top of page

אבא תרחם - ביבי

״הוא אימן את עצמו, חלוקי נחל בפיו, מן הפה ולחוץ״ (יוסי שריד). האם נותרה בראש הממשלה כנות אידאולוגית שאינה נגועה באינטרס אישי, שואלת דניאלה. ירון חושב שכן, מספר מדוע הגן עליו בתחילת דרכו, מספר על יחסיהם האישיים, מסביר מה הטעות הגדולה שבגנה צריך נתניהו לפרוש מהחיים הפוליטיים ומהו הדבר המטריד באמת באישיותו של המנהיג.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/01/2024.

"אבא תרחם," מבקשת דניאלה לונדון דקל מאביה. "ותן לי תשובה מעודדת לכל שאלה בנושא מה יהיה".

"בתי", עונה לה ירון לונדון, "אינני יודע".

בכל פרק שאלה, בכל פרק תשובה ספקנית, גדושה בידע, התנצחויות והומור משותף.

מגישים: דניאלה לונדון דקל וירון לונדון.

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל-כאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוסיקת פתיחה]

ירון: "הוא אימן את עצמו, חלוקי נחל בפיו, מן הפה ולחוץ.

אבל עובדה, את הטונה שלו הוא לא הציל מכיבוש.

אף על פי שרץ הוא, קצר נשימה, דיבר שירה, ולחיזוק הכל התחרה עם הגלים ונהמתם.

הוא עשה ממש הכל, וצדקו לא הלך לפניו, ולא ניצול.

גם אני הולך, הלוך ומעוד.

מתחרה את הגלים, כמה זמן עוד ארוץ ואשורר?

וגם בעת שלי, במקום גלותי,

יש לא מעט רעל קטלני,

אבל לא אני כמוהו, אטרוף את נפשי.

לא אני."

דניאלה: את השיר הזה כתב לא אחר מאשר חבר הכנסת יוסי שריד, שהתחיל את הביוגרפיה המוקדמת שלו כמשורר, ושב, משפרש מהכנסת, לכתוב שירים. לא כתוב בשיר למי הוא התכוון, אבל אנחנו מניחים למי הוא התכוון, נכון אבא?

ירון: כן, אני מניח. בהכירי את שריד, ובהכירי את משוא שירתו, אני מניח שמדובר בנתניהו, כמובן.

דניאלה: אז אנחנו עם הפודקאסט הקצר- אבא תרחם. ואת השיחה הפעם אני רוצה שנקדיש לאדם שיוסי שריד כה חיבב.

(צוחקים)

דניאלה: הלא הוא בנימין נתניהו, האיש והקונספציה. ואני אשמח שתיתן את נקודת מבטך הרחבה והשטחית, אבא, גם הפסיכולוגית וגם ההיסטורית, על האיש. כי הכרת אותו קצת באופן אישי, נכון?

ירון: כן, היכרות באמת, די שטחית. זמן מה לאחר שהוא הגיע לארצה, לאחר כהונתו באו"ם, והוא הודיע על כוונתו להגיע לגדולה. זה לא היה, לא נסתר בפני איש. הוא הצהיר על כך שהוא יהיה ראש ממשלה. גם באוזני ידידיו וגם באוזני אחרים. המטרה הוצבה לנגד עיניו.

ירון: אהא.

דניאלה: ואז התנפלו עליו. האליטה, לא רק האליטה הישנה, האשכנזית. אלא גם חבריו, הנסיכים, חששו מפני בואו של הכוכב הזה. ואז התחילו להיכתב עליו בעיתונים דברים שאני לא יכולתי להסכים איתם. בעיתון "חדשות", למשל, נכתב שכאשר הוא היה מפקד בסיירת מטכ"ל, וכאשר כל פיקודיו שבו מפעולה ועשו על האש או שתו קפה, הוא, האידיוט, הנבל הזה, לקח ספר לאוהל- וקרא.

דניאלה: באמת? היה כזה דבר?

ירון: כן, כן. ואחר כך, שהייתה פעולה של חטיפת מטוס סבנה, וסיירת מטכ"ל הוזעקה כדי להתגבר על ה, זה. אז הוא בא ב-convertible פתוח, במכונית פתוחה. הוא לא בא לבלות, הוא בא לחרף את נפשו! אני התפוצצתי מהעניין הזה. ואחר כך, כשהוא היה כבר ראש ממשלה,

דניאלה: אבל לא ירדו עליו על ה, על השנות הארצות הברית שלו? ניתאי בנג'מין?

ירון: מה זה חשוב? אפילו זה. האיש למד ב-MIT, עבד לפרנסתו בשיווק ארונות, שינה את שמו כי היה נוח-

דניאלה: הוא שינה את שמו, אבא.

ירון: הוא שינה את שמו כי היה נוח, אז טפלו עליו שהוא עומד להישאר שם.

דניאלה: אוקיי.

ירון: נו, אביו לקח את שלושת הילדים, כשהוא עבד בפילדלפיה כפרופסור וכו'. ונניח שהילדים רצו להישאר שם, אבל הם החליטו לחזור לארץ, ושלושתם היו בסיירת מטכ"ל.

דניאלה: אוקיי.

ירון: So what? כל הכבוד להם, לא? מה רוצים? זה נורא הרגיז אותי. כי אני מנסה להיות אדם הגון,

דניאלה: כן.

ירון: והוא הודה לי על כך. וצלצל אלי, והודה לי. ובמשך השנים הוא הודה לי על דברים אחרים שכתבתי, לא על מנת להגן עליו, כאשר אני, למשל, משרתו כשר אוצר נראתה לי הגיונית באותה שעה. ויום אחד הוא צלצל אלי, אפילו כשהוא היה בדרכו לחוסני מובארכ, מהמטוס. להודות לי על דבר מה. וכאשר הוא נחקר בפרשת עמדי, את,

דניאלה: כן,

ירון: לא רבים זוכרים את זה,

דניאלה: בטח, בטח.

ירון: הפרשה הראשונה שהוא הסתבך. הוא היה מביא את רעייתו לחקירות במחלקת החקירות בדרום תל אביב, ומגיע אל הביתה, באפקה, לשבת איתי.

דניאלה: אני זוכרת בעיקר את אמא מתפוצצת מכעס, על החיבה שנטית לו.

ירון: אהה, כן,

דניאלה: (צוחקת)

ירון: תראי, גם כעיתונאי הייתי סקרן, לשמוע מה בפיו,

דניאלה: כן.

ירון: ואם הוא מצא בי, לא את מבטחו, נגיד בן שיחו.

דניאלה: כן.

ירון: אז שמעתי מה יש בפיו.

דניאלה: כן.

ירון: וכך נוצרו בינינו איזה קשרים, די רופסים אגב, שניתקו מיד.

דניאלה: כן.

ירון: אבל אחר כך היתה לי-

דניאלה: זה בדרך כלל-

ירון: כאשר רציתי לדבר עם ראש הממשלה, כעיתונאי, היה לי מעט אולי יותר קל.

דניאלה: קל הגיע.

ירון: הוא גם קיבל אותי. אבל זה הכל, באמת זה.

דניאלה: טוב, אז עד כאן, אהה, אמרת כמה משפטים… חמימים, אני חושבת. עליו.

ירון: סיפרתי מה היה.

דניאלה: טוב. אבל בכל זאת היחס שלך אליו, אני חושבת, קצת השתנה, נכון?

ירון: השתנה, כן. תראי, הוא בדמדומי הקריירה הפוליטית שלו, אני רואה כבר, יש שקיעה אדומה, ופתח קברו הפוליטי. הפוליטי. וקל מאוד להיתפס לדימוי-

דניאלה: לי הוא נראה איזה הודיני כזה. אני בכלל לא בטוחה, אתה יודע?

ירון: גם אני לא בטוח.

דניאלה: ראיתי, ראיתי,

ירון: כן, אבל זה-

דניאלה: ראיתי את הסקרים האחרונים, זה לא מספיק מבטיח.

ירון: אבל זה לקראת הסוף,

דניאלה: אוקי.

ירון: זה, זה המאבקים האחרונים, לדעתי. גם הגיל עושה את זה, בסופו של דבר.

דניאלה: אז אני רוצה רגע לשאול אותך שאלה ספרותית, בסדר?

ירון: כן.

דניאלה: אם היית צריך לשרטט את המהלך הפוליטי שלו, מהרגע שהוא התחיל בתור הסגן של דוד לוי, אני חושבת, נכון? במשרד החוץ.

ירון: אני, אני, אני לא בטוח שאני,

דניאלה: כמו דמות ספרותית.

ירון: אז אני אתחיל,

דניאלה: איך היית מתמצת את המהלך?

ירון: אתחיל מהסוף.

דניאלה: כן.

ירון: אתחיל מהסוף. דיברנו על דמדומי שקיעה.

דניאלה: כן.

ירון: אני לא הראשון, נדמה לי, שהעלה בדימיונו מיד את ריצ'רד השלישי של שקספיר.

דניאלה: אהה.

ירון: את הסצנה הסופית של המלך הנכה הזה, נופל מסוסו, לוחמיו בוגדים בו, הוא נשאר לבדו. ואז הוא צועק, horse, horse, סוס, סוס. ממלכתי תמורת סוס.

דניאלה: אהה.

ירון: אז כמובן, מיד מתרגמים את זה, הממלכה היא כמובן ממלכתנו, הוא מוכן למכור אותה תמורת מעמדו האישי, כדי-

דניאלה: אהא.

ירון: לעלות שוב על הסוס. אני לא מוכן להתאכזר אליו עד כדי כך. אני חושב שהוא עדיין פטריוט. אני חושב שהוא עשה טעויות עצומות, וממשיך לעשות טעויות עצומות. אבל אני לא, לא, אני לא יודע, אולי משום שיש לי אופי סנגוריאלי. אני רחום, אני מנסה לראות פה גם את...

דניאלה: באמת?

ירון: כן.

דניאלה: למרות שהעדויות, בעיני, הולכות ומצטברות, ש…?

ירון: אני מודה בזה, אני מודה בזה.

דניאלה: זה ממש קשה לסנגר על המהלכים האחרונים שלו.

ירון: כן. זה קשה, אבל אם אין קושי, אז במה נאתגר את עצמנו? כיצד נשתפר?

דניאלה: אתה חושב שהוא באמת אדם אידיאולוגי? נגיד הכניסה שלו אפילו לליכוד. זאת אומרת, ועכשיו.

ירון: כן, כן. זה ברור.

דניאלה: הוא אדם אידיאולוגי?

ירון: זה מהבית שלו. אביו היה מזכירו של ז'בוטינסקי, אחד ממזכירו של ז'בוטינסקי. הוא גדל על הרקע הזה של תנועה לאומית.

דניאלה: אבל יש לו גם שני אחים שבכל זאת שינו את עמדותיהם, לא?

ירון: אחיו הצעיר, אינני חושב כך. אבל אחיו הגדול קשה כבר לשאול, את יודעת.

דניאלה: כן.

ירון: אינני יודע מה הייתה עמדתו היום כלפי אחיו. במשפחה שם התפלגו הדעות. למשל, אחיה של נתניהו, של גברת נתניהו,

דניאלה: כן, כן.

ירון: דעתו שונה לחלוטין, הוא איש שמאל. אבל מה ש… באמת, מה ש… אני לא כל כך אוהב פסיכופוליטיקה, אבל בכל זאת, בדברנו ספרותית.

דניאלה: כן.

ירון: או פסיכולוגית. מה, מה הנתונים שלו שהכי מושכים תשומת לב? אז אני חושב שהדבר הראשון שעולה עולה בדעתי, שאין לו חברים, ואין לו נאמנויות. הקשרים החברתיים שלו שלובים רק באינטרסים, והם כולם זמניים. אז רבים מצהירים כמובן על אהבתם, ל, ביבי, ביבי, ביבי. אבל זאת אהבה חד צדדית, אהבה של המונים, למנהיג מגונן, לאב חזק. או בקרב הפוליטיקאים, לנותן המחסה הפוליטי וכדומה. זה היכולת שלו לגמול חסדים לפוליטיקאים זוטרים.

דניאלה: יתרה מזה, כל מי שהיה קרוב אליו, מתישהו…

ירון: כולם.

דניאלה: כולם.

ירון: כולם.

דניאלה: ליברמן, היה לו את החבר הרופא הזה, אתה זוכר?

ירון: פיקר.

דניאלה: כן,

ירון: גבי פיקר.

דניאלה: חבר ילדות, חבר טוב.

ירון: נכון. ואחר כך פרופסור עוזי בלר, הם היו חברים בכיתה.

דניאלה: נכון.

ירון: והם הצהירו אפילו על חברותם, על נאמנותם. עכשיו הראשון נעלם לחלוטין, והשני הפך לאחד מהלוחמים נגד נתניהו,

דניאלה: כן.

ירון: הבולטים,

דניאלה: כן.

ירון: בהיותו פרופסור גניקולוגיה, אם אני לא טועה.

דניאלה: כן, נכון.

ירון: הנואמים נגדו. בוחלים בו ממש. אבל גם הדמויות האחרות, הפקידים בלשכה שלו, הם חולפים עוברים כמו איזה צללים לפני פתח מערה, את יודעת. נעלמים, מתפוגגים. אין לו, לדעתי, אף אדם אחד, או אף חבורה של חברים, שאיתם הוא יכול לשבת בערב, ולגלות-, לא את כל ליבו, כי,

דניאלה: כן.

ירון: תראי, דיברנו על החברים שנעלמו, אבל יש לו, חברים לכאורה, שהוא מבלה במחיצתם. אז זה ביליונרים אמריקאים. יש היגיון בכך, שמנהיג פוליטי מתרועע, במידה מסוימת, עם אנשים בעלי השפעה, שיכולים לסייע למדינת ישראל וכדומה. אבל אתה חושב על אחרים, שאני לא רוצה להזכיר את שמם, שבאמת הם מזיבורית החברה הישראלית.

דניאלה: (צוחקת) תזכיר.

ירון: אני לא רוצה להעליב אותם. אבל הסוף היה, מה, בשבוע שאנחנו מדברים, ניקול ראידמן. שהיא אשתו של אוליגרך רוסי, שפעם נאשם ברצח ברוסיה, והיא מוכרת תחתונים בכיכר המדינה.

דניאלה: לא תחתונים.

ירון: תחתונים מפוארים. תחתונים מפוארים בכיכר המדינה.

דניאלה: מה תחתונים, אבא?

ירון: מה? תחתונים לבנים. חזיות.

דניאלה: לא,

ירון: לא?

דניאלה: בגדי יוקרה,

ירון: בגדי יוקרה. נדמה לי ש-

דניאלה: היא כבר לא צריכה למכור שום דבר, היא קיבלה,

ירון: נדמה לי שהיא מוכרת תחתונים. אבל לא משנה.

דניאלה: היא קיבלה הסכם גירושים מאוד גדול, הכל בסדר.

ירון: כן, כן. עכשיו, האישה הזאת, היא נציגה של הריקבון הישראלי.

דניאלה: (צוחקת)

ירון: באמת. אז, אז זה, היא יוצאת ומדבררת את אשתו של ראש הממשלה. רחמו עליה, היא נורא קשה לה. היא יוצאת מהבית בקיסריה. זאת החברה של ראש הממשלה שלנו. אלוהים אדירים.

דניאלה: אתה שומע את גלית דיסטל מדברת. היא נשמעת כמו אדם שהיה מאוהב במנהיג העליון, והוא פגע בו. זה ממש נשמע, כל כך גרוע.

ירון: כן, אבל זה קצת גם אשמתם של הנפגעים.

דניאלה: ברור.

ירון: אתם צריכים להבין באיזה סביבה אתם,

דניאלה: ברור.

ירון: באיזה מטבח אתם פועלים. מנהיגים בסדר גודל כזה, ברמת, אינם, הם מוכרחים להיות אכזריים. אין דרך אחרת. כי הם צריכים לקבל החלטות ברמה הלאומית, שמתנגשים באינטרסים אישיים. ואם הם ישרים והגונים, הם עושים את זה. אבל אצלו-, תראי, בן גוריון, דוד בן גוריון. יש לי עדות מצוינת, כי הייתי מקורב ליצחק נבון מסיבות משפחתיות, והוא כתב אוטוביוגרפיה,

דניאלה: כן.

ירון: ובה הוא מתאר את לשכתו של דוד בן גוריון. דוד בן גוריון התעניין באמת, באמת, באנשים שעבדו איתו. וכאשר נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי, התאבד, בן גוריון לא יצא שבוע מהבית. הוא היה חולה, באמת היה חולה. הוא התעניין, והוא היה רך. והוא היה רך, ואני הכרתי את ילדיו של דוד בן גוריון, את שלושתם. ואני אומר לך שהוא היה אב נפלא. אב שמצא זמן אפילו, בכל ה… בתפקידים האלה, הכל כך עמוסי אחריות,

דניאלה: כן.

ירון: הוא מצא דרכים. רננה היתה מאוהבת באבא שלה. ביתו הקטנה. אותו הדבר עמוס בן גוריון. ואתה לא מוצא את זה אפילו במשפחתו של נתניהו. אתה יודע, אצל האנשים הכי קרובים אליו. אז-

דניאלה: אנחנו לא ניתן לו ציון גבוה במיוחד באבהות הייתי אומרת.

ירון: לא באבהות, ולא בחינוך ילדו האחד,

דניאלה: לא.

ירון: ויחסו עם ביתו הראשונה, ו-

דניאלה: כן. משהו שמה מאוד, מאוד רקוב.

ירון: מאוד מקולקל.

דניאלה: מאוד מקולקל.

ירון: ואתה אומר, אני לא דורש מאנשים בתפקידים האלה להיות מושלמים מבחינה אישית. חלק גדול מהמנהיגים שלנו, גם מנהיגי תנועת העבודה,

דניאלה: אגוצנטרים.

ירון: לא רק. הילדים שלהם התאבדו,

דניאלה: אידיאולוגים.

ירון: הבן של יערי, וגלילי.

דניאלה: הרצל, הרצל. סיפורים מטורפים יש.

ירון: וסיפורים מטורפים. אבל מידה מסוימת של-

דניאלה: אנושיות?

ירון: רגישות לזולת, אנושיות.

דניאלה: נכון.

ירון: אצלו זה נראה כאילו זה לא קיים. כאילו, בניתוח בלידתו הוציאו לו את הרגש הזה. אינני יודע. כך זה נראה. אולי, אולי פתאום יתגלה לנו איזה פרט בחייו, שבלילות הוא הולך לאיזה מקלט לנשים מוכות, ואני לא יודע מה.

דניאלה: אני חושבת אבל שהתכונה שהכי מעניינת אותי לפחות, לגביו, זה השקרנות הפתולוגית והפכפכות המדהימה, שמתקבלת בציבוריות כאילו זה נורמלי. הדברים שהוא אמר, כן? על הדמוקרטיה, על בית המשפט העליון, על אחריות אישית, על משך כהונה רצוי. וגם, הוא באמת היה מגינה של הדמוקרטיה. זאת אומרת, הוא מעולם לא… והשינוי הזה,

ירון: כן.

דניאלה: הוא מטורף בעיניי. אתה יכול להסביר לי אותו?

ירון: לא.

דניאלה: (צוחקת) לא, אבא, אבל אתה צריך.

ירון: תראי, תראי,

דניאלה: אני לא מבינה. אני לא מבינה את זה.

ירון: אז זה, זה באמת כבר ההתנוונות של השלטון הממושך מדי. שלטון בכל מחיר. כוח בכל מחיר. ואחר כך כמובן תופלים עליו, אולי בצדק, שעתידו האישי, כלומר, את יודעת,

דניאלה: לכן שאלתי אותך בהתחלה, אם אתה חושב-

ירון: את יודעת, הסיוט,

דניאלה: לכן שאלתי אותך בהתחלה אם אתה חושב שהוא עדיין מונע מתחושה אידיאולוגית, או מצפונית, או רעיונית. או שזה אך ורק,

ירון: יכול להיות שכבר,

דניאלה: אך ורק טובתו האישית.

ירון: תראי, זה לא, אהה, אני לא חושב שאך ורק טובתו האישית. אני לא חושב שעכשיו, מצבו עכשיו,

דניאלה: כן?

ירון: נכון שהוא היה רוצה לחקוק את קיומו בהיסטוריה, והוא מוכרח לנצח בקרב הגדול הזה. להביא איזו תוצאה שתנחם את עמנו המוכה. תוצאה היא, היא כנראה ניצחון בעיניו. אבל לא רק בעיניו, גם בעיניי. במובן הזה, אני לא בטוח שזה המניע היחיד. אני אגיד לך משהו, לא זה מה שחשוב.

דניאלה: כן, אבל-

ירון: מה שחשוב זה איך הדברים נראים ואיך הם מתפרשים על ידי הציבור המוכה. ברגע שהציבור המוכה חש בכך, או חושד בכך- אתה לא יכול להנהיג יותר. אני כבר,

דניאלה: נכון.

ירון: אני אגיד משהו גם על דרכו בפוליטיקה, איפה הוא טעה. אם את רוצה שאני אגיד.

דניאלה: כן, כן.

ירון: תראי, אני מתנגד עקבי לעמדתו של נתניהו בנוגע לחלוקת הארץ, אבל כתרגיל אינטלקטואלי. אני מוכן להגן על העמדה הזאת. היא, יש בה היגיון. אבל עם זאת, הניסיון שלו לנצל את הקונפליקט בתוך העולם המוסלמי, בין סונים לשיעים,

דניאלה: כן.

ירון: לחבור לאומות הסוניות, ולדלל את חשיבותה של הבעיה הפלסטינית מצד אחד. אחר כך, הניסיון למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ורצועת עזה על ידי העמקת הפיצול בין שני החלקים האלה של האומה, של השלטון הפלסטיני, על ידי התכסיס הערמומי של מתן כסף שלמונים ל-

דניאלה: כן…

ירון: לאויב, לחמאס, כדי שהוא יתחזק, וימנע מהסתפחות אל הרשות הפלסטינית. תחשבי עליו תכסיסן,

דניאלה: כן.

ירון: זה נשמע נהדר. הוא נכשל! הוא נכשל. על כישלון כזה, כישלון היסטורי שהמיט עלינו אסון כזה, הולכים הביתה.

דניאלה: אבל אני חושבת שלא פחות חשוב, זה גם המוכנות שלו לחבור לשותפים מכפירים.

ירון: גם זה, כמובן.

דניאלה: אז רציתי רק להעיר שאני זוכרת תיאור מתוך הספר של חנה ארנדט, שכתבה את הבנאליות של הרוע. אני לא קראתי כמובן את הספר, אבל קראתי תקציר עליו. שהיא הסבירה שהפשיזם מתחיל מהרגע שבו האזרח הפשוט מתחיל לסובב את הראש אחורה. התנועה הקטנה הזאת, הפשוטה- הפחד שהוא מסומן. ונדמה לי ש, היא כתבה את זה אפרופו הרדיפות המקארתיסטיות, אבל אני חושבת שזה, הגענו לשם. הגענו לשם. אנשים מסובבים את הראש מהפחד שהם מסומנים. ואני חושבת שעל הדבר הזה, בעיניי, זה הדבר הכי נורא שהוא עשה. יותר ממה שציינת מקודם. המוכנות שלו לחבור לשותפים כל כך איומים.

ירון: לא כולם חושבים שהשותפים האלה הם איומים.

דניאלה: מה אכפת לי?

ירון: את יודעת, 40 אחוז-, כן, את חשה ככה, נכון.

דניאלה: כן.

ירון: וגם אני חש ככה.

דניאלה: אוקי.

ירון: אבל השותפים האלה שמאיימים עליך, חשים גם הם מאוימים. רק זה מסביר את התוקפנות שלהם. זה כמו כלב קשור לרצועה. את יודעת, רק אז הוא תוקפני. כשמשחררים אותו, הוא נחמד.

דניאלה: זה, זה, זה לא נכון, אבל.

ירון: זה נכון, יש לי כלב.

דניאלה: אה, בסדר.

ירון: (צוחק)

דניאלה: אני פשוט חשבתי על מפעל ההתנחלויות. שמשחררים אותם, הם לא נחמדים.

ירון: לפעמים יש שני צדדים למטבע, ובמבט קרוב יותר, שניהם דומים מאוד. לא תמיד זה כך.

דניאלה: אני לא יודעת, אבא, אני מסתכלת על מטבע. זה או הצד הזה או הצד הזה.

ירון: לא, זה היה פילוסופי מדי.

דניאלה: כן, בדיוק.

ירון: תעזבי את זה, תשכחי מה שאמרתי.

דניאלה: אז בוא נסיים אולי עם שיר, אבל לפני זה תן לי רגע להודות למאיה קוסובר המהממת. פרקים נוספים תוכלו למצוא ביישומון כאן ובכל יישומוני ההסכתים. ולסיום, אבא, אני אשמח שתקרא את שירה של מאיה ויינברג, משוררת ודוקטור לזואולוגיה עם התמחות בעטלפים. שזה מאוד יפה מבחינה סימבולית.

ירון: אהא.

דניאלה: נכון? משוררת שמתמחה ביצורים עיוורים.

ירון: (צוחק)

דניאלה: בעיניי זה מקסים.

ירון: אגב, זה לא נכון, הם לא לגמרי עיוורים.

דניאלה: הם, למה? הם עיוורים,

ירון: לא, לא, לא,

דניאלה: יש להם סונאר.

ירון: לא, הם לא, הם לא עיוורים לגמרי. הם רואים, הם רואים, כן, כן. כן.

דניאלה: כולם?

ירון: אבל בואי להעביר את זה לשיחה אחרת, בנינו...

דניאלה: כל העטלפים רואים?

ירון: אני לא יודע אם כולם, אני לא בדקתי את כל העטלפים, אבל,

דניאלה: (צוחקת) לא עברת אחד אחד?

ירון: אבל, אהה,

דניאלה: אוקי, טוב. והשיר הזה נקרא "צורך דחוף", הוא נכתב בשנה שקדמה למלחמה.

ירון: "אני חולמת עלינו בלילות, איך כל האימהות יוצאות מהבתים.

איננו מכירות, אבל יש לנו צורך דחוף, להשאיר את ילדינו חיים.

קבר השייח או קבר רחל אמנו, הנכבה, האינתיפאדה, מחנות הפליטים.

מה טעם לנו בילדים מתים?

מעולם לא קם מנהיג חשוב יותר מילדינו.

קדוש יותר מחלומם.

כל אדמת הארץ, תמורת שערה משערות ראשם, תמורת עתיד.

מתנו דיינו, ימותו נא מנהיגינו תחתינו."

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comments


bottom of page