תן גרון בריא לצעוק מכאב, ולב בריא לשברון הלב, ועיניים בריאות לראות כמה שחור, ושיניים בריאות שיהיה מה שינשור - תן לנו בריאות (חנוך לוין) עדויות משעשעות על ניהול הבריאות הקלוקל בחייו של הפציאנט ירון, חוסר הנכונות להתאמץ למענה ומסקנה נחרצת לגבי ספורט.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/04/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
"ימות החורף עברו בלא טובה. לא נרפאתי מחולי אחד עד שנחליתי חולי אחר. הרופא נעשה אורח קבוע אצלי. פעמיים שלוש בשבוע היה בא לבדקני. מישש את הדופק וכתב לי רפואות. החליף סממנים בסממנים ועצות בעצות. כל השעות כולן נעשו צייתניות לרופא וכל הבית נתמלא דברים שמתרפאים מהם, וריחם כאחד מששים מסימני המוות. גופי תשש ושפתי נתפצעו. גרוני ניחר ולשוני העלתה קרום וכלי הדיבור לא נענו לי אלא לשיעול. וכבר נתייאשתי ממני. אבל הרופא לא נתייאש. היה מוסיף סממנים על סממנים ומשנה שם מחלתי. בכל זאת שינוי לטובה לא ראינו".
דניאלה: זאת הייתה הפתיחה של הסיפור הקצר והנהדר של ש"י עגנון "מדירה לדירה", שבה אנחנו מתוודעים לדמות ראשית, איש חולה, לא ברור במה, שהתרופה שעליה המליץ לו הרופא היא לעבור להתגורר בתל אביב. כי שם ורק שם, בתוך הרעש והלכלוך ובכי התינוק הבוקע מהדירה הסמוכה, בתוך חוויה של סבל, אפשר לשפר את הבריאות.
ירון: [צוחק] שלום לך.
דניאלה: זה סיפור נהדר.
ירון: נכון.
דניאלה: אנחנו עם החוג שלי "אבא תרחם", והפעם אבא, אני רוצה שנדבר על מלאכת הבריאות, או על ניהול חולי, כי להיות אדם מבוגר זו טרחה לא קטנה.
אתה זוכר את היום שבו הרשויות הודיעו לך שאתה אדם מבוגר? ביטוח לאומי, תעודת אזרח קשיש, משהו שקיבלת, איזו הודעה רשמית?
ירון: אהה… לא.
דניאלה: שבאופן רשמי?
ירון: לא, אני זוכר שניסיתי לדלג על חומה בפתחה של חצר. ופתאום חשבתי, האם העקב שלי יתקל בחומה, או שאני אצליח להעביר אותה בדילוג כפי שהייתי רגיל במשך שנים? ואמרתי לעצמי, "ירונ'לה, יכול להיות שאתה לא תעבור את החומה". ואז אמרתי לעצמי, "אתה זקן".
דניאלה: אבא, אבל זה הגיל שלי.
ירון: נכון, בערך.
דניאלה: נו.
ירון: נו, מה אני יכול לעשות?
דניאלה: אני בכל זאת רוצה למצוא קצת יותר הבדלים ביני לבינך.
ירון: [צוחק]
דניאלה: אוקיי?
ירון: אז מתי אמרו לי? תראי, אני קיבלתי תעודת זקן, אני לא זוכר, מתי מקבלים אותה? ביציאה לפנסיה?
דניאלה: אני לא יודעת, כי אני לא קיבלתי.
ירון: אני לא זוכר. אני לא זוכר. מהו הגבול בדיוק בין גיל העמידה לבין הזקנה, או כפי שאוהבים לקרוא לזה עכשיו, הגיל השלישי, או גיל הזהב, או כל מיני שמות מכובסים, מטונפים כאלה שאני שונא שנאת מוות.
דניאלה: אהה, לא מזמן שמעתי "הגיל החופשי".
ירון: הגיל החופשי, כן.
דניאלה: כן.
ירון: איזה חופשי, חופשי, כולי כבול בייסורים, כן.
דניאלה: אוקיי. אז מה המחלה, או ההידרדרות הגופנית, שמטריחה אותך הכי הרבה?
ירון: אוהה, עכשיו?
דניאלה: כן.
ירון: את לא תאמיני, יש לי מחלה נדירה, שהיא מין סרטנצ'יק.
[דניאלה צוחקת]
ירון: כלומר, כשגילו אותו, הרופא אמר לי, אתה לא תמות מזה, אבל היא תעשה לך את המוות.
דניאלה: אוקיי.
ירון: "חחחח" ואחר כך הוא גיחך. אני לא צחקתי, זאת מחלת עור, שהתרופה היחידה לה, או הדרך לשכך אותה, זה פוטותרפיה. את רוצה לדעת מה זה פוטותרפיה?
דניאלה: כן.
ירון: אני אתאר לך את ה… את תהליך הריפוי. אני בא למחלקת העור בבית החולים איכילוב, אני משתדל לבוא מוקדם, כדי שלא יהיו שם הרבה מצטופפים. נורא משוכלל.
דניאלה: מאוד, מאוד.
ירון: אתה מקבל בטלפון שלך…
דניאלה: בטח.
ירון: התכונן! עוד מעט יקראו לך לחדר J351.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: ואז… [צוחק] אבל אני, כיוון שאני לא שומע היטב…
דניאלה: [צוחקת]
ירון: אז…
דניאלה: אתה צריך להסתכל.
ירון: אני לא סומך על ה-public address, אני לא סומך על הרמקולים, אז אני כל הזמן, העיניים שלי נעוצות בתוך הצג.
דניאלה: כן.
ירון: סוף סוף מודיעים לי, J354, זה וזה, תלך לדלפק, שם אני מקבל פתק, ונכנס לחדר התפשטות, חדר הלבשה.
דניאלה: כן.
ירון: שסמוך לחדר הטיפולים.
דניאלה: נכון, זה חדר נורא נורא קטן גם…
ירון: ואז…
דניאלה: זה קיטון.
ירון: כן, קיטון כזה, ואז אני מרחם על עצמי… משהו. לבד, בתוך החדר הזה, עם תחתונים. ואז היא פותחת מבפנים את הדלת, ואני נכנס פנימה, אני נכנס לתוך תא, שדומה לתא טלפון מתקופת המנדט, אבל כל הדפנות שלו מצופות בפנסים אדירים, ואני חובש לראשי ציפה, אני עם ציפה על הראש.
דניאלה: [צוחקת] מה זה ציפה?
ירון: ציפה של כר.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: ציפה של כר, שצריכה להגן על הפנים…
דניאלה: למה?
ירון: מפני האור, מפני הקרינה.
דניאלה: מה, מבד? היא עשויה מבד?
ירון: מבד! ציפה!
דניאלה: מה זה?
ירון: ציפה של כר.
דניאלה: לא מצנפת של קו קלוקס קלאן?
ירון: לא, לא, לא, ציפה של כר. ועל הציפה, אני מרכיב משקפיים שחורים.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: עכשיו, אני חושב על עצמי, תוך כדי כך שאני לבוש ככה.
דניאלה: יש לך צילום של זה?
ירון: לא. ביקשתי אותה לצלם אותי, היא אמרה שזה לא אתי.
דניאלה: וואו.
ירון: אמרתי לה, אני מת שתצלמי את זה…
דניאלה: נכון.
ירון: אני שולח את זה לילדיי ולכל חבריי. היא לא רצתה בשום פנים ואופן.
דניאלה: לא רצתה, אוקיי.
ירון: אז אין לי עדות.
דניאלה: עומד אדם, שמנמן.
ירון: עומד אדם, ואז אני שומע מעבר לדלת, היא אומרת: "שתיים וחצי דקות". ואז שתיים וחצי דקות, אני שומע טרטור כזה: בררררר, זה הפנסים האלה מטרטרים. גמרנו! אני יוצא תוך כדי זה שזה מטרטר, היא אומרת לי: "להתראות". היא הולכת כבר…
דניאלה: רגע, אבא, אתה דילגת על שלב, שאותו אני כן מכירה.
ירון: כן?
דניאלה: שהיא אומרת לך להרים ידיים ולהוריד ידיים ולהרים ידיים ולהרים ידיים ולהוריד ידיים.
ירון: לא, הייתה בעיה מסוימת.
דניאלה: כן, את הבעיה אני רוצה שתתאר.
ירון: בגלל הכרס שלי…
דניאלה: בבקשה.
ירון: אה… אז הקרינה לא הגיעה…
דניאלה [צוחקת]
ירון: לחלק שבין המבושים לבין הקורקבן. לא הגיעה. אז הייתי צריך להרים, להניף את הכרס שלי. אז הייתי לוחץ את הכרס כלפי מעלה. ואחר כך…
דניאלה: כדי שהאור יגיע.
ירון: כדי שהאור יגיע לשם, יחדור לשם.
דניאלה: אבל אם אתה מרים את הכרס, אז אי אפשר לחדור ל… מתחת לידיים שלך.
ירון: בדיוק. בדיוק. איך את הבנת את זה?
דניאלה: אבא…
ירון: את צריכה להיות רנטגנאית כבר.
דניאלה: לפני השינה יש לי את התמונה, ככה אני נרדמת.
ירון: אוקיי.
דניאלה: ככה אני נרדמת. כל פעם שאני קצת עצובה, כל פעם שאני קצת לוקה ב… בזה, אז אני אומרת לעצמי תדמייני את אבא שלך, מרים את הידיים, מוריד את הידיים.
ירון: אחר כך אני מרים את הידיים, כדי שבתי השחי גם יקבלו מנה, יספגו מנת קרינה.
דניאלה: כן, אוקיי.
ירון: ואז אני יוצא קצת יותר בריא. ואז אני מתלבש והולך שמח וטוב לב, חוזר הביתה וכולי. עכשיו, זה אחד…
דניאלה: אבא, בזבזנו כמעט לדעתי חצי תכנית על התיאור הזה.
ירון: נו מה אני יכול לעשות?
דניאלה: אז רגע. לא, לא, זה היה נהדר, זה היה נהדר.
ירון: יש לי עוד תיאורים מהסוג הזה, עוד יותר מחליאים.
דניאלה: רגע, דקה, אבל אני גם רוצה שאנחנו נגיע למקומות העצבוביים יותר.
ירון: כן.
דניאלה: אז שנייה רגע נסכם את המחלה הזאת. סרטן עור, כמה פעמים בשבוע אתה נמצא בבית חולים?
ירון: כשזה יש התקפה חריפה, שלוש, ארבע פעמים בשבוע, עכשיו זה צריך להיות יותר טוב.
דניאלה: וכמה זמן זה לוקח? וכמה זמן זה לוקח, כל הסיפור הזה?
ירון: אני… הנסיעה לבית חולים וכולי, אני גר למזלי קרוב. אני מקפיד לגור באזורים קרובים לבית החולים.
דניאלה: אממ.
ירון: זה חשוב מאוד.
דניאלה: ואתה גם לא יכול לנסוע להרבה זמן לחו"ל, בגלל שאתה תלוי בטיפולים האלה.
ירון: נכון, נכון, אבל כשהמחלה נרגעת, אז לפעמים אפילו אני לא צריך בכלל, ואז מסתפקים בכל מיני משחות או דברים כאלה, אבל אני יודע, זה לא יעבור לעולם.
דניאלה: אוקיי.
ירון: והשלמתי עם זה, זה מצחיק אותי אפילו, כפי שאת רואה, אני לומד המון דברים.
דניאלה: ואתה אדם בריא, זאת אומרת יחסית, לגילך.
ירון: כן.
דניאלה: אני הייתי רוצה שתנסה לשקלל, כן? אם אנחנו אוספים מן הגורן ומן היקב, אוקיי? את כל תחלואיך. כמה זמן זה ביום? אתה יכול לכמת לי את זה?
ירון: כולל הרהורים?
דניאלה: כולל… [צוחקת] אהה… לא, דווקא…
ירון: כולל תכנונים?
דניאלה: אהה… אם אתה רושם ביומן. לא, מחשבות זה משהו אחר.
ירון: אהה.
דניאלה: אבל אממ…
ירון: אני לא יודע, בממוצע? בממוצע אני חושב שעתיים-שלוש בממוצע בשבוע או יותר קצת.
דניאלה: אה, זה לא נורא.
ירון: כשתהיה לך, אז תגידי: "זה לא נורא". זה נורא מאוד, כי זה מתלווה בתכנונים.
דניאלה: כן.
ירון: איך לתאם את הזמן. יש המון טלפונים לקופת-חולים.
דניאלה: אוקיי, לא, אז את זה לשכלל.
ירון: תשלחו לי, אה, תשלחו לי טופס 17.
דניאלה: אז את זה לשקלל.
ירון: ביליתי לפני שלושה ימים חצי יום בתאום טופס 17. חצי יום זה לקח לי. בזה עסקתי.
דניאלה: כן.
ירון: אז אם אנחנו כוללים גם את הדבר הזה, תראי, אני בכלל עושה חשבון, לעתים קרובות, אני מתיימר להיות אדם רציונלי הרי, ואני אוהב מתמטיקה. לא שאני יודע מתמטיקה, אני אוהב מתמטיקה.
דניאלה: כן, כן. אתה גם לא מוכשר באופן קיצוני.
ירון: באופן כללי. אבל אני חולם על מצב שבו אפשר יהיה את כל הערכים, כולל סבל…
דניאלה: כן.
ירון: לתרגם למספרים.
דניאלה: כן.
ירון: ואז הייתי שואל את עצמי, הזמן של הטיפול במחלה, כלומר, בדחיקת הקץ.
דניאלה: כן.
ירון: נאמר ככה, באופן יחסי לכמות הסבל שמסבות המחלות.
דניאלה: כן, אני מבינה.
ירון: זה חלקי זה או להפך.
דניאלה: נכון, את יודעת שאת החישוב הזה יש לי קצת עם ספורט, אני אומרת לעצמי, אנשים רצים בסדר סבבה, הם מאריכים את התוחלת החיים שלהם, אבל לא לוקחים בחשבון את הזמן שהם רצים.
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: והזמן שהם רצים… [צוחקת]
ירון: נכון, אני גם כן, לכן אני לא עושה שום התעמלות.
דניאלה: נכון, אתה צודק.
ירון: אני לא עושה שום התעמלות.
דניאלה: כן.
ירון: בשלב מסוים החלטתי, אני חושב שסיפרתי לך על זה, אני לא רוצה לעשות, לא רוצה, נו, תהרגו אותי, לא רוצה, לא רוצה, אבל זה, אתה מוכרח. ופה באמת יש שאלה.
דניאלה: כן.
ירון: אני אספר לך סיפור על ה… הרי אנחנו אומרים, אני מניח שגם את, הרבה אנשים, ברגע מסוים שאני אהיה תלוי באחרים…
דניאלה: בטח.
ירון: או שהסבל יהיה כזה, אני מת, אני רוצה למות וזהו. אז אני אספר לך על זה משל, בסדר?
דניאלה: כן.
ירון: חברתי, אמך החורגת, מיכל.
דניאלה: כן.
ירון: חלתה, מוזר באופן… במחלת עור הרבה יותר קשה משלי, לפני כמה שנים, מחלת עור שככה, היא מכערת, היא משמינה, והיא נורא מסוכנת, שלושת הדברים כאחד. וגם כואבת מאוד.
דניאלה: נכון.
ירון: והמחלה הזאת, היא קיבלה המון סטרואידים…
דניאלה: בדיוק, וגם מטרללת.
ירון: והיא מטרללת, והיא לא ישנה.
דניאלה: מאוד קשה.
ירון: זה היה במשך זמן ארוך, והיא דיברה שוב פעם, טוב מותה מחייה, היא לא יכולה לסבול את זה יותר, אם זה לא עובר, אז היא אמרה לי: "ירון, תקנה אקדח".
דניאלה: [צוחקת]
ירון: אמרתי לה, מיכל, לא יתנו לי אקדח בגילי.
דניאלה: היא לא אמרה, תקנה, [בהתחננות] "תקנה אקדח", בטח.
ירון: כן, כן. [בציווי] "אתה תקנה אקדח!" כך היא אמרה.
דניאלה: כן, בדיוק, אוקיי.
ירון: אצלה זה בציוויים. ואמרתי לה, אני לא גר ליד הגבול, ואני בן 83, לא יתנו לי אקדח.
דניאלה: [צוחקת] אני לא יודע.
ירון: בסדר. יום אחד היא יצאה מהמקלחת והיא צועקת: "תירָה בי! תירָה בי!" ואני אומר לה, ראשית כל יש לבטא זאת, תִּירֶה בי. כי שם הפועל, לירות, בסגול, תִּירֶה בי.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: היא הייתה במצב נורא, אבל היא הביטה עליי רגע, ואחר כך היא פרצה בצחוק כזה, שכמעט המית אותה.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: כלומר, היא כמעט מתה מצחוק.
דניאלה: לא היית צריך…
ירון: היא כמעט מתה מצחוק.
דניאלה: לא היית צריך לירות בה.
ירון: לא הייתי צריך אקדח. הרגתי אותה עם בדיחה.
דניאלה: כן.
ירון: כן, זה באמת צריך לומר, תירֶה בי, ולא תירָה בי, ואני לא יכול לשאת את השיבושים בלשון.
דניאלה: כן. מדהים שהעברית יותר חשובה לך באותו רגע.
ירון: בוודאי.
דניאלה: ברור.
ירון: לא, אמרתי לה, אני לא מבין מה את אומרת.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: מה זה תירָה? אין מילה כזאת בעברית, תירָה.
דניאלה: אוי, זה נהדר.
ירון: האימפרטיב, הציווי של הפועל לירות, הוא תִּירֶה.
דניאלה: תגיד, אבא, אז אתה שואל את עצמך כמה זמן ראוי להקדיש לבריאות, מבלי שההקדשה עצמה תהפוך לסוג של מחלה? אתה אומר לעצמך, כאילו, אתה מודד?
ירון: כמו כל אדם בעל כבוד עצמי, גם אני אומר לעצמי יהיה רגע מסוים שאני לא אשלים עם זה יותר.
ואז אני מהרהר, בנניח, באנשים כמו חנוך לוין המפוכח, או בדן בן אמוץ המפורסם, שערך חגיגה ב"חמאם", במועדון, והזמין את כל חבריו, והצחיק את כולם, יש לי סרטן כבד, אני נפרד מכם, לכל אחד, אני נותן מתנה [צוחק], וזה נחמד, ואני גיבור, ותראו איך אני מתייצב מול פני המוות. והשאלה, איך אתה מת בסוף? אתה הרי מתחנן על חייך. תנו לי עוד דקה. או תנו לי עוד מורפיום…
דניאלה: אתה יודע?
ירון: כדי שלא יכאב לי.
דניאלה: לא אנשים, הנשים…
ירון: יודעות למות?
דניאלה: יודעות למות.
ירון: כל הכבוד לכן.
דניאלה: ענת גוב.
ירון: נכון.
דניאלה: לא עשתה הרבה רעש.
ירון: ענת גוב הייתה באמת אה…
דניאלה: ועוד כמה.
ירון: אה, יש.
דניאלה: באמת. אני חושבת שזה גברים.
ירון: אני מוכן לקבל את זה על עצמי בשם…
דניאלה: גם הם משוויצים ב… בהשווצה, בהשווצה עצמה, יש בדיוק את הדבר הזה שלא מאפשר להם למות בכבוד.
ירון: תראי, כיוון שאני לא גאה ב…
דניאלה: כי זה המגלומניה. בשביל למות כמו שצריך, צריך להיות נעדר מגלומניה. וגם להיות מגלומן של טקסי מוות, זה מגלומניה.
ירון: תראי כיוון שהפמיניזם הבוטה והזול שלך, והמעצבן הזה…
דניאלה: [צוחקת] כן.
ירון: אני מוכן לקבל על עצמי את האשמה של הגברים כולם.
דניאלה: לא, אני לא יודעת, אתה עוד לא… אני לא יודעת, אנחנו עוד לא בחנו את… אתה יודע. לא אני נבחנתי ולא אתה.
ירון: אבל עד הרגע האחרון, אדם לא יודע כמה הוא מוכן לשלם בשביל לחיות עוד דקה אחת.
דניאלה: נכון.
ירון: עוד נשימה אחת.
דניאלה: נכון.
ירון: אז אה… לא להשוויץ, בבקשה.
דניאלה: נכון, נכון. אממ… אני, לפני התוכנית, אני… נורא עניין אותי השאלה אם הצורת הכאב שלנו וביטויי הסבל שלנו הם שונים מתרבות לתרבות, וגיליתי שכן. שלמרות שהכאב זאת חוויה ביולוגית אוניברסלית, אז הדרכים להביע אותה משתנות לחלוטין מתרבות לתרבות, וגם, דרך אגב, בין מגדרים, בין גברים לנשים. אפילו אנחות וגניחות ומחוות גוף הן תלויות הפאקינג מקום שנולדת בו. זה לא מוזר?
נגיד התרבות המערבית, אנשים מבטאים הרבה יותר ברעש את הכאב שלהם, ובחברות מסורתיות, באיפוק. היפנים נאנחים אחרת, הקול שהם משמיעים הוא אחר. אפילו השאלה, כמה כואב מאחד עד עשר היא תרבותית.
ירון: כן.
דניאלה: זה נורא נורא מעניין. אני חושבת שבאופן ממש מעורר השתאות, אתה אדם שמזניח את הבריאות שלו ואת הגוף שלו בצורה מעוררת פליאה ממש, יחסית לאדם רציונלי. אתה מעשן, אתה שמן, אתה לא עושה ספורט, אהה… [צוחקת] אתה לא גורם לעצמך לאושר או ל… אתה יודע, לא נוסע לחופשות. בקיצור, אתה עושה כל מה שאפשר כדי… אממ…
ירון: להתעמר בעצמך.
דניאלה: כדי ל… כן, כן. לחרבש את ה…
ירון: א', אני הפסקתי לעשן לפני כמה שנים. מדי פעם אני משנורר סיגריה.
דניאלה: אבא, אתה לפני שבועיים אתה חרחרת פה כמו עורב מת, כי עישנת. הפסקת לעשן, חזרת לעשן. הפסקת לעשן, חזרת לעשן. עכשיו, אחרי שהיית חולה בשפעת חודש וכמעט מתת, הפסקת לעשן.
דניאלה: יש איזו נימה של דאגה בקולך, זה מאוד מוצא חן בעיניי.
דניאלה: כן?
ירון: תראי, בסך הכול אני די בריא, אני לא יודע אם זה מסיבות תורשתיות.
דניאלה: למה אתה מזניח את ה… למה אתה מזניח את הבריאות שלך?
ירון: אני לא מזניח את הבריאות שלי. אני לא מזניח, אני עושה את מה שהכרחי, ובכעס גדול.
דניאלה: בדיוק.
ירון: ואני קמצן קצת בזמני. למרות שאני מבזבז את זמני, אבל…
דניאלה: על דברים אחרים.
ירון: על דברים אחרים.
דניאלה: כן.
ירון: על מה? אני לא יודע בדיוק. אבל הזמן מתבזבז איכשהו. אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא חושב שאני… לא יודע כמה זמן אפשר, לכל הרוחות והשדים, לשבת בחדרי המתנה של רופאים? אז אני לוקח ספר, בסדר?
דניאלה: יפה.
ירון: אז אני מביט מסביב, אז יש לי סיפורים כתוצאה מזה. זה אפילו מעניין אותי, אני הופך את זה לסיפור מעניין.
דניאלה: בדיוק.
ירון: [צועק] אבל יש גבול! אני לא יכול…
דניאלה: אז…
ירון: על כל שן בינה, לבזבז חודש בחיים.
דניאלה: אז תן לי לפסכלג אותך, לפסכלג אותך, בסדר?
ירון: למה?
דניאלה: לפסכלג.
ירון: שזה מה?
[צוחקים]
דניאלה: לעשות לך אנליזה.
ירון: אוקיי.
דניאלה: אז אני חושבת שהשיטות שלך להתנהג לעלבון, כן? הזה.
ירון: כן.
דניאלה: שאתה מדבר עליו, על השעמום הזה.
ירון: כן.
דניאלה: שהזמן מכריח אותך לעשות, כן? זה הומור וסקרנות, ואולי יהירות קלה. לדעתי אתה אומר: "גוף, אני לא רוקד לפי החליל שלך".
ירון: [צוחק]
דניאלה: זה מה שאתה אומר לו: "תקפוץ לי. אני לא, אני לא פקוד שלך".
ירון: חוץ מ… העניין הזה שאמרת שמן, אני לא שמן.
דניאלה: אתה לא שמן.
ירון: אני דובי, אני דובי, אני מלא.
דניאלה: אתה מוצק, אתה גדול.
ירון: אני חסון, אני איש גדול.
דניאלה: אני לא מאמינה…
ירון: מה זה שמן?
דניאלה: אתה זוכר את המשפט הזה מתחילת התכנית.
ירון: מה זה שמן?
דניאלה: מדהים.
ירון: כן, אני, מותר לי להגיד את זה, את לא.
דניאלה: אתה צודק. אתה יודע, אני זוכרת שביקשת להישאר ער כשהחליפו לך ברך.
ירון: נכון.
דניאלה: כדי להשתתף בסדנת ניסור הרגל שלך.
ירון: צילמתי את זה.
דניאלה: נכון?
ירון: כן.
דניאלה: זהו, לדעתי אלה דרכים, כן? להיות מחוץ, מחוץ לסחלה הזה.
ירון: [צוחק]
דניאלה: מה אתה אומר?
ירון: למה מחוץ? להפך אני מעורב בזה, אבל אני…
דניאלה: אבל המבט, נקודת המבט.
ירון: המבט הוא העין השלישית, נכון?
דניאלה: בדיוק.
ירון: זה גם מאוד עניין אותי, איך מנסרים ברך.
דניאלה: בטח, ברור, ברור [צוחקת]. ברור שזה עניין אותך. כי מה תעשה? תגיד: "אוי, הברך שלי, הברך שלי".
ירון: יותר מזה, אני אגיד לך, עשו לי [צוחק] עשו לי פרוסטטה.
דניאלה: גם את זה רצית לראות?
ירון: ראיתי. [צוחק]
דניאלה: לא, הוא פשוט, הוא מסרב להיות הגוף. הוא מסרב להיות הגוף.
ירון: לא, לא, זה סיפור יפה [צוחק]. זה, אני מודה שהוא סיפור קצת פסיכי.
דניאלה: אוקיי, ספר.
ירון: הרופא יושב בין הירכיים שלך.
דניאלה: כן.
ירון: האף שלו בערך בגובה הפיפי שלך, והוא קודח בפנים, נכנס עם ה…
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, הוא מביט, כדי להבין מה קורה בפנים, הוא מביט בצג של טלוויזיה. ביקשתי את הצג להטות ככה שאני אוכל לראות מה הוא עושה.
דניאלה: אהה.
ירון: ובינינו, ביני לבין הצג, ביני לבינו, לבין הרופא, יש סדין כזה…
דניאלה: כן.
ירון: שמפריד בינינו, ואני ראיתי איך הוא חודר לתוך איזה צינור שהוא…
דניאלה: השופכה.
ירון: למיטב ידיעתי, היה השופכה שלי.
דניאלה: כן.
ירון: אבל היא נמצאת באפריקה. אתה לא מרגיש, הכל מורדם.
דניאלה: כן.
ירון: אתה לא רואה גם את הרופא, כי…
דניאלה: כן.
ירון: סדין מפריד בינו לבינך.
דניאלה: כן, כן.
ירון: אז אני ראיתי איך חודרים אליי דרך השופכה.
דניאלה: כן. אותו דבר עם הרגל, לא?
ירון: אותו דבר עם הרגל, פחות או יותר. הרגל ראיתי יותר, כי הרופאים הסתובבו שם כמו קצבים בתוך חללית.
דניאלה: כן.
ירון: עם מסכות על הפנים.
דניאלה: זה לא יאומן, זה לא יאומן פשוט.
ירון: וזה היה מאוד מעניין, ושמעתי גם את הניסור אגב.
דניאלה: כן.
ירון: אבל שם בעניין הזה, אמרתי, זה נורא מעניין איך הוא…
דניאלה: אני בטוחה.
ירון: מגרד לי את הפרוסטטה.
דניאלה: אני בטוחה.
[צוחקים]
דניאלה: זה המלחמה היפה שלך.
ירון: התעודדת, מותק?
דניאלה: לא, לא.
ירון: טוב.
דניאלה: לא. אני חושבת שזה מהמם. טוב, אבא, אנחנו נסיים את התוכנית עם חנוך לוין, שלא היה כמותו להלל את עליבותו של האדם השואף לחיות. ההפשטה הזאת מכל שמץ של כבוד עצמי.
תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו, תודה למאזינות ולמאזינים.
ניפגש בפרק הבא, חנוך לוין בשיר שנקרא "בריאות".
ירון: [מקריא]
"תן גרון בריא לצעוק מכאב, ולב בריא לשברון הלב, ועיניים בריאוֹת לראות כמה שחור, ושיניים בריאוֹת שיהיה מה שינשור -
תן לנו בריאוּת.
תן לנו בריאוּת לבכות על מה שאין, ובריאות לקנא, ובריאות להתלונן, וקצת בריאות לפחדים, לבדידות, וגם להתייאש תן קצת בריאות -
תן לנו בריאוּת.
תן שפע בריאות לחלות כמו שצריך, ועוד טיפת בריאות בשביל הייסורים, ותן לנו בריאות להבין בפשטות שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות -
תן לנו בריאות.
ותן לנו בריאות להבין בפשטות שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות."
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments