד בן-גוריון". עכשיו…
דניאלה: אבא, זה בול בול בול מה ששרה נתניהו מבקשת ממילצ'ן…
ירון: נכון.
דניאלה: …זה אותו הדבר. זאת אותה רשימה.
ירון: עכשיו תארי לעצמך…
דניאלה: מדהים! [מצחקקת]
ירון: מנהיג היישוב לפני מלחמה, אשתו נמצאת בבית חולים…
דניאלה: בבית חולים, כן.
ירון: הוא שולח לחנות המכולת…
דניאלה: דיקטטור גדול, כן.
ירון: לחבר פלדמן [בקול מלא תדהמה] שישלח לו את המנות האלה, את האוכל הזה.
דניאלה: לא, מה, זה מנות קרב גם, זה לא אוכל!
ירון: זה מנות קרב, זה מנות קרב, את מתארת לעצמך? עכשיו…
דניאלה: אז רגע, משהו מהרשימה הזאת, גם אתה אכלת?
ירון: כן, בהחלט כן. נגיד, קופסאות condensate אני יודע, כי זה היה בגלל החיילים הבריטים…
דניאלה: כן.
ירון: …אז היו שולחים להם.
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, סרדינים, "בולו-ביף", כן? כשהוא קורא לו בולו וזה "בולי-ביף", כן?
דניאלה: כן.
ירון: ומצות כמובן, אפונה מבוש… כן? אלה דברים שאנחנו אכלנו, כן? בימים ההם באמת אכלנו מעט מאוד.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אבל היו חנויות של "script to israel", שיהודים אמריקאים שהיו להם קרובים בארץ, בגלל מחסור בדוויזים, במטבע זר, ממשלת ישראל איפשרה לפתוח חנויות אחדות של קצת מטעמים, שאותם קנו האמריקאים בשביל… וגם לנו היה דוד באמריקה. אז שם היה שוקולדים, לפעמים. אז פעם בחודשיים…
דניאלה: אההא…
ירון: היינו מקבלים פה ב… ואחר כך היה לי חבר בבית ספר, שהיה ממוצא לובי…
דניאלה: אבא, ואני כל הזמן רוצה שתגיד לי מלוואח, ג'חנון, קובות, בסוף אתה הולך לי לשוקולד… שוקולד אמריקאי?
ירון: רגע, אז אני מספר לך…
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני מספר…וכשהיינו… קנו לי אופניים משומשים, דודי וגיסי קנו ביחד…
דניאלה: כן?
ירון: אופניים, שעלו 13 לירות…
דניאלה: כן?
ירון: ועשיתי עליהם משלוחי פרחים יחד עם החבר שלי, הלובי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: הוא דיווש באופניים, הוא היה יותר חזק ממני, ואני החזקתי את זרי הפרחים מאחור [דניאלה מהמהמת בהבנה]. בכסף שהרווחנו הוא לקח אותי למסעדה, שבה פעם ראשונה, ברחוב מוגרבי, אכלתי מרק שעועית. אני לא יכול לשכוח את מרק השעועית.
דניאלה: מרק שעועית, מה זה אבל? מאיפה זה מגיע?
ירון: זה היה מזרחי יותר. זה היה יותר…
דניאלה: מרק שעועית?
ירון: כן, כי זה היה מסעדה מזרחית.
דניאלה: אההה, לא שעועית ירוקה, שעועית אדומה.
ירון: שעועית לבנה…
דניאלה: אההה, אוקיי.
ירון: שעועית, כן, שעועית אדומה.
דניאלה: כן, כן, כן.
ירון: פעם ראשונה בחיי אכלתי מרק שעועית…
דניאלה: אההא…
ירון: ומאז התאהבתי באוכל מזרחי כמובן. וזהו… אז זה אם את שואלת מתי…
דניאלה: כן, אתה זוכר.
ירון: התוודעתי.
דניאלה: כן.
ירון: אחר כך, באמת, היינו נורא… האוכל היה מאוד מאוד אשכנזי, למרות שחלק מהסוחרים היו מהכפר הערבי סומייל, שהיה במרחב תל אביב, שהיו מוכרים לנו את הירקות, אבל לא את המטבח שלהם, לא את ה…
דניאלה: עלי גפן ממולאים…
ירון: לא…
דניאלה: לא, אוקיי.
ירון: כבר… לא, לא ידעו מה זה.
דניאלה: טוב, בוא נעשה קפיצה קוונטית, בסדר? להיום.
ירון: כן. אה, היום זה אסון.
דניאלה: [מגחכת] היום זה אסון?
ירון: היום זה אסון, אסון. את טבעונית, בת זוגי טבעונית.
דניאלה: אבל אתה יודע, אבא, אני חושבת שאני כטבעונית, יש לי יותר שפע ויותר מוצרים ממה שהיה לך כ"אוכל-כל" בתקופת ילדותך. [ירון נאנח] השפע הוא עצום, הוא עצום.
ירון: כן, אבל תני לי גפילטע פיש אחד, או כבד קצוץ אחד, אני מחליף אותו בכל המאכלים שלך הטבעוניים, שאני סובל מהם. זה נורא, נורא, זה נורא, זה… החיים הם איומים.
דניאלה: טוב, אז מה אתה אוכל היום, אבא?
ירון: אני אוכל מה שיש [דניאלה צוחקת]. מה שיש. ומה שיש, לעתים… המקרר, אני פותח את המקרר, אני מוצא בו רק תאורה [דניאלה צוחקת]. זה רק הפנס בודד מלבין באופק.
דניאלה: האור הכחול.
ירון: את יודעת, פנס בודד מלבין באופק.
דניאלה: אהה, כן.
ירון: לפעמים יש דברים יותר. תראי, אני יודע? באמת, לפעמים, מיכל יודעת…
דניאלה: אבל…
ירון: לבשל אוכל טבעוני נפלא. אבל זה קורה… את יודעת, לא לעתים מזומנות.
דניאלה: אבל אם כזה, יש לך חשק עז למשהו, הוא בדרך כלל קשור ל… לגעגוע של אוכל ילדות או שזה…
ירון: [בלחש ותאווה] שווארמה.
דניאלה: שווארמה.
ירון: ואני לא אוכל כי אסור לי לאכול יותר מדי חלבון, זה לא טוב לכליות שלי [דניאלה מהמהמת בהבנה] [לוחש] אז אני לא אוכל הרבה שווארמה.
דניאלה: אבל שווארמה, מתי אכלת שווארמה פעם ראשונה? מתי נתקלת בשווארמה?
ירון: או… מאוחר מאוד, מאוחר מאוד. אבל החיים היום הם מלאי סבל ויגון, מה אני אגיד לך, במובן הזה, הקולינרי? אבל יש, נגיד, מאפיות נהדרות של לחם מצוין, שלא היה פעם. לחם מצוין. יש גבינות נהדרות, אבל אני ממעט לאכול גבינות. יש גבינות ייבוא נפלאות, [לוחש בתאווה] צרפתיות כאלה [דניאלה צוחקת], כמו בצרפת.
דניאלה: כן, אני יודעת, אתה אוהב את הנוזליות…
ירון: לא, יש דברים נפלאים לאכול…
דניאלה: …נוזליות.
ירון: …אבל בגילי ובמעמדי, אני לא יכול להרשות אותם לעצמי. החיים חרא.
דניאלה: [צוחקת] אז אני רוצה לספר, אני בגלל הטבעונות, אני הייתי צריכה להמציא בעצם תזונה חדשה, ואין כל כך קשר בין מה שאני אכלתי… מה שאני אוכלת עכשיו לבין מה שאכלתי בילדותי, כי לא… הכל השתנה. זאת אומרת, בעיקר המטבח הטבעוני - טופו, קשיו, עדשים - זה לא דברים שהכרתי בילדותי.
ירון: כן.
דניאלה: אז אני מרגישה באיזשהו… יש לי איזשהו עצב שאין איזה חוט משוך לאורך…
ירון: לאורך חייך.
דניאלה: לאורך ה… לאורך חיי, במובן ה…
ירון: כמו לפרוסט, שנזכר.
דניאלה: …הקולינרי… בדיוק! אין לי, אין לי.
ירון: אין.
דניאלה: אין לי. אכלתי אוכל צרפתי נורא - שבלולים, אכלתי את מה שבישלה ה"פרנסואז" שאתם שכרתם, עכשיו אני טבעונית, אין לי… אין לי היסטוריה קולינרית במובן הזה.
ירון: אני רק יכול להתנצל בפנייך, זה לא העוול היחיד שאני גרמתי לילדיי.
דניאלה: וזה הקטן שבהם.
ירון: כן.
דניאלה: הקטן שבהם, אבא. אממ… אז אפרופו האוכל שאנחנו אוכלים היום, אני רוצה שנסיים בשיר של יונית נעמן, שמבוסס על ביקורת מסעדה של שגיא כהן מעיתון "הארץ", שכתב ביקורת על מסעדה חדשה, אני לא אגיד את המסעדה כי אני לא רוצה לעשות לה סתם פרסומת, אבל שלטענתו של המבקר, של שגיא כהן, שאני לא יכולה לקרוא אותו…
ירון: אני מת על הכתיבה שלו…
דניאלה: באמת?
ירון: כן.
דניאלה: אני לא… אני…
ירון: היא מצחיקה נורא.
דניאלה: אין בה טיפת… אין בה טיפת מוסר.
ירון: לא, לא, לחלוטין לא…
דניאלה: לחלוטין לא…
ירון: …היא בלתי מוסרית, היא התפרעות…
דניאלה: אין. היא התפרעות…
ירון: קניבלית לגמרי.
דניאלה: לגמרי.
ירון: כן.
דניאלה: אז מה זאת אומרת, אתה מת על זה?
ירון: אבל אני אוהב את ההומור שלו.
דניאלה: איזה הומור?!
ירון: הנה, תשמעי.
דניאלה: אז רגע, אז רק… אז נכון שיש באומנות זרם שנקרא Ready Made?
ירון: כן.
דניאלה: תחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת? אז השיר הזה שאנחנו נקרא, זה בדיוק Ready Made של שירה. כי מה שעשתה יונית נעמן, היא לקחה את הביקורת שלו, והפכה את זה לשיר. אנחנו רק ניפרד ממור סיון ומאסף רפפורט, שעושים עלינו בייביסיטר בזמן שמאיה, העורכת שלנו, בחופשה. אנחנו נגיד תודה לכם ולכן על האוזן הקשובה, וניפגש בפרק הבא של "אבא תרחם". יונית נעמן - "שעת הרעב המתחרז ללא בושה".
ירון: [מקריא]
"פָּתַחְנוּ בְּחֶלְמוֹן בֵּיצָה
עִם בֵּיצֵי סַלְמוֹן פֶּרֶא. מֵעַל
הֻנַּח בְּדִיד מִלֶּחֶם לָבָן.
זוֹ פְּתִיחָה נֶהְדֶּרֶת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם
מִנֹּחַם הַבֵּיצָה הַיַּלְדוּתִית,
אֲבָל גַּם מֵהָאֵלֵגַנְטִיּוּת הָאֲנִינָה שֶׁל מִסְעָדָה עִלִּית.
הִמְשַׁכְנוּ לְמָנָה נִפְלָאָה
שֶׁל סָשִׁימִי פָּלָמִידָה בְּקוֹנְסוּמֶה מַטְבּוּחָה
וְלִימוֹן כָּבוּשׁ.
הִמְשַׁכְנוּ לְקוֹנְסוּמֶה צ'וֹרְבָּה וְטוֹרְטֶלִינֵי לִימוֹן.
מֶחֱוָה לַמִּסְעָדוֹת הָרוֹמָנִיּוֹת שֶׁל פַּעַם,
אֲבָל גַּם לִתְחִלַּת דַּרְכּוֹ שֶׁל מִטְבַּח הָעִלִּית הַיִּשְׂרְאֵלִי.
הִמְשַׁכְנוּ לִסְפַּגֶטִינִי
עִם לוֹקוּס וְאַצּוֹת וַאקָמָה.
זוֹכְרִים שֶׁפַּעַם הָאִטְרִיּוֹת כָּאן הָיוּ לוֹקְשְלָךְ מִמָּרָק?
הִמְשַׁכְנוּ לְשִׁפּוּד טוֹרוֹ
עִם צִיר פִּטְרִיּוֹת וּפִּירֶה.
הַטְּעָמִים מְסַחְרְרִים,
זֶה לֹא רַק הָאוֹמָאמִי הַחֲמַקְמַק
אֶלָּא גַּם אֵיזֶה נִיחוֹחַ מְרֻחָק שֶׁל אֲדָמָה
וְגֶשֶׁם שֶׁהוֹלֵם לְהַפְלִיא אֶת הַטּוֹרוֹ הַשְּׁמַנְמַן.
וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ: אֶת הַפִּירֶה הֶחָלָק,
הַדָּחוּס, מְלֵא הַטַּעַם.
לֹא, חָלִילָה, חֶמְאָה בְּטַעַם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
אֶלָּא תַּפּוּחֵי אֲדָמָה בְּטַעַם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.
מְרֻכָּז, מְהֻדָּק, מֻבְהָק.
מַפְצִיעִים כָּאן לִפְרָקִים רִגְעֵי מַדְלֵן.
אוֹתָם הֶבְזֵקִים חֲמַקְמַקִּים
שֶׁבָּהֶם טַעַם אוֹ רֵיחַ מַחֲזִירִים בְּאַחַת
לַזְּמַן הָאָבוּד.
הָאֹכֶל שַׁרְמַנְטִי.
לֹא מִתְחַנֵּף,
לֹא מִתְאַמֵּץ וְלֹא מִתְחַכֵּם,
אֶלָּא כָּזֶה שֶׁשּׁוֹבֶה לֵב
בְּקֶסֶם הֲלִיכוֹתָיו הַטִּבְעִיּוֹת."
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários