אבא תרחם - עם כלביא 2 – מקלט אורבני
- אורית ליפקין
- Sep 6
- 13 min read
Updated: Sep 8
"אֹשֶׁר וְשַׁלְוָה הוֹפְכִים מַשְׂאַת נֶפֶשׁ" (יעל סטטמן). ירון ודניאלה בשיחה משועשעת על הלילות הלבנים בצל הצבע האדום. כמה זמן לוקח לירון לרדת במדרגות מדירתו שבמקומה הרביעית אל קומה מינוס 3 בחניון הסמוך, מה הוא לוקח איתו לשם, עם מי הוא מתיידד, ומדוע הוא לא טורח לברר, מייד בסיום האירוע, האם ילדיו ונכדיו עברו את מתקפת הטילים בשלום.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/06/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה שנמשכת ברקע]
ירון: [מקריא]
'בִּרְחוֹבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מָה לְהַצִּיעַ
מִלְּבַד צַעַר גּוֹלְמִי, לֹא מְלֻטָּשׁ, לֹא שָׁפוּי.
אֹשֶׁר וְשַׁלְוָה הוֹפְכִים מַשְׂאַת נֶפֶשׁ
זָרָה, חַסְרַת סִכּוּי וּרְחוֹקָה, כְּטִיסָה
סוֹבֶבֶת עוֹלָם
חֲלוֹם יִפְיְפָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לִי.
לָכֵן אֶעֱנֶה כֵּן לָמֵייל (זֶה נִשְׁמָע מַדְהִים),
אֲבָל לֹא אֶהֱפֹךְ
אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לְקוֹנְקְרֵטִית.
אֵלֵךְ שְׁבִי אחרי הַטָּפֵל
הַבָּטוּחַ, הַמִּישׁוֹרִי, הַמַּשְׁמִים.
גּוֹרֶרֶת אֶת עַצְמִי בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל עִיר
נִכְנֶסֶת לְכָל חֲנוּת, אוֹמֶרֶת הֵי,
הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתוֹ חרב.
הַאִם יֵשׁ מִבְצָע עַל הַחֻלְצָה הַזֹּאת?'
[צליל מעבר]
דניאלה: את תחושת הימים האחרונים היטיבה לתאר יעל סטטמן, משוררת צעירה שאני מאוד אוהבת, בשיר שנקרא, "אני ממשיכה ללכת איכשהו". והפרק שלנו היום יעסוק במלחמה, אבל מהצד המרחבי, א… מוגני שלה. [ירון צוחק] אני אשמח שנדבר על החיים סביב ההתרעות והאזעקות והנפילות, ואולי על השגרה הבלתי-שגרתית שנפלנו לתוכה. ואני מתכוונת לחקור אותך, אבא, על הצורה והאופן שאתה מְמַמֵ"ד את עצמך, כדי שתשמש אות ומופת ל"עם כלביא קשיש". [ירון פורץ בצחוק] בסדר? [מצחקקת]
ירון: אני… אני לא כל-כך בטוח שאני אעמוד במשימה שהטלת על כתפיי…
דניאלה: אז בוא…
ירון: אבל…
דניאלה: אז תנסה.
ירון: אני אנסה.
דניאלה: תראה, אז קודם כל, בוא נתחיל בתיאור המצב המוּגָנִי שלך.
ירון: כן.
דניאלה: תאר לי את תנאי המרחב המוגן שלך, איך אתה…
ירון: אנחנו, כידוע לך, חיים בקומה הרביעית בבית בן מאה שנה במרכז תל אביב, די בלוי. רוב הדיירים בו, הם גרים בדירות מושכרות, וה…
דניאלה: כן.
ירון: בעלי הדירה הם אולי שניים או שלושה בכל המבנה הזה. עכשיו, אין לנו מקלט. חשבתי שיש, [דניאלה צוחקת קלות] אבל לפני כמה ימים ירדתי לתוך אותו חלל, מרחב, שהובטח לי שהוא… והתברר לי, ראשית, שגובהו של… גובהה של התקרה הוא פחוּת מגובהי, ואני אינני גבוה במיוחד. ומחצית…
דניאלה: כן, ועוד התנמכת.
ירון: נכון, ועוד התכווצתי. ומחצית השטח תפוס על-ידי פסולת שערם שם קבלן שיפוצים שעבד בבניין לפני שנתיים…
דניאלה: [מצחקקת] אוקיי.
ירון: ודחף את כל השאריות לתוך המקלט. אי-אפשר, זה לא מקלט. אבל מה? מולנו נבנה בית מפואר להפליא.
דניאלה: כן.
ירון: וגרות בו משפחות מאוד-מאוד עשירות.
דניאלה: כן.
ירון: אם לשפוט על פי האור בחלונות הבתים שלהם…
דניאלה: כן.
ירון: רובם נמצאים כעת בחוץ לארץ ומבקשים לחזור ארצה, ולא מצליחים מפני שלא תפסו את היאכטה בלרנקה או בפיראוס.
דניאלה: איך אתה… בוא נתרכז בתנאי המיגון.
ירון: אוקיי. עכשיו, יש להם, יש להם חניון…
דניאלה: כן.
ירון: מעבר לכביש שלנו…
דניאלה: כן, כן.
ירון: של שלוש… שלושה מישורים, שלוש קומות.
דניאלה: כן.
ירון: המכונית שלנו, שכרנו שם משבצת אחת, מכוניתנו הישנה. היא מבויישת בחברתם של מרצדסים, אאודים וכדומה, ושלנו מכונית בת שש שנים דפוקה לגמרי, אבל היא עומדת במפלס התחתון. אנחנו יורדים לשם…
דניאלה: מינוס שלוש.
ירון: מינוס שלוש, אנחנו יורדים לשם עם הכלב.
דניאלה: אוקיי. אז ארבע קומות אתה יורד, ארבע קומות אתה יורד…
ירון: ארבע קומות אני יורד ברגל, אין לנו מעלית. אני נזהר מריסוק עצמות. כי זה יותר מפחיד אותי…
דניאלה: כן, זה נראה לי יותר מסוכן, באמת.
ירון: ודאי, ודאי. אני נזהר לא לגמגם, [כך במקור] אז אני משעין את כפות הידיים שלי על הקיר…
דניאלה: כן.
ירון: …כדי שאני לא אגמגם, ואני מקפיד על כך שהכלב לא ימשוך אותי, כי אנחנו יורדים עם כלבנו, שהוא החשוב בבני המשפחה.
דניאלה: כן, התינוק.
ירון: והוא מושך אותנו במהירות, טוב, הוא כבר רגיל לדרך. אנחנו עוברים את הכביש, מקישים על הקוד הסודי בבית הזה…
דניאלה: כן.
ירון: …שממולנו, יורדים שלוש קומות, בסך הכל [לאט, בטון מרוצה] מאה - ועשרים - מדרגות - ירידה, מאה - ועשרים - מדרגות - עלייה, פעמיים - ביום, ארבע מאות - ושמונים, טוב מאוד למערכת הלב-ריאות של הזקן.
דניאלה: למַד צעדים.
ירון: טוב מאוד. עכשיו…
דניאלה: מעולה.
ירון: עכשיו, אז זה מה שנוגע למקלוּט.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אז עכשיו אנחנו יושבים שם, עם עוד כמה בחורים מהסביבה, החניון כמעט ריק…
דניאלה: כן.
ירון: יש שם יותר מרחב מאשר מכוניות, הכלב מרגיש מצוין שם. מדי פעם הוא נובח, הוא שומע איזה פיצוץ מרחוק.
דניאלה: כן, כן.
ירון: וזהו, ואנחנו ממתינים שם בתוך המכונית שלנו, במושב הקדמי, עד שהאחרים, הצעירים האלה, רואים בסלולרי שלהם שאפשר לצאת, ואנחנו הולכים בעקבותיהם.
דניאלה: אז התנאים שלי הרבה יותר משופרים. אני גרה ביד אליהו, והבית שלנו, מכיוון שהרסנו ובנינו בית ישן ביד אליהו, אז בנינו קומת מרתף ואני ממוּמ"דת בצורה ממש מזהירה.
ירון: אני שמח על כך.
דניאלה: אבל רוב השכנים שלי לא ז… דווקא זה לא, אני לא רואה שאתה שמח כי אתה דווקא לא אחד שמסמס, לא לפני ולא אחרי, [מגחכת] אבל א… תכף אנחנו נדבר על זה. אבל מכיוון שרוב השכנים שלנו לא, אז אני פותחת את הדלת ושכנים שאין להם ממ"ד באים אלינו. בתחילה עוד הייתי משתדלת להתלבש כששכנים מגיעים. אבל עכשיו, באמת, אני פותחת להם לא משנה מה מצבי. זאת אומרת באמת, נכנסים לכאן אנשים, אני פותחת בתחתונים וחולצה. כל השכונה בעצם מכירה את מגוון הלנג'רי [כך במקור] שלי, כי אני סיימתי להתלבש [ירון מהמהם] לקראת הכנסת האורחים.
ירון: מחמיאים לך?
דניאלה: לא. לא, לא, ממש, משום מה לא עסוקים בזה בכלל. [ירון מהמהם] משום מה לא עסוקים בזה. אבל עוד משהו רציתי להגיד על הדבר הזה, שכמוך וכמו מיכל, אנשים שבחזקתם דירות מאוד יקרות בתל אביב, כי גם הדירה שלך, בכל זאת, לב תל אביב…
ירון: [בתקיפות] שלה!
דניאלה: שלה, אוקיי. דירה גדולה, נכון? היא בטוח שווה היום, לא יודעת, תעריך אבא, כמה היא שווה. היא שווה כמה מיליונים טובים. ויש לי כמה חברות שזה בדיוק מה שהם עשו, הם קנו דירות בלב תל אביב, "העיר הלבנה", שזה בתים יפהפיים ששופצו מחדש, גרים במרחבים נפלאים [ירון צוחק], והם הפכו להיות הפליטים החדשים…
ירון: כי…
דניאלה: יש לי חברה, באמת, החברה הכי עשירה בחבורה…
ירון: כי מקלטים אין בבתים האלה.
דניאלה: לא, אז בדיוק, אין מקלטים, וגם למי שהיה איזה מין משהו שנראה כמו ממ"ד, עקרו לו את הדלת המכוערת, שמו במקום הדלת המכוערת פרופיל בלגי, מזכוכית, כן?
ירון: א-הא.
דניאלה: עקרו את החלון גם שם, שמו [בלעג] פרופיל בלגי ועציצים, עציצי תבלין, כן?
ירון: [צוחק] כן.
דניאלה: ועכשיו היא פשוט ישנה אצל החברות, כי היא האדם הכי לא ממוגן. כל משפחה בחריש ממוגנת יותר ממנה. כי שם…
ירון: סוג של נקמה.
דניאלה: כי שם… בדיוק. אז משהו השתבש, לפחות מבחינת הפריבילגיה של המיגון…
ירון: א-הא.
דניאלה: שהוא נורא-נורא מעניין בעיניי. כמובן שביישובים הערבים עדיין אין מיגון, ובטמרה, יישוב של 40 אלף איש, אין אף מקלט אחד, אבל יש משהו כל-כך משעשע בלראות את ה… [מרימה קול] איפה אני ואיפה החברה שלי העשירה, אתה מבין? המרחק בינינו עצום, ואני מזמינה אותה לבוא אליי, אוקיי? אז זהו, זה נורא מצחיק.
אבל יש לי עוד שאלות, אבא, אפרופו המרחב המוגן. ראשית, איך אתה יודע שיש מתקפת טילים? למה אתה מחובר?
ירון: לטלפון.
דניאלה: אתה מחובר להת… אבל אתה שומע את ההתרעה, או שאתה רק…
ירון: כן, אני שומע את ההתרעה, כן.
דניאלה: אוקיי.
ירון: זה, תראי, אמצעי ההכנות שלי הלכו והשתכללו עם הימים.
דניאלה: כן.
ירון: בהתחלה לא ירדתי, אתם נזפתם בי, הילדים שלי.
דניאלה: נכון.
ירון: אמרתי להם, [בתקיפות] "אני לא יוצא מהבית!"…
דניאלה: נכון.
ירון: …"אני ממשיך לישון."
דניאלה: נכון.
ירון: אבל אחר-כך ראיתי את התמונות, הבנתי… אֶה-אֶה, [מגביר את הקול] אֶה-אֶה…
דניאלה: כן.
ירון: …זה הרבה יותר רציני, כן.
דניאלה: לגמרי, לגמרי, זה נראה העוטף, לגמרי.
ירון: נכון, נכון. ואז היום…
דניאלה: או שלא, זה נראה שג'אעיה, זה נראה יותר עזה.
ירון: היום אני ערוך, תראי…
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני שאלתי, וישבנו במרתף, ב… ואמרתי למיכל: "אמרי לי, בעצם, אם נעלה מתוך הגֵיא, לא, הרגע הזה…"
דניאלה: כן, מתוך הפיר.
ירון: מתוך הפיר, "ואנחנו נגלה שאין בית ממול"…
דניאלה: כן.
ירון: "זה יהיה נורא? אולי נתחיל מחדש. אולי זה הזדמנות לשנות את חיינו. [דניאלה מהמהמת] נהיה עירומים מכל". את הארנק שלי אני בכל זאת לוקח איתי בכיס, וגם את המפתחות של הבית, אלו שני הדברים היחידים. [לאט ובהתלהבות] "בואי - נתחיל - חיים - מחדש."
דניאלה: למה אתה משוכנע שהחיים החדשים שלך יהיו טובים יותר?
ירון: הם לא יהיו רעים [כך במקור] יותר, אבל הם יהיו משוחררים. אני אפרוק מעצמי…
דניאלה: זה כמו הספר הזה על הזקן שיצא מהחלון בגיל תשעים, יש את ה… [מצחקקת]
ירון: משהו כזה.
דניאלה: כן.
ירון: תראי, ראשית כל אני אפטר מ-3,000 ספרים מיותרים שיותר לא אקרא בהם.
דניאלה: הבנתי.
ירון: ומכל מיני… אבל יהיה גם…
דניאלה: אבא, אפשר לסדר את זה, אפשר לסדר את זה.
ירון: ואני אראה לכם איך אני נאבק בהצלחה, ומרים את חיי מעפר. ובונה שוב…
דניאלה: אממ… אבא, אבל לא מתייהרים לפני. נראה אותך כשזה יקרה - אחד. שניים, הדבר היחידי שאני קצת מזדהה איתו, זה הדבר הזה שתל אביב חוטפת הכי הרבה, ומהבחינה הזאת אני מרגישה שיש צדק פריבילגי. יותר מדי שנים הואשמו התל אביבים בתל אביביוּתם, ואני אומרת: "אם טילים נופלים, אז אני שמחה להסתכן".
ירון: והקפלניסטים שמרחפים עכשיו…
דניאלה: כן, נכון.
ירון: …מעל אדמת איראן, זה לא…?
דניאלה: נכון.
ירון: כן, יש משהו שמסדר מחדש את הקלפים. מה עוד?
דניאלה: מה עוד?
ירון: את רוצה לדעת איך…
דניאלה: אז לא, אני רוצה לדעת, למשל, למי אתה מסמס לפני ואחרי?
ירון: תראי, אני יודע שיש לסמס. אבל זה לא שאני דואג לכם במיוחד, אני מוכרח לומר. אני לא דואג. כשאני שומע… אחותך גרה בנס ציונה.
דניאלה: כן.
ירון: שמעתי, המילים הראשונות היו: [בדרמטיות] "הרס איום בנס ציונה".
דניאלה: כן, כן, כן.
ירון: הרס איום בנס ציונה - מייד צלצלתי לאחותך, עידית, להיות…
דניאלה: כן.
ירון: אבל האמת היא זאת, לך יש מקלט מוגן, לעידית אחותך יש, לאורי אחיך הגדול יש. כך שאין ל… אין לאחיך הקטן יואב, אבל יואב ברגע זה…
דניאלה: וגם לנכדים שלך אין לכולם. אבל בסדר, לא…
ירון: אני לא… ורגע, ומה, מה…
דניאלה: אני שמחה שאתה לא דואג. אני שמחה שאתה לא דואג.
ירון: או שזה מאוחר מדי.
דניאלה: כן.
ירון: או ש… מה בעצם, מה זה אומר? אני…מה אני יכול…
דניאלה: לא, למה? בקבוצה המשפחתית מדי פעם עכשיו, בימים האחרונים, אנחנו כותבים: "כולם בסדר?" וכל אחד אומר: "כן", "כן", "כן".
ירון: את יודעת, יותר משזה ביטוי לדאגה, זה ביטוי לאחווה משפחתית.
דניאלה: הבנתי.
ירון: זה מין מסיבה כזאת, זה כמו ארוחה בבית של סבא וסבתא, כלומר, אצלי ואצל מיכל, הסבתא החורגת שלכם. אז זה נחמד, אבל זה לא שזה ביטוי לדאגה עמוקה.
דניאלה: אוקיי, יש לי עוד שאלות.
ירון: לא, אני לא דואג.
דניאלה: אוקיי. יש לי עוד שאלות, אבא. מה אתה עושה בין ההתרעה לאזעקה? יש לך פרק זמן?
ירון: כן, כן, יש לי…
דניאלה: מה אתה עושה?
ירון: יש לי ככה: ראשית כל, אני מרחיב את פתחי הנעליים שלי עוד מבעוד לילה. אני מתיר את השרוכים…
דניאלה: כן.
ירון: …כדי שאני אוכל עם כפות הרגליים השטוחות שלי, להחליק ישר לתוך הנעליים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: כי פעם אחת ירדתי בנעלי בית, זה היה נורא, זה היה סכנת נפשות.
דניאלה: הבנתי.
ירון: אז אני מחליק. עכשיו, עוד… המכנסיים שלי עומדות שם על כסא על-ידי…
דניאלה: כן, כן.
ירון: על-יד המיטה, אני יודע איזה זוג נעליים אני נועל, אני יודע מה אני צריך לקחת איתי.
דניאלה: מה אתה לוקח איתך, באמת?
ירון: מפתחות, טלפון סלולרי וארנק.
דניאלה: כמה פעמים יצא לי להיות במקלטים ציבוריים, ואחד הדברים הבאמת נחמדים, זה השיחות שמתנהלות בין האנשים. וגם אני ממנפת את האירוע להתיידד עם אנשים שאני לא מכירה, כמו למשל הילדים שלי, [מגחכת] שנמצאים בבית. אז אני אומרת להם: [צוחקת] "נעים מאוד, אז אני אמא שלכם, ספרו לי על עצמכם". אבל באמת, יש משהו נורא נחמד, בהתאספות ה… כמו להיתקע עם אנשים במעלית, אז אתה נתקע עם אנשים בממ"ד…
ירון: כן.
דניאלה: …ואין לך ברירה אלא לפתח קשרים. אז יש לך כאלה דברים? שיחות ידידותיות עם אנשים זרים? אתה מתיידד? אתה מדבר?
ירון: אני מנסה, כי כזה אני.
דניאלה: כן.
ירון: אני משוחח עם כל אחד, אבל במקום שבו אנחנו מתגוננים, יורדים אליו גם הרבה מאוד צעירים ממרכז תל אביב.
דניאלה: כן.
ירון: מזוקנים כאלה. הרבה מאוד גייז, אני חושב, עם כלב אחד או שניים.
דניאלה: כן.
ירון: ואני נכנס… אני, אנחנו מאחרים להגיע, בגלל המיקום שלנו יחסית למפלס.
דניאלה: כן.
ירון: אז הם כבר שם. ואני נכנס אומר: [בקול רם ובהתלהבות] "בוקר טוב חבר'ה, היי, מה נשמע?" ואני… פנים נפולים, אף תגובה, מין ביישנות כזאת. אנשים פוחדים להביט זה בעיניו של זולתו.
דניאלה: באמת?
ירון: לא מתיידדים, מסויגים, לא נחמדים. לא, אני מתפלא. אבל בכניסה לבית, יש מרחב מוגן רשמי, ושם נאספים שכנים דתיים, אלה שלא הולכים לצבא, לא הם ולא בניהם.
דניאלה: כן.
ירון: והיום חשבתי שם: "פאק יו, אני לא הייתי מכניס אותכם למרחב המוגן הזה. תישארו בחוץ, עד שתשלחו את הילדים שלכם לצבא. למה אנחנו צריכים לבנות לכם מקלטים?" חשבתי לרגע והתחרטתי, אמרתי: "לא יפה, ירון". אבל היה לי איזה יצר רע כזה. והם כמובן משפחות גדולות, עם ילדים וטף, ונדחקים לתוך המקלט הזה, ופתאום כולם אוהבי ישראל, וכדומה, וה…
דניאלה: [בציניות] אבא, הם מתפללים עליך.
ירון: ואני אמרתי… אז זהו. זהו. [דניאלה צוחקת] אז זה…
דניאלה: הם מתפללים לשלומך, מה קרה לך?
ירון: זה, זה מה שאמרה לי מיכל.
דניאלה: זה חצי מלחמת דת, אתה ראית? גם ביבי שם פתק בכותל…
ירון: זה… א…
דניאלה: אנחנו בכלל לא… אנחנו לא באירוע…
ירון: כן, זה היה אחד ה…
דניאלה: אנחנו לא באירוע מיליטנטי, אנחנו במלחמת קודש, מה קרה לך?
ירון: מכל הדברים בנאומו המלוטש להפליא…
דניאלה: כן.
ירון: המתוכנן להפליא…
דניאלה: כן.
ירון: מה שהכי הבחיל אותי, זה היה הסיפור שלו, שהופנה בעליל לשותפיו בקואליציה. א… שדיב…
דניאלה: ולעם ישראל, אבא, ולעם ישראל שהולך ו…
ירון: ולעם ישראל, כן, שהוא…
דניאלה: מִתְדַתֵת…
ירון: שהוא התעטף בטלית ושם פֶּתֶל [כך במקור] בכותל. השקרן, הצבוע הזה.
דניאלה: אבא, אבל אין משפט שהוא לא אומר "בעזרת השם".
ירון: ו"בעזרת השם" הזה, כן.
דניאלה: היה לא מזמן א…
ירון: [צועק] אבל מי יודע…
דניאלה: לצערי… רגע, אבא.
ירון: כן.
דניאלה: לפני כמה זמן ראיתי ראיון איתו עם ינון מגל, הרי רק ינון מגל מורשה…
ירון: כן.
דניאלה: …לראיין אותו או אילה חסון, כן? הם האנשים שמורשים לראיין אותו. אז הוא דיבר איתו במשך שעה, וינון מגל שאל אותו: "האם מאז ה-7 באוקטובר, יש לך רגשות רליגיוזיים אחרים מ-שהיו לך?" והאיש הזה אמר שכן, שאי-אפשר להסביר את הניסים שקרו לנו, אלא…
ירון: כן…
דניאלה: אז, אז…
ירון: טוב, נו, אני יודע, לא מאוחר להשתנות. גם כאשר האיש הזה מתקרב אל גיל שמונים, פתאום הוא גילה את אלוהים שולח אליו מבט חנון מבין העננים.
דניאלה: כן, נכון. תגיד, אבא, בזמן שאתה ומיכל במרחב המוגן, מה אתם עושים?
ירון: רבים. [פאוזה] רבים. א… [דניאלה מצחקקת]
דניאלה: לא סקס?
ירון: ראשית כל, מביאים את הכלב לשבת בינינו.
דניאלה: אָהה.
ירון: [בטון אוהב] הכלב המתוק שלנו, והיום הוא שם את הראש שלו על הברכיים שלי ליד ההגה.
דניאלה: כן.
ירון: ושאלתי אותו, "אתה רוצה שאני אקח אותך לחולות של תל אביב, ואני אלמד אותך לנהוג?" [צוחקים]
דניאלה: הבנתי. הילד שלכם, בקיצור.
ירון: כן.
דניאלה: אתם לוקחים איתכם את הילד, ועסוקים בללטף אותו ולהרגיע אותו.
ירון: כל הזמן, כן.
דניאלה: אגב, אתה יודע שאני, ה… כל התקופה הזאת מזכירה לי הרי את התקופה שבה היו לי ילדים קטנים ולא ישנתי בלילה, כי גם עכשיו אנחנו בעצם מתעוררים בלילות, יורדים, ונורא קשה ל… וניסיתי להשוות מה יותר פוגע באיכות השינה שלי, ילדים או אזעקות? [צוחקת]
ירון: השאלה באיזה גיל.
דניאלה: מה יותר קשה לגדל, פצצות או ילדים?
ירון: [מגחך] נו, והתשובה?
דניאלה: התשובה ילדים, חד משמעית. אני ישנה יותר טוב מאשר א… ילדים בוכים. ילדים זה הרבה יותר מותח, כי אתה עסוק בלהרדים אותם ואתה לא יודע אם זה ייגמר. כאן אתה יודע, כשאתה שומע בום, אתה יודע שאתה יכול לצאת ואתה משוחרר. תינוק זה משהו אחר, זה לוקח הרבה יותר זמן. זה גם הרבה יותר משעמם להרדים תינוק בלילה.
ירון: כן.
דניאלה: כאן יש אדֶרנלין. [כך במקור] יש בכל זאת אדרנלין, אתה גולל, אני במתח, אני שומעת בום. בקיצור, זה מזכיר לי את הימים הקודמים, אבל זה…
ירון: אני חשבתי…
דניאלה: אבל לא כצעקתה.
ירון: אני חשבתי על דברים אחרים, שהייתי מתעורר כגון… כגבר שצריך להוכיח את גבריותו, את אונו בלי הפסקה, האם כבר סיפקתי…
דניאלה: אי אפשר לתאר. זה האסוציאציות שלך, אתה מבין? הנה כל ההבדל בין גבר לאישה. אני נזכרת ב…
ירון: ילדים…
דניאלה: בילדים…
ירון: ואני נזכר…
דניאלה: ואתה נזכר במשגלים. יפה. תגיד, אבא, כש… מתי אתה יוצא מהמרחב המוגן? זאת אומרת, מה האות שלך? רק ש…
ירון: כשהצעירים האלה מסתלקים, הם רואים ראשונים בטלפון, והם עולים ראשונים.
דניאלה: אה, אתה לא מסתכל? אתה לא גולל ובודק?
ירון: לא, יש רדיו במכונית.
דניאלה: כן, אוקיי.
ירון: אני שומע, מחכה. כן, אבל אנחנו האחרונים שיוצאים.
דניאלה: אתם האחרונים?
ירון: כן.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני התרגלתי לסבלנות, וככה, וכן. לא, לא… אני בכלל צייתן, אני שומע מה שהקשקשניות האלה אומרים [כך במקור], הרי כמה פעמים את שמעת, במשך ה-תשעת הימים האחרונים, שמוכרחים להיכנס למקלט המוגן, ואם לא למ… [מדבר במהירות] אם אין לך מוגן, אז לחדר המדרגות, אם אין לך בחדר מדרגות, אתה צריך לחדר הכי מוגן בבית, [דניאלה צוחקת] ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, [צועק] ועוד פעם, ועוד פעם, עוד, שוב… והם מנסים לגוון את האינטונציה שלהם.
דניאלה: כן.
ירון: כי הם משתעממות בעצמם. אני אומר, [צועק] לא מספיק להגיד לאנשים מבוגרים…
דניאלה: לא, אני רוצה… לא, אני גם… ה…
ירון: אינען דינו [כך במקור] תיכנסו למק… מה?
דניאלה: יש גם, שמתי לב שהכתבות העוקבות…
ירון: כן.
דניאלה: …שמגיעות למקומות שניזוקו, אז הם לא מפסיקים לדבר על הנס הגדול של אלה שניצלו. במקום לדבר, [ירון צוחק] באמת, על מחדלי המיגון עד עכשיו, לא מפסיקים להלל את נִסִיוּת ה… אי-הפגיעה.
ירון: נכון.
דניאלה: הייתה לי עוד מחשבה שאיתה אני רוצה לסיים, תעיר עליה מה שתעיר. ניסיתי לחשוב מה זה אומר להיות פריבילגית בתקופה הנוכחית. ואני זוכרת פשוט שפעם, מבחינתי להיות פריבילגית, זה לנסות להשיג אזרחות זרה. עדיין לא השגתי, אבל זה היה נחשב לפריבילגיה. במצב הנוכחי, להיות פריבילגית, זה שיש לך ממ"ד או מרחב מוגן ממש טוב, עדיף, לא יודעת, מקלט אטומי שיש למעטים. ולאחרונה, אני חושבת שלהיות פריבילגית, זה להיות אל-הורית. באמת, הדבר הכי-הכי קשה בתקופה הזאת, זה הדאגה לעתיד של הילדים והנכדים. ואני חושבת שמשהו [מגחכת] גם בדבר הזה השתנה. היום אני חושבת שלהיות פריבילגית, זה להיות… מתוך אידיאולוגיה, זאת אומרת, מישהי שבאמת לא רצתה. כי אי-אפשר לתאר כמה הדאגה…
ירון: לא רק…
דניאלה: לא מהטילים, אלא מה יהיה.
ירון: אני, תכופות, אני חושב על נשותיהם, או לעיתים גם אישיהם של נשים וגברים שנלחמים כבר שנה שלמה, ולא נמצאים בבית.
דניאלה: טירוף…
ירון: ויש שניים או שלושה או ארבעה ילדים, וצריך ללכת לעבודה וצריך זה…
דניאלה: ולרדת לבד.
ירון: ועכשיו לרדת גם למקלט.
דניאלה: למקלט, טירוף.
ירון: זה באמת, זה באמת קשה ביותר. אבל אני עדיין חושב שהפריבילגי הוא זה, שלא חושב אפילו על אזרחות זרה. כמוני.
דניאלה: המממ. אבא, יפה. יפה. תגיד את זה עוד פעם, אחרת.
ירון: אני חושב שפריבילגיה נעוצה בתחושת הדבקות שלך בארץ הזאת, ובחשיבות המאבק. מי שלא חושב על אזרחות זרה, ולא מי שחושב על אזרחות זרה.
דניאלה: זה להיות פריבילגי?
ירון: הוא הפריבילג.
דניאלה: יפה. ונסיים עם קטע קצר, הפותח את הפרק הראשון בספר "אני אצמח ואניב פירות; תאנים", של פיאם פילי, בתרגומה של אורלי נוי. פיאם הוא משורר וסופר איראני צעיר, שכתב בגלוי על אהבה חד-מינית ועל זהות קווירית באיראן, מה שהוביל להחרמת ספריו ולרדיפה פוליטית. הוא הגיע לישראל בשנת 2015, השד יודע למה, הוא טוען שהוא מאוהב בישראל, ומאז הוא חי כאן, בישראל. וזאת תהיה אולי דרכנו להזכיר שמאחורי המעצמה האיראנית חיים אנשים.
רק ניפרד מקהל המאזינים שלנו, נגיד תודה למאיה קוסובר עורכת התוכנית, נזכיר שאפשר לשמוע את כל הפרקים הקודמים שלנו ביישומונים השונים, ואנחנו ניפגש שוב שבוע הבא.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
'אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים.
הדירה שלי נמצאת בפאתי העיר. ליד הרציף. במקום שהוא ממשלת הצדפים, ממשלת האלמוגים, בסמוך לצערם האינסופי של הצבים.
אמי מתגוררת בַּימים. בשרידיה של אונייה עתיקה, על מצע של אצות. שערה בוהק כמו כתר כסוף על ראשה. אמי עירומה תמיד. היא מגיעה לבקר אותי מפעם לפעם. בדירתי שבפאתי העיר. קודם היא חוצה את הרציף. היא מרחפת בתוך הניחוחות הנידפים של השוק. אחר כך היא מבקרת את הדייגים המתגודדים בבתי הקפה שלאורך החוף. היא טומנת במרכולתו של כל אחד מהם פנינה, ואז עוזבת ושבה אליי, למיטתי. לאורך כל הדרך, כמובן, לא נגרע דבר מערייתה.'
[צליל סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments