top of page

אבא תרחם - אריכות ימים

טל דהן

״ותמצאו מנוחה נכונה, החיים בחייהם והמתים במותם״ (יהודה עמיחי). דניאלה מבררת כמה חברים חיים נותרו לירון, האם רגש האבלות מתכהה, מתי ואם בכלל תוקפים אותו געגועים ומה הוא מרגיש כשבגיל 84 הוא עדיין חי כל כך. על השאלה האחרונה ירון עונה: "אני לא חושב שאני אדם תחרותי במיוחד, אבל בעניין הזה אני בהחלט מרגיש שניצחתי".


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/01/2024.

קריינית [על רקע מוזיקה]: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

ירון:

"נולדתי ב-1924. כשאני חושב על האנושות

אני חושב רק על אלה שנולדו בשנה אחת איתי,

אשר אימותיהם כרעו ללדת עם אמי

באשר הן, בבית-חולים או בדירות אפלות.

ביום הזה, יום הולדתי, אני רוצה

לומר עליכם תפילה גדולה,

אשר כובד תקוות ואכזבות כבר

מושך את חייכם למטה,

אשר מעשיכם מתמעטים

ואלוהיכם מתרבים והולכים,

כולכם אחי, תקוותי וידידי יאושי."

דניאלה: זה היה הקטע הקצר מתוך שירו של יהודה עמיחי, "1924" שמו, שהיא שנת לידתו של המשורר, אשר הקדיש את השיר הזה לכל אחיו בני השנתון שלו.

אנחנו עם הפודקאסט הקצר "אבא תרחם", האבא הוא אבא שלי, ירון לונדון, שאחראי לכל החלק בחיים שלי שנקרא - [בלחץ] מה יהיה? אבל מה יהיה?!

ואני דניאלה לונדון דקל, בתו.

והפעם אני רוצה, אבא, שנדבר על עוד אספקט חביב בחיי הקשישוּת שלך.

[ירון פורץ בצחוק]

דניאלה: שהוא הרשימה הולכת ומתארכת של המתים שאתה קובר, בני השנתון שלך פחות או יותר. כי בהתעקשותך להמשיך לחיות בעוד רבים מחבריך הטובים, חלקם צעירים ממך אפילו, צונחים לידך, אתה נאלץ לחיות עם הרעש הבלתי פוסק של המוות. ואני רוצה שנדבר בתוכנית הזו, אפרופו לנושא הזה.

ירון: למה את מתכוונת כשאת אומרת "הרעש הבלתי פוסק"?

דניאלה: כל הזמן יש לך תזכורת בלתי פוסקת.

ירון: אה, במובן הזה, אוקיי.

דניאלה: עוד זה מדבר וזה מתפגר.

ירון: כן.

דניאלה: אז אני רוצה שנדבר בתוכנית הזו על החיים במחיצת אבל בלתי פוסק, כי זה מעניין אותי להבין באיזו דרך זה משפיע עליך. אז בוא נתחיל אולי [צוחקת קצת] עם סקירה קצרה. אתה אוד מוצל?

ירון: אה, כן. [דניאלה צוחקת] מבחינה סטטיסטית, כמעט כן.

דניאלה: כמה חברים טובים חיים בני גילך עוד נשארו לך?

ירון: או [נאנח]. בני גילי, חברים טובים? השאלה מהי חברים טובים, מהי חברות בכלל, מה משמעותה? אה, דומני…

דניאלה: אנשים שדבר מותם מכווצ'ץ' לך.

ירון: יסעיר אותי?

דניאלה: יסעיר אותך. אם משהו כבר מסעיר אותך [צוחקת]. גם על זה נדבר.

ירון: אני חושש שאיש לא.

דניאלה: שאיש… כולם, כולם אינם?

ירון: אלה שטרם נפרדו ממני.

דניאלה: [צוחקת] מוטב שייפרדו?

ירון: [צוחק] לא, אבל מותם לא ידיר הרבה לילות את שנתי.

דניאלה: יש כמה חברים שלך שהם חולים והם במצב בריאותי לא טוב, שאני יודעת שזה כן. אתה סתם, זה לא נכון.

ירון: לא בני גילי, צעירים ממני.

דניאלה: [צוחקת קצת] אוקיי.

ירון: בני גילי לא נותרו. כאלה שאמנם מותם יגע עמוקות לליבי.

דניאלה: אתה יודע, כל שבוע, עוד איזה איש תקשורת מהוותיקים מת, דן בירון מת שבוע שעבר.

ירון: נכון.

דניאלה: וכל פעם שאני קוראת את זה, אני אומרת, מתכווצ'ץ' לי הלב, לא בגלל ש, לי, כאילו אני הכרתי אותם, אבל אני אומרת לעצמי, כל הזמן אני חושבת - מה זה עושה לו? מעניין מה זה עושה לך. והייתי רוצה שתתאר לי את המהלך הנפשי מרגע קריאת הידיעה וגם את ההתלבטויות אחר כך.

ירון: פעם רבקה מיכאלי, חברה שלי, אמרה לי: "תשאל מי מת?" [צוחק]

דניאלה: בעליזות.

ירון: האם עברת כבר על עיתוני הבוקר?

דניאלה: כן.

ירון: אמ, אפשר לשקול את זה על פי מדיניות האבלות שלי.

דניאלה: כן.

ירון: זאת אומרת, במונחים של טקסים. אז…

דניאלה: לא, קודם כל, אתה רואה ידיעה. אוקיי, צ'אק.

ירון: אז: "הו, גם הוא".

דניאלה: אוקיי.

ירון: "גם הוא, כמה עוד נותרו לי?" ואחר כך אני אומר, "האם זה באמת נוגע לי? מה האיש הזה שהיה עד לחיי?" זה התפקיד העיקרי של חבריך. לא הם העניין, אלא אתה העניין. האספקלריה שלך בתוך אישוניהם. והנה עוד אדם אחד

דניאלה: נכון.

ירון: שחווה איתך.

דניאלה: יש כאלה, אגב, אבא, שגם מעניין אותם להיות עדים בחיים של אחרים.

ירון: אני מניח. אבל…

דניאלה: כן, לא, אני אומרת, זה דו צדדי. זאת אומרת, גם אתה ראית אותו צעיר.

ירון: כן, אבל את שאלת אותי…

דניאלה: ראית אותו מתחתן, ראית אותו מתגרש.

ירון: שאלת אותי כשמת חבר שלי, ואני שואל, אני שואל איזה דרך עשינו ביחד.

דניאלה: בדיוק, אוקיי.

ירון: מה, במה אנחנו שותפים והיכן נפרדנו. אחר כך אני שואל, מתוך אדיבות בלבד, "מה קרה לו? ממה הוא מת?" מעניין את התחת שלי, ממה הוא מת. זאת האמת. אבל, לעתים זה כרוך בייסורים, אז אני אומר, הוא נפטר מייסוריו וטוב שכך, והגיע זמננו למות. אגב, רק הבוקר הרהרתי במותי שלי.

דניאלה: זה מה, דרך אגב, זה מה ש, אוי אני רוצה לשמוע על זה, אבל אני חושבת שזה מה שטוב, כי אם הוא מת בייסורים אז טוב שהוא מת, ואם הוא מת בלי ייסורים אז טוב שהוא מת בלי ייסורים. אז תמיד אפשר להגיד.

[ירון פורץ בצחוק]

דניאלה: תמיד אפשר קצת להתנחם, בעובדת המוות.

ירון: כן, זה מדויק. כי לא…

דניאלה: ואחר כך אתה עובר, יש לך את השאלות האלה שאתה אומר, אוקיי, אז אני אלך לשבעה, או להלוויה, מה עדיף?

ירון: אוו, כן, זה עניין יותר פרקטי.

דניאלה: כן. תאר לי את ההתלבטויות.

ירון: מדיניות האבלות שלי נקבעת על פי יחסי לבני המשפחה המתאבלת, ולא על פי יחסי למתים, שהרי המתים כבר לא יוכלו לדון אותך לחובה אם אני אעדר מהלוויתם, נכון? אז יש עוד כמה משתנים חשובים הנוגעים למידת השתתפותי בטקסי האבלות.

דניאלה: מה?

ירון: ראשית, האקלים. טמפרטורות גבוהות יפחיתו את מוכנותי [דניאלה צוחקת קצת] להשתרך אחרי הארון.

דניאלה: ומרחק, בטח גם המרחק.

ירון: כן, המרחק.

דניאלה: אתה…

ירון: אחר כך, הצפי להלוויה המונית מקנה לי הרגשה שלא יבחינו בהיעדרי.

דניאלה: אבל מצד שני אתה מפסיד המון מינגלינג, זה לא מעניין אותך?

ירון: לא, המינגלינג לא מעניין אותי.

דניאלה: אוקיי.

ירון: וגם עובדה זו מפחיתה את תחושת החובה, זאת אומרת, ההמוניות של ההלוויה. ככל שהיא המונית יותר, אני שם פחות.

הדבר השלישי זה מיקומו של בית הקברות, והאם הוא מרוחק או קרוב, וסידורי החניה בקרבת מקום. זה גם כן עניין חשוב מבחינת הסיכוי שאני אטריח את עצמי.

ורביעית, זה גם נסיבות המוות. מוות בנסיבות בלתי שגרתיות, טרגיות במיוחד, מגדיל את סיכויי השתתפות שלי. למשל, התאבדות.

דניאלה: הממ.

ירון: או למשל שורה של אסונות שליוותה את האסון המרכזי של היום, כן?

דניאלה: הממ.

ירון: וכמובן שמותם של חברים קרובים.

דניאלה: וגם מידת העניין שלך באלמנות או באלמנים, לא, אבא? [קצת צוחקת]

ירון: באיזו מידה אני רוצה לרצות אותם.

דניאלה: כן.

ירון: כלומר, באיזה מידה היעדרותי תיחשב בעיניכם לעריקה נלוזה.

דניאלה: אנחנו לא נמשיך עם ההומור עוד הרבה זמן, כי יש לי גם כמה שאלות יותר מלנכוליות לשאול.

ירון: שום הומור לא היה. [דניאלה צוחקת] זאת האמת. רציתי רק לומר שהדברים לא נכונים לגבי בני משפחה או חברים קרובים או אהובים. גם זה יש.

דניאלה: כן.

ירון: שם המשתנה המשפחתי הוא משתנה מכריע. אני לא נעדר מהלוויות של בני משפחה.

דניאלה: כן, נכון. זה אני יכולה להעיד. הלוויות התכופות והמיתות התכופות מקהות את הרגש?

ירון: כן, בהחלט כן. זה הופך לשגרה כמו כל דבר. אם אנחנו מדברים ברצינות.

דניאלה: כן?

ירון: זה קורה אפילו במלחמה, ואפילו במלחמה שאנחנו שרויים בה עכשיו. כשמת אדם אחד, כשמתים שניים, כשמתים שמונה ביום, ואתה רואה את פניהם, אז תעצומות הרגש שלך, הן קלות. אינך יכול לשקוע באבלות מהבוקר עד הערב. צריך לחיות.

דניאלה: כן.

ירון: ואז ככל שמספר המתים מתרבה והמוות הופך לשגרה, אז אללי, ליבנו קהה.

דניאלה: הממ.

ירון: מה אפשר לעשות?

דניאלה: זה מאוד מובן. אבל יש גם הפתעות בדבר הזה? נגיד, יש לך פתאום געגוע לאנשים שלא חשבת שתתגעגע אליהם?

ירון: הוריי.

דניאלה הוריך, נקדיש לו פרק, אבל אני מדברת מקרב החברים שלך. שבהתחלה…

ירון: לא געגוע, אבל היזכרות. לפעמים נעימה, לפעמים מעניינת. אני שואל איזה תפקיד הם מילאו בחיי, איזה תפקיד אני מילאתי בחייהם. אני מנסה לשחזר חוויות שחווינו יחדיו. איזה משקל היה להם בחיים האינטלקטואליים שלי וכדומה.

דניאלה: אתה מזמן את המחשבות האלה או שהן פשוט נוחתות?

ירון: יש לי תחושה של חובה מסוימת.

דניאלה: זהו.

לפעמים אני אומר, "לעזאזל, אתה עד כדי ככה אדיש למותם של מודעיך?"

דניאלה: [בקול מצווה] "עכשיו תשב ותחשוב עליהם!".

ירון: בדיוק ככה.

[דניאלה צוחקת]

ירון: לא, בגילוי לב אני אומר לך, זה נכון. אני אומר, אני צריך לעצום את העיניים ולהרהר בהם. זה לא בסדר. אני לא, אני לא בסדר, אני לא תקין. אני לא תקין.

דניאלה: אוי אתה מתוק… מותם של חבריך.

ירון: כן.

דניאלה: עוזר לך לצלול לתוך ידיעת מותך או שאתה נדרש להפעיל פשוט מנגנוני הדחקה חזקים יותר?

ירון: אני לא מדחיק! רק היום הרהרתי, ואפילו בנסיעתי לכאן, באפשרות שאני צריך להיות היום בבית חולים לאיזה טיפול באמת לא מסוכן ולא מבשר שום קץ. אבל הרהרתי אם הרופא אומר לי, "מר לונדון, אנחנו בבדיקה האחרונה גילינו שאתה חולה במחלה ממארת". מה השאלה הראשונה שאני שואל אותו? אז ניסחתי את השאלה: "דוקטור, בוודאי רבים שואלים אותך את השאלה הזאת כאשר הם מתבשרים. כמה זמן לדעתך עוד נותר לי? אני יודע שאתה לא… תהסס להשיב לי כי אתם לא יודעים בדיוק כמה זמן. אבל על פי הסטטיסטיקות המוכרות לך ולחבריך, תסתכן…"

דניאלה: אתה מתכוון להיות חד, צלול, מפוקח.

ירון: אני לא מתכוון, אני כזה.

דניאלה: אני יודעת שאתה כזה.

ירון: אבל אני… זה מה שאני אשאל אותו. ואז הוא יגיד, "מר לונדון, אנחנו לא יכולים לומר…". אני אומר, "דוקטור, אני יודע שאתה תהסס…"

דניאלה: "תגיד בכל…"

ירון: "כמה זמן?"

דניאלה: הבנתי, אז בדרך כלל כאן אתה שם התווכחת עם הרופא, זה מה שעשית? התווכחת עם הרופא באומץ לב.

ירון: אני מתווכח עם הרופא ומאלץ אותו לומר…

דניאלה: לומר שיש לך עוד שלושה חודשים.

ירון: כן, למשל.

דניאלה: אוקיי.

ירון: וזה בסדר.

דניאלה: ואז אתה כבר מתכנן מה אתה עושה.

ירון: ואז אני אומר תראה, תראה, אני חשבתי הרבה פעמים על נימוקים שבגינם לא אמות. ולא מצאתי.

[דניאלה צוחקת].

ירון: אז הגעתי למסקנה שכנראה גם לי מצפה המוות. זה הכעיס אותי, אבל לא מצאתי פתרון לשאלה הזאת. אני אמות. עכשיו, כיוון שאני בן 84, עוד מעט, ובחינת תוחלת החיים, אורך החיים של בני גילי שנולדו ב-1940, כלומר…

דניאלה: חצית את הרוביקון.

ירון: היא 81 בערך. אבל יכול להיות שאחרים יאזנו את הסטטיסטיקה, סטטיסטיקה זה ממוצעים.

דניאלה: אני אדאג לזה, אבא, אני אלך… אני ארצח עבור הסטטיסטיקה.

ירון: לא, להפך. את צריכה, אני למשוך את חייהם של אחרים כדי להעלות את הסטטיסטיקה.

דניאלה: אה, אני צריכה… זה אני לא יודעת איך עושים.

ירון: את חלשה מאוד במתמטיקה תמיד היית, שכרנו לך מורים פרטיים וזה לא עזר.

דניאלה: [צוחקת קצת] נכון, נכון. סליחה, נכון, טעיתי. תגיד, אבל אתה מבין את ההיגיון הקוסמי שהשאיר אותך בצלילות ובבריאות נסבלת? יש לך השערה כלשהי?

ירון: בוודאי.

דניאלה: מה?

ירון: היעדר מוחלט של מאמץ לשמור על גופי בבריאות תקינה. [צוחק]

דניאלה: כן.

ירון: אני חושב שהלעג המר, הרצון לומר לכולם, אלה שהתאמנו כל יום, רצו עשרה קילומטר, אכלו דיאטות, והסתכלו עליי ב, בקנאה, "פאק! האיש הזה לא עושה כלום כדי להאריך ימים, והוא עובר אותה", ואני שומע איזה פנפרה, איזה תרועת חצוצרה, תרועת ניצחון, [בהתלהבות] אני עומד על תל עפר, ואני אומר, "אני מלך ההר, נה לכם, נה לכם!" יש משהו בזה. אף פעם לא הייתי תחרותי במיוחד, אבל בעניין הזה אני מודה…

דניאלה: שניצחת.

ירון: שיש לי איזה שמחה…

דניאלה: כן. ניצחת.

ירון: אני מודה, אני מודה.

דניאלה: הבנתי. אז מה שהשאיר אותך בעצם באריכות ימים, עוד אי אפשר להגיד אריכות ימים, כי אנחנו רק בתחילתה כי אתה תחייה עד מאה ועשרים.

ירון: תשוקת ניצחון. תשוקת ניצחון.

דניאלה: תשוקת ניצחון, כן ולהשאיר אבק. להשאיר אבק לחבריך.

ירון: נכון, נכון.

דניאלה: יפה. טוב, אז אבא, אנחנו נסיים כאן. הלוואי שתשאיר אבק עוד שנים רבות.

תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר.

פרקים נוספים תוכלו למצוא ביישומון כאן ובכל יישומוני ההסכתים.

ותקרא עוד בית מהשיר היפה של יהודה עמיחי, "1924".

ירון: זה הולך ככה:

[מתחילה מוזיקת סיום]

"ותמצאו מנוחה נכונה, החיים בחייהם, והמתים במותם.

ומי שזוכר את ילדותו יותר מן האחרים, הוא המנצח.

אם בכלל יש מנצחים."

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page