אבא תרחם - הילוך גבוה

"נוסעים במכונית הישנה, לתוך הלילה הרטוב" (אריק איינשטיין) שניהם לא מבינים כלום במכוניות, משתעממים ממונחים כמו "אחיזת הגה" ו"הנעה אחורית" ובכל זאת מנהלים שיחה רגשית על קופסאות הפח המלוות את חייהם. "מה זה חשוב כמה ידיים המכונית שקניתי עברה?" שואלת דניאלה "ואם עברה הרבה בתים, זה אומר שקניתי מכונית עם פחד נטישה?"

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/08/2025.

[חסות]

קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

ירון: [מקריא]

"…נוסעים במכונית הישנה

לתוך הלילה הרטוב

מחר אני אקום מוקדם

תראה יהיה בסדר

צבי אומר שקשה לו לנשום ונגמרו לו הטיפות

ואני חושב, אני חושב עלייך, ואיך שאת יודעת לפנק

אני אוהב אותך

סע לאט, סע לאט

אתה זוכר שנסענו לאילת

ירדנו אל המים

כולם היו בראש אחד

שרנו ביטלס בקולות

נוסעים במכונית הישנה

לתוך הלילה הרטוב

הגשם שוב נהיה כבד

ולא רואים ממטר

צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים

ואני חושב עוד מעט זה עזה

ורק שלא יעוף איזה רימון

ונלך לעזאזל

סע לאט, סע לאט

תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים

לא יתחילו בלעדינו

סע לאט, סע לאאאט"

[מוזיקה מסתיימת]

דניאלה: "סע לאט" הוא פזמון שכתב אריק איינשטיין והלחין מיקי גבריאלוב. הוא יצא ב-74' ונכתב בעקבות הנסיעות הארוכות שערכו השניים, לאחר מלחמת יום כיפור, כדי לחזק את מורל הלוחמים ולהופיע בפניהם.

אה… אבא, אתה אוהב את השיר הזה ואתה ביקשת אותו. מה, מה אתה אוהב בו?

ירון: אני לא יודע, זה, לכאורה אין בו שום תכונות של שיר.

דניאלה: נכון.

ירון: זה כמעט פרוזה מחולקת לשורות. אבל יחד עם הלחן הנפלא של גבריאלוב, אתה נכנס לאיזה אווירה… הנינוחה הזאת, של [מושך את המילים] חבורהה - נוסעעת - בתוך הלילהה - למרחק - להופעה וגם הקצב - אז, סע לאאאט.

דניאלה: למה בחרנו אותו? כי הפעם אנחנו נדבר על מכוניות. אבל אני רוצה שנדבר על מכוניות לא מהכיוון המכני או משאלות הרות גורל על הנזק שהן מסיבות [כך במקור] לפלנטה, אלא דווקא מהצד הרגשי - על היחסים שיש לנו עם המכוניות שלנו. בהמשך אני אסביר למה כרגע זה נוגע לי במיוחד. אבל אתה זוכר כמה מכוניות עברת במהלך חייך? ספרת פעם?

ירון: אממ, 15 או משהו… 12, אני חושב. משהו כזה.

דניאלה: אם היו מבקשים ממך לספור אותם על נייר, מהמכונית הראשונה עד האחרונה, היית יכול לעשות את זה?

ירון: אני לא בטוח שהייתי יכול לסדר…

דניאלה: כמו מספר הילדים שלך?

ירון: אני אצטרך להתאמץ, אני אצטרך להתאמץ, אבל לכל מכונית הייתה משמעות. ואני הרהרתי במשמעות הזאת רק כשאת הצעת לדבר על זה, כי לא חשבתי שלמכונית יש איזה משקל בחיי. אני מאוד חפוז ברכישת מכונית…

דניאלה: כן.

ירון: …ובמכירת מכונית.

דניאלה: כן.

ירון: היה דומה לי שאין שום משמעות. אבל אחר-כך התחלתי לחשוב על זה וראיתי שכל מכונית שקניתי, היא איזה סימן בחיי…

דניאלה: נכון.

ירון: …מתקשרת לאיזה חוויות שהם אקסטרה מכוניתיות, נאמר ככה.

דניאלה: נכון.

ירון: אני יכול לספר על כמה מהם, אם את רוצה.

דניאלה: אז אני רק אקדים ואומר מה היה הרקע לבקשתי את התוכנית הזאת. לפני כמה ימים המכונית שלנו, הפח זבל המקרטע שלנו, מת באופן סופי. אה… אני די שמחה, כי בכל פעם שאתה נכנסת למכונית אתה פשוט נדהמת [צוחקים] מהתנאים הסניטריים שלה.

ירון: לא כל-כך [דניאלה צוחקת]. תנאי הבטיחות - אני חשבתי שאסור לנסוע במרכבה המקרקשת הזאת.

דניאלה: אז תקשיב, אבא, המכונית שלנו מתה באופן סופי, לא איזה תאונה גדולה, תאונה קטנה כמו שאנשים מתים לפעמים מנשיכה של קרציה?

ירון: כן…

דניאלה: אז ככה היא מתה. עוד משהו אחד קטן וכבר לא שווה לתקן אותה. ואני, בכל אופן יש לי יחס מאוד אינסטרומנטלי לחפצים ולא התייחסתי לזה. רק מהכיוון הניג'וסי, שזה עכשיו המון עבודה, לקנות מכונית, כן צריך מכונית, לא צריך, במיוחד אם אני לא קונה מכונית חדשה, כי אני לא אוהבת לקנות מכוניות חדשות, זה נראה לי מיותר, אין לי כסף לזה. אז זה ניג'וס, זה ניג'וס, לעבור על מודעות, למצוא. ולגמרי באגביות סיפרתי את זה להללי, לנכדכ… לנכד… כ…

ירון: נכדתך.

דניאלה: נכדתך, כן, שהיא עדיין נמצאת בבית. ממש, שהמכונית הובלה אחר כבוד ל… לפח ושתדע שנקנה מכונית חדשה, שתטעין בבקשה את הרב-קו שלה ושתדע שאין לה כרגע מכונית. והתגובה שלה היממה אותי, בגלל שהיא הסתכלה עליי המומה, פתחה את הפה ופרצה בבכי.

ירון: [צוחק קלות] למה?

דניאלה: היא פרצה בבכי. בהתחלה חשבתי שזה כי היא הייתה צריכה היום את האוטו. לא! היא אמרה…

ירון: היא בת 21. מה…

דניאלה: היא היא, היא ממש… היא… היו לה דמעות בעיניים והיא אמרה, "תקשיבי, זה לא בסדר שאנחנו לא נפרדנו ממנה…" [ירון פורץ בצחוק] "ולא הצטלמנו איתה". ואני אמרתי לה, "הללי, אני לא מוכנה לפתח רגשות כלפי קופסת פח, זה לא, זה לא לעניין". אבל היא הסבירה לי, ולאט-לאט שוכנעתי, שהמכונית ליוותה אותה כל חייה, זאת אומרת, מהיום שהיא זוכרת אותה, היא זוכרת את המכונית, ויש לה ממנה המון זיכרונות, אה… כי היא באמת ליוותה אותה 20 שנה. ואמרתי לעצמי, "וואלה, כאילו…" אז אמרתי לה, "אבל הללי, את יודעת, מכונית זה לא חיית מחמד. זה מכונית". אז היא אמרה, "מה ההבדל?" [ירון פורץ בצחוק]. זהו.

ירון: כן.

דניאלה: אז אה… זהו. אז עכשיו אנחנו עומדים בפני קניית רכב. ואמרתי, "וואי, לי אין את הדבר הזה, הרגשי". חשבתי, אולי אני אמצא אצלך, או לפחות באיזה סיפור על מכוניות…

ירון: זה רק בדיעבד, אגב, אני לא חשתי בדברים כשהם התרחשו. אבל כשאני מרהר בזה, ובמבט רטרוספקטיבי, פתאום נראה שלחפצים האלה שאין לי אליהם יחס רגשי אפריורי, אבל בדיעבד אני פתאום מגלה, שיש.

דניאלה: אוקיי.

ירון: על מה את רוצה שאני אספר?

דניאלה: אני רוצה שתספר אחד משני הסיפורים שסיפרת לי אודות המכונית.

ירון: כן.

דניאלה: אממ… אני יותר אוהבת את הסיפור על דודך [כך במקור] שֶׁרי ועל קניית המכונית המשומשת. אז ספר.

ירון: כן. המכונית הראשונה שלי הייתה פיאט 600. קניתי אותה יד שנייה, ממי שהיה השף של מלון השרון בהרצליה. הוא היה יקה והוא, כשהוא מסר לידינו את המכונית, הייתה לי הרגשה שהוא נפרד ממנה כאילו הוא היה אם שילדה למענם של הורים עקרים…

דניאלה: אָה.

ירון: והוא מקווה שאנחנו נטפל בילד הרך הזה…

דניאלה: הוא היה מבין את הללי, אתה אומר.

ירון: כן.

דניאלה: כן.

ירון: והוא הוא לא ידע אפילו לאיזה ידיים מופקרות הוא מפקיד אותה, מפני שאני באמת באחזקה אני… של כל דבר, אני חלש ביותר. גם באחזקה של בריות חיות, כמו ילדים, למשל.

דניאלה: כן, נכון.

ירון: אני חלש מאוד באחזקה.

דניאלה: נכון.

ירון: ובאמת, עשיתי לכל המכוניות שלי את המוות, וגם למכונית ה… אבל מה? הייתי בן 20, 20 אה… לא, 25 כבר. [בטון נוסטלגי] ובשבילי הייתה החוויה של הנהיגה חוויה מטרפת. מכונית הייתה חפץ מאוד-מאוד יקר. היא… זאת, המכונית, עלתה 600 לירות, דרך אגב…

דניאלה: כן.

ירון: שהיום זה כמו 200 אלף שקל, אני לא יודע. אה…

דניאלה: אני חושבת שהמכוניות הראשונות זה תחושה של חופש…

ירון: כן.

דניאלה: …של בגרות, של, של אדם בעולם.

ירון: נכון.

דניאלה: להיות אחראי…

ירון: אז זה היה…

דניאלה: זה הרכוש הראשון הרציני שיש לך.

ירון: וזה היה מאוד נדיר אז, תחשבי, מדובר על 60 שנה או משהו כזה.

דניאלה: כן, אוקיי.

ירון: ואז קרו כמה הרפתקאות. ראשית כל אני חייב למכונית הזאת, הפיאט המתוקה שלי, את לידתו המהירה של אחיך הבכור. כשירדנו להדסה, מתברר שלא היה אצבעות פתיחה מספיקות…

דניאלה: כן.

ירון: והילד מבושש להגיע. אז שאלתי אם מותר לנו לקחת את המשפחה, את אימך ואת… לסיבוב בהרי ירושלים ממול.

דניאלה: אוקיי.

ירון: ובחרתי…

דניאלה: למה? מה היה הרעיון, אבא?

ירון: לא יודע… ראשית כל, הדסה הייתה אז בלב יערות עדיין…

דניאלה: אָה.

ירון: ואז נסעתי בשבילים מסוקסים בכוונה כדי לטלטל אותה.

דניאלה: כן.

ירון: ובאמת החשתי את הלידה. תודה לךָ, פיאט [דניאלה צוחקת]. כלומר כל העניין הוחש וזה מין תכסיס גניקולוגי שגיליתי באקראי, שאם אתה רוצה לזרז את הלידה…

דניאלה: בדרך כלל אומרים ללכת, אבא. בדרך כלל אומרים… פעם הבאה שתרצה ללדת…

ירון: כן?

דניאלה: תדע, שהכי טוב שתלך.

ירון: תלך. טוב אני…

דניאלה: כן, בחודש תשיעי כדאי לך ללכת.

ירון: אבל יש לי מכונית…

דניאלה: אוקיי.

ירון: ואני רוצה לסוע במכונית שלי…

דניאלה: הבנתי.

ירון: בהרים וכולי.

דניאלה: אז אתה אומר, מהמורות בכביש…

ירון: עכשיו, אחרי כמה שנים שאני דפקתי אותה כהוגן, אז רציתי למכור אותה ואז ליד רמזור נתקלתי באדם שאותת לי, 'פתח את החלון', וכשפתחתי הוא אמר, "אתה רוצה למכור אותה?" היה לו מבטא אנגלוסקסי, היה לו משקפיים וזקן קטן, קרחת, הוא נראה אדם מאוד מהימן, משהו אינטלקטואלי כזה, אדם שאני יכול להפקיד בידו בשקט את המכונית היקרה, את הגמדה המתוקה שלי.

דניאלה: כן.

ירון: והוא הוא נתן לי צ'ק ואחר-כך…

דניאלה: רגע, אבל לא הבנתי, אבא…

ירון: ברמזור.

דניאלה: ניהלתם משא ומתן ברמזור?

ירון: ברמזור. אמרתי לו, "בוא, בוא"…

דניאלה: הוא נתן לך צ'ק?

ירון: …"נעצור לרגע"…

דניאלה: אוקיי.

ירון: …הוא נתן לי צ'ק ואמרתי, 'אני הולך…' כן, ולקח את המכונית פחות או יותר אחרי רבע שעה או חצי יום, אני לא זוכר.

דניאלה: אבא, הסיפור הזה מאוד מוזר. שניכם יושבים במכונית…

ירון: כן.

דניאלה: …הוא לקח את המכונית שלך בזמן ש…

ירון: לא, לא, לא.

דניאלה: יש לו מכונית?

ירון: לא, אני, אני לא זוכר בדיוק את ההליך, אל תטרידי אותי בשטויות האלה.

דניאלה: אוקיי. [צוחקת]

ירון: מסרתי לו מכונית תמורת צ'ק שלא היה לו כיסוי.

דניאלה: בסדר, בסדר.

ירון: לצ'ק לא היה כיסוי.

דניאלה: בסדר.

ירון: ועכשיו, עוד דמות נכנסת לסיפור הזה, וזה הדמות של גיסי.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אחותי הייתה מבוגרת ממני בהרבה שנים, ועל אחת כמה וכמה גיסי, שהיה מבוגר ממני ב… בערך 20 שנה, והאיש הזה נודע בכוחו הרב. הוא היה קבלן בניין וגם נהג של מק דיזל. היו לו שרירים באמת, באמת מרשימים ביותר. לפי האגדה ההולכת…

דניאלה: אני, אני יכולה רק לספר סיפור על כוחו? בסדר? כדי להשתלב ב…

ירון: בקשה.

דניאלה: …באמינות הסיפור שלך, שכבר נודע כמפוקפק. אז שרי באמת היה איש נורא-נורא חזק וההוכחה לזה הייתה, שהוא תמיד היה אומר לי, "אני יכול להרים אותך באצבע אחת".

ירון: כן.

דניאלה: אמרתי לו, [בפקפוק] "באצבע אחת אתה יכול להרים אותי?" והוא אמר, "כן". ובאמת, הוא הרים אותי באצבע אחת ושברתי לו את האצבע.

ירון: [צוחק] או, אז הסיפור הזה שאני עומד להמשיך בו…

דניאלה: כן.

ירון: מקביל באופן מסוים לסיפור שלך, ואת תראי מיד למה.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אני רק רוצה לומר שיהודה - או שרי - אה… היה… במשפחתנו הלכה עליו אגדה שהוא אפילו הוריד ביד, בקפה "כסית", את אלוף העולם בהטלת כדור ברזל, שביקר בארץ לרגל המכבייה. עד כדי כך חזק היה.

דניאלה: אוקיי.

ירון: ובכלל הוא היה, כיוון שהוא עסק בקבלנות, הוא היה אדם שמבין את החיים לאמיתם. לא כמוני [בטון מלגלג] שעוסק בחריזה…

דניאלה: מה שנקרא "גבר-גבר".

ירון: גבר-גבר. וגם היה יפה וחזק. אמרתי, אני לוקח את שרי איתי ביחד לעימות עם הנבל הזה שרימה אותי. גיליתי את המקום שבו הוא גר, זה היה בפרבר תל אביבי, ב-וילה! ממש זה… באזור סביון. ואמרתי, אנחנו הולכים לשם ואני מוציא ממנו את הכסף הזה, Comes [sic] hell and high water, ולצידי עומד הענק הזה, הגיס שלי, איש חזק, קשוח שמכיר את החיים.

דניאלה: שוורצנגר.

ירון: ביום שבת הלכנו, דפקנו בדלת, פתח לנו את הדלת האיש הזה, שנראה כמו מורה יהודי בישיבה בקייפטאון, משהו כאילו… מסתבר שהוא בא מדרום אפריקה, והוא הכניס אותנו לדירה ריקה לחלוטין, במאור פנים, ואמר, "שבו." היו שלושה כיסאות, עשינו טעות שישבנו. כי אם אתה רוצה לאיים על מישהו אתה לא יושב. אתה עומד מולו דרוך כמו… ואני אמרתי, עכשיו אנחנו מפגינים תכונות של סחטנים מטעם המאפיה האמריקאית, משהו כזה, ואנחנו מוציאים ממנו את הכסף. ואז הוא מושיב אותנו בנחת, אומר, "תראו, אתם לא תוציאו ממני גרוש, אני יודע למה באתם. אין לי גרוש [מחקה מבטא דרום אפריקאי] על התחת שלי. ממש, אני עולה חדש ואנשים דפקו אותי ורוששו אותי לגמרי, עשו אותי עני גמור". ושרי מביט עליי [דניאלה צוחקת] ואומר לי, "אנחנו לא נוציא ממנו פרוטה. גם אם נרים אותו וננער אותו, לא תיפול לו פרוטה מהכיס". ואז הבנתי [דניאלה צוחקת] שהגיבור הזה שלי…

דניאלה: כן.

ירון: גיבור נעוריי, הגיס שלי…

דניאלה: כן?

ירון: הוא, יש לו נשמה של ציפור, והוא לא יכול להשתמש בכוח שלו כדי להנחית לו מה… [בקול מאיים] "תוציא את הכ… לא 'כפת לי, תלך לשדוד אנשים! לא 'כפת לי, אני רוצה את הכסף שלי!" זה לא הוא, זה לא שרי, הגיס שלי החמוד [דניאלה מצחקקת]. טוב, אז כשהתחלנו לדבר על דברים ש… מכוניות חקקו בזיכרונך או בחייך…

דניאלה: אתה זוכר את המשא ומתן?

ירון: הודות לפיאט 600 האבודה הזאת, אני…

דניאלה: גילית שגם לשוורצנגר יש אופי של ציפור.

ירון: גיליתי… גיליתי את הגיס הנהדר שלי, שיש לו נשמה והוא גם בכלל אהב אופרה, והיה צריך להיות מורה ולא קבלן. אבל את זה גיליתי רק הודות לפיאט 600.

דניאלה: והפסקת לקחת אותו… הפסקת לקחת…

ירון: לאיומים, אני לא לוקח אותו יותר.

דניאלה: הבנתי.

ירון: אני יותר טוב באיומים, אגב.

דניאלה: בסדר.

ירון: אני טוב באיומים. כן, כן.

דניאלה: נכון. אני יודעת, אבא.

ירון: נכון? בקשה.

דניאלה: אני לגמרי יודעת את זה. אנחנו נסתפק בסיפור הזה. נעשה חלק קצר של שאלות-תשובות, בסדר? ואז אני אבקש ממך לספר עוד סיפור על מכונית.

ירון: מה שאת… אני בעקבותייך.

דניאלה: אוקיי. אז מכיוון שאני רוצה לדבר קצת על מכירת רכב, כי זה הדברים שאני הבאתי איתי, אז רציתי לשאול אותך, מה חשוב לך בקניית רכב? מה, הייתי אומרת, ה"אני מאמין" שלך המוטורי? [מצחקקת] מה אתה מחפש?

ירון: תראי, המומחים לשיווק לא יצליחו בשום אופן לתייג אותי בעזרת מידע על המכוניות שבהם אני בוחר. אי-אפשר ללמוד מזה שום דבר. אני לא בוחר, המכוניות בוחרות בי.

דניאלה: כמו נשים, אבא.

ירון: כמו… אצלי, את אומרת?

דניאלה: כן.

ירון: יש בזה משהו. אה… אבל…

דניאלה: [צוחקת] אתה פשוט מוכן להיות עם כל מכונית ועם כל אישה שמוכנות להיות איתך.

ירון: עם כל… פחות או יותר.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אבל, אבל איזה מכונית אממ…

דניאלה: מוכנה?

ירון: …מחזרת אחריי?

דניאלה: מי?

ירון: זאת שמשרד המכירות של המכוניות הכי קרוב אליי. פעם קניתי מכונית סיטרואן די יקרה, משום שהיא הייתה… המשרד של המכירות היה מעבר לכביש שבו היה משרדי.

דניאלה: כן.

ירון: ואחר-כך התברר שזה היה אסון כלכלי, אבל ככה, ככה אני קונה מכוניות.

דניאלה: אוקיי. אני עכשיו לקראת רכישת מכונית והתחלתי להסתכל על מודעות וכל העולם הזה של קנייה ומכירה נורא-נורא השתכלל והוא הפך להיות משהו אחר לחלוטין. שאתה אומר "יד שנייה" או "יד שלישית", זה מוריד באופן דרמטי את המחיר. מבחינה מכנית, אני לא מצליחה להבין את זה. כי מה זה משנה כמה ידיים הרכב עבר?

ירון: נכון. אולי זה היו ידיים טובות ורחומות, למשל.

דניאלה: בדיוק. או, או יד אחת עקומה או, או… וחוץ מזה, מה זה אומר שמכונית עברה ידיים? מה, היא נשרטה נפשית [ירון צוחק], כתוצאה מזה שהיא עברה בתים? זאת אומרת, היא כל פעם הייתה צריכה להצמיח שכבה על הטראומת נטישה שלה? אני לא מבינה… שהיא פגועה? מה, מה זה… למה מכונית שעברה המון ידיים זה דבר רע? אולי להפך? אולי היא הפכה להיות מכונית הרבה יותר גמישה? יותר אוהבת אדם? היא הכירה כל מיני טיפוסים של אנשים?

ירון: מסתגלת בקלות.

דניאלה: בדיוק. כאילו כל הדבר הזה, בכ… זה, זה כל-כך מוזר. הדבר הזה של "יד ראשונה מרופא", שהיום אין את זה כבר? אז זה לגמרי המצאה ישראלית, אני קצת בדקתי את זה. וגם זה דבר נורא מוזר. למה רופא נחשב, בעבר אפילו [ירון צוחק], לאדם שיודע לטפל יותר טוב במכונית? מה זאת אומרת, זה כישורי ניתוח? זאת אומרת הוא מחזיק יותר טוב סכין [ירון ממשיך לצחוק], אז הוא גם מחזיק יותר טוב אה…? מה זה הדבר הזה? למה עורך דין לא ורופא כן?

ירון: אז מה התיאוריה?

דניאלה: אני לא יודעת, תגיד אתה. אין, אין לזה תשובה. אני רק יודעת שזה דבר ישראלי.

ירון: אני חושב שקשור לדמותו של הרופא כפי שהצטיירה בארץ לפני 30 שנה.

דניאלה: מילא היה כתוב…

ירון: הוא היה בדרך כלל יקה, גרמני…

דניאלה: אָהה, אוקיי.

ירון: יש יותר סיכוי.

דניאלה: נו, אז?

ירון: וגרמנים, כידוע, הם קפדנים…

דניאלה: אָה.

ירון: שומרים על רכושם היטב, נקיים מאוד.

דניאלה: מגיעים בזמן, המכונית הזאת מגיעה בזמן.

ירון: לא, רופא הוא קפדן, אתה יודע, אם באמת המכונית זקוקה לכל 2,000 קילומטר טיפול, אז זה היה ככה, במכוניות ההם…

דניאלה: כי יש אנלוגיה בין…

ירון: הוא עושה את זה, פן היא תיפח את נשמתה וזה תהיה אחריות שלו, ואחר-כך הביטוח לא ישלם.

דניאלה: אבל אתה יודע, יש מצד שני את הפתגם "הסנדלר הולך יחף". אפשר לחשוב שדווקא רופאים שמתעסקים באמת בהצלת חיי אדם, רואים בבריאותו של המכונית מין אה… אממ, luxury מיותר.

ירון: להיפך, הם צריכים להגיע בזמן לחולה, או העומד לנפּוח את נשמתו.

דניאלה: אוקיי, אז אתה אומר, יש בזה היגיון. אז אני כ… אז אני, מה ש… אז בדקתי מה קורה במקומות אחרים בעולם. אוקיי? איך הם מוכרים מכוניות. אז זה נורא מעניין כי בארצות הברית יש, למשל, פרמטר שנקרא "Garage kept". יענו הרכב ישן בתוך מוסך. זה כמו כלב בתוך מלונה [צוחקת], כן?

ירון: כן.

דניאלה: אז הרכב פשוט הוא רכב יותר מוחזק, יותר טוב לו. הוא ישן בתנאים יותר טובים…

ירון: ברור.

דניאלה: כשלא משתמשים בו, יש מעליו גג.

ירון: ברור.

דניאלה: אוקיי? אבל אין את זה בעברית. אתה לא אומר, "זה אוטו שישן במוסך". אין, אין כזה פרמטר, זה רק זה רק בארצות הברית.

ירון: לא… כשאת מתכוונת למוסך זה לא garage, הכוונה היא למתקן חנייה.

דניאלה: ל… כן, מתקן חנייה. אוקיי…

ירון: אה, ברור.

דניאלה: אז בארץ, כיוון שכנראה, למה… למרות שהיום יש המון חניות תת קרקעיות, אבל מי שמוכר מכונית לא יגיד, "המכונית שלי ישנה בחניון". הוא לא יגיד את זה.

ירון: נכון.

דניאלה: זה נורא מוזר, זה, זה כל-כך מצחיק. מה זה, חתולה פרסית [ירון צוחק], שהיא צריכה מיטה? יש עוד משהו, "babied", כלומר, טופל כמו תינוק. זה גם כן [ירון פורץ בצחוק]. אתה לא תמצא בעברית מישהו שאומר, "המכונית שלי טופלה כתינוק". יגידו… לא יודעת מה אומרים היום, אה…

ירון: "בידיים אמונות".

דניאלה: אני אגיד לך מה יש אצל…

ירון: כן.

דניאלה: מה יש מה יש בעברית? יש "של נהגת".

ירון: אָהה, אוקיי.

דניאלה: מכונית של נהגת.

ירון: היא נהגה מעט יחסית? זה…

דניאלה: למה? כי אישה זה משהו…

ירון: רך.

דניאלה: מאוד חלוש… [צוחקת]

ירון: כן.

דניאלה: מאוד חלוש, שלא מאתגר מאוד את המכונית. [בלעג] היא לא נוסעת הרבה, מקסימום למספרה וחזרה…

ירון: כן.

דניאלה: היא לא קורעת את הכביש… היא רכה…

ירון: יש ריחות טובים של ב…

דניאלה: בדיוק, יש עץ בושם. בגרמניה למשל, אין כלום. זה יובש, זה רק עובדות. יד שנייה ללא תאונות, טופל באופן קבוע.

ירון: א-הא.

דניאלה: באנגליה…

ירון: כן?

דניאלה: אם אתה בר מזל, אתה תמצא רכב שהיה שייך לזוג פנסיונרים.

ירון: נכון.

דניאלה: למה?

ירון: אה, הגיוני. נוסעים אה…

דניאלה: כי פנסיונרים…

ירון: נוסעים מעט.

דניאלה: כמו נשים, זה לכנסייה וקופת חולים.

ירון: נוסעים מעט ולאט.

דניאלה: לכנסייה ולקופת חולים.

אז מה אתה היית אומר על עצמך, אבא?

ירון: יש סיפור…

דניאלה: אם אתה אם אתה צריך עכשיו למכור את המכונית שלך, מה תכתוב עליה? אמת בפרסום אבל, אבא. אמת בפרסום.

ירון: אני לא… אני לא אכתוב… אכתוב, 'סקודה, 6 שנים, הייתה קודם בשירותה של חברת השכרת מכוניות, מצב בסדר, מניח את הדעת. תבוא תבדוק אותה, יא חרא'. מה… [צוחקים] אבל אני באמת לא יודע נו, מה, לא 'כפת לי. והעיקר שזה יהיה מהר, לגמור את ה… כל העניין מהר.

דניאלה: אבא, אבל אתה אף פעם לא ראית במכונית כלי שמבטא את הגבריות שלך, או שרצית כלי שמבטא את הגבריות שלך?

ירון: משהו, "האמר" כזה, את מתכוונת?

דניאלה: כן, כן.

ירון: אה… לא, מעולם לא. אני, יש לי מספיק ביטחון עצמי של זכר אלפא. [מזייף צחוק פרוע] הא-הא-הא-הא. [דניאלה צוחקת]

דניאלה: ואמא? אמא לא רצתה…

ירון: אמ… גם אמא לא.

דניאלה: לא?

ירון: לא, מעולם לא. זה לא עניין אותנו במיוחד. ואני אספר לך סיפור קשה נורא על אמא שלך שהיה לה פה מלוכלך לפעמים, ואני אומר את זה לזכותה, לא לחובתה.

דניאלה: זה קשה? זה הדברים שאני אוהבת באמא.

ירון: והיא, היא הבחינה היטב במשמעות של מכונית "גברית" אצל זכרים, כן?

דניאלה: כן.

ירון: יום אחד היא נסעה במכונית שלנו, הייתה אחת מהדפוקות האלה, ולידה עצר גבר עם איזה סוג "הָאמֶרִי" כזה, והביט בה בזלזול ואמר אולי איזה אמירה גסה ביחס לצורתה או משהו כזה. והיא הביטה עליו במבט קר, כמו שהיא ידעה לשלוח, ואמרה, 'אתה נוסע במכונית הזאת כי יש לך זין קטן, נכון?' או משהו כזה.

דניאלה: נהדרת.

ירון: עכשיו, זה מסוכן, את מתארת לעצמך…

דניאלה: נ-ה-ד-ר-ת.

ירון: כן?

דניאלה: נהדרת.

ירון: נפלא, נכון?

דניאלה: כן, נהדר. אני חושבת שגם כאן אנחנו נסיים, כי זה מתקשר לחלק הסופי של התוכנית שלנו. אז אני רוצה שניפרד עם קטע קצר של מאיר שלו על מכוניות, כיוון שאתה הכרת אותו. אז אני אשמח אם תסביר את פשר חיבתו לסמלי הגבריות הטיפשית הזאת. כי הוא גם אדם שכתב הרבה מאוד על אה… על רכב, על נהיגה, הוא היה מבקר. תכף אנחנו נקרא - בקטע הסופי - נקרא ביקורת מכוניות שלו. מה זה הקטע הזה? זה, זה הבן-אדם שליטף פרחים וכתב את "גינת בר".

ירון: תראי, הוא, הוא גדל בירושלים, מושב, והוא… הסיירות ואהבת הארץ בדמו. וחוץ מזה הוא היה בסיירת גולני, הוא נפצע קשה מאוד בירי של כוחותינו כאשר הוא שכב במארב על גדות הירדן. וזה זיכה אותו באפשרות לקנות מכוניות גדולות שמשרד הביטחון נושא בעלות הדלק שלהם. ובאמת, הוא… הייתה לו מכונית מגושמת, ענקית, חזקה ביותר וכמעט כל שבת הוא נסע ל למרחבי הארץ - לנגב, למקומות כאלה וגם כתב על זה הרבה.

דניאלה: אז הנה קטע קצר של מאיר שלו, ביקורת שכתב עבור עיתון "מוטו", שעניינה רכב שטח אמריקאי, מפלצתי, שהחל להימכר בישראל בסוף שנות ה-90.

תכף אנחנו נקרא את זה, רק ניפרד ממאיה קוסובר, עורכת התוכנית, נגיד תודה לאסף רפפורט על עריכת הסאונד והמיקס ונזכיר למאזינות ולמאזינים שלנו שאנחנו נהיה פה גם שבוע הבא.

[מוזיקת סיום]

ירון: [מקריא]

"ועכשיו לשאלת השאלות. כולם מפרישים שפע של רוק למראה גופו החסון של ההאמר. אבל מי יקנה אותו?

אם היה לי צבא קטן והייתי עושה איתו חלטורות בדרום לבנון, הייתי שוקל את רכישתו. גם אם הייתי חברת החשמל בארץ, מקורות או קרן קיימת. כי את תרגילי ההעברות שכולנו עושים, הוא מסוגל לבצע עם צוות עובדים במלוא החגור, עם סולמות, ארגזי כלים, מקלעים, מעדרים, צידניות, ארגזי פעולה, חומרי דישון, בני ערובה, נגרר טעון ושישה קילומטר של כבלי חשמל.

בקיצור, בתור אחד הפילים שסחבו את הציוד והגייסות של חניבעל במעברים התלולים של האלפים, הוא נהדר. מצד שני, לא כולנו צריכים פילים. מה גם שיש בשוק כמה פְּרָדִים לא רעים בכלל."

[מוזיקה מסתיימת]

[חסות]