אבא תרחם - ראי ראי
- ניבי נאור
- May 28
- 14 min read
התחת הזה שנגלה לי במפתיע בחדר אמבטיה של מלון בעיר זרה, בהיעדר כל אחר מלבדי - הוא כנראה שלי (אגי משעול). שיחה על תחושת ההזרה והמרחק הנפער בין המראה לבין התחושה הפנימית ולמה בזמן שדניאלה משתדלת להימנע מפגישה בלתי צפויה עם עצמה, ירון, בהביטו במראה, משוכנע שהוא נראה פשוט סבבה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/04/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[צלילי פתיחה]
ירון: [מקריא]
'כְּמוֹ נַקָּר מֻכְשָׁר,
יוֹדַעַת הַזִּקְנָה לִמְצֹוא אֶת נְקֻודּוֹת הַתֻּרְפָּה בַּגֶּזַע
הַנֶּחְלָשׁ שֶׁל הַגּוּף, שִׁירָתָהּ נוֹקֶשֶׁת.
ולַהֲקַת הַלִּוּוּי פּוֹרֶטֶת עַל עֲנָפִים סְדוּקִים
אָקוֹרְדִים שישברו אֶת לבם בָּרוּחַ הַקַּלָּה.
אַף כִּי קָשֶׁה לְהוֹדוֹת,
זֶה לֹא הַפַּחַד לְהַבִּיט לָהּ יָשָׁר בָּעֵינַייִם,
אֲפִילּוּ לֹא אָבְדַן הַיְּכֹולֶת לֶאֱהֹב
לִשְׁמֹעַ, לִזְכֹּר, לְהָבִין.
זו הַתְּחוּשָׁה שלְפֶתַע מִישֶׁהוּ זָר
פּוֹלֵשׁ אֵלֶיךָ הַבַּיְתָה בַּעֲרֹב יוֹמְךָ,
וּמַחְלִיט לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹרוֹת, אֶחָד אֶחָד.'
דניאלה: על הזרות של הזקנה כותב המשורר והצלם דני נגר, הצעיר ממך, אבא, לפחות ב-15 שנה. [מגחכת] והפעם, אבא, אני רוצה שנדבר בתוכנית שלנו בדיוק על הזרות הזאת שהוא מדבר אליה [כך במקור]. על הפער בין הפנים לבין החוץ, שגם אני כבר לגמרי שותפה לו. השיר טוען שזה לא הפחד להביט לזקנה ישר בעיניים, וגם לא אובדן היכולות, אלא בעצם ההזרה.
ירון: הסבירי את עצמך.
דניאלה: התחושה שהמראה החיצוני לא מובן לך. לא מוכר לך.
ירון: א-הא.
דניאלה: הזרה, אתה לא מרגיש שזה אתה.
ירון: א-הא.
דניאלה: האם אתה מופתע כשאתה רואה את עצמך במראה?
ירון: לפעמים כן, לפעמים אני דווקא מתפעל. [צוחקים]
דניאלה: שקרן. [צוחקת]
ירון: לא, אני אומר לך. לפעמים…
דניאלה: באמת?
ירון: בתאורה נכונה, בעיקר עם אפלולית קצת, שמדגישה…
דניאלה: חושך! חושך מוחלט.
ירון: לא, לא, לא, לא. לא לזה אני מתכוון.
דניאלה: כן?
ירון: האור למחצה מדגיש תווים שלדעתי חסרים בי. זאת אומרת, לדעתי אני חלק מדי.
דניאלה: מה, חספוס?
ירון: לדעתי אני חלק מדי. אין לי מספיק קמטים. אני לא… תמיד חשבתי ככה, שאין לי… אותות הזמן ואותות הגבריות, בעיקר.
דניאלה: כן?
ירון: לא חקקו בי די סימנים. ואור אפלולי כזה, אור שבין ערביים מול מראה, פתאום אני אומר, "גבר נאה! רחב כתפיים, פנים חזקים, [דניאלה צוחקת] סנטר בולט, נוקשה למדי."
דניאלה: אָההה.
ירון: יש פה משהו באיש הזה. יש פה.
דניאלה: הבנתי. אתה הופך להיות יותר…
ירון: אני מבין למה נשים נמשכות אליו כל-כך.
דניאלה: הבנתי. [ירון צוחק] לא, זה לא ייאמן. זה לא ייאמן. הנרקסיזם זה משהו מדהים. אבא, תקשיב, זה מדהים.
ירון: יפה, נכון?
דניאלה: זה… זה… זה מדהים!
ירון: הפתעתי אותך?
דניאלה: כן! לגמרי.
ירון: כן?
דניאלה: כן, הייתי בטוחה שתגיד "אני רואה מולי איש [צוחקת] קמוט, רופס".
ירון: גם זה, גם זה לפעמים.
דניאלה: "ובעצם בתוכי אני כה נערי". לא, הפוך, הפוך. מסתכל ונפעם!
ירון: לפעמים אני מופתע לחלוטין. לפעמים אני מופתע לחלוטין. יש סתירה. לפעמים!
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני רואה סתירה עצומה בין אני, ירון, בתודעה.
דניאלה: כן.
ירון: משהו קצת דובי, מגושם אבל חסון, לבין מה שאני רואה במראה.
דניאלה: כן.
ירון: חורבן גמור.
דניאלה: אוקיי!
ירון: אז יש גם…
דניאלה: Now you're talking.
ירון: אבל תשמעי, לא בכל יום אותו דבר.
דניאלה: הבנתי.
ירון: תלוי באיזה מצב רוח אני. והאמת היא…
דניאלה: תלוי במראָה, תלוי בתאורה, תלוי במצב רוח.
ירון: תלוי במצב הרוח.
דניאלה: הבנתי.
ירון: אבל יש דבר אחד שעוד תיוודעי אליו.
דניאלה: כן?
ירון: שבזקנה התנאים החיצוניים הם מאוד קפריזיים, ומשפיעים השפעה נחרצת על האופן שבו אתה מרגיש, והאופן שבו אתה נראה. למשל, יש ימים שבהם אני…
דניאלה: אתה נראה לי אותו דבר כל הזמן…
ירון: יש ימים שאני קל הליכה.
דניאלה: …זקן. מה?
ירון: אני יוצא עם הכלב שלי לטיול.
דניאלה: כן?
ירון: וקל לי מאוד. ולמרות שהוא מושך אותי משיכות עזות, אני איתן על רגליי. וכפות הרגליים שלי לא כואבות, ואני מרגיש כאילו אני נע על צמיגים רכים.
דניאלה: הבנתי.
ירון: ויש ימים שקשה לי לזוז. ואני יורד במדרגות, מקומה שלישית, אין לנו מעלית.
דניאלה: כן.
ירון: אז אני חושש שאני, אולי הפעם זה ייגמר רע, ואני אפול. יש גם ימים כאלה. אז זה מה ש… אחד ה… מסימני הזקנה.
דניאלה: הבנתי. יום עסל, יום… יום… יום…
ירון: ההתעללות. אתה אוכל טוב או לא אוכל טוב? אתה ישן טוב או לא ישן טוב?
דניאלה: נכון. אבל זה יותר התחושה…
ירון: פעם, כשהייתי צעיר - מה זה חשוב? לא הייתי ישן.
דניאלה: אבא, אבל זה יותר תחושה גופנית, ואני דווקא רוצה שנתרכז במראֶה. למרות שאתה גבר, ואני מניחה שזה מטריד אותך קצת פחות ממני, אני רוצה רגע שנשאר במראָה. אתה יודע מה - אני אספר על עצמי, בסדר? יש מראות שאני רגילה אליהן כבר. אני יודעת איפה הן, כאילו בבית, ואני יודעת איך לגשת אליהן. זאת אומרת, אני יודעת מה הם רוצות, מה הם רוצות ממני. כאילו, איך נכון לעמוד מולם. אבל יש לפעמים את ההפתעה. וההפתעה זה, נגיד…
ירון: כשאת עוברת באקראי ליד…
דניאלה: כן.
ירון: מראה שלא…
דניאלה: כן, או שאני נכנסת לבניין משרדים, והדלת של המעלית נפתחת וטראח! כל המעלית היא זכוכיות. אז לי יש כבר, אני, מכיוון שאני יודעת שאני עלולה להיות מופתעת, שאגב, זה הפתעה גרועה מאוד, אז יש לי מעליות שאני יודעת להיכנס אליהן קצת מהגב. [ירון צוחק] כאילו נכנסת… נכנסת בהליכה, בהליכה סרטנית [הצחוק של ירון מתגבר] לתוך המעלית. אז יש לך מראות כאלה, שאתה אוהב?
ירון: כן, אני אספר לך. כשעוד עבדתי עד לפני כמה שנים בערוץ 13, זה היה בקומה 15 נדמה לי.
דניאלה: כן.
ירון: וחדר השירותים שם, לפני הכיורים, יש מראה ענקית מאחורי הכיורים.
דניאלה: כן.
ירון: וכשאתה משתין, אתה רואה את עצמך במראה, ואז אני…
דניאלה: עד איזה גובה? עד איזה נומך, זאת אומרת?
ירון: עד בערך גובה המבושים, בערך…
דניאלה: א-הא.
ירון: זה הגובה של הכיור.
דניאלה: אוקיי.
ירון: כיוון שבכל מקום, בשנים האחרונות, אני הכי זקן מכולם…
דניאלה: כן.
ירון: ויש נשים צעירות ויפות ונחשקות שמסתובבות בסביבתי…
דניאלה: כן.
ירון: אז אני עוד לפעמים משלה את עצמי - יום יבוא ואחת מהם תפנה אליי ויגיד [בקול שקט] "ירון, אולי אתה מוכן לשתות איתי קפה?" [דניאלה צוחקת] או משהו. את יודעת, הדברים האלה.
דניאלה: שיתחילו איתך.
ירון: ואז כשעמדתי, לפחות…
דניאלה: זה יפה שאתה לא פונה. כאילו, זאת אומרת, לפחות…
ירון: לא, לא, אני לא. אני, עם זה אני גמרתי. אבל בכל זאת אני חולם. ואז כשאני מביט במראה, אני אומר "לונדון, לפני שאתה יוצא מהדלת ומסתובב בפרוזדור…"
דניאלה: כן?
ירון: "ושם הנערות היפות האלה חולפות על פניך, תביט היטב במה שאתה רואה. תביט היטב ותזכור מה אתה רואה. הן לעולם כבר לא ייטפלו אליך. אאאאף פעם. ותיזהר לא להטריד אותם, כי אתה פתטי", כן? אז זה מול… זה אני רואה בבית שימוש. ויש עוד כל מיני נסיבות כאלה ואחרות שאני נזכר בהם.
דניאלה: אבל זה שאתה אומר שאתה מטמיע את דמותך, כן? [ירון מהמהם] זה אומר שזה לא דבר טבעי.
ירון: לא מובן מאליו.
דניאלה: לא מובן מאליו, בדיוק.
ירון: לאאאאא. מעורר התנגדות.
דניאלה: אז יש שם פעם… יש שם פער.
ירון: בוודאי, פער נורא.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אבל אני ריאליסט. אני מביט היטב, במבט נוקב, ואני מזהיר את עצמי: "לונדון! [דניאלה צוחקת] אָ-אָ-אָ-אָ-אָ, תזכור! תסתום…"
דניאלה: "אתה נראה כבר סחבה". סליחה, אבא. סליחה.
ירון: אה… אי… אמ… נ… פצ'… אא… אפ… [דניאלה צוחקת] "סחבה" לא הייתי אומר…
דניאלה: אוקיי.
ירון: אבל…
דניאלה: מה לדעתך נשמר בצורה המֵיט… הטובה ביותר, שאם היית יכול לעצב את דמותך מחדש, הייתי לוקח את זה כארכיטיפ, לבנות את כל המכלול? זאת אומרת, איזה איבר, או מה נשמר? מה נראה לך שנשמר אצלך?
ירון: הייתי אומר תנוך האוזן. [צוחקים]
דניאלה: תנוך… [צוחקת] תנוך האוזן?
ירון: או משהו כזה. אני יודע? לא, באמת לא הרבה כבר. לא הרבה.
דניאלה: לא, אבא, אתה יפה.
ירון: נכון. תודה, מותק שלי. אני יפה, לכן הילדים שלי יפים.
דניאלה: אבל אתה מכיר את התחושה הזאת, שלי יש אותה לפעמים, שהכל נראה לי עדיין בר תיקון.
ירון: נכון.
דניאלה: זאת אומרת, אני יודעת שאני מתקרבת לגיל 60, [ירון מהמהם] ואני אומרת לעצמי "זה רק עניין של מוטיבציה. אני תיכף אתחיל לרוץ. אני ארזה עוד טיפה. אני צריכה לחטב קצת את ה… בטן, את ה…" והכל יחזור. זאת אומרת, זה נראה לי, זה נראה לי בידיי. זה לא שאני עושה עם זה משהו, אבל לפחות יש לי תחושה שברצותי אני אוכל לשלוט בזה.
ירון: הרבה שנים שלט בי הרגש הזה, כן. הייתי בטוח שאני עוד אהיה גבוה.
דניאלה: רק אם תרזה, רק אם זה, רק אם זה.
ירון: גם אני… מעט יותר גבוה. זאת אומרת, את אובדן הסנטימטרים, אם את יודעת, עם ההתייבשות של עמוד השדרה, אתה…
דניאלה: מתכווץ.
ירון: מתכווץ. אז אני אחזור להיות מטר שבעים וחמש עד מטר שבעים ושש בימים טובים. ואם אני אתחיל ללכת לפחות ברצינות, או קצת להרים משקולות.
דניאלה: כן.
ירון: והמעניין הוא שיש ימים ספורים שאני באמת מצליח לעמוד ב…
דניאלה: משימה?
ירון: באתגר הזה, כן. יום, יומיים, [צוחקים] שלושה, יש לי אפילו כל מיני מכשירים בבית. יש לי הליכון, למשל.
דניאלה: כן.
ירון: ההליכון כמובן משמש בעיקר למתלה בגדים רזרבי, את יודעת.
דניאלה: ברור, ברור, אצל כולם.
ירון: [צוחק] לא, יש כאלה… בת זוגי, שאת מכירה אותך [כך במקור], היא בת גילך.
דניאלה: כן, אבל היא לא הולכת על הליכון, היא רצה בפארק.
ירון: היא רצה בפארק, היא מרימה משקולות, היא עושה פילאטיס…
דניאלה: כן.
ירון: …היא מורה לפילאטיס, היא… היא, אין…
דניאלה: אני לא יכולה לשמוע את ההתפעמות שלך מזה, מספיק. תדבר עליך.
ירון: טוב, אז…
דניאלה: כמה אני יכולה לשמוע על מיכל רצה?
ירון: מה, יש לי המון סיפורים לספר על [מכחכח] על דימוי הגוף.
דניאלה: כן, בקשה.
ירון: סיפור אחד את מכירה. אני, סימני המין המשניים שלי הופיעו בגיל מבוגר יחסית. זאת אומרת, כאשר…
דניאלה: כשאתה מתכוון לסימני המין ה…?
ירון: למשל…
דניאלה: שיער? שֹיעור?
ירון: השׂערת הלחיים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: גילוח…
דניאלה: כן.
ירון: רוחב הכתפיים. כל מיני דברים כאלה.
דניאלה: כן.
ירון: אז אצלי זה קצת פיגר. לא, לא הרבה. לא הרבה מ… אבל הייתי בפנימייה. בפנימייה זה מאוד חשוב, הדברים האלה. זה, יש גברים-גברים, בעיקר בפנימייה חקלאית.
דניאלה: בטח אתם גם מתרחצים ביחד, ואז אתם צריכים להשוות את זה ואת זה.
ירון: מתרחצים ביחד. אבל עכשיו אני רוצה לחזור לבית-הספר העממי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: תמיד היו לי לחיים עגולות כאלה, וקראו לי… ההורים שלי קראו לי "ירונצ'יק יפונצ'יק". יפונצ'יק זה יפני, כי יש לי פנים סיניים כאלה.
דניאלה: גם, אבא, גם עיניים. זה…
ירון: גם עיניים, נכון.
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, באחת מחגיגות פורים בבית-הספר שלנו…
דניאלה: כן.
ירון: אמא שלי הלבישה אותי, כי היא התעצלה לתפור לי תחפושת מסובכת, היא שאלה משכנה שלנו, בת כיתתי, נורית שמה, שמלה סקוטית משובצת, ואבא שלי הביא מה… אבי היה שחקן תיאטרון, אז מסדנת הפאות הנוכריות, פאה ג'ינג'ית עם צמה. הייתי כבר בן 10, 11, אולי אפילו יותר מזה. אמא שלי הלבישה אותי בשמלה עם סנדלים, ועם הפאה, והייתי ילדה.
דניאלה: אבא, זה הסיפור הכי קרוב לנזילוּת מגדרית…
ירון: בדיוק.
דניאלה: שאי פעם חווית.
ירון: בדיוק. עכשיו, נכון. החגיגה, נהגנו לעשות תהלוכה כזאת סביב חצר בית-הספר.
דניאלה: כן.
ירון: ואחשוורוש, שהיה אחד המורים, שהיה גם שחקן חובב, שפט אותנו, או הביט… התבונן עלינו מלמעלה, מרוּם הבמה.
דניאלה: כן.
ירון: אז כולם הלכו. כולם לבושים, הילדים לבושים כקאובויז, כאינדיאנים, הנשים כנסיכות ופיות ומלכות.
דניאלה: כן.
ירון: ואני ללא תחפושת, כי אני ילדה. אני לא מחופש, [לאט] אני - ילדה. ואני זוכר את המצעד הזה. אני אומר לעצמי: "אני ילדה!" אני לא ילד, אני לא גבר, אני לא אינדיאני, אני לא אפאש, אני לא פיראט, אני ילדה. זה היה אחד הימים…
דניאלה: זהו, מה הרגשת?
ירון: הנוראים בחיי.
דניאלה: באמת?
ירון: כן. הנוראים בחיי.
דניאלה: אתה זוכר בן כמה היית? כי זה מוזר שלא התנגדת. לדעתי רצית ללבוש צמות וחצאית.
ירון: אני שאלתי את עצמי פעמים רבות…
דניאלה: כן?
ירון: ופעם אפילו… תקופות קצרות הייתי בטיפול, מאוד קצרות.
דניאלה: כן.
ירון: וזאת… זה אחד הסיפורים שעלו, והשאלה של הפסיכולוג הייתה זו שאת שאלת.
דניאלה: כן, ברור.
ירון: "למה לא התנגדת?"
דניאלה: לא התנגדת.
ירון: עכשיו, כיוון שהייתי…
דניאלה: ואתה היית ילד מאוד מרדן.
ירון: עכשיו, את הכרת את סבתא שלך.
דניאלה: אבא, זה לא מצדיק.
ירון: ואת הבנת, את הבנת, כן.
דניאלה: הפרשנות השנייה יותר מעניינת.
ירון: אם זה מדאיג אותך, שסבא שלך…
דניאלה: לא מדאיג אותי, להפך!
ירון: לא, שס…
דניאלה: זה משמח אותי!
ירון: טוב, אם זה משמח, אז אני, אני…
דניאלה: זה מדאיג אותי? משמח אותי!
ירון: אם זה משמח אותך, אני מצטער לצער אותך.
דניאלה: כן?
ירון: מעולם לא התגלו בי מאז סימנים של נזילוּת מינית או מגדרית.
דניאלה: חבל. חבל.
ירון: ולא תקבלי פתאום אבא טרנסג'נדר…
דניאלה: חבל.
ירון: בגיל תשעים. לא תקבלי. אני אמות, כנראה, זכר הטרוסקסואלי.
דניאלה: אוקיי. כן, אל תהיה בטוח אף פעם. אבל אחד הדברים שהכי מעניינים, לדעתי, בהבדלים בין הדורות, זה השינויים שחלו ביחס המגדרי למראֶה. כי לך, נגיד, אתה גדלת בדור שלא יעלה על דעתך להתעסק בתיקון ובשיפוץ העצמי, המראה החיצוני, נכון?
ירון: נכון, לחלוטין לא.
דניאלה: וגם אין לך אף חבר שהשתיל…
ירון: גם בסביבה החברתית שבה גדלתי.
דניאלה: כן. אין מישהו שהשתיל, נגיד, שיער לפדחתו או…
ירון: בכיתתי? לא.
דניאלה: הזריק בוטוקס?
ירון: בכיתתי לא, אבל יהורם גאון, כן.
דניאלה: וגם לא, וגם לא… נכון. יפה, אבא, יפה. אתה מתקנא?
ירון: [מגחך] לא.
דניאלה: לא?
ירון: לא, לא, לא.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני, אני, האמת היא שאני איבדתי במידה רבה מאוד, ב-20, 30, 40 השנים האחרונות…
דניאלה: אבל…
ירון: …את העניין בחזותי. זה מעט מאוד מעניין אותי, זאת האמת.
דניאלה: כן?
ירון: כן. אני קצת עושה קריקטורה מהעניין הזה, מעט מאוד מעניין אותי. וזה נובע מהביטחון וגם הידיעה, שאנשים שאני הכרתי לא התעניינו בזה כל-כך.
דניאלה: מאיפה אתה יודע?
ירון: הם אמרו לי, ואני יודע.
דניאלה: אבל היית בחור יפה, אבא.
ירון: הם לא… הייתי בחור, כן, נאה. אני מוכרח לומר, אבל אני לא ידעתי את זה…
דניאלה: לא, מה זה נאה? היית חתיך היסטרי!
ירון: יכול להיות, אבל ביחד עם זה, נשים שאני מכיר גם היום, ואני גם נוכח בכך, אפילו נשים קרובו… צעירות, אבל קרובות לי, לא מתעניינות כל-כך ביופיו הקלאסי של הגבר. הם מתעניינות בחוכמתו…
דניאלה: כן, טוב, אבא.
ירון: בחוש ההומור שלו.
דניאלה: אני לא רוצה שניכנס לנושאים רציניים, אבל אתה יודע, זה מערך שלם של תן וקח, ומה העולם הנשי…
ירון: נכון.
דניאלה: אההה, אתה יודע, זה קשור להמון דברים.
ירון: נכון, נכון, אבל אני מספר על עצמי.
דניאלה: כן.
ירון: אני לא, זה לא כל-כך מעניין אותי. נו, באמת.
דניאלה: אני רציתי להגיד על עצמי שבעיקרון אני אדם שלא מתעסק מאוד בחיצוניות שלו, נכון? אני לא…
ירון: אני לא הייתי אומר את זה. אם אני מסתכל על הקריקטורות שלך, יש לך…
דניאלה: אני מאוד מוטרדת.
ירון: את מוטרדת מאוד.
דניאלה: אני מאוד מוטרדת, אבל אני מסרבת לעבוד בזה.
ירון: אה, זה דבר אחר.
דניאלה: אני לבושה…
ירון: מפני שיש לך…
דניאלה: אני קונה בגדים בפוקס.
ירון: כן, אבל זה…
דניאלה: בפוקס גברים.
ירון: זה הייתי…
דניאלה: אני לבושה…
ירון: כן.
דניאלה: נכון. אבל מה שרציתי להגיד, שלמרות שאני באמת, אני לא צובעת את השיער, אני לא… אני לא משקיעה שום מאמץ בלצאת מהבית. כלום.
ירון: אבל בוטוקס עשית!
דניאלה: בדיוק.
ירון: [בטון מנצח] אָההההההה!
דניאלה: זה מה שאני רוצה להגיד. אין לך מה לתפוס אותי, אבא. אין ד… אני, יותר משאני מתביישת בזה שעשיתי בוטוקס, אני מתביישת בזה שאני אתבייש בזה. בוודאי שעשיתי! [ירון מהמהם] עשיתי. וזה בדיוק הדבר, החיכוך המתמיד שאני מרגישה שאני באמת, אני באמת לא הצלחתי להיפטר ממנו. לא הצלחתי להיפטר מזה שזה לא, שזה לא יהיה לי חשוב. שאני באמת אוכל להסכים עם ההזדקנות וההתפוררות והזקנה. לא הצלחתי במשימה הזאת, והאמת היא שחבל לי. אבל אני חושבת שזה…
ירון: חבל לך מה, שאת לא נכנעת בפני המוסכמות, או שאת לא מצליחה ל…
דניאלה: שאני לא מצליחה לשים זין.
ירון: להתפטר [כך במקור] לחלוטין?
דניאלה: כן, בדיוק, שאני לא מצליחה להיפטר לחלוטין מְהַ… מְהַ…
ירון: אבל, בזה תאשימי את הביולוגיה. זה ככה. גם…
דניאלה: לא, אז אני החלטתי להאשים דווקא אותך, ואת החברה, ואת הגברים…
ירון: לא. תביטי…
דניאלה: ואת היחסי-כוח וכל מיני דברים כאלה.
ירון: תביטי על האנטילופות. [דניאלה מגחכת] אפילו אנטילופה נקבה מתגנדרת. אני לא מדבר כבר על זכר הטווס, אצל ציפורים זה אחרת. הגברים מתגנדרים ומוכיחים את יופיים כדי למשוך נקבות. מה העניין פה? זה ככה.
דניאלה: נכון, אבל דווקא בגלל שאצל בני-האדם זה התהפך במהלך הדורות, אנחנו לא יודעים בדיוק מה הטבע מצווה עלינו. אתה מסתכל, נגיד, על ציורים רנסנסיים, כל הגברים הם עם עקבים ולבושים נפלא.
ירון: נכון.
דניאלה: זה לא… זה התהפך.
ירון: כן, באצולה, באריסטוקרטיה, כן.
דניאלה: כן, אין כאן איזה… אתה לא יודע מה הביולוגיה שלנו.
ירון: לנחם אותך?
דניאלה: לא.
ירון: אני חושב שאת אישה יפה מאוד.
דניאלה: יופי.
ירון: איך זה?
דניאלה: אמממ…
ירון: את לא מאמינה, אה?
דניאלה: לא, אני אאמין. אני אאמין, [ירון צוחק] אני אאמין. מה אכפת לי? אז בעצם אין לי מה לדבר איתך על אובדנים, כי אתה לא חווה את האובדן של ה…
ירון: לא, לא ממש.
דניאלה: לא?
ירון: לא ממש. לא, לא. את הכושר הגופני אולי כן, את ה… המכאובי הגוף שקשורים בזקנה, כל ה… המגבלות האלה, הצורך בעזרה, שעוד מעט אני כנראה אזדקק לה.
דניאלה: אבל אתה לא רוצה לבכות מול המראה.
ירון: א… [נאנח] אני בכלל בוכה מעט, את יודעת.
דניאלה: בכי פנימי, נו אבא, בכי פנימי.
ירון: יבבה כזאת…
דניאלה: יב… [מצחקקת]
ירון: יבבה.
דניאלה: ייאוש, ייאוש.
ירון: היום דווקא ישבתי מול החלון שלנו, יש לנו כמה פרחים, והבטתי החוצה ו… על השמש, היה מזג אוויר אפרורי כזה, אבל יפה. הבטתי על הפרחים ואמרתי, "תביט עליהם, תראה את יפי הטבע". זה היה… זה לא קורה לי לעתים קרובות, הייתה לי איזו תחושה של פרידה - "עוד מעט לא תראה את כל זה. תיאחז בזה, תראה כמה זה יפה. בוא, תתעכב. יש לך זמן, הרי אין לך מה לעשות באמת. אתה לא חייב בפרנסה. תביט על הפרחים".
דניאלה: [צועקת] אבא, מה זה שירת הברבור המדכאת הזאתי? מה, לאן הגעת?
ירון: למה את רואה בה משהו מדכא?
דניאלה: [ממשיכה לצעוק] אני לא רוצה לדבר על זה. אני מדברת רק על הצורה, על זה התוכנית שלנו, אל תתחיל לי…
ירון: צורת הפרח.
דניאלה: עכשיו על ה… כן. דֶ-דֶ-דֶ-דֶ…
ירון: מה אני יכול לעשות?
דניאלה: ההכנות שלך לְ-לְ-לְ-לְ לקראת. לא!
ירון: מה אני יכול לעשות?
דניאלה: לא! רק על הצורה אני רוצה שנדבר.
ירון: טוב, אז…
דניאלה: אז אין לך.
ירון: אבל גמרתי לדבר על הצורה…
דניאלה: [צוחקת] אז…
ירון: אין לי מה לדבר על הצורה.
דניאלה: שאלה אחרונה ואנחנו מסיימים. אתה מכיר את הדבר הזה ששולחים לך תמונה שלך, או שאתה מצט… אה, אתה לא עושה סלפי. אבל נגיד, אני זוכרת שפעם, נגיד, רציתי להעביר תמונה, אוקיי? אפילו לפעמים ליח"צ או משהו כזה, ופעם, נגיד…
ירון: יח"צ זה יחסי ציבור, את מתכוונת.
דניאלה: כן.
ירון: כן.
דניאלה: נגיד, פעם הייתי מצלמת את עצמי, נגיד, ארבע פעמים, ומתוכם הייתה אחת סבבה.
ירון: כן.
דניאלה: היום, אבא, אני יכולה לצלם את עצמי 1,262 תמונות, ואף אחת מהם לא תצא בסדר.
ירון: אז מה את מחליטה בסופו… על פי איזה אמות מידה את מחליטה לשלוח את התמונה ההולמת את ה…
דניאלה: אני לא אשלח. בסוף אני לא אש… אז אני רואה…
ירון: את שואלת…
דניאלה: שכיחות, שכיחות התמונות שמצליחות למצוא חן בעיניי הולכת והופכת להיות נדירה יותר ויותר.
ירון: אז תסבירי לי עוד משהו. את א… כיוון שאת מ…
דניאלה: הולכת ונהיית נדירה.
ירון: כיוון שאת ציירת, למה את מציירת את עצמך עם אף קארטופעל כזה, תפוח אדמה?
דניאלה: זה שאלה, זה שאלה טובה, אני ממש מכערת…
ירון: למה את מכערת את עצמך בכוונה בקריקטורות שלך?
דניאלה: זה כל-כך, תשובה כל-כך פשוטה. כי אני מאוד-מאוד אוהבת להיפגש עם אנשים, ואז הם אומרים לי: "וואו, אני לא מאמין, למה את מכערת את עצמך בציורים? תראי, את נראית הרבה יותר טוב".
ירון: כן.
דניאלה: תאר לך שזה היה הפוך.
ירון: כן. [צוחק]
דניאלה: בגלל זה אני גם לא מסתירה את הגיל. אני לא מבינה מה האינטרס. כאילו, להפך, אני ישר רוצה להגיד שאני בת 82, שיגידו לי שאני נראית נהדר לגילי.
ירון: וואו. וואו. תגידי, אנחנו גמרנו את ה…
דניאלה: את הפרק?
ירון: ההשתפכות האגוצנטרית הזאת להיום, או ש…
דניאלה: כן, כן.
ירון: גמרנו, כן? זה…
דניאלה: כן. נגמר, נגמר, נגמר.
ירון: ממש מביך אותי, בדיעבד.
דניאלה: באמת?
ירון: כן. זה היה גועל נפש מוחלט. כל הזמן, כן, דיברנו על התחת שלנו. נו, מה? די! מספיק! בואי נגמור עם זה. [צוחק]
דניאלה: גמרנו.
ירון: גמרנו. טוב. יש שיר?
דניאלה: אבא, כל דבר, כל נושא שמעסיק אנשים או אותי, הוא ראוי לשידור בעיניי. בסדר?
ירון: אוקיי, בסדר, בסדר.
דניאלה: טוב, אז התחלנו עם שיר שכותב גבר על תחושת ההזרה מול המראה, נכון? ואנחנו נסיים עכשיו בשיר שכותבת אישה. הוא נקרא "דיוקן עצמי עם נוף", ושוררה אותו לא אחרת, מאגי משעול, שיודע תמיד ללוות את חוט השירה שלה עם הומור, כי זה שיר נורא מצחיק.
אז רק נגיד תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו, ונגיד תודה למאזינות ולמאזינים שלנו. אנחנו ניפגש בפרק הבא.
אגי משעול.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
'הַתַּחַת הַזֶּה שֶנִּגְלָה לִי בְּמַפְתִּיעַ
במראֶה מוּל מראָה
בחדר אַמְבַּטְיָה שֶל מָלוֹן
בְּעִיר זָרָה –
בְּהֶעֱדֵר כּל אַחֵר
מִלְבָדִי –
הוּא כַּנִּרְאֶה שֶלִּי
נוֹף יְרֵחִי חִוֵּר וּמְחוֹרָץ
מַכְתֵּשִים וְגִבְעוֹת צלוליטיס
שֶעֲלֵיהֶן לָרִאשוֹנָה
אֲנִי נוֹחֶתֶת וְתוֹקַעַת
דֶגֶל.'
[צליל סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Σχόλια