"הותר לפרסום כי ליבנו נשבר. ובמסתרים בחדרים ריקים, רבבות יבבות נחנקות ללא קול" (דעאל רודריגז גארסיה) מי אחראי על מדבקות הנופלים במרחב הציבורי? האם האבל הקולקטיבי, בעידן של שסע חברתי, הופרט? האם מתוך מעגלי הכאב והשכול נוצרו כעת צורות חדשות של זיכרון
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/01/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"הַדִּבּוּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים
הָאִישִׁי בִּלְשׁוֹן רַבִּים
שְׁלוֹמִי בִּלְשׁוֹן רַבִּים
קֶשֶׁת רִגְשׁוֹתַי בִּלְשׁוֹן רַבִּים
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי בּוֹכָה בַּמִּטָּה
לִפְעָמִים בְּעֵרוּת, לִפְעָמִים
מִתּוֹךְ שֵׁנָה. זֶה בֶּכִי
לְלֹא בַּעֲלוּת, זֶה בֶּכִי בָּר,
צִבּוּרִי, שׁוֹטֶה, חֲסַר הַבְחָנָה.
בּוֹכִים דַּרְכִּי וַאֲנִי בּוֹכָה
לוֹחֲמִים דַּרְכִּי וַאֲנִי לְבִיאָה
אֲנִי לְבִיאָה בּוֹכָה, אֲנִי אַלּוּפָה
אֲנִי עַם יִשְׂרָאֵל חַי, אֲנִי בִּקְרִיסַה
אֲנִי מָה שֶׁתָּשִׂימוּ בַּפִּרְסֹמוֹת
וּבַכְּרִיזָה, אֲנִי תַּשְׁלִיל
פְּנֵי שְׁכֵנָתִי בָּאַזְעָקָה.
מֵרֶגַע זֶה, רְצוֹנוֹתַי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
רְצוֹנִי לִנְטֹשׁ, רְצוֹנִי לְהִשָּׁאֵר,
רְצוֹנִי לְהִזָּכֵר
בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר, גְּבִישִׁי, עָמוּם,
פְּרָטִי מְאוֹד."
דניאלה: על הרצון להיזכר במשהו אחר, גבישי, עמום, פרטי מאוד, כותבת המשוררת הצעירה, יעל סטטמן, בשיר שנקרא "מרגע זה". סטטמן היא משוררת שמרבה לכתוב שירה פוליטית, ומפרסמת גם ברשתות החברתיות, ומאז תחילת המלחמה היא משמשת קול להרבה מאוד אנשים שלא מצליחים לעכל את המציאות. השיר הזה, ספציפית, מבטא את הכעס שלה ואת ההתנגדות, למרות שגם היא עצמה מודה שהיא חלק מהדיבור הזה לשבט, לקולקטיביות המדומה. ונדמה לי שההתנגדות לא נמצאת רק בשיר. משהו השתנה.
ירון: לפי נתוני אגף ההנצחה במשרד הביטחון יש - וזה היה לפני השנה של ה… הנוראה שעברה עלינו - לפני כן היו 2,900 אנדרטאות ואתרי הנצחה, שזה יחס של אתר אחד לכל שמונה נופלים. יש פסלים, יש חדרי זיכרון, יש אולמות ציבוריים, גנים, מפעלי חינוך ותרבות, וציונים להרוגים שנמנים על יחידות צה"ל, לפי היחידות.
דניאלה: כן.
ירון: כמדומני, שבמהלך השנים, ככל ש… ועל זה רמזת, ככל שנחלש האמון במוסדות המדינה, התרבו מיזמי ההנצחה הפרטיים. כיוון שהמלחמה הזאת מתחוללת על רקע שסע פוליטי עמוק, ניכר, אני חושב ככה, [דניאלה מהמהמת] שגם טקסי הזיכרון הם מקור למריבה. ומתרבות יוזמות ההנצחה הפרטיות, ורבים מקרובי החללים חושבים שהמנהיגות הפוליטית מארגנת טקסי הנצחה באופן שיטשטש את אחריותה של הממשלה לאסון.
דניאלה: הביטוי, הרי, הכואב ביותר, היה בטקס הזיכרון של השביעי באוקטובר, שבעצם התחלק לשניים.
ירון: נכון, נכון. אני חשבתי על כך, נכון.
דניאלה: נכון, לממלכתי ולאומי, שבדיוק מה שאתה אומר, כי משפחות הנרצחים, בעיקר בעוטף, לא הסכימו לקבל את הנרטיב…
ירון: נכון.
דניאלה: שהכתיבה "שרת הטקסים", מירי רגב.
ירון: נכון, זה אחד הסימנים למה שאליו התכוונתי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: זאת אומרת, הפרדת היגון, אם אפשר לומר.
דניאלה: הפרטת, כן.
ירון: אז אני הלכתי לא הרחק מהבית שלי, בין הבימה, כיכר הבימה, במעלה שדרות רוטשילד. ושמתי לב לכך שיש הרבה מאוד פתקים, או כרזות זיכרון, שמודבקות על ספסלי העץ. והרוח, ושתן הכלבים, וכרזות אחרות, מסחריות, הם מטשטשות אותם בהדרגה. הם נעלמות. ואני התעכבתי על פני איזה 150 מטר בערך של שדרה, וקראתי, ואפילו צילמתי את הכתובות. אז אני אקריא את הכתובות שרשמתי לעצמי, אבל בלי השמות שמוזכרים שם.
דניאלה: אוקיי.
ירון: הדפסה גסה בשחור לבן של פני צעיר מחייך, וכתובת "תעוף הכי רחוק שאתה יכול, יש בך הכל. לזכרו של סרן… ז"ל". "גיבור הוא מישהו שלא מפחד, אלא האדם שעושה את הדבר הנכון למרות הפחד. זוכרים את רב סרן כך-וכך", עם ציור של כנפי צנחנים. צילום של צעיר עטוף במעיל צבאי, וחיוך רחב נסוך על פניו, הכתובת: "לזכרו של סמל ראשון כך-וכך, אוהבים וזוכרים" עם שירות [כך במקור] שיר: 'והיה אם יופיע שם ילד אחד/ שפניו שוחקות, שיער לו זהב/ תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד/ ולטפו את אבק המדבר מעיניו'. [דניאלה מהמהמת] תמונה של נערה זקופה עם מכנסי דגמ"ח, חולצת טריקו אפורה, מגן דוד גדול ברקע, וכתובת "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עצמה, אלא מכוח התמדתה". יש עוד הרבה, אבל לא נזכיר את כולם, כן? עכשיו…
דניאלה: כן, לא. א', זה פשוט שובר את הלב.
ירון: זה שובר את הלב, נכון.
דניאלה: שובר את הלב.
ירון: אני חושב ככה, שניירות ההנצחה האלה שמודבקים לספסלים…
דניאלה: כן.
ירון: …מעורבבים בפרסומות לסופרמרקטים, למועדוני ספורט, למכוני עיסוי, לבקשות סיוע במציאת כלב שאבד, במודעות על דירה פנויה להשכרה, והשמש, והרוח, והפיח מתעללים בהם - אני קצת הייתי נבוך כשאני התעכבתי לידם, באופן שהם נחשפים לעיני הציבור שחולף בשדרה. ואני לא… זה לא אלה שמדביקים, כי אני מבין את התופעה הזאת כזעקה. הזעקה אומרת, "הקשיבו לי! הקשיבו לי! הטו אוזן לזעקת השבר שלי, כי איש לא שומע!" וזה זעקה איומה, שהיא נובעת מאיזה חוסר אמון ביכולתו של הציבור להקשיב. ואני חשבתי לעצמי, "האם אני מקשיב?" כמה במשך שנה אדם…
דניאלה: מסוגל.
ירון: אזרח…
דניאלה: נכון.
ירון: …שלא נפגע באופן אישי, אני לא נפגע באופן אישי, למרות שיש לי נכד שנלחם ונכדה בצבא, והיו… ברגע מסוים היו לי ארבע נכדות במדים ונכד במדים, ודאגתי, כמובן, וכולי, אבל אי-היכולת להקשיב, להקשיב כמו שצריך להקשיב…
דניאלה: כן.
ירון: היא הולכת ואופסת, אתה לא יכול לעמוד בזה. אז הם צועקים על הספסלים.
דניאלה: אבל אבא, אני…
ירון: וזה היה בעיניי נורא קשה, את יודעת?
דניאלה: מאוד-מאוד קשה. אגב, לחלק מהמודעות האלה מוצמד גם ברקוד, שאם אתה מכוון את הטלפון…
ירון: נכון.
דניאלה: נפתח לך עולם וירטואלי שלם…
ירון: נכון.
דניאלה: של הנצחה.
ירון: כן, גם את זה צילמתי.
דניאלה: אבל אני רוצה להוסיף עוד שני דברים. אחד, אני חוש…
ירון: אבל רגע, תסבירי את העניין.
דניאלה: מה?
ירון: זה פירמה שעושה מזה כסף. אני לא מאשים אותם, זה בסדר גמור. אבל אתה יכול להדביק איזה פתק כזה עם ברקוד…
דניאלה: כן.
ירון: למצבה של היקר לך…
דניאלה: כן.
ירון: ואז לתוך הטלפון שלך.
דניאלה: יש פירמה, אבל אתה יכול… אתה גם יכול להגיע דרך הברקוד לאינסטגרם או לפייסבוק. או אתה יכול להגיע… או שמוצמד לך כתובת אתר, URL של…
ירון: נכון.
דניאלה: שבו כותבים חברים.
ירון: אבל גם לסופרמרקט. [צוחק]
דניאלה: וגם… כן, כן, כן.
ירון: זה הדבר הנורא.
דניאלה: נכון.
ירון: כן.
דניאלה: לא, יש משהו פשוט שאנחנו, שעוד גדלנו בדור אחר, זה בלתי נתפס. זאת אומרת, אתה רגיל לראות בדרך-כלל אתרי הנצחה חקוקים על אבן באיזה פארק, ופתאום אתה רואה אותם על ברקוד, על ספסלים מודבקים. זאת אומרת, המעבר הזה הוא גם פשוט מעבר שאנחנו לא רגילים אליו.
אבל אני רוצה להגיד עוד שני דברים. אחד, זה באמת, כמות הנופלים וכמות הכאב היא בלתי-נתפסת, וזה זעקתו של הפרט. זעקתו של הפרט, אבל היא לא רק, אני חושבת, זה נכון שיש ויכוח ושסע מאוד גדול על הנרטיב, על מה קרה אפילו, כן? ומה צריך לעשות, וכל הדברים האלה בסופו של דבר מצטברים לכדי זעקתו של הפרט. אבל זה גם, אני חושבת, קשור לדור שלנו, ולצורך של הפרט להנכיח את עצמו כאינדיבידואל. ואתה רואה את זה, גם אנשים פותחים דפי אינסטגרם, שבו הם מעלים תמונות של החלל או של הנרצח.
ירון: בכרזות האלה…
דניאלה: כן?
ירון: הנופל איננו מנציח את עצמו. הם מנסים להנציח אותו.
דניאלה: נכון.
ירון: עכשיו, המנצי…
דניאלה: אבל איזה נופל מנציח את עצמו, אבא?
ירון: כן, אבל המנציח…
דניאלה: הם די מחוסרי יכולת.
ירון: אבל המנציח…
דניאלה: כן?
ירון: אינו מגלה מי הוא. עכשיו, אני שאלתי את עצמי…
דניאלה: אה-הא.
ירון: …עברתי על הפתקים האלה - האם זה חבריו לכיתה? האם זה בני משפחתו? מי הוא זה שעבר שם והדביק את ה… ויש המון לאורך… אתה הולך לאורך קילומטר וחצי של שפיות.
דניאלה: כן.
ירון: כך את פעם תיארת את שדרות רוטשילד.
דניאלה: כן.
ירון: "הקילומטר וחצי היחידים השפויים במדינת ישראל זה שדרות רוטשילד בתל אביב".
דניאלה: כן.
ירון: יש בזה משהו. אז לאורך השדרה את רואה - אותו אדם, אותו אדם, אותו נופל, אותו חלל, מונצח עשרות פעמים. על עשרות ספסלים. אז יש משפחות חרוצות, או כיתות חרוצות, או דואבים חרוצים, שהם כן מנציחים. אחרים אינם מנציחים, אחרים מסתפקים בצורה אחרת.
דניאלה: זה… אני חשבתי על זה הרבה, בגלל שגם בזיכרון יש פריבילגיות. זאת אומרת, האנשים שיש להם יכולת כתיבה, או גישה, נגיד, לזמרים שמוכנים לשיר בלוויה של הילד שלהם, או אנשים מוכשרים מאוד, יצירתיים מאוד, יצליחו להנציח טוב יותר, ואתה ממש רואה הבדלים - לא רק בטעם של ההנצחה, אלא בעוצמה שלה. ורציתי לספר על משהו פרטי שקרה לי, בעקבות השביעי באוקטובר, זה… אז לפני חצי שנה פגשתי קבוצה של כותבים, שהתכנסו כדי לכתוב ולהוציא, בסופו של דבר, ספר אסופה של סיפורים אישיים שלהם, על האסון שקרה להם.
יש ביניהם הורים, ילדים של, אחים של. הספר יצא והוא נמכר היום בחנויות ספרים ובאתרים. הוא נקרא "אינני בשום מקום אחר", והוא בעקבות השביעי באוקטובר, וזה ספר נפלא וכתוב נהדר. יש שמה וטרינר, יש שם חקלאי, יש שם עורך-דין, והמאמץ הזה לצעוק את הכאב הפרטי, זה בעצם מה שמרכז את הספר הזה. ושמתי לב, שאותם כותבים שהוציאו גם בספר, הם ממשיכים לכתוב גם בפייסבוק וגם ברשתות.
ירון: הם לא כותבים מקצועיים.
דניאלה: הם לא כותבים מקצועיים, אבל היכולת כתיבה שלהם היא זו, היכולת כתיבה, כן? שהיא בעצם לא פיירית - הרי זו מתנה שחולקה באופן שרירותי לחלוטין, היא זאתי שתשמור על האהובים שלהם בתודעה. בתודעה הציבורית. שגם הם היו אליפלט, עמיחי, אני לא יודעת, כל א… אבל הם היו משל על ילדי… ילדי כולם, נכון? הם הפכו להיות סמלים. והיום מה שאני מרגישה זה שאנחנו לא מסתפקים בסמלים. אנחנו רוצים להנציח את הילד הספציפי שלנו, את הכאב שלנו, הפרטי. אנחנו לא מוכנים להיות חלק מכלל. לא כולם, אגב, זה תלוי איזה מגזר.
ירון: מה שיקרה, בסופו של דבר, זה מה שקרה בתנ"ך ליונתן בן שאול, אותו אנחנו זוכרים בגלל קינת דוד, נכון? היו הרבה יונתנים כאלה, שמתו במאבק מול הפלישתים, אבל הכישרון של דוד, או [מגחך] מי שהתיימר להיות דוד המקונן, גרם לכך שאלפיים שנה אנחנו זוכרים את היונתן הזה, שגופתו וגופת שאול הוקעו על הקיר של חומת בית שאן. אותם אנחנו זוכרים, אנחנו לא זוכרים אחרים. אנחנו זוכרים את אליק שעלה מן הים, של משה שמיר. ואנחנו זוכרים את אליפלט האלמוני, כן? בשיר הנפלא הזה, זה אלתרמן אני חושב.
דניאלה: נכון.
ירון: אותו אנחנו זוכרים. ואנחנו זוכרים את הגיבורים שחיים גורי מקונן עליהם, אלה שרוח הסתיו מלטפת את שיערם, את הבלורית שלהם.
דניאלה: ב"הרעות", ברור.
ירון: אבל הם הופכים, הם הופכים…
דניאלה: אבל הם הופכים לסמלי…
ירון: אבל אנחנו שוכחים. אנחנו… זה הופך לנחלת הציבור. אם…
דניאלה: בדיוק! אבל אני מרגישה, אני מרגישה שאנחנו חיים בתקופה…
ירון: אבל זה זמני. זה זמני.
דניאלה: מה זאת אומרת?
ירון: זאת אומרת, הרצון של המשפחות מובן. כל משפחה רוצה להנציח את גיבורה שלה. את אהובה שלה. אבל בעוד דור או שניים מי שייזכר זה מי ש"ינצח", כפי שאת אומרת, בטיב הקינה. לקינה יש יופי. הקינה, הצד האסתטי, הוא שינצח. מה שמדבר, מדובב את לב כולנו. אז זה לא… הוא יאבד, יאבד את המיוחדו… את הפרטיות שלו לטובת הכלל. זאת אומרת, אי-אפשר לנצח במלחמה הזו. כולם יהפכו בסופו של דבר לאהובים של כולם. אם הם יהפכו…
דניאלה: נכון.
ירון: אם הם יהפכו. או שנשכח, את יודעת? או שנשכח.
דניאלה: אני מרגישה היום שהמאבק על עיצוב הזיכרון הוא ממש כנגד התפיסה הקולקטיבית, ויש איזה רצון לייחד, ולא להיכנס לתוך השטנצים של הסמל, של המיתוס, אלא [מצחקקת] לבנות דמויות יותר עגולות, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
ירון: אני חושב שזה היה קיים תמיד. אני יכול לזכור, למשל, את הניסיון של אחדים לשמור על זכותם להביע על המצבה האחידה של חללי צה"ל משהו…
דניאלה: אבל עד לא מזמן באמת היו חוקים נורא נוקשים למה מותר ומה אסור.
ירון: נכון, והם, בהדרגה הם הולכים ונשברים, החוקים האלה, זה נכון. אבל הרצון היה תמיד. ובעצם מי שיכול ל…
דניאלה: היה עכשיו, לא מזמן, ויכוח נורא גדול לגבי תמונות בבתי-קברות.
ירון: נכון.
דניאלה: משפחה התעקשה לשים תמונה, וה… לא יודעת מי עוסק בדיני בתי-קברות, אמר שלא יקום ולא יהיה, והיה משפט גדול, ועכשיו מאשרים למשפחות לשים תמונות על הקברים של לוחמי צה"ל.
ירון: היא הנותנת. יש מאבק מתמיד כזה, והשאלה, בעצם, מה החברה המאורגנת מחליטה לעשות בסופו של דבר. וכנראה שאת צודקת בכך. ו… גם אני - התחלנו את השיחה שלנו באותו רצון. נדמה לי שאנחנו הולכים ומִתְפָּרְטִים, באמת. האם זה טוב או רע? לא יודע. אני חושב שהזמן בסופו של דבר יאפוף את כל הנופלים ב…
דניאלה: לא.
ירון: משהו שהוא בגדר סמל. הרי איננו יכול… אנחנו לא יכולים לזכור את הפרטים. הפרטים יונצחו רק בספרות או בציור, אבל בזיכרון האנושי הפרטים ייעלמו.
דניאלה: לא, אני חוש…
ירון: ומי שיישאר זה הגיבור הנופל על חרבו.
דניאלה: אז אני אגיד לך… אז אני חושבת, אני חושבת אחרת. אני חושבת שזה תלוי במוטיבציה של הזוכר. אני, אם המוטיבציה שלי היא לא לזכור אנשים כסמל, אז אני אחפש את ה…
ירון: אבל כמה דורות?
דניאלה: טוב, אני בעצמי… אה… אין… [מגחכת]
ירון: נו, יש לי סבא ש…
דניאלה: אני אומרת, זה נורא-נורא תלוי. יש אנשים שמחפשים לראות בנופלים סמל, ואז הם יזכרו את הסמלים. ואם אני רוצה לחפש את האנשים היותר עגולים ופגומים, אז אני… זה הנופלים שאני אזכור, זה הכותבים שאני אקרא.
ירון: כן, זה יכול להיות. יש לנו אפשרויות היום לשמר זיכרון יותר מאשר בעבר. וצודקים האומרים שה… אלבומי התמונות, הזיכרונות שיישמרו בצורה דיגיטלית, [דניאלה מהמהמת] דווקא הם יצליחו אולי לשמר את הפרט ואת דמותו.
דניאלה: זה כבר קורה.
ירון: נכון.
דניאלה: אתה יודע שבפייסבוק יש לך אפשרות לעבור להיות ז"ל. יש לך אפשרות כזאת. זאת אומרת, ברגע… הרי מה קורה אחרי מותך? אתה הופך להיות…
ירון: מה?
דניאלה: משפחה, או משהו. אתה מעביר. היית משתמש חי, עכשיו אתה משתמש מת, אז זה הופך להיות אתר הנצחה.
ירון: תראי… תראי, אני בן 85…
דניאלה: זה הופך להיות אתר הנצחה.
ירון: ואין לי עוד הרבה שנים. ואני לא אמות במלחמה, כנראה כבר. מה תעשי איתי, אה?
דניאלה: מה אני אעשה איתך? כלום, אבא.
ירון: דחקתי אותך אל הקיר.
דניאלה: לא, ממש לא. אני לא חושבת שזה… אני לא חושבת שזה התפקיד שלי. אתה מתבקש להביא לי דיסק קטן, רזה מאוד, וזהו. אני לא מתכוונת לעסוק בזיכרון שלך בכלל.
ירון: אוקיי.
דניאלה: זה מאוד-מאוד משעמם. גם לי לא נשאר הרבה, אבא.
ירון: טוב, זה…
דניאלה: בסדר? אני לא… לא אכַלה את זמני ב… ב…
ירון: טוב.
דניאלה: בסדר? בהקמת הנצחה.
ירון: בסדר גמור, בסדר גמור. את יודעת שלי לא אכפת.
דניאלה: אוי, איזה נושא קשה. טוב, ונסיים בעוד שיר שנכתב בשנה האחרונה על-ידי המשורר הצעיר הדתי, דעאל רודריגז גרסיה, שמרבה אף הוא לכתוב כתיבה פוליטית, שמבקשת להנכיח את הכאב. רק ניפרד מהעורכת שלנו, מאיה קוסובר, ניפרד מהמסכיתות והמסכיתים. נזכיר שאפשר למצוא אותנו בכל היישומונים, ונחכה לפגוש אותכם בפרק הבא.
דעאל. "הותר לפרסום".
[צלילי סיום]
ירון: [מקריא]
"הֻתַּר לְפִרְסוּם
כִּי לִבֵּנוּ נִשְׁבַּר.
וּבַמִּסְתָּרִים
בַּחֲדָרִים רֵיקִים
רִבְבוֹת יְבָבוֹת
נֶחְנָקוֹת לְלֹא קוֹל.
הֻתַּר לְפִרְסוּם
כִּי דָּמֵנוּ הֻתַּר.
וְנִבְזַזְנוּ בָּאֲפֵלָה
מִן הַיָּקָר מִכָּל יָקָר.
כְּבָר הֻתַּר לְפִרְסוּם
כִּי זִיווֹ הַקָּסוּם הַמַּבְהִיק
מִפְּנֵי זֶה שֶׁאָהַבְנוּ, כָּבָה.
אֲבָל תַּחַת אוֹתָהּ אֲדָמָה
כְּבָר מֵנֵץ צֶמַח עַקְשָׁן
מַשְׁרִישׁ עַד אֵין קֵץ
וְנִלְפָּת אַהֲבָה."
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments