"מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה? הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם" (מנשה רבינא) שיחה על המכבים המקוריים של בית חשמונאי, על המכבים החדשים שעיצבה הציונות לצרכיה ועל המכבים הקטנים שחוזרים מהגן עם נר על הראש וחנוכיית פקקים מעשה ידיהם להתפאר (ולהיזרק).
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/12/2024.
[פרסומת]
קריינות: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[צלילי פתיחה]
ירון: [מקריא]
"מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל,
אוֹתָן מִי יִמְנֶה?
הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר
גּוֹאֵל הָעָם.
שְׁמַע!
בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה
מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה,
וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל
יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל."
דניאלה: את "מי ימלל" כתב מנשה רבינא כשיר ילדים לחנוכה בשנת 1936, בתקופת העליות וברוח התנועה הציונית, שדאגה למנף את גבורת המכבים לקוממיות מחודשת, מעודכנת, ומחולנת. השיר הרי מבוסס על הפסוק בתהילים "מי ימלל גבורות אדוני, ישמיע כל תהילתו", אבל התנועה הציונית לא דגלה בלערב את אלוהים בנושא קרבות, והשמיטה את האות ה"א. בכל אופן, זה שיר חמוד מאוד שמשמח מאז את כל הילדים, בעיקר את הגננות. גם אם הילדים לא מבינים מילה, הם יכולים ליהנות מהמאמץ לא להתבלבל עם השני קולות. אבא, אתה זוכר איך שרים את השיר הזה?
ירון: בוודאי.
דניאלה: תתחיל.
ירון: [שר] "מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה?"
דניאלה: [מתחילה קול שני] "מי ימלל גבורות ישראל…"
ירון: [שר] "הן בכל דור יקום הגיבור…"
דניאלה: זהו, התבלבלתי.
ירון: [שר] "גואל העם."
דניאלה: התבלבלתי.
ירון: [ממשיך לשיר] "שמע! בימים ההם, בזמן הזה" [מפסיק לשיר] פה המקהלה מצטרפת. איזה ילד יודע היום מה זה "ימלל"?
דניאלה: לא, כלום. שום דבר. הם לא יכולים להבין כלום.
ירון: כן.
דניאלה: יפה. אז כפי שנרמז מהשיר, אבא, אנחנו עושים היום תוכנית על חנוכה. אז לפני שנדבר, כלומר, אתה בעיקר תדבר על המקורות ההיסטוריים והתרבותיים של החג, כדרכך המשנמכת כל הוד והדר, [ירון צוחק] אני רציתי לשאול אותך כמה שאלות ממש חשובות, בסדר?
ירון: כן, בבקשה.
דניאלה: אתה אוהב סופגניות?
ירון: מאוד.
דניאלה: כן?
ירון: אבל לא המגונדרות האלה, המצויצות, המפותחות מדי. [דניאלה צוחקת] אני אוהב את ה…
דניאלה: לא גנאש. לא גנאש עם שוקולד לבן.
ירון: הספוג, שבפנים יש ריבה.
דניאלה: בקיצור, אתה אוהב את הסופגניות מהסופר.
ירון: אני אוהב את הסופגניות האלה שאכלתי בילדותי.
דניאלה: יפה. אתה אוהב לביבות?
ירון: אני אוהב את מה שאימא שלי בישלה. את יודעת, ככה זה. וזה היה כרוך גם ב…
דניאלה: גם אני אוהבת את מה שאימא שלי בישלה.
ירון: [מגחך] כן.
דניאלה: לדעתי היא…
ירון: נכון, היא הייתה מבשלת נהדרת.
דניאלה: לא. אבל לביבות היא הייתה עושה מדהים.
ירון: נכון.
דניאלה: אז למי הנאמנות שלך? ללביבות של אשתך או ללביבות של אימא שלך?
ירון: של אימא שלי. אני זוכר, זה היה כרוך…
דניאלה: אני אלשין עליך. אני אלשין עליך, באזכרה הבאה.
ירון: בילדותי גרנו בבית מאוד דחוק.
דניאלה: כן.
ירון: גרו בו… שלושה חדרים קטנים, וחדר אחד היה מושכר, וגם דודי איתנו, אבל בחנוכה היה משהו מאוד חמים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ואני זוכר שאנחנו מצטופפים, כל החברים של הוריי. נוגעים כתף בכתף בחדר הקטן הזה, הסלון של הוריי. אוכלים לביבות, שותים יין, ושרים שירי חנוכה. ייתכן מאוד שאחדים מהם היו גם שירים ברוסית. אולי משהו גם ביידיש. אבל העיקר היו שירי תפארת על גבורת המכבים.
דניאלה: כן, כן.
ירון: ואיכשהו בתור ילד, בין חמש-שש, שמונה אולי, אני זוכר את זה. עוד לא הייתה טלוויזיה כמובן.
דניאלה: כן.
ירון: ואפילו רדיו ספק אם היה. ואני זוכר את ה… את החום הזה. ואת הנרות כמובן. העובדה שאתה מחמם עם השמש…
דניאלה: את התחת של הנר.
ירון: את התחת של הנר ומדביק אותו.
דניאלה: ואז זה לא נדבק.
ירון: זה נדבק. [דניאלה צוחקת] זה לפעמים נופל, לפעמים גם מצית בית.
דניאלה: בדיוק. נופל, מדובר על ילדים בני חמש, ארבע.
ירון: וזה נגמר באסון ומכבי אש וכולי.
דניאלה: יפה, בדיוק.
ירון: יש גם דברים כאלה.
דניאלה: בדיוק, נורא.
ירון: כן.
דניאלה: טוב, אבא, אז בוא נגיע לחלק הרציני.
ירון: ומהו?
דניאלה: ומהו? לא יודעת, תשעמם אותנו עם פרטים היסטוריים. [צוחקת]
ירון: אוקיי, אז כמה עובדות היסטוריות? בשנת 334 לפני הספירה יצא אלכסנדר מוקדון בראש צבא, המונה כ-34 אלף לוחמים. הוא יצא מזרחה, ותוך 11 שנה, אם אינני טועה, הגיע לגבולות פקיסטן של ימינו. יצר את האימפריה הגדולה ביותר בזמן העתיק. הוא מת בגיל 33 או 34.
דניאלה: 34.
ירון: 34. ואז הוא הוריש את ממלכתו, בהיעדר צאצאים כנראה, יורשים חוקיים, הוא הוריש את הממלכה שלו לדיאדוכים. היורשים שלו. הגנרלים שלו. שרבו ביניהם. מה שחשוב בשבילנו זה שתי נסיכויות. אחת, נסיכות תלמַי במצרים.
דניאלה: בית תלמי, כן.
ירון: והאחרת הנסיכות הסִלֶווקית בסוריה של ימינו. אנחנו היינו כלי השעשוע בין שתי הנסיכויות האלה, ובדרך כלל הסתדרנו פחות או יותר בסדר.
דניאלה: אוקיי.
ירון: על כל פנים, יש להניח שבאמת היה בפרובינציה, במודיעין, כהן. מתתיהו. והיו לו כמה בנים, והוא הניף את נס המרד. תוך כמה שנים הצלחנו להכות…
דניאלה: מה הייתה המטרה של המרד?
ירון: או! פה מתחילה הציונות להיכנס, וזה תמיד מדהים אותי. את יודעת, אני, ככל שאתה מזדקן, ואני היום בן 85 בערך, אתה מחלק את ההיסטוריה המוכרת לנו למספר שנות חייך, ולכן ההיסטוריה מצטמצמת. הולכת ומצטמצמת. לפני מאה אלף שנה יצא ההומו סאפיינס במסע האחרון שלו במזרח אפריקה.
דניאלה: כן.
ירון: וכבש את העולם. ואז אתה אומר "רגע אחד, אז החיים שלך זה בערך אחד חלקי אלף מכל ההיסטוריה המוכרת לנו". מכל ההיסטוריה של ההומו סאפיינס. ואם בחשבון שנגיד ההומו סאפיינס…
דניאלה: ימי חייך היחסיים, יחסית להיסטוריה האנושית.
ירון: כן, נכון. את יודעת מתמטיקה. מצוין. אז נגיד 30 אלף, 35 אלף שנה זה ההומו סאפיינס סאפיינס.
דניאלה: כן.
ירון: אני חלק גדול מההיסטוריה. החיים שלנו זה חלק. ואז אתה רואה איך ההיסטוריה שהייתה אתמול, כלומר רק לפני 2,500 שנה, היא בעצם כמעט מסתדרת עם הביוגרפיה שלך. ואז אתה רואה איך ההיסטוריה, הסיפורים ההיסטוריים האלה מושלכים על הפוליטיקה של ימינו. וזה פשוט תמיד מדהים אותי - מה לנו ולסיפור הזה על אנשים שאנחנו לא מכירים? שאין להם שום קשר איתנו? העברים שחיו לפני 2,500 שנה. והנה אתה רואה שיש שתי פרשנויות, למה היה חנוכה. הפרשנות האחת היא הפרשנות הדתית. אנחנו לא יכולנו לשאת את המחשבה שמכריחים אותנו לעבוד לאלוהים אחרים. והמחשבה השנייה היא המחשבה של הציונות. זה התקוממות לאומית…
דניאלה: זה לא היה מרד… אבל זה לא היה מרד מיסים? זה היה…
ירון: אז יש גם מרד מיסים. העניין כלכלי.
דניאלה: כן. זה מה שחש…
ירון: וברור שהייתה אריסטוקרטיה סביב בית המקדש.
דניאלה: כן.
ירון: המריבה הייתה… בתחילה בכלל, מריבה פנימית. מי יהיה הכהן הגדול.
דניאלה: אז בוא תתחיל, אולי תתחיל רגע מהסיפור שאתה מחזיק בו. שנשמע לך יותר הגיוני.
ירון: [מגמגם] אני לא יודע. [דניאלה צוחקת] אני פשוט לא יודע. כמובן שאנשים עבדו איזשהם אלוהים.
דניאלה: כן.
ירון: כמה מהם עבדו לאלוהים וכמה לאלוהים אחרים? אני יודע שכבר שושלת החשמונאים, בדור השני שלה, כבר קוראים להם בשמות יווניים.
דניאלה: יווניים, נכון.
ירון: והם כבר מתנהגים כמו מדינ… כל נסיכות הלניסטית מושחתת. רוצחים זה את זה, משתלטים על בית המקדש שלהם, אז האם הכהן הגדול יהיה גם הסמכות הממלכתית או רק הסמכות הדתית? ועל זה ממשיכים לריב ולריב, בדיוק כמו היום. מי יהיה הרב הראשי הספרדי והאשכנזי? הרי העסק הוא פוליטי לחלוטין. הרי אנחנו רואים. אנחנו רואים את החדשות. מי… אכפת לנו האם יש לו נטיות לשפוט בחומרה או להוציא הלכות מחמירות או הלכות מקילות? הרי לא על זה רבים שם. רבים…
דניאלה: על כוח.
ירון: מי יוכל למנות פרנסים, בלנים, רבנים, וכולי וכולי. זה אותו סיפור, אבל היום, למזלנו, יש ממלכה אזרחית.
דניאלה: תמיד רבים על כוח. כוח ושליטה.
ירון: כן, אז מדובר על כוח בסך הכל. אבל תראי למה לנו לחלל?
דניאלה: אבל אני רוצה, אבא, אני רוצה שתנסה לספר את הסיפור ההיסטורי שסביב הסיפור המיתי על המנורה. ועל הפך שמן. מה מתוכו הוא…?
ירון: מה שחשוב זה מה שאנחנו זוכרים. או מה שאנחנו מספרים לעצמנו. זה מה שחשוב.
דניאלה: לא, מה שחשוב זאת האמת. ואחר כך הפרשנות.
ירון: אין אמת. אנחנו לא יודעים מהי האמת, כי אין היסטוריה עד שלהי המאה ה-19. אנשים לא כותבים היסטוריה. הם אינם אחראים. הם מספרים סיפור שיש לו מטרות פוליטיות. ואז איננו יודעים. אז הסיפור הזה הוא יפה. שמן זה מוצר יקר, ולהדליק שמן זה עניין מסובך וקשה וכולי וכולי. אני לא יודע מה הסיפור האמיתי. אני אספר לך סיפור אבל. את רוצה סיפור?
דניאלה: כן.
ירון: סיפור נחמד. שהוא, פעם צילמתי סרט תיעודי בעמק איילון. את יודעת מה זה עמק איילון? בדרך לירושלים מתל אביב, כביש מספר אחת. זה העמק הזה, בין בן שמן ל…
דניאלה: ירח בעמק איילון, ברור.
ירון: מה? כן, ירח בעמק איילון.
דניאלה: "שמש בגבעון דום וירח ב…"
ירון: זה לא כל כך ברור, את יודעת. רוב האנשים שאתה אומר להם "איפה זה עמק איילון?" הם לא יודעים. בסדר.
דניאלה: אה, לא, אבל את הפסוק אנחנו מכירים.
ירון: אז במקום אחד שנקרא, נדמה לי, כפר שמואל, שצופה על העמק. השנים היו מיד אחרי מלחמת 1967, שחררנו את העמק מהשלטון הירדני, ויזמים, כפי הנראה היו חקלאים שלא הצליחו במיוחד בעסקי החקלאות, הקימו חנוכיה ענקית מאלומיניום. והם טענו שזו החנוכיה הכי גדולה בעולם. והם לקחו רבנים, הזמינו רבנים מכפר חב"ד כדי שיברכו על החנוכיה, ונדמה לי שספר השיאים של גינס אפילו כתב שזו החנוכיה הגדולה. והרעיון שלהם היה, הם הביאו כמה מרכבות מאנגליה, והם רצו להוליך עם עיירים, עם אתונות, תיירים בעמק איילון, להראות להם את כל הניסים והנפלאות. עכשיו, זה מעל יער קנדה.
דניאלה: פארק קנדה, כן.
ירון: יער קנדה, הוא כמובן נבנה על חורבותיו של אחד משלושת הכפרים הערביים שהיו שם, שאנחנו… שנקרא עמואס, הכפר הערבי. זה אמאוס, שבה באמת ניצח יהודה המכבי את גורגיאס. וזה ניצחון אחד גדול. אבל הם לא ידעו את זה, את הסיפור הזה. ואז מגיעים, ובאנו לצלם שם במסגרת איזה סרט דוקומנטרי שעשיתי על מקומות בארץ. ועצרו שני אוטובוסים, ומהם ירדו, כמו זרזירים קטנים, תלמידים של הרבי האדמו"ר מקרעטשניף, שהאדמו"רות שלו נמצאת ברחובות. ילדים קטנים. ובאו, זה היה ימי החנוכה. והמדריכים שלהם, הדתיים, הזהירו אותם קצת מפנינו, לא להתקרב אל הזרים האלה. הגויים האלה. אבל אני קשרתי איתם שיחה. הם דיברו גם יידיש וגם עברית. ילדים בני עשר, משהו כזה. ושאלתי אותם "מי היו היוונים?" אז הם אמרו "היווֹנים זה אתה. אתם היווֹנים". כלומר, הם לא ידעו מה זה יוון. הם לא ידעו מי היו היוונים. בשבילם היוונים…
דניאלה: זה לא… זה לא…
ירון: זה בעיקר יהודים, אבל לא רק. גויים.
דניאלה: מתיוונים, ברור.
ירון: גויים. אתם גויים. ואז המדריכים שלהם ראו שהם מתקשרים אלינו, והמצלמה מעניינת אותם, ואנחנו מעניינים אותם, וזה כמובן מבהיל, כי אנחנו… יש סכנה שמא אני אעביר אותם על אמונתם. והם גירשו אותם לתוך האוטובוס והם נסעו משם. עכשיו, זה לדעתי סיפור סימבולי לחלוטין. הנה לך איך אותו סיפור, אותו סיפור ממש, משמש לצרכים שונים לחלוטין. בשבילם החנוכה זה סיפור ההתבדלות של היהודים מהגויים. זהו הסיפור. בשבילנו זה דבר אחר לגמרי. להפך, אנחנו ממלכה בתוך המזרח התיכון. אנחנו מקיימים קשרים, גם קשרי איבה, אבל גם קשרי ידידות, ואנחנו בכוח חרבנו, אנחנו מצליחים להוכיח שאנחנו נהיה פה, ואנחנו נאיים על אויבינו ונפציץ את סוריה וכולי, את הסִלווקים בסוריה. הנה אנחנו משמידים אותם עד עצם היום הזה ממש.
דניאלה: כן…
ירון: בשבילנו זה סיפור. ובשביל הרבי מקרעטשניף זה לא הסיפור.
דניאלה: לא, לא. נכון, אבא. אבל…
ירון: הסיפור הוא לא להתגייס לצבא, ולא להילחם בגויים. ולהיות שונה במובן האחר. אותו סיפור ממש.
דניאלה: נכון. אני חושבת שמה שמעניין במה שהציונות עשתה, זה שהיא לקחה סיפור היסטורי, דרך אגב, שאתה לא סיימת אותו. אני רוצה שנחזור אחר כך, תסיים אותו. שהוא לא בטוח שהוא בממדים, כאילו, שאם אתה מסתכל על ההיסטוריה, הוא סיפור של ניצחון, בסופו של דבר, נכון? הסיפור הזה הוא לא סיפור של ניצחון. והיא השתמשה בו כדי לומר…
ירון: שאלה טובה.
דניאלה: כדי לומר, "הציונות היא הניצחון כפי שמרד המכבים היה הניצחון בעבר". ולא זה ניצחון, ולא בטוח שזה ניצחון.
ירון: תראי, מבחינה היסטורית כל הסיפור החשמונאי נמשך נדמה לי 130 שנה, אם אני לא טועה. יכול להיות שאני טועה בחישוב. על כל פנים, בערך חמישה דורות של יורשי אותם האחים לבית חשמונאים ממודיעין.
דניאלה: אבל מה אתה…?
ירון: ואחר כך כבר מגיע הורדוס. הורדוס שוחט את שארית החשמונאים, ומשתעבד לרומאים. בינתיים הרומאים הופכים לממלכה המכרעת במזרח התיכון, כן? והעניין נגמר. כל הסיפור החשמונאי נגמר. הוא בעצם נגמר כמעט מיד, מפני שעבור מה נלחמנו? נלחמנו עבור הטוהר היהודי. לא עבור מוסריות, עבור אמונה באל אחד. שטויות במיץ עגבניות! העסק נגמר מיד! המצביא היה האח הרביעי…
דניאלה: מה קרה במרד עצמו, ומה התוצאות?
ירון: האחים, חלק מהם מתו. אחד מהם מת מתחת לפיל שהוא נעץ בו את החנות. [כך במקור]
דניאלה: נכון, יש ציורים נורא יפים…
ירון: אחר נרצח. שמעון נרצח. הם יורשים זה את זה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: יורשים זה את זה, כולם לפי שורה.
דניאלה: וכל השושלת הזאת נמשכת 150 שנה, משהו כזה?
ירון: נדמה לי. אני לא זוכר ב… אני לא זוכר מתי מגיע הורדוס.
דניאלה: בסדר.
ירון: סליחה שאני לא זוכר את התאריכים.
דניאלה: לא, אבל איך נראו… איך נראו החיים בארץ בתקופה הזאת? סבירים? מה היה?
ירון: ראשית כל, האליטה, האליטה המתייוונת היא ששלטה מירושלים. זה ברור לחלוטין. ואז הם בונים לעצמם ארמונות. כמו שבנו ה… כמו שבנו הסלווקים בדיוק. כמו שבנו התלמיים. בדיוק אותו הדבר.
דניאלה: אוקיי.
ירון: והם בנו לעצמם אצטדיונים ואמפיתיאטרונים, כן? וכדומה, ובתי מרחץ כאלה ששם הם התרחצו עירומים, לפי המסורת היוונית. אולי לא כולם. אני מתאר לעצמי שכיוון שהרי ישראל היא מדינה… ארץ ישראל היא קטנה, אבל בכל זאת בימים ההם כשכלי הרכב המהיר ביותר היה חמור, אז היה מרחק עצום בין מודיעין לבין ירושלים. היום זה כמובן מרחק פסיעות, עשר דקות במכונית.
דניאלה: כן, ברור.
ירון: אז היו איכרים. 90% ודאי היו איכרים, והיו… אתה יודע, המעמד של הסוחרים, המעמד של הכוהנים בעיקר בבית המקדש, שקיבלו מיסים ומעשרות ואכלו מצוין, וחיו נפלא. ו… כרגיל, כרגיל בכל ממלכה מושחתת.
דניאלה: למה אין איזה מין קריאה שנייה בתרבות ה…?
ירון: יש, יש.
דניאלה: יש?
ירון: יש. בוודאי שיש.
דניאלה: לא יודעת. כל הילדים מתיישרים ושרים בדיוק את אותם שירי גבורה.
ירון: תראי…
דניאלה: ואין ביקורת אמיתית על האם כדאי בכלל להיות מכבים תחת שלטון כל כך רחב, ואיך נכון לקיים יחסים של… של… מול מעצמה כל כך, אין… אין… לא מדברים על זה.
ירון: את מחכה שאנחנו נודרך על ידי היסטוריונים בעלי עין נוקבת, ש… את רואה מה קרה להיסטוריונים החדשים פה, שניסו מחדש להביט על מלחמת השחרור, נכון?
דניאלה: כן, על ה…
ירון: מלחמת השחרור אנחנו מעטים נגד רבים. עכשיו, כשאתה אומר "נכון שהציבור היהודי בארץ היה רק 600 אלף איש, אבל הצבאות הערביים לא הצליחו לאגד מספרים גדולים של חיילים יעילים".
דניאלה: כן.
ירון: ובעצם הכוח שלנו היה כוח ארגוני, כוח הרצון, כוח המשימה וכולי, אבל במידה רבה לא היינו מעטים מול רבים. זה לא נכון. עכשיו, כשאתה אומר את זה, הרי המיתוס הוא מעטים מול רבים. כן? יהודי אמיץ אחד נגד עשרה ערבים, הוא הצליח לנצח את כולם! האמת ההיסטורית היא לא כזאת. האמת הצבאית היא הרבה יותר מסובכת. [דניאלה מהמהמת] אבל כשאתה מתחיל עם העניין הזה, הרי צועקים עליך שאתה פוסט ציוני. אז למה להתחיל עם זה? [מגחך] כמובן יש היסטוריונים באוניברסיטאות וכולי, שאם את תלכי לשמוע את ההרצאות שלהם, אתם תראי את הדברים באופן אחר. עם פרספקטיבה אחרת. אבל פרטי הספר מחנכים אותך לפשטנות. ככה זה.
דניאלה: אבא, אז אני אשאל אותך שאלה אחרונה, כי אנחנו צריכים לסיים. אם היית צריך לנסח אולי לקח מ… אתה אומר שזה לא סיפור אחד, אלא זה מגוון סיפורים ותלוי למי אתה מאמין, אבל לא משנה, מאחד מהסיפורים שאתה אוהב על חנוכה, איזה לקח היית לוקח?
ירון: אני אוהב את הסיפור התמים, שהיינו גיבורים, ניסו לשעבד אותנו, [דניאלה מגחכת] ניסו להכריח אותנו לעבוד לאלילים, אנחנו ניפצנו את האלילים, שחטנו את האויבים שלנו.
דניאלה: וניצחנו.
ירון: ניצחנו את הסלווקים. זה הסיפור שאני מעדיף. [צוחקים]
דניאלה: אוקיי, הבנתי. פה אנחנו נסיים, ואנחנו נסיים בשיר יפה של דליה רביקוביץ', שנקרא "כתמי אור", שבו היא מבקשת, לפחות לפי הפרשנות שלי, לראות את האפל והמואר לא כניגוד, לא כהפכים, אלא כסינרגיה. רק ניפרד מהעורכת שלנו, מאיה קוסובר. ניפרד מכם, המסכיתות והמסכיתים. אנחנו נחכה לכם עם חנוכיות מפקקים של קולה [ירון צוחק] בפרק הבא. "כתמי אור", דליה רביקוביץ'.
[צלילי סיום]
ירון: [מקריא]
"וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר
וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמֹּר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.
וְהֵם נִגָּרִים כִּבְשָׂמִים וְרַכָּה וּשְׁלֵוָה תְּנוּעָתָם
וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל הֵם נִקְוִים לְמַבּוּעַ קָטָן
וְיֵשׁ בָּהֶם חֵן וְחֶמְדָּה שֶׁגּוֹאִים וְעוֹבְרִים עַל גְּדוֹתָם.
וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִבְעֶה מִכְרֶה שֶׁל זָהָב
וְהַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל מְגַלֶּה אֶת מַעֲמַקָּיו
וְיֵשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה בֵּין הָאֹפֶל לְבֵין הַזָּהָב.
וְהֵם חֲבוּקִים וּשְׁלֵוִים וְאֵין בָּהֶם קוֹל וּמַשָּׁב
וְהָאוֹר מְנַטֵּף וְנוֹשֵׁק אֶת הַחֹמֶר הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו
וְהָאֹפֶל הוֹפֵךְ אֶת גּוּפוֹ כִּבְאֵר לְכִתְמֵי הַזָּהָב.
בַּחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר
וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמֹּר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ."
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments