אבא תרחם - פחד מלווה

"פחד ואומץ, אומץ על אף הפחד" (פנטי הולפה) תכנית על פחדים מעצבים, בעלי השפעה, המוטבעים עמוק והולכים רחוק. שלושה פחדים של ירון, שלושה פחדים של דניאלה. ירון בחר: פחד גבהים, פחד מעוני ופחד מפתטיות. דניאלה בחרה: פחד מאגרנות, פחד מהבורגנות ופחד מוות. מסקנה: בהכל אשמים ההורים

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/07/2024.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

ירון: [מקריא]

"אִם בַּקִּיּוּם וּבִרְסִיסוֹ, בַּחַיִּים,

יֵשׁ דַּעַת, הֲרֵיהִי פַּחַד וָאֹמֶץ,

אֹמֶץ עַל אַף הַפַּחַד. אֲנִי מוֹשִׁיט צַוָּאר

אֶל הַמּוּדָעוּת וּמַגִּיעַ אֶל אוֹר הַסַּנְוֵרִים

שֶׁל הַמָּוֶת. בְּכָל זֹאת אֶבְנֶה פִּירָמִידוֹת

מֵחֳמָרִים מִזְדַּמְּנִים, בַּיּוֹם אַחַת,

בַּלַּיְלָה אַחֶרֶת, וּשְׁתֵּיהֶן יִקְרְסוּ. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת

וּבְכָל זֹאת מַתְחִיל. בְּכָל זֹאת אֲנִי אוֹהֵב, אִם כִּי

אִבַּדְתִּי אֶת תִּקְוָתִי אֶלֶף פַּעַם. אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁבְּכָל פַּעַם אֲנִי צַעַד קָרוֹב יוֹתֵר לַתִּקְוָה."

[מוזיקה]

דניאלה: השיר היפה הזה שייך למשורר הפיני, פֶּנטי הולָפָּה, שהוא מחשובי המשוררים והסופרים הפינים במאה ה-20. הוא כבר נפטר מזמן בגיל 90, ומי שתרגם אותו ממש יפה הוא רמי סערי, שהביא אלינו את הקול הפיני. גם את סירקה טורקה וגם את אווה קילפי. סתם, אמרתי לך מקודם שזה נורא מעניין, כי זו מדינה כל כך קטנה עם שירה כל כך גדולה.

את התוכנית הפעם אנחנו החלטנו להקדיש לפחדים. אבל לא סתם פחדים, אלא פחדים בסיסיים מאוד שבאים עם טרטור של מנוע. כלומר, פחדים שמניעים לפעולה, שהשפיעו על החיים שלנו.

ירון: אממ, אממ.

דניאלה: לא? [צוחקת] תיכף תקטרג, אבא, אבל אני ביקשתי ממך לבחור 3 פחדים.

ירון: כן.

דניאלה: גם אני בחרתי 3 פחדים. וחשבתי שמה שנעשה זה פשוט תורות.

ירון: כה, ה… ה… הפחד…

דניאלה: אתה פחד אחד, אני פחד אחד.

ירון: הפחד שלי, הפחד שלי לא הניע אותי לפעולה, אלא להימנעות מפעולה.

דניאלה: אוי אבא!

ירון: שאף היא פעולה.

דניאלה: אבא, למה, למה אתה מתחכם? אתה תגיד מה הפחד שלך, ואני תיכף אסביר לך איך הוא הניע…

ירון: בסדר גמור.

דניאלה: איך הוא הניע אותך לפעולה.

ירון: אז נתחיל ב…

דניאלה: כי הרי אתה הרי לא מבין את עצמך מספיק, נכון?

ירון: אני מודה, אני מודה.

דניאלה: אז יופי, אז תגיד מה, תן…

ירון: תראי.

דניאלה: תן פחד אחד.

ירון: למשל אני חרד מגבהים.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אוקיי? קוראים לזה "בעת גבהים" בעברית.

דניאלה: כן.

ירון: אה… בלועזית קוראים לזה "אקרופוביה". זה תופעה שכיחה. לוקה בה אדם אחד מ-20 בדרגות חומרה שונות. יש חוששים לעלות על כיסא, למשל, ואני דווקא לא מאלה, אני לא מה… אני מצליח להתגבר אפילו על החרדה שלי מפני נסיעה בדרכים עקלקלות, בהרים גבוהים, אבל אני אנסה להתחמק מהמבחן הזה. להעמיד פנים שאני לא פוחד ואני מקווה שיקרה משהו, ולא אצטרך לצאת לדרך ה… אני אף פעם בחיים…

דניאלה: רגע, אבל דרכים עקלקלות זה משהו אחר. אתה מתכוון כשהכביש כזה נוסע על צוקים.

ירון: הכביש מתפתל בגובה.

דניאלה: הבנתי.

ירון: ואתה צריך לצפות למטה, אל העמק.

דניאלה: הבנתי, ולראות איך אתה מתרסק כל שנייה וחצי.

ירון: בוודאי, בוודאי.

דניאלה: הבנתי.

ירון: ו… ו… אני אף פעם לא עליתי על רכבת שדים בגני שעשועים.

דניאלה: וגם לא היית צנחן. [מגחכת]

ירון: בוודאי שלא הייתי צנחן.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אני אתגבר על החרדה אם אדרש. אפילו להיות צנחן, אני מניח שאוכל. אני אחרוק שיניים ואני אצליח. אבל הדמיון הוא עריץ, ולכן אני לא יכול להתחמק. ולעיתים עולה על המסך מופע בלהות על מסך ה…

דניאלה: כן, כן.

ירון: התת-מודע שלי.

דניאלה: כן.

ירון: בעיקר לפני השינה כשאני מנסה להירדם. ולפעמים גם בזמן שאני מתפתה…

דניאלה: רגע, אבא, אתה אומר דברים ממש מוזרים. לפני השינה אתה מפחד מפחד גבהים?

ירון: כן.

דניאלה: מה? אי… מה? איך? למה?

ירון: את מחפשת היגיון?

דניאלה: את ב…

ירון: אין פחד…

דניאלה: לא, לא, אני מנסה להבין, אתה שוכב במיטה ומפחד שתיפול מהמיטה?

ירון: אני שוכב ואני רואה חזיונות ש…

דניאלה: אה, רואה חזיונות של…

ירון: נו ודאי, ודאי.

דניאלה: הבנתי.

אתה יודע שפעם קישרו את זה לצ… לרצון להתאבד. להתאבדות. שיש קשר בין אנשים שלא מפסיקים לדמיין את הקפיצה, לבין איזה שהוא דחף פנימי.

ירון: מה את רוצה לומר לי בזה?

דניאלה: כלום.

ירון: ש… אוקיי, תודה.

דניאלה: שאתה דיכאוני.

ירון: שאני דיכאו… אולי.

דניאלה: כן.

ירון: אני, אני מביט על אנשים שקופצים קפיצות בנג'י.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אני חושב שהם מטורפים לגמרי.

דניאלה: כן.

ירון: אותי, אם יקשרו אותי לגומי ארוך.

דניאלה: כן.

ירון: ויזרקו אותי, אז אני…

דניאלה: דרך אגב, גם אני מפחדת מגובה.

ירון: גם את מפחדת. אה לפעמים פולש לדמיון שלי, וזה ב… ב… בהטמנה במשך 70 שנה, סיפור מסוים על ילדה בכיתה שלנו, קראו לה חנה ויינרב. היא הייתה עולה מפולין. היו לנו בכיתה שתי עולות מפולין ניצולות שואה. אחת נינה סוחודולר, והשנייה חנה ויינרב. ויום אחד עלינו חבורה של ילדים, היינו אולי בני 12, לגג ביתי ברחוב מוצקין [דניאלה מהמהמת]. גגות באותה תקופה היו בעצם שטח שעשועים.

דניאלה: הפקר.

ירון: של ילדים, כי היו מכבסים שם כביסה בדודים, עם כחול כביסה.

דניאלה נכון, חבלי כביסה היו למעלה.

ירון: חבלי כביסה… והילדים. והבית שלנו היה בית מוזר במקצת. אולי כי, רצו לבנות בו קומה נוספת, אינני יודע. סביב הגג, חלק מהגג, הייתה חומה גבוהה בגודל של חדר, בגובה של שלושה מטר בערך. ואפשר היה להגיע אל החומה הזאת, שמפרידה בין הגג לבין הרחוב, לבין החלל.

דניאלה: כן.

ירון: דרך הביתן של חדר המדרגות.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אם אתה מטפס עליו. ואז חנה אמרה: "מי יכול ללכת על החומה? על הקיר?". אף אחד לא העלה על דעתו בכלל לנסות או לדמיין. היא עלתה למעלה. ופסיעה אחרי פסיעה, צעדה על קיר שרוחבו כ-30 סנטימטר, כרוחבה של בלטה. ואנחנו הבטנו בה כנדהמים. ולא הבנו את העניין. והיא הלכה כמו קוסמת, כמו אקרובט שהולך על חבל בין שני המגדלים התאומים שכבר אינם בניו יורק [דניאלה מצחקקת], את יודעת? וחזרה וירדה, ושתקה. לימים פגשתי אותה, אחרי הרבה [מושך את ההברה האחרונה] מאוד שנים, אולי 50 שנה.

דניאלה: אה הא.

ירון: ואמרתי לה: "חנה, את זוכרת את ה… שהלכת על החומה?"

דניאלה: את הליכת הירח, כן.

ירון: הליכת ירח. היא אמרה: "לא, אני לא זוכרת שהיינו על הגג שלך בכלל". בשבילה זה לא היה… [דניאלה מצחקקת] ואני ניסיתי להבין אחר כך, למה היא עשתה את זה? וזה מתקשר למי שהיא הייתה. היא הייתה ענייה יחסית. היא גרה בשכונת מחלול, שכונת צריפים לחוף הים, איפה שהיום כיכר אתרים, כן? זה היה שכונה של פועלים, והיא הייתה עולה חדשה. ולמרות שהיא הייתה אחת מאיתנו, אני מניח שבליבה היא חשה.

דניאלה: הייתה צריכה להצטיין?

ירון: שאני שונה, אני לא צברית [דניאלה מהמהמת]. ו… ואני חושב שעל כן היא אמרה: "תראו מה שאני, חנהל'ה, חנהל'ה הפולניה מסוגלת לעשות, ואתם לא!"

דניאלה: מדהים. מ… ממנה התפתח ספורט שלם שנקרא פארקור, אתה יודע? [מצחקקת]

ירון: פר… ודאי, אני רואה את הפארקוריסטים האלה.

דניאלה: זה היא [מצחקקת]. זה היא, זה היא הקימה, היא הקימה אותם…

ירון: היא יכולה הייתה להיות, כן.

דניאלה: אז אני חו… הוא השאיר… אולי הפחד הזה השפיע אחר כך, כי תמיד חיפשת בנשים שלך [מגחכת] את אותה ילדה שהלכה הליכת ירח [ירון מתחיל לגמגם]. סתם, אבא, אני ממציאה. אני עוברת אליי, טוב?

דניאלה: כן, כן.

דניאלה: אז אני אה… לי יש פחד מאספנות, מאגרנות, ואני חושבת שהוא קשור לאמא. אה… אמא הייתה, לא משנה אם זה רהיטים, בגדים, כלי מטבח, נעליים, בגדים, פשוט היא הייתה בן אדם שצריך המון מ… המון סוגים. גם לא תגיד כאילו, לא יודעת, רק ספרים, אוקיי? לא [ירון מצחקק]. זה גם ספרים שאותם היא לא קראה, וגם סירים שבהם היא לא בישלה, וגם מלקחי סוכר שבהם היא מעולם לא השתמשה, וגם שטיחים משוק הפשפשים. זאת אומרת, באמת היה שם איזה… איזה… [נאנחת]. אני חושבת שבגיל מאוד צעיר היה לי ברור שהקניינות שלה היא סוג של בור אה… ללא תחתית. ואני חושבת שמאז אני בעצם יכולה לבכות בקניונים או באי… באיקאה. נגיד אתה שם אותי באיקאה, אני אחרי שעה יכולה לבכות מ… מ… מצער וממצוקה.

ירון: מצוקה אבל של עודף, של עודפות.

דניאלה: עודף, אני משתגעת, אני משתגעת.

ירון הבית שלך יש בו באמת מינימום שבמינימום, את מתעבת כל דבר… אני מציע לך…

דניאלה: אני מתעבת דברים, מתעבת דברים.

ירון: מתעבת דברים, כן.

דניאלה: זה אני, אני חושבת שזה קשור אצלי לאיזה מעמסה, כאילו כמו דברים לא מטופלים. זה מתקשר אצלי ל… זהו. אני אוהבת קצת, אני אוהבת פשוט ויקר מאוד. זאת אומרת [מגחכת], זה לא שאני…

ירון: כן.

דניאלה: זה לא מצניעות, זה פשוט מאממ… מבהירות. אני צריכה להבין מה יש לי. נגיד כשאני חושבת בוידעם, בוידעם זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם.

ירון: עליית גג. כן.

דניאלה. עליית גג. נגיד, המחשבה שיש לי איזו עגלה ישנה של הילד מגיל 3, שנמצאת בעליית הגג, עם איזה קופסה שאני לא יודעת מה יש בה, היא פשוט… זה, זה נורא. המחשבה, נגיד, על להיות זקנה שאוספת שקיות של הסופר ושמה אותם בחריץ שבין המקרר לקיר, אתה מכיר?

ירון: היית קוראה, היית קוראה לרגש הזה של הבחילה מ-עודפות, פחד?

דניאלה: פחד, כן.

ירון: זה ממש פחד?

דניאלה: זה פחד…

ירון: מה, אתה פוחדת שהדברים ייערמו עלייך בעל כורחך?

דניאלה: אני… כן.

ירון: לא קורה ד… לא קורים דברים כאלה.

דניאלה: אני מפחדת שאני לא בשליטה.

ירון: שאת לא…

דניאלה: שאני לא…

ירון: אה.

דניאלה: כן, כן, זה פחד.

ירון: אה הא.

דניאלה: פחד, פחד מאגרנות.

ירון: אה.

דניאלה: אממ…זהו. אחר כך אני חושבת שזה כבר התקשר גם לתודעת קיימות ולנזק האדיר של הצרכנות בעולם ה… הקפיטליסטי המבחיל. אבל, אבל אני חושבת שהבסיס של זה, זה הבנה שאגרנות קשורה לנפש.

ירון: מה… כן… תראי, הזיכרון הבא של פחד, אצלי זה פחד מהתרוששות קיצונית. והוא קשור לסיפור שלך במידה מסוימת.

דניאלה: חרדת פרנסה.

ירון: חרדת פרנסה. אבא שלי היה שחקן תיאטרון, ממייסדי התיאטרון הסאטירי "המטאטא", ב… עד גיל חמישים בערך, היינו חיים סבירים, כלומר אבא הביא משכורת מהבית. ועד, בגיל מסוים, כשהוא היה בן 48 בערך, התיאטרון התחיל להתמוטט, והיו לנו שנים איומות ונוראות ש… אה… ממש חרדנו שלא יהיה פת בבית. ההורים חרדו. ואני זוכר יום אחד, אני מדבר על זה הרבה, כנראה זה נוגע בעמקי נפשי. אמא שלי ביקשה מאבי לרדת עם פח אשפה, עם כלי האשפה.

דניאלה: כן.

ירון: והוא אמר, לאבי היה חוש הומור כזה, והוא אמר לה: "מתינק'ה" [מחקה את אביו במבטא רוסי] אמר, שמה היה מתיה, "מתינק'ה, אני יורד ל… ל… כדי להתרגל לריח של הזבל, כי אנחנו נצטרך לחפש ב… שם, בסופו של דבר נצטרך שם לחפש לחם".

דניאלה: אה הא.

ירון: "כי לא יהיה לנו לחם".

דניאלה: אה הא.

ירון: המשפט הזה נטבע בראשי, ו… ואמא שלך החליפה אותו, את ה… [דניאלה מתחילה לצחוק], את הפחד. את סיפרת עליה. אז אה… אני כל חיי…

דניאלה: היא זו שגרמה לך.

ירון: כל חיי נישואינו, 50 שנה.

דניאלה: כן.

ירון: חרדתי, לא, לא חשוב, היו לנו תקופות של רווחה דווקא, כשנגיד שכרו אותי לעבוד בשנים הראשונות, בערוץ 10.

דניאלה: כן.

ירון: אז פתאום הציעו לי משכורת כמעט של מנהל בנק, אני יודע. זה נמשך חודש בערך, אחר כך תקופת הסושי עברה ועברנו לפלאפל. אז הפחד הזה, ולכן תמיד הבטחתי לעצמי…

דניאלה: אבל זה גם פחד, אז הפחד היה הגיוני, אתם, כל חייכם הייתם באוברדראפט, לא? רק כשאימא חלתה.

ירון: נכון.

דניאלה: בעצם…

ירון: כל חיינו תמיד החשש הזה, טרר טרר [עושה קול של צלצול טלפון], מנהל הבנק. מנהל הבנק, האם להשיב לה? כן. אז זה גם מכרסם בכוחות, דרך אגב. החשש הכלכלי הוא חשש שעולה בבריאות. ב… ב… במלוא הרצינות, במונחים תרופ… במונחים רפואיים ממש. אז כן.

דניאלה: חרדה כלכלית גם דרך אגב פוגעת ביכולת לחשוב בהיגיון.

ירון: נכון.

דניאלה: זה מחקר נורא נורא מפורסם ש…

ירון: נכון, נכון. שבמקרה לגמרי…

דניאלה: כן.

ירון: קרוב משפחה רחוק שלך.

דניאלה: קרוב משפחה שלנו.

ירון: רחוק.

דניאלה: נכון, זה נורא מעניין.

ירון: באוניברסיטת פרינסטון.

דניאלה: אז זה כן משהו שאתה יודע שהוא ניתב את חייך, זאת אומרת, תמיד דאגת…

ירון: תמיד דאגתי לעבוד ב-3 משרות.

דניאלה: כן. אממ… טוב, אני אגיד עוד פחד אחד שלי. אני חושבת שיש לי פחד מלהיות כמו כולם. פחד מהבורגנות. זה קשור אני מניחה לתחושת אשמה אשכנזית ופריווילגית. שגם ככה נולדתי עם פריווילגיות, נולדתי הבת שלך. ומאז אני כל הזמן מחפשת גם חברים שלא מתאימים לי, אנשים שלא מתאימים לי [דניאלה וירון צוחקים]. לגור במקומות שלא מתאימים לי. אם יש מכנה משותף [ירון צוחק], נגיד, שאני חושבת על כל האהבות שהיו לי, זה שמעולם לא היה לי בחור שהתאים לי. כולם לא מתאימים לי [ירון צוחק]. במובנים ממש עמוקים. אז אני חושבת שיש לי אה… אני אה… גילויים של נורמליות הם… או של הזרם המרכזי, הם נורא מפחידים אותי.

ירון: ממה זה נובע לדעתך?

דניאלה: אני חושבת ש-א' זה נובע ממה שאמרתי מקודם, מאשמה. מאשמת…

ירון: אשמה?

דניאלה: הפריווילגיה. כן.

ירון: לא היית…

דניאלה: ואני חושבת שפיתחתי…

ירון: לא היית כל כך פריווילגית, לא.

דניאלה: היום כשאתה יודע…

ירון: עבדת בגיל 14 יצאת לעבודה…

דניאלה: לא, אני לא.

ירון: ואבא שלך לא קנה לך דירה, ולא מכונית, ולא תכשיט, מה, מה הפ… איזה פריווילגיה?

דניאלה: אממ… אני… כשרציתי להתקבל לעבודה בעיתון ב"חדשות", אז "חדשות", האנשים שעבדו שם, הכרתי אותם.

ירון: אה.

דניאלה: אני לא אומרת שלא התקבלתי בזכות כישרוני.

ירון: כן.

דניאלה: אבל היה לי, היה לי קיצורי דרך. היה לי קיצורי דרך.

ירון: ברור.

דניאלה: שלא היו לאנשים אחרים. ואני חושבת, אני, אני יודעת את זה, אבל אני חושבת שיותר מאוחר זה גם קשור אולי להבנה פוליטית. ברגע שאתה מתחיל קצת, כאילו, להבין טיפה יותר בתיאוריות פמיניסטיות, בתיאוריות מגדר, אז ה… ה… הכוח שמפעילה ה-so called, נורמליות, על השוליים, הופכת להיות משהו נורא נורא שקוף. ואני חושבת שאני פשוט מתעבת את ה… את ה… את הדבר הזה. אממ… זהו, נהניתי ממנה, כאילו, אבל אני, לפחות אני, אני מודעת לכוח.

ירון: כן.

דניאלה: שמכפיפה הנורמליות. אפילו, נגיד, כשיצאתי מהארון בגיל יחסית מבוגר, אז אני חושבת שאותה בחורה שהייתה אז אהובתי, בכלל עמדנו להיפרד. והפחד שאני אפספס את ההזדמנות לכתוב על זה בעיתון, היה כל כך גדול, ש… ש… שהייתי חייבת למהר, כדי שלפחות [מגחכת], לפחות יהיה לי את ה… למנ… למנף את עצמי ל… ל… לאדם קצת יותר מעניין ממה שאני.

ירון: אה.

דניאלה: ואני חושבת שיש לי, יש לי… זה, זה פחד ש… ש… שאני חושבת שהוא חלק עצום מהחיים שלי. רק לא להיות נורמלית, רק לא להיות נורמלית.

ירון: [צוחק] לא, את די נורמלית לגמרי, בסך הכול. במסגרת יש…

דניאלה: ברור.

ירון: בשדרת הלא שפויים.

דניאלה: ברור, ברור.

ירון: יש לי עוד פחד אחד.

דניאלה: כן, כן.

ירון: כן. להצהיר עליו.

דניאלה: כן.

ירון: את תאהבי אותו.

דניאלה: אוקיי, מה זה?

ירון: בתור עיתונאי שרוצה להישאר רלוונטי לאו… לאורך שנים רבות.

דניאלה: [מהמהמת בהבנה]

ירון: בעיקר איש תקושרת שעבודתו כרוכה בהופעה, בדיבור מאולתר, מוכרח לעדכן את ערכיו. לשנן מילים חדשות, לשנן מונחים חדשים, להכיר גיבורי תרבות חדשים, ולהיגמל גם מאזכור שמות שאינם מוכרים לאנשים צעירים, ועוד כיוצא בזה. עדכונים מתמידים. אם אני לא אתאמץ להבין מה הולך עכשיו, מה הולך, ואתעקש להיאחז… אני לא אוכל להתעקש להישאר במקצוע שלי. לא תהיה לזה הצדקה. אני אהיה פתטי, מעורר חמלה, מושא ללעג. ומצד שני, מאמץ מופרז להיות עדכני אצל אדם זקן.

דניאלה: כן.

ירון: גם הוא פתטי. ועל זה יש לי סיפור נחמד נורא.

דניאלה: אוקיי.

ירון: כך אני חושב, שהוא נחמד. לפני 40 שנה בערך הוטל עליי לכתוב כתבה, נדמה לי ל"ידיעות אחרונות", על אודות הדור הצעיר, ומנהגיו, ומחשבותיו. הפרטים לא זכורים לי בדיוק, אבל זכור לי שהתקשתי במשימה. וחשבתי שאני אוכל לשוחח עם כמה צעירים מבריקים שיפרצו לי דרך.

דניאלה: [מהמהמת בהבנה]

ירון: אז סיפרו לי שיש אחת כזאת כותבת צעירה, חדה כתער, ששמה עירית לינור.

דניאלה: [צוחקת] כן.

ירון: נפגשנו בבית קפה, ברחוב ארלוזרוב, אני זוכר, כנראה זה היה טראומטי מאוד, הפגישה הזאת. וסיפרתי לה על המשימה, והיא אמרה שאם אתיימר להבין את בני דורה, אהיה פתטי. ואז אני שאלתי אותה: "אז מה לעשות? מה לעשות?" אז היא אמרה: "אל תכתוב". עכשיו, עירית לינור…

דניאלה: למה? אתה יכול אבל לכתוב על מה אתה לא מבין, זה גם לכתוב.

ירון: יכולתי, אבל…

דניאלה: כן, אוקיי.

ירון: כן, זה היה, זה הייתה מכ… זה היה מכה בראש. היא אמרה את זה במין התנשאות כזאת, כן?

דניאלה: כן.

ירון: עכשיו, את יודעת, והיא סופרת, מתרגמת, במאית מצליחה.

דניאלה: היא הייתה ממש מטאור בצעירותה.

ירון: נכון.

דניאלה: באמת.

ירון: היא שותפה לצוות הדברנים בתוכנית "הפטריוטים".

דניאלה: "הפטריוטים", נכון.

ירון: בערוץ 14.

דניאלה: לגמרי, לגמרי. מיזוגנית.

ירון: הצעירה הטרנדית הפכה לאישה שמרנית מאוד, שמרנות מופגנת.

דניאלה: כן.

ירון: לעיתים ספורות אני הקשבתי לה, וחשבתי על עירית הצעירה שמדברת לעירית זו.

דניאלה: נכון.

ירון: שאני רואה עכשיו.

דניאלה: אבל…

ירון: או להפך.

דניאלה: נכון.

ירון: ואומרת לה: "עירית, את פתטית. מוטב שתסתמי את הפה".

דניאלה: אם אני יכולה להתערב לך ב…

ירון: כן.

דניאלה: תיכף אנחנו נגיע לפחד, אבל דווקא עירית היא לא פתטית. בגלל שהיא עשתה, יש בה יסודות, בעיניי פשיסטים, היא בלתי אפשרית, הדעות שלה הן מחרידות. אבל זה מפתיע שהיא אספה אותן, את הדעות האלה. זה ממש, היא עשתה שבירת הגה מאוד מרשימה.

ירון: אה הא. כן, אבל היא שמרנית.

דניאלה: בעיניי היא לא פתטית.

ירון: אבל היא שמרנית. היא שמרנית.

דניאלה: נכון.

ירון: עכשיו לומר ש…

דניאלה: כן

ירון: אני מדבר עם שתי "עיריות", מדברות זו עם זו.

דניאלה: אבל כשאדם שכתב את "שירת הסירנה" הופך להיות שמרן, זה מפתיע.

ירון: כן.

דניאלה: אתה מבין?

ירון: כן. כן.

דניאלה: אבל ת… ת… תגיע לפחד שלך.

ירון: לא, את הפחד אני הצגתי [דניאלה מהמהמת]. אבל אם את מכחישה את העובדה ש…

דניאלה: בסדר.

ירון: שעירית אחת פוחדת מעירית אחרת…

דניאלה: אבל אני לא, אבל אני לא…

ירון: אז זה יופי של אמירה. אני, אני מסיים כאן, זה מה שיש לי. אפשר, אפשר לראות בסיפור הזה…

דניאלה: אבל אני, אבל…

ירון: משל לא מוצלח.

דניאלה: [צוחקת] המשל לא מוצלח בעיניי, אבל הפחד מלהיות פתטי, אני בהחלט…

ירון: זה עבד טוב, נכון? אני צריך…

דניאלה: לא, אני גם מכירה, אני גם מכירה אותו אצלך, ואני חושבת שבאמת נמנעת מכל קלישאה אפשרית. ואתה באמת, אינך פתטי, אבא.

ירון: הו, הו, מותק שלי. [מתמוגג]

דניאלה: טוב, אני אסיים אבל.

ירון: כן.

דניאלה: אני אסיים עם הפחד שלי, שזה פחד מוות, שיש לי, אני חושבת, אתה, כיוון שהכרת אותי בגיל הזה, אבא, אז אתה עד לפחד הנורא שלי מהמוות.

ירון: כן.

דניאלה: והאמת היא שמהרגע שהבנתי שיש נקודה של התחלה ויש נקודה של סוף, ושאני נעה לקראתה, התחלתי לפחד. ואני זוכרת את הוויכוח בינך לבין אמא, אם מוטב לשקר את הילדה או לא לשקר את הילדה. כי אמא אמרה שעובדים על תרופה נגד המוות, ואתה אמרת: "אל תבלבלי את המוח לילדה, מתים, מתים בסוף" [ירון צוחק]. ואני חושבת שזה באמת פחד שליווה. דרך אגב, היום אני מפחדת הרבה פחות. אבל הסיפור המצחיק, שאני רוצה לסיים איתו, זה שבגלל הפחדים שלי, שבאמת לא נרדמתי מהמחשבות על המוות, שלחתם אותי לטיפול בגיל מאוד מאוד צעיר. והפסיכולוגית שטיפלה בי אז, שנראתה לי מאוד, מאוד, מאוד, מאוד זקנה, הייתה כנראה בת 40. וכיוון שהיא נראתה לי נוטה למות, פחדתי לספר לה ממה אני מפחדת באמת [ירון צוחק]. כי אמרתי, איך אני אבהיל אותה? היא ממש שם, היא כבר עם רגל בקבר, אני לא יכולה. והמצאתי מיני פחדים [ירון צוחק] כיד הדמיון הטובה עליי. כל פעם באתי עם פחד אחר: מפלצות, מהחושך, שטויות מוחלטות. רק כדי לא להגיד לה את האמת.

ירון: את רו… בקיצור, רוששת אותנו ב…

דניאלה: ממש.

ירון: בשכר לפסיכולוגית שלא עזרה לך בכלום.

דניאלה: ממש.

ירון: כי רימית אותה.

דניאלה. מאום, שום דבר. ואחרי סיפור פחד הילדות שלי, אולי נסיים בשיר ילדות על פחדים נורמליים.

תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו. תודה לכם ולכן. רק נזכיר שכל התוכניות נמצאות ב"כאן הסכתים" ובשאר הישומונים, למעט הפרק הבא. אז נתראה בקרוב ונרחם מרחוק.

והשיר הוא "עייפה בובה זהבה", מרים ילן-שטקליס.

[מוזיקת רקע]

ירון: [מקריא]

"עֲיֵפָה בֻּבָּה זֶהָבָה

וְעָיֵף מְאֹד הַדֹּב.

הַצְּלָלִים לַחֶדֶר בָּאוּ

לוֹחֲשִׁים לִי "לַיְלָה טוֹב".

בַּמִּטָּה שׁוֹכֶבֶת נוּרִית

עַל יָדָהּ יוֹשֵׁב דֻּבּוֹן

וְכַדּוּר וְגַם אַרְנֶבֶת

וְכֻלָּם רוֹצִים לִישֹׁן.

אַךְ לְפֶתַע קָמָה נוּרִית

"אַבָּא, אַבָּא", הִיא קוֹרְאָה,

"בּוֹא מַהֵר, גָּרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ,

הוּא מַפְרִיעַ, יֶלֶד רַע".

צָחֲקָה בֻּבָּה זֶהָבָה

וְצָחַק מְאֹד הַדֹּב:

לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ?

וַהֲרֵי הוּא יֶלֶד טוֹב!"

[מוזיקה]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה