top of page

אבא תרחם - ילדים וקריירה

עכשיו מתחיל להתנער בך קוצר רוח. גם בי. את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך (טל ניצן). דניאלה טוענת שמאחורי ההחלטות המקצועיות שנטל ירון בחייו עומד עיוורון מגדרי וירון טוען שהבל הבלים. דניאלה טוענת שבכריכים המפוארים שהכין להם לבית הספר אפשר למצוא את רגש האשמה וירון טוען שמעולם לא הרגיש אשמה. "הרגשת", טוענת דניאלה, "רק שאתה לא יודע שזה זה".


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/02/2024.

קריינית כאן 11: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

ירון: (מקריא)

"קַמְתְּ בִּלְחָיַיִם לוֹהֲטוֹת

וּבְפָנִים מְכֻוָּצוֹת מִצַּעַר הַיְּקִיצָה.

עַצְבוּת בַּת שָׁלשׁ:

נִחוּשׁ הָעַצְבוּיּוֹת שֶׁעוֹד צְפוּיוֹת לָךְ.

בַּמֶּה יָּכֹלְתְּ לְהִתְנַחֵם.

הִמְשַׁכְתִּי לְהַדְפִּיס בְּיַד אַחַת,

לִטַּפְתִּי אוֹתָךְ בַּשְּׁנִיָּה.

אַתְּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַי –

אוּלַי עַל סֻכָּרִיָּה אוֹ עַל אַרְיֵה,

אוּלַי רַכֶּבֶת.

גַּם אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ –

עַל יָנוּאָר קַר דָּלוּחַ

שֶׁהָיָה רוֹבֵץ בֵּינִי לַמָּסָךְ

לוּלֵא נִדְחַקְתְּ כָּאן.

עַכְשָׁו מַתְחִיל לְהִתְנַעֵר בָּךְ קֹצֶר-רוּחַ.

גַּם בִּי:

אַתְּ מַפְרִיעָה לִי לִכְתֹּב אֶת הַשִּׁיר עָלַיִךְ"

דניאלה: הילדה שמפריעה לאמא שלה לכתוב את השיר אודותיה היא ילדתה של המשוררת טל ניצן, והשיר נקרא "אחר הצהריים וילדה".

אנחנו עם הפודקאסט הקצר אבא תרחם, והיום אנחנו נשוחח על המתח המובנה שכל אם מכירה אותו היטב, ולצערי אבות טיפה פחות, שבין קריירה לגידול ילדים. ואתה אבא, תצטרך לשמש כשק חבטות (צוחקים) ולהדגים את יכולתו המופלאה של הגבר להתהלך בעולם משוחרר מקונפליקטים כאלה.

ירון: השק הזה מורגל בחבטותייך.

דניאלה: אז אולי אני אתחיל עם השאלה שנוגעת קצת לי: לפני שעשית ילדים, היה לך איזשהו חזון איך אתה רוצה לנהל את חיי המשפחה?

ירון: בכנות, ואולי המשפט הזה, משפט הפתיחה, יהיה גס קצת.

דניאלה: יאללה.

ירון: אנשים יתמרמרו עליו.

דניאלה: בבקשה.

ירון: אנחנו לא הולדנו אתכם, אימך ואני, אנחנו המלטנו אתכם. כלומר, אתם הייתם פועל יוצא מיחסי מין, ללא שום מחשבה. סדר הדברים היה פחות או יותר כזה: חושקים, שוכבים, נפרדים, שווים זה לזו, מתחתנים, שוכבים, מולידים, מגדלים. מחשבות על פדגוגיה, על חלוקת מטלות, על העתיד, לא עלה כלל בדעתנו. שנינו היינו אנשים קלי דעת, ממשפחות שלא שימשו דוגמא למבנה משפחתי ברור.

דניאלה: אוקיי, אז תראה, גם אני הרי נכנסתי להריון בפגישה הראשונה. (ירון צוחק) ובעצם, לפי הספירה של הגניקולוגים, אני נכנסתי להריון לפני שפגשתי את אבי ילדיי, אוקיי? זאת אומרת, אני מכירה בית שימוש, בסדר? מכירה. אבל, בניגוד אליך, אני לוקחת אחריות על הטעויות שלי.

ירון: למה בניגוד אליי? במה חטאתי?

דניאלה: אז עכשיו אנחנו ניגש לשאלה השנייה ונברר האם חטאת או לא, בסדר?

ירון: בסדר.

דניאלה: אז האם אחרי שנולדו לך ילדים, נתת את דעתך, בנוגע לכמה זמן אתה רוצה להיות איתם? כמה זמן אתה חושב שצריך לבלות איתם? האם בחרת, למשל, את העבודות שלקחת על עצמך, בהתאם לשיקולים כאלה? נגיד, אני חייב לראות הילדים שלי לפחות שני אחר הצהריימים. היה דבר כזה? זה נקרא דרך אגב, לקחת אחריות, הבנת? לזה התכוונתי.

ירון: התשובה הפשוטה היא, ככל שהדבר זכור לי, זה לא היה בראש מעייניי. (דניאלה צוחקת) יכול להיות שהלחצים גרמו לכך שנאלצתי, כי אמא שלך תקופות ארוכות עבדה. הייתה חלוקת עבודה מסוימת, התחשבתי בצרכיה, או בצרכיכם, אבל לומר שחשבתי כיצד לתכנן את סדר הזמן שלי, או האם הקריירה שלי תוכננה בכפוף לשאלות מהסוג הזה? התשובה הפשוטה היא לא. לחלוטין לא.

דניאלה: אוקיי. אתה זוכר שיחות אבל עם אמא, למשל, על ניהול אחר הצהריים?

ירון: לא זכורות לי… תראה, העובדה שה...

דניאלה: אני רוצה להגיד לך, בינתיים אתה עושה את העבודה שלך נפלא.

ירון: איזו עבודה? כמשיב לשאלותייך?

דניאלה צוחקת: לא, לא כמשיב. כגבר טיפוסי, מניאק.

ירון: כן. אני החלטתי, אני הבנתי לאן את חותרת, ואני משרת אותך.

דניאלה: יופי.

ירון: עכשיו, האמת היא זאת: אם אתה לא זוכר דבר מה, יכולות להיות לדבר שתי סיבות: אחד, שהדבר לא היה. והשני, שהדבר היה, והיה כה שגרתי, עד שלא נתתי עליו את דעתי. אז אני לא יכול לענות לך בכינות האם תכננו? אני לא זוכר. אתם כבר ילדים מבוגרים. אני לא זוכר מה היה לפני 50-60 שנה, וכיצד ניהלנו את משפחתנו.

דניאלה: אתה זוכר אותך בגינות?

ירון: בוודאי.

דניאלה: כן?

ירון: כן.

דניאלה: עושה את התנועה המשעממת הזאת עם היד?

ירון: מה זה התנועה המשעממת הזאת?

דניאלה: ככה, שדוחפים נדנדה במשך חצי שעה?

ירון: אני חושב, יותר מאימך.

דניאלה: באמת?

ירון: כן, ללא שום ספק.

דניאלה: אני זוכרת שאחד הבילויים שלנו אחר הצהריים בתור ילדים קטנים, עוד לפני שנסענו לפריז, זאת אומרת, עד גיל 4 בערך, היה שהייתם לוקחים אותנו לבית הקברות. (צוחקת)

ירון צוחק: לבית הקברות? לאיזה צורך?

דניאלה צוחקת: לרוץ בין המצבות ולקפוץ.

ירון צוחק: איזה בית קברות היה זה? ירוש…

דניאלה: אני לא יודעת, אני זוכרת בתי… כל הזמן אני זוכרת בתי קברות.

ירון: זה היה בירושלים. הר הזיתים עוד לא שוחרר. אז איזה בית קברות צריך היה להיות?

דניאלה: לא יודעת, תחשוב.

ירון: בסנהדריה? באיזה מקום?

דניאלה: אני לא יודעת.

ירון: מה?

דניאלה: אני זוכרת בית קברות. מלא, מלא, מלא. בבית הישן שלנו, לפני ימין משה, לא היינו מול בית קברות, ליד בית קברות?

ירון: לא. הייתם ליד פרדס נפלא, של שבעה דונם שהיה ליד.

דניאלה: לא. אני לא זוכרת שום פרדס. רק זוכרת מצבות וקפיצות.

ירון: אני חושב שאת השלכה מהעצבות המלווה אותך כל חייך. את חושבת על מוות, את חושבת על גורל. אני חושב שאין לזה שום קשר.

דניאלה: אולי הפוך.

ירון: מה?

דניאלה: אולי הפוך. שם נטבע בי הפחד מוות.

ירון: אוקיי.

דניאלה: אתה זוכר איך לקחת על עצמך, למשל, את תפקיד המפרנס? למה זה היה כל כך ברור שזה התפקיד שלך?

ירון: אני לא לקחתי על עצמי את תפקיד המפרנס. ברור היה שאנשים הולכים לעבודה. אמי עבדה, אבי עבד. שניהם הביאו את פרנסתם בקושי רב.

דניאלה: נכון, דווקא אתה בא מדוגמה אחרת. כאילו איכשהו, בבית הגידול שלך, היחסים בין המפרנסים למבזבזים היה אחר.

ירון: אמי הייתה אחראית לכל. זאת האמת. אני… אבי, כפי ששוחחנו על כך בשיחה אחרת, היה עצלן, בטלן, וחסר כישורי חיים. חייו היו בתיאטרון וב"כסית".

דניאלה: כן.

ירון: בבית הקפה "כסית". אז אני לא מהווה דוגמה, אבל ברור לגמרי היה שאני הולך ללמוד בתום השירות הצבאי ולעבוד. אין ברירה אחרת. לא איך… איש לא פירנס אותי. והחיי העבודה שלי היו המשך של...

דניאלה: אבל אמא רוב שנותיה, זאת אומרת, נכון שהיא עבדה, אבל היא תמיד עבדה בחצאי משרות כאלה, או בעבודות...

ירון: היה משהו בלתי מחייב לחלוטין במסלול עבודתה.

דניאלה: נכון.

ירון: היא בחרה בתחומי עיסוק כאלה, שהלמו את מזגה, את תענוגותיה. היא עיצבה בובות, היא עיצבה בגדים, היא הייתה בעלת בוטיק.

דניאלה: אבל בלתי מחייב, זה הצד שאפשר גם להגיד, היה משהו מאוד מחייב בצורה שבה היא החזיקה את הבית.

ירון: אם את חותרת לשאלה האם מישהו דאג לחשבון הבנק? זה הייתי אני.

דניאלה: כן.

ירון: אין שום ספק. אמא שלך דאגה לרוקן את חשבון הבנק.

דניאלה: כן (צוחקת). אבל אתה לא יכול לתת סימנים איך הדבר הזה יתרחש.

ירון: לא.

דניאלה: לא.

ירון: אני חושב שזה היה טיפוסי לדורי.

דניאלה: בדיוק.

ירון: אבל כל חבריי, נשותיהם עבדו, נשותיהם למדו באוניברסיטה.

דניאלה: לא החברות של אמא.

ירון: החברות של אמא פחות. זה היה גיל מעט יותר מבוגר. אמך הייתה מבוגרת ממני.

דניאלה: אני זוכרת את אמא ואת החברות שלה, בעיקר עם שקיות.

ירון: זה הזיכרון שלך. אבל זה לא מדויק. זה לא מדויק. כולם עבדו. זה לא נכון. נכון שהגברים הם שהיו אחראים לחשבון הבנק בסופו של דבר. משא האחריות נפל אליהם.

דניאלה: אז אתה יודע, זה נורא מוזר, כי גם אצלי, למרות שאני, אתה יודע, אני מגיל מאוד מאוד צעיר הייתי, אני חושבת, עם תודעה פמיניסטית…

ירון: לא זו בלבד. את בגיל 15 כבר הלכת לעבודה.

דניאלה: נכון. ובכל זאת, אני זוכרת שאחרי שנולדו לי הילדים, ורובנו הינקנו, כי קראנו את "עקרון הרצף", שזה… זה ספר נוראי, מטופש. (ירון צוחק) והיה נדמה לנו שאנחנו צריכים לשאת את הגורים על ה… לא יודעת. ומה שקרה זה שאם את קמה בלילה, ואת מתחילה להיות זאתי שמבינה יותר את הילד. את גם זאתי שמחליטים אז שהיא נשארת בבית.

אני זוכרת את כל החברות שלי, כולן. מוכשרות, וכולן למדו באוניברסיטה, וכולן עם עבודות יותר טובות משלי. בסופו של דבר, זה קרה גם להן. וזה נורא, נורא מוזר.

ירון: ראשית כל, אני הוא זה שקם בלילה. את זה אני זוכר בתכלית הזיכרון. אני הוא זה שקם בלילה.

דניאלה: באמת?

ירון: כן. אמך התהפכה מצד לצד, היא התקשתה בקימה. אני, בדרך כלל הוא זה שקם בלילה.

דניאלה צוחקת: אני מתקשה...

ירון: אני סותר, אני סותר…

דניאלה: אתה לא צעקת עלינו להפסיק לבכות פשוט?

ירון: זה עניין אחר לגמרי. (דניאלה צוחקת)

דניאלה: קשה לדמיין מה קורה כשאתה קם בלילה.

ירון: אני עבדתי בעיקר בלילות, בגלל המקצוע שלי. אני עבדתי בעיקר בלילות.

דניאלה: אתה יודע שיש ילדים שלא ניגשים אליהם, הם פשוט מפסיקים לבכות. זה לא הייתה השיטה שלך?

ירון: תראי, הדרמה של חיי, שכרוכה בגילכם הצעיר, הייתה שאתם הפרעתם לי לישון.

דניאלה: או, בדיוק.

ירון: וגם חטפתם בתחת בגלל זה.

דניאלה: נכון, נכון.

ירון: כי את נולדת שנה בערך אחרי אחיך, ושוב באותו חוסר תכנון אופייני למשפחתנו.

דניאלה: דרך אגב, אתה יודע שאמא ואני, אני לא יודעת אם שמת לב לזה: ילדנו באותם גילאים, אותם מינים, ובאותם הפרשים.

ירון: נכון.

דניאלה: אורי, אני ועידית, זה בדיוק כמו מיכאל, תמרה והללי.

ירון: נכון.

דניאלה: אותם הפרשים, אותם מינים, אותם גילאים גם ילדנו.

ירון: איך את מסבירה את זה? גורל? או חינוך? עיצוב?

דניאלה: לא. משהו שטוב להזכיר אותו בתוכנית. זה הכל. (שניהם צוחקים)

ירון: אין לו שום משמעות.

דניאלה: שום משמעות.

ירון: אין לו שום משמעות.

דניאלה: כן.

ירון: אז בעיקר הפרעתם לי לישון. זה החוויה המכרעת של ילדותכם. ילדים שמפריעים לאבא לישון. בצהריים, כי הוא עובד בערב.

דניאלה: איך החלטת שאנחנו נוסעים לפריז?

ירון: לא התמניתי לתפקיד שבו חשקתי ברדיו. הייתי משוכנע שאני צריך להיות מנהל מחלקת ענייני היום ברדיו ומתברר שהפוליטיקאים, הרדיו היה אז כפוף למשרד ראש הממשלה, חשבו שאני פרחח ואסור להפקיד בידי תפקיד כה חשוב. ומתברר לי, להפתעתי הגמורה, שגם חבריי סברו. חבריי לעבודה, שהיו כפופים לי במידה מסוימת, חשבו שאני רע מזג ורע מאוד.

דניאלה: אולי צעיר או חסר ניסיון?

ירון: לא, לא. ניסיון היה לי. ואני הייתי בטוח שאני מוכשר ביותר לתפקיד הזה. לתימהוני, לא הייתה הסכמה מוחלטת בעניין זה. ואמרתי שאני מתפטר ברדיו, ואכן התכוונתי לזה. וכדי להשאיר אותי ברדיו, הסכימו לתביעתי לסוע לשליחות בפריז. עכשיו לא הייתה לי שום הכשרה לזה. צרפתית לא ידעתי. את העולם לא הכרתי. הייתי אולי בחוץ לארץ, פעם אחת בקפריסין קודם לכן. דברים כאלה עשויים היו להיות רק אז. בתקופה שעוד שיטת המכרזים לא הייתה קיימת, ושליחויות מהסוג הזה היו נתונות במידה…

דניאלה: אמרו לך תהיה כתב שלנו בפריז, זאת אומרת, בלי שיש לך את השפה.

ירון: אני לא יודע שפה, אני לא יודע כלום. לא יודע על העולם. אבל אמרתי תוך חודשיים אני אלמד צרפתית. ואכן, למדתי צרפתית במידה מספקת להגיד ברדתי מהמטוס באורלי, שדה התעופה של פריז, סילבוס פלט. (דניאלה צוחקת) כי לא ידעתי שחלק מהעיצורים בצרפתית אינם מבוטאים. אבל ישבתי ולמדתי במשך חודשיים, המשפחה נשארה בארץ, אתם נשארתם בארץ. ולמדתי בשקדנות רבה ותוך זמן קצר יכולתי לקרוא עיתון ולהתבטא, ואפילו לראיין במידה מסוימת.

דניאלה: מדהים.

ירון: המשפחה חייתה בפריז בערך שלוש וחצי שנים, ארבע שנים.

דניאלה: נכון. אני זוכרת את זה היטב.

ירון: אתכם שלחנו כדי להיפטר מכם לאיזה גן ילדים יהודי, לפי שיטת מונטסורי, הייתם אומללים נורא, אבל אני לא חשבתי שזו בעיה. כך, זה דינם של מהגרים, אתם תלמדו צרפתית…

דניאלה: אני לא חושבת שזה היה מונטסורי, כי אני זוכרת שהיכו אותנו על האצבעות של הידיים, עם מקל. ולא מונטסורי. אבל רגע, את כל הסיפור הזה אני רוצה לשמוע...

ירון: מונטסורי, זה היה גן מונטסורי, זה לא עובדה שאני יכול לשכוח.

דניאלה: ומונטסורי… אולי ניסיתם להתקבל, ולא התקבלתם?

ירון: לא, לא, לא, היית בגן מונטסורי, רוב הזמן ישבת מתחת לשולחן.

דניאלה: ומונטסורי. נכון, בתור עונש.

ירון: נכון.

דניאלה: נכון, נשארתי מתחת לשולחן של המורה, עם הרגליים של המורה. אבל רגע, אבא, אני לא רוצה לשמוע את כל הסיפור הזה כדי להחמיא ליכולת הלמידת לשונות שלך, ולא יודעת איך להגיד את זה. אני רציתי לשאול על נוהל קבלת ההחלטות, ולשאול האם אתה מבין שיש בזה משהו מאוד מצ'ואיסטי?

ירון: לא.

דניאלה: גם במחשבה, אגב, שהיית צריך להתקבל ולא התקבלת. גם במחשבה שאתה יכול להגיד כן לדבר כזה וגם בדבר הזה שאתה מחליט לעקור את משפחה וילדים קטנים מסביבתם, בלי לחשוב על זה שנייה. האם עבר לך בראש המחשבה שיהיה לנו קשה להתאקלם, נגיד?

ירון: לא, לא, לחלוטין לא. (דניאלה צוחקת) זה לא עלה בדעתי. אמך נלהבה לנסוע לפריז, אז לא היה פשוט כל כך להיות בחוץ לארץ או לקבל שליחות כזאת. זה הייתה מתנה. ואמך סגרה את הבוטיק, או מכרה את חלקה בבוטיק משגשג שהיה לה בירושלים ונסענו לפריז, לשמחתה אגב. אני לא ראיתי שנסיעה לפריז זה עונש. לא על משפחתי, וודאי שלא לי.

דניאלה: נכון. לא, לא, זה יכול להיות דבר מדהים. השאלה היא האם… אם עירבת אנשים נוספים או מחשבות נוספות על הדבר הזה?

ירון: לא, לא, לא, לא, לא. היה ריאלי שאני צריך לנסוע לפריז, שאני ראוי לנסוע לפריז, שחילצתי ממעסיקיי, מתנה מאוד מאוד יפה, שהשפיעה אחר כך על כל תפיסת עולמי, על היכרותי עם אירופה, והיה לזה משמעות גדולה מאוד, בעקיפין, גם לחיי המשפחה.

דניאלה: פשוט בא לי לריב קצת, בסדר? אז אני רבה.

אז אני רוצה להגיד, גם ההתלהבות של אמא נבעה מהתפיסת עולם שלה, שהיא רואה את הצלחתך כהצלחתה. היה שם איזה שיבוש בדבר האוטונומי הזה. ולכן זה שאתה אומר לי, גם אמא שמחה, זה מעציב אותי שאמא שמחה.

ירון: למה?

דניאלה: כי אמא לא הייתה צריכה לשמוח מזה שהיא עומדת עכשיו ארבע שנים, לגדל ילדים בפריז.

ירון: מי אמר לך לגדל ילדים? הרי לא גידלנו ילדים. הפקדנו אתכם…

דניאלה: מה אמא עשתה בפריז?

ירון: אמא עסקה בדברים שהיא מאוד אהבה.

דניאלה: מה? גניבת כובעים מחנויות. מה עוד היא עשתה?

ירון: היא ניסתה, בלי הצלחה ניכרת, ללמוד צרפתית.

דניאלה: כן.

ירון: היא כן, עשתה את מה שהיא אוהבת. היא התמסרה לתענוגות הבשר מה שנקרא. וזה היה טוב מאוד.

דניאלה: אז זה?

ירון: נו, מה רע בזה?

דניאלה: אז ב...

ירון: הלוואי שזה, התפקיד היה מתהפך ואני הייתי גונב כובעים מחנויות.

דניאלה: אני חושבת שיש לפעמים, אני חושבת שיש לפעמים שנים שהן שנים נורא מעצבות. שאם אתה, במשך חמש שנים, נוטל חופש מעבודה וממחשבות על קריירה וממחשבות על קידום ומסקרנות אינטלקטואלית, בסופו של דבר, זה משהו שילווה אותך אחר כך.

ירון: תראי, עוד פעם את מנסה לכפות על פרט, משלים מתחום ה…

דניאלה: פמיניזם.

ירון: תיאוריה הפמיניסטית.

דניאלה: כן, לא משלים.

ירון: אמא שלך בגיל 16 וחצי הלכה לגרעין והייתה שבע שנים בקיבוץ בצפון ועבדה שם במשתלה ואחר כך הלכה ללמוד, בלי הצלחה יתרה, אולי לא… היא הייתה נערה פרועה, ואני זה שנטלתי את האחריות לפרנסת המשפחה מה פה… אבל שום דבר לא נעשה ללא התייעצות עמה, לא נכפה עליה.

דניאלה: אז נעזוב את הסיפור האישי שלכם.

ירון: אז אני מוכרח לומר משהו בסגנונו של ישעיהו ליבוביץ'.

דניאלה: בבקשה.

ירון: הבל! (דניאלה צוחקת)

דניאלה: אוקיי, נעזוב את הסיפור שלכם, בסדר? נעזוב את הסיפור שלכם. האם במבט, אתה בסך הכל אדם מבוגר, ואתה ראית את חייך ואת חיינו של ילדיך, ובכלל איך העולם השתנה. האם אתה מבין יותר את המאבק בין המינים?

ירון: לחלוטין. אני רואה את עצמי כפמיניסט, ואני חושב שאת תעידי, שיש לי שתי בנות ושני בנים, שמילדות אמרתי לכם: לימדו מקצוע שיפרנס אתכם. לעולם אל תהיו תלויים בבן זוגכם. ועל העלבון הכי קטן, על האלימות הכי מצומצמת במשפחתך או בזוגיותכם, קחי מזוודה ולכי. ואמרתי לכם את זה מגיל מאוד מאוד צעיר. אני לא זוכר אם את, אני לא בטוח שאת זוכרת את זה, אבל אם את לא זוכרת את זה, זה סימן שזה כל כך טבעי בשבילך. ואכן כך, שתיכם עשיתן קריירות ואתן משכילות יותר מבעליכם, או לא פחות מהם, ופרנסתכם… לא, עידית אחותך היא עובדת סוציאלית, אחרי שהיא למדה עוד…

דניאלה: אני הכי כבשה שחורה, אני אין לי תואר. על מה אתה מדבר?

ירון: זה לא חשוב, אבל את מפרנסת? לא פחות מאישך.

דניאלה: כן, כן.

ירון: לא פחות מאישך. ואחותך הקטנה עשתה שתי קריירות, פעמיים תארי MA, אף אחד לא הפריע לה, בעלה תמך בה. מה את… אנחנו לא משלים מוצלחים. נו, אנחנו לא משלים מוצלחים.

דניאלה: אני מסכימה עם ה… סיפה, ככה אומרים אבא?

ירון: מצוין. את יכולה לומר סיפה.

דניאלה: אבל אני חושבת, אני חושבת שדווקא, דווקא האמביציה שלי, נבעה מתוך התבוננות ביחסים שלך ושל אמא.

ירון: אז עניין שלך. ממה את צמחת. אבל עובדה היא שהעניין הצליח.

דניאלה: אוקיי, אבל לא מטעמים פמיניסטים, אלא הפוך. בעיניי, קצת הפוכים.

ירון: את משליכה את...

דניאלה: אוקיי, בסדר.

ירון: את ההווה שלך על עברך.

דניאלה: לא, אני צמחתי מתוך עברי…

ירון: בסדר, בסדר.

דניאלה: אל עתידי הקטן.

ירון: המסקנה הסופית היא, והתמונה הסופית היא…

דניאלה: שאתה מושלם.

ירון: לא שאני. יש לי שתי, אני חוזר על זה, יש לי שני בנות, שתי בנות. זה יפה דווקא התירוץ הזה. שני בנות ושתי בנים. אוקיי? ושני הבנות האלה, שני הבנים, שני הבנים, נקודה…

דניאלה: אני מתקשה, אני חושבת שאני מתקשה לשכנע אותך מה ביחסים שלך ושל אמא נראים לי היום מקולקלים.

ירון: לא, את לא מתקשה. כך את… כך את רואה את הדברים, בסדר גמור.

דניאלה: טוב.

ירון: לא יכול לערער על זה.

דניאלה: אוקיי.

אז רציתי לדבר איתך על עוד משהו שאני זוכרת מאוד מילדות. מכיוון שהיית אב מאוד עסוק ומאוד לא נוכח, בכל זאת מדי פעם היו לך מופעים, שבהם כנראה הרגשת מספיק אשם שלא היית איתנו, ואז היית עושה איתנו דברים מטורפים.

ירון: לא חשתי מעולם רגש אשמה. (דניאלה מתפרצת בצחוק) לא, בוודאי לא בעניינים כאלה.

דניאלה: אני חושבת שחשת, אתה פשוט לא יודע שחשת. אבא אתה לא יודע הרבה...

ירון: אני מתעב את הפסיכולוגיזם הזה. את לא יודעת, את מוציאה אותי מדעתי. כן?

דניאלה: חשת אשמה.

ירון: כן?

דניאלה: חשת אשמה.

ירון: את, מהפקולטה למגדר, או איפה שאת לא מתחנכת, מסתובבת שם בפקולטה… את מנסה להשליך, לשנות את ההיסטוריה.

דניאלה: אז למה… מה הייתה המוטיבציה, למשל, יום אחד להודיע לנו שאנחנו נוסעים לחוף של רפי נלסון לארבעה ימים. לקחת את האוטו, שמת אותנו, הכל היה כזה… הרפתקני בצורה מטורפת, ונסענו לאילת לחוף של רפי נלסון, ובילינו שם…

ירון: באילת את מתכוונת.

דניאלה: באילת, כן.

ירון: וזה היה טוב?

דניאלה: מה? רצית לבלות איתנו?

ירון: אני מניח שכן.

דניאלה: מוזר. אתה זוכר את הכריכים שהכנת לנו בבוקר, לבית הספר?

ירון: אני לא זוכר, אבל כמה פעמים את כבר הזכרת לי את זה, כי כנראה את רואה בזה מעשה יוצא דופן.

דניאלה: נכון. מאוד.

ירון: נו, תסבירי.

דניאלה: אני זוכרת שהיית קם מוקדם, מכין לנו כריכים, דרך אגב, כריכים שמתחילים בצד אחד מאוד גבוה, מאוד עבים, ונגמרים כמו נייר פרגמנט. הם תמיד היו יותר... ובצד כמו משולש, הם התחילו, התחילו… מצד אחד של הסנדוויץ' אי אפשר היה לפתוח את הפה כדי לקחת ביס, מהצד השני הם היו… לא משנה.

ירון: כך איל שני רצה.

דניאלה: כן, נכון. חניך של איל שני. ואז היית לוקח אותנו לבית ספר גם.

ירון: כן.

דניאלה: זה היה נחמד.

ירון: אני שמח.

דניאלה: זה היה ממש היה נחמד.

ירון: זה מתוך הרגשה פשוטה של חובה לילדים, אני לא יודע, צריך להביא אתכם בזמן לבית ספר, לסמוך על אמא שלכם אי אפשר.

דניאלה: אבל זה היה משהו שהוא לא היה מגיל אפס, זאת אומרת, זה לא משהו שעשית תמיד לא זוכרת באיזה כיתה, ה', ו' פתאום החלטת שאתה נכנס לדבר הזה. זה לא מתוך איזושהי תחושת...

ירון: אשמה, אשמה…

דניאלה: לא. כן. אשמה.

לא, לא, אני לא יודע…

דניאלה: מה את רוצה מהאשמה הזאת?

ירון: לא, השיחה הזאת מרתקת מבחינה אחרת.

דניאלה: כן.

ירון: מבחינת מבט חיצוני.

דניאלה: כן, כן? (מחכה לתשובה)

ירון: אני מנסה להביט עכשיו בעין שלישית. כן, ואני רואה איך צד אחד מנסה לספר את סיפור חייו, כופה את העובדות… לא, כן, כופה את העובדות על סיפור חייו ומשתמש בה לצרכיו.

דניאלה: ואתה לא חושב שאנחנו עושים את אותו דבר?

ירון: אני מנסה לדווח על העובדות כפי שהן. את שואלת אותי האם אני פעלתי מתוך…

דניאלה: לא, אתה גם נותן להם פרשנות, אתה גם נותן להם פרשנות. לא להיתמם.

ירון: מה פרשנות? את שואלת אותי האם מתוך רגש אשמה הכנתי סנדוויצ'ים.

דניאלה: לא, אז בסדר, זה בסדר.

ירון: (מרים את קולו בעצבים ובחצי צחוק) ואני אומר לך שלא הכנתי סנדוויצ'ים מתוך רגשי אשמה.

דניאלה: אוקיי.

ירון: ומה אני אעשה?

דניאלה: בסדר.

ירון: הכנתי סנדוויצ'ים כי אבא צריך להכין סנדוויצ'ים לילדיו ולהביא אותם לבית ספר. מה קרה? הייתה מכונית אחת וצריך להביא אתכם לבית ספר, כי אחרת לא תגיעו לבית ספר. רגש אשמה!

דניאלה: למה? היה אוטובוסים, נסעתי כבר בגיל שש באוטובוסים. לא, זה היה כאילו כמו פתאום שהורים נותנים גט-טקסי לילדים. זה לא היה משהו, היה צריך להביא אותנו לבית ספר. לפני זה נסענו באוטובוס, הלכנו ברגל. פתאום יום אחד התחלתי לקחת אותנו.

ירון: בגיל שש לא נסעת באוטובוס.

דניאלה: בוודאי שנסעתי.

ירון: ככה את זוכרת?

דניאלה: אבא, בכיתה א' נסעתי לתל ברוך באוטובוס. פתאום החלטת שאתה רוצה לפנק אותנו. זה מה שהיה יפה.

ירון: זה יפה?

דניאלה: מאוד.

ירון: נו, מה את רוצה?

דניאלה: אז אתה מוכן?

ירון: מה? אז לא מתוך רגש אשמה…

דניאלה: זה סתם מתוך רצון להקל..

ירון: לא, לא, לא.

דניאלה: זה היה פינוק. זה מה שהיה יפה בזה, שזה היה פתאום פינוק.

ירון: יפה מאוד. נו?

דניאלה: אוקיי. אני מספרת באמת סיפור טוב…

ירון: אז מה, איך זה מסתדר עם התזות הפמיניסטיות שלך?

דניאלה: כי בעיניי הרצון הזה פתאום לפצות, קשור אולי לתחושת… בסדר, לא צריך. אז אל תרגיש אשם.

ירון: תודה.

דניאלה: אז אני אולי אני אסיים בסיפור הבאמת מצחיק, אוקיי? שכל כך רצית לבלות איתנו ולקחת אותנו לבית ספר (צוחקים שניהם) ש… אתה זוכר את התקופה שהיה לך אופנוע?

ירון: כן, בוודאי.

דניאלה: אוקיי. ואני לא יודעת למה, אם זה הייתי רק אני שהיית לוקח אותי לבית ספר, אז היינו נוסעים על האופנוע. ואם היית עושה סיבוב לשלושתנו, כי לא כולנו התחלנו באותה שעה, אז היית לוקח אותנו ברכב. והיה בוקר אחד שהכנת לי את הסנדוויץ' המשולש המעוות הזה (שניהם צוחקים) ואמרת לי: בואי ניקח אותך על האופנוע, בסדר? ושמחתי. גם זה נורא כיף לנסוע עם אבא על אופנוע. וכבר התנעת את האופנוע מבחוץ, ולא הספקתי לעלות על האופנוע ונסעת.

ירון: כן.

דניאלה: לקחת אותי לבית ספר, אבל אני רק לא הייתי שם.

ירון: (צוחק) נו?

דניאלה: זה נורא נורא יפה, כי בדרך כלל, אנשים די ערים לזה שהם לוקחים מישהו שאיננו. זאת אומרת, לוקח להם, אני יודעת, נגיד, שנייה או שתיים להבין שלא יושב מאחוריהם אף אחד. (שניהם צוחקים) אבל לך, זה לקח… הגעת לבית ספר ורק כשהורדת אותי, רק כשאמרת לי: רדי, שמת לב שאני לא שם. בבקשה, תמשיך משם, מה קרה? אתה זוכר?

ירון: אני חושב שאני חששתי שנשמטת במהלך הנסיעה.

דניאלה: נכון.

ירון: ועכשיו את כמו איזה חתול דרוס, שוכבת על הכביש.

דניאלה: ונסעת חזרה מבוהל.

ירון: ונסעתי בבהלה.

דניאלה: נכון.

ירון: ומצאתי אותך מחכה ליד הבית.

(שניהם צוחקים)

דניאלה: שיקחו אותי, נכון.

ירון: מה זה אומר בעצם?

דניאלה: אז אני אגיד לך, לדעתי היית מרוכז במעשה הטוב שאתה צריך לעשות כן? אבל העניין של לשהות איתנו, פחות עניין אותך. כי העובדה שלא שמת לב שאני ישנה או איננה, היית מרוכז במחשבות בטח על את מי לראיין. מה חשבת בזמן שנסעת על האופנוע כשאני איננה? בן אדם לא נוסע עשר דקות על אופנוע בלי להרגיש שאין מאחוריו אף אחד?!

ירון: חשבתי שזה מרד הגבר נגד אכיפת הפמיניזם. או איזו שטות אחרת.

דניאלה: הבנתי.

ירון: מה חשבתי? חשבתי איך להגיע לבית ספר. מה חשבתי?

דניאלה: הבנתי, בסדר. אוקיי, אנחנו לא נסכים. לא נורא. אין לנו הרבה תוכניות שאנחנו רבים, אז רבנו.

ירון: זה לא היה נורא.

דניאלה: אז בואו נסיים אבא, עם שיר של אורלי עסיס, שהיא משוררת צעירה, שנקרא "הפיר", והוא לקוח מתוך ספר השירים שלה שנקרא"מה עכשיו אמא?" בגדול זאת גם ההמלצה שלי. לא לחכות לתנאים מתאימים כדי לעשות את מה שאת רוצה לעשות.

תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר. תודה לכם, המאזינות והמאזינים. ניפגש שוב ממש תכף. בינתיים אפשר להקשיב לכל הפרקים הקודמים, בכאן הסכתים ובשאר היישומונים.

אבא?

ירון: (מקריא) "הפיר":

"לא בחדר.

לא מאחורי דלת.

לא אחרי מקלחת, נקייה,

כתבי, כשבידך חיתול עם צואה,

נוזל חם ושמנוני זולג על עורפך,

מישהו הרגע צעק עלייך,

צעקת חזרה,

השכנים שמעו הכל,

האסלה עולה על גדותיה,

הלילה לא יהיו לך שעות שינה,

בחוץ, מישהו ניפץ שמשה,

אינך יודעת להפסיק את האזעקה,

והפיר שברצפה.

עכשיו".

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page