אבא תרחם - כמו שעון

"ואם אני רואה זמן בסביבה, אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן" (יונתן גפן) אז זהו, שירון לא. פרודות הזמן שלו מדודות, מאורגנות, נחתכות בסכין חד לקראת הדבר הבא. "יש לי עוד שנים מועטות לחיות ואת לא תבזבזי לי את המשאב היקר ביותר שיש לי", הוא מתרה בדניאלה שמצידה מנסה להסביר לו שהרבה יותר גרוע מלאחר לפגישות, זה להקדים לפגישות, "בדיוק כפי שעשית עכשיו כשהקדמת להגיע אלי הביתה".

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/11/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ירון: [מקריא]

‏'…לְּפֶתַע חָלַף בִּמְרוּצָה, קָרוֹב מְאֹד אֵלֶיהָ, אַרְנָב לָבָן בַּעַל עֵינַיִם וְרֻדּוֹת.

‏לֹא הָיָה בְּזֶה שׁוּם דָּבָר רָאוּי לְצִיּוּן בִּמְיֻחָד; ואליס גַּם לֹא חָשְׁבָה שֶׁזֶּה כָּל־כָּךְ יוֹצֵא דֹּפֶן בִּמְיֻחָד כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת הָאַרְנָב אוֹמֵר לְעַצְמוֹ, "אוֹי לִי! אוֹי לִי! אוי לי, אֲנִי עוֹמֵד לְאַחֵר!" (כְּשֶׁהִרְהֲרָה בְּזֶה שׁוּב לְאַחַר מִכֵּן, עָלָה בְּדַעְתָּהּ שֶׁהָיָה עָלֶיהָ לְהִתְפַּלֵּא עַל כָּךְ, אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כָּל זֶה נראה טִבְעִי לְגַמְרֵי); אֲבָל כְּשֶׁהָאַרְנָב מַמָּשׁ הוֹצִיא שְׁעוֹן־כִּיס מִכִּיס הָאֲפֻדָּה שֶׁלּוֹ, וְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ, וְאָז נֶחְפַּז לְדַרְכּוֹ, זִנְּקָה אליס מִמְּקוֹמָהּ, כִּי הִבְזִיק בְּמֹחָהּ שֶׁעַד לְאוֹתוֹ רֶגַע, מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה אַרְנָב שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּיס בָּאֲפֻדָּה, וְגַם לֹא שָׁעוֹן שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא מִכִּיס כָּזֶה; וּבוֹעֶרֶת מֵרֹב סַקְרָנוּת, חָצְתָה בְּרִיצָה אֶת הַשָּׂדֶה בְּעִקְּבוֹתָיו, וּלְמַזָּלָהּ הִסְפִּיקָה בְּדִיּוּק לִרְאוֹת אוֹתוֹ קוֹפֵץ לְתוֹךְ מְאוּרַת אַרְנָב גְּדוֹלָה מִתַּחַת לגדר הַשִּׂיחִים.

‏בִּן רֶגַע קָפְצָה גַּם אליס פְּנִימָה אַחֲרָיו, בְּלִי לַחְשׁוֹב לְרֶגַע אֵיךְ הִיא אֲמוּרָה בִּכְלָל לָשׁוּב וְלָצֵאת מִשָּׁם הַחוּצָה.'

‏[מוזיקת מעבר]

‏דניאלה: אני מניחה שכולם מזהים את השורות הללו מתוך הפתיחה של הספר 'עליסה בארץ הפלאות', שעוסק בין השאר בחווית הזמן הנזיל, המתעתע, הבלתי יציב.

‏הֵיי, אבא.

‏ירון: שלום.

‏דניאלה: איך זה קשור אליך? אתה האדם הכי דייקן בעולם. למה דייקן? מקדימן. וזה בלתי נסבל…

‏ירון: אני לא דייקן, יש הבדל. אני לא דייקן.

‏דניאלה: אתה מקדימן.

‏ירון: אני מקדימן, כן, אני מקדימן כרוני.

‏דניאלה: נכון. כי אתה גם מקדימן וגם אתה מאוד-מאוד סובל שמאחרים לך, וכועס נורא כשמאחרים לך.

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: עידית ואני - אחותי - אנחנו מבועתות [ירון פורץ בצחוק] כשנדמה לנו שאנחנו מאחרות. עכשיו, זה גם לא משנה לְמה. זה לא משנה לְמה.

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: כאילו, גם אם אתה נגיד בבית, ואנחנו יודעות שאתה לא עושה כלום, כאילו, זה לא שאתה מחכה לנו באיזה בית קפה, אנחנו מבועתות. אז אחד, אולי תתחיל בהסבר, מה כל-כך מעצבן אותך באנשים שמאחרים?

‏ירון: קודם כל, אני צריך לתאר עד כמה התכונה הזאת היא חריפה וכרונית.

‏דניאלה: כן. אני אעזור לך.

‏ירון: שום דבר, לא סביר ולא בלתי-סביר, לא יכול לעכב אותי מלהגיע לפחות רבע שעה לפני כל פגישה, ולהמתין לאיש שעימו קבעתי פגישה. אם תקבעי איתי בעוד שנתיים וחצי, בעשרים…

‏דניאלה: אבא, למה אתה צריך דוגמא רחוקה? היום קבענו באחת וחצי, הגעת באחת. מה יש…

‏ירון: כן, אבל פה אין הפרזה. אני חוזר ואומר, אם תקבעי איתי בעוד שלוש ורבע שנים ליד אשל עזוב בערבה…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אני אגיע חצי שעה לפני הזמן…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אפילו אם כל המשאיות של חברת המלח יצרו פקק בכביש הערבה.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אני אהיה לפני הזמן ואחכה לך שם. אפילו אם תסבירי לי שהדיוק הוא לא קריטי, ושבחודש פברואר יש רק 28 ימים ולא 30 ימים, כפי שקבענו, אני נתקף בחרדה איומה שאני לא אגיע בזמן ואני לא יודע איך להצדיק באוזני עצמי את הפשע הזה, וכמובן שאני לא יודע מה לומר לאיש שממתין לי. עכשיו מה הסיבה?

‏דניאלה: כן.

‏ירון: יש רציונליזציה, כמובן.

‏דניאלה: אני בסוף אתן את הניתוח הפסיכולוגיסטי שלי…

‏ירןו: בבק…

‏דניאלה: אבל מעניין אותי לשמוע את הקשקושים שלך.

‏ירון: אני חו… אני חושב שזה עניין של כבוד לזולת. בצרפתית יש ביטוי ידוע מאוד, Noblesse Oblige, האצילות מחייבת. [דניאלה מהמהמת] אם אתה מאחר לזולתך שקבע את הפגישה, אתה גוזל ממנו מעט - או הרבה - מזמן החיים שנותר לו. נותרו לי בערך שבע שנות חיים. אני לא מזמן השתמשתי ב-AI כדי לשאול כמה שנות חיים צפויות לאדם בן 85 כמוני…

‏דניאלה: אבא, איך אתה יכול לשאול דבר כזה? מה, הכנסת את כל הנתונים הרפואיים שלך, את הגובה, את המצב רוח?

‏ירון: לא, לא.

‏דניאלה: את ה… את מידת הדאגה שלי אליך?

‏ירון: זאת…

‏דניאלה: הכנסת את כל זה?

‏ירון: לא, לא צריך. הגיל הממוצע בישראל לגברים הוא 82 וחצי בערך, אבל…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: מי שכבר הגיע לגיל 85…

‏דניאלה: הבנתי.

‏ירון: ברור שזמן החיים שלו יהיה ארוך יותר ב-מ-מו-צע.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: אבל כל זה אני אמרתי לצורך אחר…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: כדי לומר לך, שיש לי רק שבע שנות חיים, שהם מחולקים לכך וכך ימים ולכך וכך שעות ולכך וכך דקות. זה לא הרבה בשבילי. יש לי מה לעשות עם השניות האלה. אל תבזבזי לי אותם באיחורייך!

‏דניאלה: אבל הטרוניות שלך בקשר לאנשים שמאחרים, הם לא התחילו מהיום, הם [צוחקת] התחילו שהיית מאוד-מאוד צעיר. והיו לך הרבה יותר שנות חיים.

‏ירון: נכון, אבל גם…

‏דניאלה: זה היה תמיד…

‏ירון: אז הייתי אולי יותר נדיב קצת, אבל אני לא…

‏דניאלה: לא היית יותר נדיב, לדעתי היום אתה יותר נדיב.

‏ירון: [צועק] מה את מתווכחת איתי?

‏דניאלה: אני מתווכחת…

‏ירון: אני אומר לך שהעניין הוא פשוט.

‏דניאלה: מה, מה?

‏ירון: לא רוצה שתבזבזו לי את הזמן, ואני לא רוצה לבזבז לכם את הזמן.

‏דניאלה: אז אני אגיד לך את האמת, גם אני לא אוהבת שמאחרים לי, אבל מהרגע שיש לי אייפון ביד, זה לא מעניין אותי. לא אכפת לי. לא אכפת לי פקקים, לא אכפת לי כלום.

‏ירון: למה?

‏דניאלה: כי אף אחד לא מבזבז לי את הזמן. תמיד יש לי מה לעשות.

‏ירון: לי לא.

‏דניאלה: כל העולם…

‏ירון: לי לא.

‏דניאלה: בכף ידי…

‏ירון: לא.

‏דניאלה: והכל בסדר, מה אכפת לי?

‏ירון: טוב, את רב-תפקודית, אני לא. אני מכוון את הראש שלי, את התודעה שלי, לאיזה מטרה קצובה…

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: לעיין בשעות האלה, בשעה הזאת, ברבע שעה, בעיתון.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: עכשיו, כשאת מסיטה אותי מזה, אני מתכונן לקראת בואך. אני מתכונן נפשית לקראת פתיחת הדלת, לקראת החיבוק שלי איתך…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: ועם אחותך. ואתם דוחות את זה ודוחות את זה ואני חסר מנוחה. מתי הם כבר יבואו? מתי, מתי תיפתח הדלת? מתי תישמע הנקישה? מתי הם יפלו על צווארי? אני [דניאלה מצחקקת] לא יכול לעמוד בזה. רגע…

‏דניאלה: אבל מה שאתה מבקש מהזולת, הוא לא מה שאתה מבקש מעצמך, בגלל שכשאתה מקדים לאנשים אחרים, אתה עושה בדיוק ההפך. אתה מטלטל את עולמם, שלא ציפו לך, ברגע שהופעת.

‏ירון: נכון, זה החיסרון הגדול שלי.

‏דניאלה: זה זה חיסרון גדול.

‏ירון: אני מודה, אני מודה…

‏דניאלה: אני חושבת שלהקדים זה יותר גרוע!

‏ירון: אני מודה שזה…

‏דניאלה: יותר גרוע! כשאנשים מאחרים לי, אני אומרת איזה כיף, יש לי עוד זמן. כשאתה מקדים, אתה, לא רק שאתה גוזל לי את הזמן העתידי, אתה גם גוזל לי את הזמן שלא התכוונתי אפילו לתת לך.

‏ירון: כן. בעניין, בעניין זה יש לי באמת ויכוח תמיד עם בת-זוגי, מיכל. כשאנחנו מוזמנים לחברים…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: היא, אה… וכדרכי אני מקדים או במקרה הטוב, אני מגיע בזמן. היא אומרת "יש לחכות למטה עוד רבע שעה". אני אומר לה, "למה?", היא אומרת "זה נוהג, זה הנימוס".

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: הנימוס מצווה… כי אולי…

‏דניאלה: נכון.

‏ירון: בעלת הבית או בעל הבית עדיין בפיג'מה או לא הספיקה להתקלח או לפַדֵר…

‏דניאלה: אמרו לך שעה, זאת או שעה שרוצים אותך בה. למה אתה מקדים?

‏ירון: לא! לאחר, היא אומרת. קצת לאחר.

‏דניאלה: קצת לאחר, נכון, קצת לאחר.

‏ירון: כן, כן. אז אני, אינני יודע. תראי, פעם כתבתי רשימת ביקורת על אהוד ברק, שהיה אז מועמד במפלגת העבודה לראשות הממשלה.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: והיה… והייתה אסיפה גדולה בבית ברל, והוקצו לנואמים רבע שעה לכל אחד מהם והשעה הייתה כזאת וכזאת, שעת תחילת הנאומים.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: הוא איחר בשעה, ונאם שעתיים. אז אני כתבתי, "איך אתה, איך אתה, איזה מין בוז לבני-אדם? מזמינים אותך בזמן, תגיע בזמן ותנאם כמ… כזמן שהוקצב לך". אז הוא אמר לי, את לא תאמיני מה… את לא תאמיני.

‏דניאלה: "אתה צודק".

‏ירון: הוא אמר לי "אתה צודק". מה את אומרת? מאז אני מאוהב בו, [דניאלה צוחקת] באיש הזה… בחיי. הוא, באמת, הוא נפלא, הוא נפלא במובן הזה.

‏דניאלה: תראה, אני פעם חשבתי שאנשים שמאחרים הם אנשים שמזלזלים בזמנו של הזולת, ולפיכך גם בזולת, בכל זאת אני הבת שלך וקיבלתי את החינוך שלך. כי אם לשיננית או לטיפול הם לא מאחרים, אז למה הם מאחרים אליי? הרי תמיד אנשים שהם מאחרים לכל מקום, יש בכל זאת מקומות שהם לא מאחרים אליהם, נכון?

‏ירון: בוודאי.

‏דניאלה: בדיוק. אבל אז גיליתי שזה לא נכון, שאנשים נורא נחמדים מאחרים. באמת. אנשים ממש נחמדים. ונהייתי יותר סלחנית. מה גם שהיום באמת, עם הפקקים, אין שום דרך לדעת מתי אתה מגיע לאן שהוא.

‏ירון: יש, יש.

‏דניאלה: אתה לוקח בחשבון את הכל…

‏ירון: נכון.

‏דניאלה: ולכן אתה מקדים בשעתיים.

‏ירון: נכון, נכון.

‏דניאלה: אוקיי. וגורם עוול אחר.

‏ירון: ואז אני מוצא לעצמי משהו להתעסק בו, בזמן שאני מצפה לשווא לאנשים [צועק] כמותך!

‏דניאלה: כן. [מצחקקת]

‏ירון: ואני יוצא מדעתי, ואני נשבע שיותר לא אקבע איתו פגישה. אגב, הענשתי הרבה חברים טובים בעניין הזה. "אני לא קובע איתכם יותר פגישות".

‏דניאלה: כן.

‏ירון: איבדתי הרבה ח…

‏דניאלה: לא, אתה באמת פחד אלוהים [ירון צוחק]. אני רוצה, אני רוצה לספר סיפור על איחור, בסדר?

‏ירון: כן, בקשה.

‏דניאלה: אני פעם קבעתי תור אצל רופא מחזיר נעורים כזה. אתה מכיר את הרופאים האלה? "משתק פנים", מאוד ידוע, מאוד מצליח. מאוד יקרן. קרה, בסדר?

‏ירון: כן.

‏דניאלה: אה, לא לשפוט.

‏ירון: אני מבקר אצל רופא כזה כל שבוע.

‏דניאלה: לא, אני מתכוונת לרופא יופי, אבא, רופא מחזיר נעורים.

‏ירון: איזה?

‏דניאלה: רופא יופי, רופא מחזיר נעורים.

‏ירון: נו, לזה אני מתכוון. כל שבוע אני שם.

‏דניאלה: אתה. בדיוק. כן… אז אני מגיעה לאיזה בניין מפונפן מאוד-מאוד ברחוב הברזל, שם מתאספת כל ה… כל המשחטה הזאת.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: ואני נכנסת למרפאה, ובמרפאה, מה אני רואה? עשרות נשים טיפשות כמוני, אבל עשרות. [צוחקת] בהתחלה חשבתי שאולי זו מרפאה שיתופית כזאת, שכל אחת הולכת לרופאה או לרופא אחר…

‏ירון: כן.

‏דניאלה: ורק האזור של הקבלה הוא משותף. אבל לא! פשוט לא. כל הנשים האלה שיושבות כאן, זה לאותו, לאותו רופא שקבעתי אצלו את התור.

‏ירון: מה, איזה פגמים רצית ל…?

‏דניאלה: אבא, זה לא חשוב עכשיו, בסדר? לא חשוב. להזריק. אממ, עכשיו…

‏ירון: להזריק מה? בוטוקס כזה?

‏דניאלה: כן, כן.

‏ירון: מה, מה היה ליישר בך? מה…

‏דניאלה: שום דבר, נכון? בגלל שיישרתי אתה לא רואה, אוקיי?

‏ירון: כן.

‏דניאלה: אז אני ניגשת לפקידה ואני אומרת "אני ל'דוקטור נעורים'". נגיד, נקרא לו "דוקטור נעורים". והיא אומרת לי "תמתיני". אז אני אומרת בסדר, ואני ממתינה. אחרי חצי שעה, אני לא מצליחה להבין כמה זמן זה עוד ייקח. יושבים… אני יושבת חצי שעה. ואז היא אמרה לי שהיא לא יודעת, ואני התיישבתי שוב. אחרי עוד חצי שעה - כבר עברה שעה, בסדר? - זאתי נכנסת, זאתי יוצאת… לא, לא מגיע התור שלי. אני ניגשת לקבלה ואני אומרת לה "תגידי לי, את חושבת שאני לא מרגישה מספיק אפס, מספיק מושפלת, מספיק תת-אדם שבאתי לפה בכלל, לא מספיק שאני צריכה למכור כליה בשביל לקבל את הטיפול הדוחה הזה - אני עוד צריכה לחכות למעלה משעה?" עכשיו, איך שאני צורחת, נפתחה הדלת של ה"דוקטור נעורים" הזה, וזה התור שלי. הפקידה אומרת לי, "בבקשה, כנסי". עכשיו, בבת אחת השתתקתי, לקחתי את התיק שלי ואמרתי, [צועקת] "לא רוצה! לא רוצה!" [ירון פורץ בצחוק] והלכתי משם. פשוט אמרתי "לא רוצה", והלכתי משם. אבל זה לא נגמר פה, אבא…

‏ירון: כן.

‏דניאלה: תשאל אותי איך זה נגמר.

‏ירון: קיבלתם טלפון התנצלות מהמזכירה של הרופא?

‏דניאלה: לא. אני חזרתי הביתה מלאה בתחושת צדק, אבל עדיין עם הפרצוף שלי, אוקיי? הפרצוף שלא, שלא התיישר בכלל כתוצאה מתחושת הצדק, לקח לי יומיים להירגע. [צוחקת] לפני שבוע התקשרתי [בטון מיואש] וקבעתי עוד פעם תור! עוד פעם תור קבעתי…

‏ירון: כן.

‏דניאלה: אבא, עוד פעם תור קבעתי…

‏ירון: כן.

‏דניאלה: זה הסיפור.

‏ירון: אז גם לי, אני אגמול לך בסיפור.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: לפני, לפני הרבה שנים היה עובד סוציאלי, מטפל, שכינס קבוצות של גברים, כי באותם שנים עדיין גברים לא נטו לבכות ולא נטו לגלות את ליבם. אז הוא כינס קבוצה, ואני רציתי לכתוב עליה לעיתון שבו כתבתי באותם שנים, "ידיעות אחרונות", אבל הוא התנה את ה… נכונותו לשתף איתי פעולה בכך שגם אני ארכוש את ה… אה… כיסא…

‏דניאלה: את ה…?

‏ירון: את הכיסא…

‏דניאלה: א-הא.

‏ירון: במעגל הגברים. וכך עשיתי. ואחד מהגברים האלה הציג את הבעיה שלו. היו הרבה בעיות.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אבל זו הי… הבעיה שלו הייתה, הוא… שהוא כמוני…

‏דניאלה: מקדים?

‏ירון: מקפיד, מדייק או מקפיד אפילו לבוא לפני הזמן.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: והוא גר בנתניה, אם אינני טועה, והוא מנהל סניף בנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב. אנחנו שאלנו אותו, "אתה, מהבית היו ב… תביעות לדייקנות?" הוא אמר "זה נכון, ההורים שלי היו ממוצא גרמני, יקים"…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: "ואצלנו באמת מקובל ש'אוֹרְדוּנְג' [כך במקור], משמעת, סדר, זמן, זה דברים חשובים. אבל אני רוצה להשתחרר מהמועקה הזאת".

‏דניאלה: כן.

‏ירון: "אני, אני ככה זה בפגישות עם נשים שחיכיתי להם, וזלזלו בי בגלל זה. וכך עם ילדיי שאני תובע מהם יותר מדי לדייק. אני רוצה להיפטר מההרגל הזה".

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אז המטפל שאל אותנו, "אולי לכם יש עצה?" ואמרנו, "אולי תיסע במסלול מעכב לבנק"…

‏דניאלה: א-הא.

‏ירון: "מנתניה תיסע בדרכי עקיפין"…

‏דניאלה: א-הא.

‏ירון: "ותנסה לאחר". ואחרי שבוע נפגשנו שוב ושאלנו אותו אם הוא הצליח במשימה.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אז הוא אמר, "אני נסעתי דרך קלקיליה".

‏דניאלה: אוקיי. [צוחקת]

‏ירון: עכשיו, באותו זמן עוד אפשר היה להיכנס לקלקיליה, וישראלים רבים נכנסו פנימה לקנות ירקות וכדומה. ו… "התחילו לירות עליי [צוחקים]. אני הצלחתי להתחמק מקלקיליה, והגעתי לפני שפתחו את דלת הבנק". אז, זאת אומרת, הבעיה היא…

‏דניאלה: אז זאת ה… הוא הקדים עוד, בגלל שהוא ידע שהוא מתעכב, אז הוא הקדים?

‏ירון: הוא… בדיוק! השעון ה…

‏דניאלה: אבא, איזה בעיות יש לכם, לגברים? באמת זה כל כך מוזר!

‏ירון: אני לא יודע אם זה גברי דווקא, אבל יש…

‏דניאלה: לא, אמרת שזה היה בקבוצה של גברים, לא?

‏ירון: זה… כן, זה היה קבוצה של גברים. היו להם בעיות איומות אחרות. גברים זה בכלל נורא…

‏דניאלה: אני מאוד מקווה, כי זאת לא נראית לי בעיה קשה כל-כך…

‏ירון: הוא לא… נכון, נכון.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: יכול להיות שאפילו הלקוחות של הבנק נהנות מהעובדה…

‏דניאלה: הבנתי.

‏ירון: …שמנהל הסניף מקבל אותם בשש ורבע בבוקר.

‏דניאלה: זה נחמד, זה כמו סיפור על גורל שאתה בעצם לא יכול להימלט ממנו, נכון? לא משנה מה.

‏ירון: אָה, זה הסיפור הידוע ב"אלף לילה ולילה"…

‏דניאלה: השטן.

‏ירון: השטן מחכה לך, כן.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: נכון. אז הסיפור המקורי הוא סיפור כנראה שמוצאו באמת במזרח…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: הוא התגלגל אחר-כך…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: במאה ה-16, 17 לספרות אנגלית.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אבל הסיפור הוא שאדם פוגש את השטן בשוק. והשטן אומר לו, "אני באתי לפגוש אותך". השטן… או מלאך המוות בעצם, "באתי לפגוש אותך", והאיש נבהל…

‏דניאלה: ונמלט.

‏ירון: או נמלט, לסמרה.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: והוא פוגש שם את השטן…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: והוא אומר לו, "אנחנו קבענו את השעה…" וכולי וכולי. זה הסיפור.

‏דניאלה: זה הסיפור. זה האיש שנמלט דרך קלקיליה והגיע לבנק באותה שעה.

‏ירון: בדיוק, פחות או יותר. כן.

‏דניאלה: נכון, למרות שזה קצת יותר סיפור על ה… זה קצת "אדיפוס המלך" ופחות ה…

‏תגיד, אבא, הזמן שאתה כל-כך מחשיב אותו, הוא גם מגולם במכשירי זמן? נגיד אתה אוהב שעונים? אתה אוהב אה… אורלוגינים? אתה אוהב ציפורים שיוצאות מתוך דלתות נפתחות?

‏ירון: תתפלאי, אני החלטתי לקנות שעון שיש לו הרבה מאוד יישומים. הוא מודד את המשקל שלי, את מספר הצעדים, את שנתי…

‏דניאלה: אני לא רואה אותו עליך, אבא.

‏ירון: נכון. מדוע?

‏דניאלה: למה?

‏ירון: מפני שאני קניתי אותו ב… בדואר.

‏דניאלה: כן.

‏ירון: זה עלה 600 שקל…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: וראיתי שבאמת, הוא יכול למלא את כל המאוויים שלי. אלא מה? צריך לכוֹנן אותו בשביל זה.

‏דניאלה: אה, אוקיי.

‏ירון: צריך גם ללמוד איך להשתמש בו. זה עניין, שדורש בכל זאת איזה רבע שעה של אדם לא כל-כך אינטליגנטי.

‏דניאלה: הבנתי.

‏ירון: אבל אני אפילו זה לא.

‏דניאלה: ואתה לא אוהב דף הוראות.

‏ירון: עד היום, שנתיים מאז שקניתי אותו, לא הצלחתי למצוא זמן וסבלנות כדי ללמוד איך משתמשים בו. עכשיו…

‏דניאלה: הבנתי.

‏ירון: עכשיו, אז זה 600 שקל.

‏דניאלה: זה לפרק אחר שנקרא "אוריינות".

‏ירון: נכון, נכון.

‏דניאלה: אוקיי.

‏ירון: עכשיו את יודעת כמובן, בעצם מי שפתח את הרפורמה המשפטית…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: היה אמסלם, בנאום שלו, שבו הוא ציין את השעונים המהבהבים בהפגנה, אה…

‏דניאלה: לגמרי.

‏ירון: שעוניהם של "העשירים האלה, אנשי ההייטק", בעוד שהוא המסכן בא מקטמון בירושלים…

‏דניאלה: הוא אמר "הקפלניסטים האלה עם השעונים", עם הקר…

‏ירון: הקפל… עם השעונים…

‏דניאלה: ובסוף הסתבר שיש לו שעון יוקרתי שעולה 20,000 שקל.

‏ירון: נכון, אבל הוא קיבל אותו במתנה…

‏דניאלה: מאחיו שנפטר…

‏ירון: קיבל אותו במתנה מאחיו, את זוכרת…

‏דניאלה: בטח, בטח.

‏ירון: אבל זה אומר משהו על יוקרה. מהי יוקרה? שעון, זה יוקרה. שעון זה יוקרה. לך אין שעון על היד. גם ל… לבת-זוגי יש שעון שירשה מסבא שלה, שהיה איש אמיד, הוא היה גניקולוג, ואני חושב שהיא ירשה את זה מסבה או סבתה.

‏דניאלה: זה פשוט אה, זה פש… מכיוון שהטלפון ביד שלי, אני לא מבינה בשביל מה צריך היום שעון, אבל אממ…

‏ירון: כדי לשמור ש…

‏דניאלה: אני גם לא מכירה אנשים יותר, שהולכים עם שעונים.

‏ירון: שכף היד לא תצנח לך, תתנתק מאמת היד.

‏דניאלה: טוב, יכולה לסיים… אני יכולה ל… כדי שמה?

‏ירון: שכף היד לא תצנח לך…

‏דניאלה: אָה.

‏ירון: זה מין מכשיר חיבור, אז…

‏דניאלה: או כדי שתדע איפה הימין והשמאל.

‏ירון: [בחיוך] גם כדי שתדע, נכון, בד…

‏דניאלה: טוב, אז אני רוצה לתת לך את התיאוריה שלי על הדיוק שלך, בסדר?

‏ירון: כן.

‏דניאלה: כשאתה ייחסת לעצמך כל מיני תכונות נשגבות כמו אי-זלזול בזמנו של הזולת וכל זה, נכון? [ירון מהמהם] אמרת עוד משהו מחמיא על עצמך? אני כבר לא זוכרת.

‏ירון: אה…

‏דניאלה: אמרת דיוק, א… אחריות.

‏ירון: אח… נכון, נכון.

‏דניאלה: אחריות.

‏ירון: נכון. תכנון מצוין של הזמן…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: חיסכון בזמן.

‏דניאלה: כן. אז ראשית, מהרגע שאמרנו שאתה לא דייקן אלא אתה מקדימן, שזה מחלה קשה בפני עצמה…

‏ירון: כן

‏דניאלה: אני רוצה להגיד שזה, בעיניי זה קשור, זה שאתה כל הזמן נמצא בצעד הבא שלך, זה לא רק הזמן. אתה מקדים הכל. אתה מקדים הכל. אתה מתכונן לכל דבר לפני שהוא קורה. [ירון מהמהם] לא משנה איפה אתה נמצא, אתה כבר הולך. אוקיי? את התכונה הזאת אני זוכרת מילדות. נגיד היינו מגיעים… נוסעים לכפר חיים, אני, אני כבר ראיתי אותך חוזר. אין, אין להיות ברגע. נגיד אתה מכיר את כל המשפטי wellness האלה…

‏ירון "תהיה ברגע", וכולי.

‏דניאלה: "תהיה ברגע".

‏ירון: כן.

‏דניאלה: אין אדם שיכול להיות פחות ברגע מאשר אתה. אתה כל הזמן ברגע הבא. ולפיכך אתה מקדים. זה לא שום דבר שקשור לערכים…

‏ירון: ברור…

‏דניאלה: זה פשוט אתה כל הזמן מקדים את המאוחר…

‏ירון: אז מה, איזה ריטריט אצל כהן דת בודהיסטי בהימלאיה?

‏דניאלה: אני… כן, או…

‏ירון: משהו כזה?

‏דניאלה: מדיטציה.

‏ירון: מדיטציה.

‏דניאלה: אה, בדיוק. אימונים של, של לשהות, לשהות ברגע.

‏ירון: תגידי, מדיטציה זה זה שאתה יושב…

‏דניאלה: וממל…

‏ירון: בשיכול רגליים ובעיניים עצומות וחוזר שוב ושוב על אותה מילה? לזה את מתכוונת?

‏דניאלה: אני יכו… אני…

‏ירון: זה מה שאת מצפה שאני אעשה?

‏דניאלה: אני מצפה, אני מצפה שתפסיק לרדוף אחרי הדבר הבא.

‏ירון: כן.

‏דניאלה: וברגע שתשהה בזמן עצמו, גם לא תקדים כל-כך. אתה מבין?

‏ירון: כן.

‏דניאלה: זה מה שאני מנסה להגיד.

‏ירון: זה את אומרת…

‏דניאלה: נגיד, אם אתה נוסע לחוץ לארץ, נכון שכבר חזרת?

‏ירון: אני לא נוסע לחוץ לארץ יותר בגלל זה… [דניאלה צוחקת] שבעצם כבר חזרתי. [מחייך]

‏דניאלה: בדיוק! בדיוק!

‏ירון: כן. אז מה את אומרת לאיש שכבר מריח את רגבי עפרו…

‏דניאלה: כן.

‏ירון: אז את מחנכת אותו?

‏דניאלה: אל ת… לא, להפך. בגלל שאתה מריח את רגבי עפרך…

‏ירון: "אל תמהר", את אומרת.

‏דניאלה: אל תמהר, אל תמהר.

‏ירון: בסדר.

‏דניאלה: שהה בזמן, תלמד ליהנות ממנו.

‏ירון: [לאט ובקול נמוך] אוקייי… אוקיי… [נוחר, דניאלה צוחקת]

‏דניאלה: טוב אבא, אז אנחנו נסיים כאן, בסדר?

‏ירון: [נוחר] יש איזה שיר לקרוא לאט?

‏דניאלה: כן! דווקא זה שיר מהיר. אתה יכול לקרוא אותו מהר. זה הפזמון המקסים של יונתן גפן שהוא כולו שיר הלל לסתלבטנות…

‏ירון: כן.

‏דניאלה: …שאין לך כמובן שמץ ממנה. יונתן גפן אמר שהוא כתב את השיר על יצחק קלפטר, חבר להקת צליל מכוון, שעבורו נכתב השיר, שלימד אותו שמותר, שמותר להישען אחורה.

‏אז אנחנו רק נגיד תודה למאיה קוסובר העורכת שלנו, לאסף רפפורט עורך הסאונד והמיקס, וכמובן לכם, המאזינות והמאזינים של 'אבא תרחם', ניפגש שבוע הבא.

‏יהונתן גפן, 'לוקח ת'זמן'.

‏אבא.

‏[מוזיקת רקע]

‏ירון: [מקריא]

‏'אם אני רואה אישה פנויה,

‏אני שואל אותה, מה בנוגע?

‏אם שואלים אותי מה השעה,

‏אז אני טוען שאני לא יודע.

‏אם אני רואה גנב,

‏אז אני נגנב איתו,

‏ואם אני רואה זמן בסביבה

‏אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן.

‏אם בסיבוב ניגש אלי שוטר

‏אני מושיט לאזיקים את הידיים.

‏אם מתחשק לי לא להיות עצוב,

‏אז אני נוסע לירושלים.

‏אם אני רואה חתול,

‏אני לטובתו.

‏ואם אני רואה זמן בסביבה

‏אני לוקח אותו

‏לוקח ת'זמן.

‏אני יושב בשקט על ספסל לא ציבורי

‏ולא שואל אף אחד מתי תורי.

‏נשען על הירח ומביט

‏איך העולם מסתובב כמו תקליט.

‏יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים

‏כמו אל טיול מאורגן,

‏אבל אני לא נוסע,

‏אני לוקח ת'זמן, לוקח ת'זמן.

‏אם אומרים לי שאני טועה,

‏אני אפילו לא מתחיל להתווכח.

‏אם מספרים לי שהתחילה מלחמה

‏אז אני מיד עובר לצד שמנצח.

‏אם אני רואה זקן,

‏אשמע בעצתו.

‏ואם אני רואה זמן בסביבה,

‏אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן.

‏אני יושב בשקט על ספסל לא ציבורי

‏ולא שואל את אף אחד מתי תורי.

‏נשען על הירח ומביט

‏איך העולם מסתובב כמו תקליט.

‏יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים

‏כמו אל טיול מאורגן,

‏אבל אני לא נוסע,

‏אני לוקח ת'זמן, לוקח ת'זמן.'

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה