אבא תרחם - על עצמות המתים

"מי ישאר? מה ישאר?" (אברהם סוצקבר)

ירון אומר שהמצבה החשובה לו ביותר היא המצבה שאיננה. זו שלא מונחת מעל גופות משפחתו שנספו בשואה. מצד שני, לו עצמו, אין שום דרישות מיוחדות, אבל לדניאלה דווקא יש, והיא דורשת פרמידה וקבורה מצרית. שיחה משועשעת על משמעותן של מצבות ועל תפקידן בעיצוב הזיכרון. ויש גם המלצת השתטחות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/08/2025.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

ירון: [מקריא]

"מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? יִשָּׁאֵר הָרוּחַ,

יִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל עִוֵּר שָׁכוּחַ.

יִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: פְּתִיל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,

יִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, לָכוּד בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? הֲבָרָה פְּשׁוּטָה,

שֶׁתָּנֵץ מִבְּרֵאשִׁית שׁוּב אֶת בְּרִיאָתָהּ.

יִשָּׁאֵר הַוֶּרֶד לְבַד בִּגְאוֹנוֹ,

וּבָעֵשֶׂב - נִצָּנִים שִׁבְעָה, לְהָבִינוֹ.

מִכָּל כּוֹכְבֵי רָקִיעַ, מִצָּפוֹן עַד יָם,

יִשָּׁאֵר כּוֹכָב שֶׁבְּדִמְעָה טָבַע דּוּמָם.

טִפָּה אַחַת נוֹתֶרֶת בְּכָל קַנְקַן שֶׁל יַיִן.

מִי יִשָּׁאֵר? אֱלֹהִים. לֹא דַּי לָכֶם עֲדַיִן?"

[צליל מעבר]

דניאלה: "מי ישאר ומה ישאר?" שואל אברהם סוצקבר, שהיה מגדולי משוררי היידיש במאה ה-20 ונפטר בגיל - שים לב, אבא - 96. זה רמז מטרים לבאות [ירון צוחק]. אוקיי?

ירון: כדי למות בגיל 96, אתה צריך לעבור את השואה. אם עברת אותה, כנראה שתמשיך עד 96.

דניאלה: כן? אתה חושב שיש יחס בין אה… ניצולי שואה לאריכות חיים?

ירון: לא, אם לדבר רגע ברצינות, וברור… לא, יש… הסטטיסטיקה אומרת שמי שהיה בן 18 עד 25, נניח…

דניאלה: כן.

ירון: לא היה מטופל במשפחה, והיה בריא…

דניאלה: כן.

ירון: ויכול היה להימלט ליערות…

דניאלה: כן.

ירון: ויכול היה להיות תשעה או עשרה חודשים באושוויץ…

דניאלה: כן, כן.

ירון: וניצל…

דניאלה: כן.

ירון: כנראה שהוא אדם חסון מאוד, ועוד נִתְכְּנוּ לו שנים ארוכות.

דניאלה: אה. טוב, אבא, אז לא מזמן כתב לנו אחד המאזינים האהובים שלנו, והציע שנשוחח על הנושא החביב של קברים ועל מצבות. קברים ומצבות, כן. הוא עצמו בן 73, והוא הסביר שהחליט לשרוף את גופתו, כדי לחסוך לילדיו את הטרחה ואת אשמת אי-ההגעה לקברו. הוא טוען שהוא לא מבקר בקברם של הוריו, והוא גם בטוח שהילדים שלו לא יבקרו את שלו. והוא, לטענתו, אמר שזה יופי של תוכנית, ושאתה תשמח לעשות מזה מטעמים [ירון פורץ בצחוק]. אז [מצחקקת] מה דעתך על הנושא?

ירון: זה נושא מעניין מאוד. הוא גם נושא נחקר מאוד. אנתרופולוגים, סוציולוגים, עוסקים בזה לא מעט.

דניאלה: אני, האמת היא, לא מזדהה עם האמירה הזאת, כי אתה יודע, ההורה היחיד שנפטר לי, בינתיים, זאת אמא, ואנחנו מקיימים את מצוות ההגעה כל שנה…

ירון: כן.

דניאלה: ואני מאוד אוהבת את זה.

ירון: אבל באמת אה…

דניאלה: ואני כן, אני כן שמחה…

ירון: את גם כתבת על זה, וציירת את זה…

דניאלה: …שיש לה קבר ומצבה.

ירון: …עם חוש ההומור המחודד שלך, ואת מלגלגת עליי גם, משתטח על הקבר, ועל עצמך. אבל מה, באמת, לדעתך התפקיד שה"יארצייטים" האלה, ימי השנה, ממלאים למשפחה שלנו?

דניאלה: ככל שאני מתבגרת, אגב, אני חושבת על זה יותר ויותר, שאנשים זקוקים לדגלים בזמן. ואם אין יום שבו, אתה יודע, שעכשיו אתה מתרכז באדם שאיננו, זה פשוט לא קורה. החיים זורמים, ואין את זה. חוץ מזה, אני באמת אוהבת בתי קברות, אני אוהבת לקרוא מצבות, אני אוהבת לטייל בין מצבות. מצבות זה ההספד הקצר ביותר ש… שאנשים אוהבים מספידים את יקיריהם, וזה תמיד נורא מעניין אותי. אני גם אוהבת לראות כל מיני אופנות של קבורה. למשל, איך המצבות האחידות פינו את מקומן למצבות גרנדיוזיות, עם תמונות, ועם כל מיני מגדלים משונים, שמתגבהים כלפי השמיים. בַּבֵּית קברות שאמא קבורה, יש זוג קברים נורא-נורא עתיקים, שעם השנים הלכו, והחלו לנטות אחת כלפי השנייה [כך במקור], וכנראה אחד הקרובים הניח באמצע, כדי שממש לא יתמוטטו אחד על השני, מין כדור אבן. וכל פעם שאני רואה את זה, אני פשוט נדהמת מהיופי של הדבר הזה, מהיופי הסימבולי.

אז אה… אני לא יודעת, אני, אני מאוד אוהבת קבורה, ואני גם אוהבת את הקבורה היהודית. ואני אוהבת את התפילות היהודיות, וכשאני הולכת לקבורות חילוניות, למשל, מאוד-מאוד חסר לי הניגון. לא כי הוא גאוני, אלא כי זה כמו אות - שפֹּה אפשר להתחיל לבכות. אז אני בעד קברים, ואני בעד מצבות ואני בעד קבורה כהלכתה. אני אוהבת את זה.

ירון: כשאמך נפטרה, בו ביום אחיך הגדול קנה את חלקת הקבר הסמוכה.

דניאלה: כן.

ירון: הוא לא שאל, הוא לא שאל לדעתי בעניין זה. לידה. וניצב שם שלט, "תפוס"…

דניאלה: נכון.

ירון: על-יד הקבר של אמא שלך. ואני מגיע לשם, זאת חלקת האדמה שלי. ואני עומד על קברי. אני לא יודע כמה אנשים מתעקשים, על טקס מהסוג הזה או זוכים לו. אני עומד על קברי [דניאלה צוחקת], ליד קברה של אמך, ואנחנו די מתבדחים. ואת בדרך כלל נוהגת, את ואחותך, נוהגות להשתטח, כאילו הקבר השטוח, מצבת הקבר היא שטוחה, של אמך, היא מעין המיטה, שבאתם להתרפק על אמא פעם. אז…

דניאלה: נכון, אני מאוד… אני משתטחת על קברי צדיקה. למה יותר הגיוני להשתטח כדי לבקש זיווג, ולא כדי להתפנק קצת אצל אמא?

ירון: נכון.

דניאלה: אז כן, אני תמיד משתטחת, ואנחנו תמיד מצטלמים. ויש לי יחס, למרות שאני חילונית, יש לי יחס לא מוסבר למקום הזה. כמובן כדאי שהמקום יהיה יפה, מלא עצים, אני לא יודעת אם הייתי מרגישה אותו דבר ב… אתה יודע, בירקון, בקבורת קומות.

ירון: כן, [מילה לא ברורה].

דניאלה: אז אבא, מה מה היחס שלך בעצם, ל…

ירון: לבתי קברות בכלל? אני חושב ש…

דניאלה: ולקבריהם של קרוביך?

ירון: תראי, אמי ציוותה את גופתה למדע. אינני יודע היכן, אחרי שהסטודנטים לרפואה…

דניאלה: ביתרו אותה.

ירון: עשו בגופה את מה שעשו…

דניאלה: כן.

ירון: אינני יודע איפה מוטלים שיירי גופתה. אה… אבי, לעומת זאת, שנפטר כבר ב-1970, זאת אומרת לפני יותר מ-50 שנה, טמון בבית הקברות בחולון. עכשיו, אמי התעקשה שעל קברו יונח סלע בר [ריש מתגלגלת ומודגשת]. כדי למצוא סלע בר - בשפלת החוף אין סלעי בר - אנחנו היינו צריכים להזדקק למשאית…

דניאלה: [צוחקת] למה אין? יש כורכר.

ירון: כי… כורכר, כן? היא רצתה מין סלע גלילי.

דניאלה: אוקיי.

ירון: עכשיו, העברתו של סלע גלילי, בר, לחולון, עלתה יותר מאשר אה… עיצוב מצבת שיש מ…

דניאלה: [צוחקת] פשוטה.

ירון: מאיטליה, את יודעת? על כל פנים, יש שם איזה סלע כזה על הקבר שלו…

דניאלה: אבא, אתה יודע שאף פעם לא הייתי בו.

ירון: כן, לא, לא מוכרחים.

דניאלה: אתה יודע איפה הוא?

ירון: אני…

דניאלה: זאת אומרת, אם אתה מגיע לבית קברות אתה יודע לאן ללכת?

ירון: טוב, בינתיים, במשך 55 שנה…

דניאלה: כן.

ירון: בית הקברות הזה הפך לעיר, אני לא אמצא…

דניאלה: אבל אתה ביקרת בו?

ירון: כן, כן, ביקרתי בו פעם-פעמיים, לא הרבה, במשך השנים. אבל מה שקרה הוא שכיוון שאדמת חולון, בית הקברות בחולון, היא אדמה חולית מאוד…

דניאלה: כן.

ירון: אז הסלע הזה העיק על שלדו של אבי…

דניאלה: אָהה!

ירון: ושיקע אותו קצת באדמה. זאת אומרת, הסלע ריסק במידה מסוימת [דניאלה מצחקקת] את שייריו של אבאל'ה.

דניאלה: [מופתעת] כן?!

ירון: כן, משהו כזה. אולי יש פה הגזמה מסוימת לצורך הבידוח, אם אמנם זה היה מבדח, אני לא כל-כך בטוח. אם זה לא היה, תמחקו [דניאלה מצחקקת]. אז אני לא הולך לשם. אה… אני לא יודע ל… לא, לא, אני, האמת היא שאני לא זקוק לקברים כדי להיזכר, או להעלות את זכרם של הוריי, ואני עושה את זה לפעמים, די קרובות, ואני מהרהר בהם, במי הם היו וכדומה. אבל, יש לזה חשיבות ציבורית גדולה מאוד לבתי קברות, מפני ש… זה היסטוריה. אתה מתהלך, ואני מתייחס לבתי קברות כאל היסטוריה. אתן לך דוגמה. יש בית קברות ליד עין חרוד, של ראשוני עין חרוד תל יוסף, שנקרא "גדעונה".

דניאלה: אוקיי.

ירון: וזה בית קברות מוזנח, וזו חרפה שהוא מוזנח. את עוברת ליד מה שנכתב על הקברים, ואת רואה את ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל. מת מנכישת נחש. פרד נגח אותו. הוא מת מקדחת. הוא שלח יד בנפשו מרוב ייאוש, שהוא התגעגע להוריו בגולה, ולא עמד בקשיים. זה, אני מוסיף קצת תיאטרון, הטקסט הזה לא קיים שם.

דניאלה: כן, כן.

ירון: אבל אתה מספר לעצמך את הסיפור הזה. עכשיו, אותו דבר כמובן בקברים אחרים, בארצות אחרות. אתה הולך ב-Père Lachaise בפריז למשל, ואתה רואה את כל הדמויות האלה, ואתה רואה את מה חקוק על קברם, ומה היה היחס אליהם, בתקופה שבה הם נקברו, על-פי הארכיטקטורה של המצבה, ועל-פי מה שחקוק בה. זה, אז, זה מאוד מעניין. אז מהבחינה הזאת…

דניאלה: וגם היחסים, אני חושבת, בין גדולתו של האיש לבין קברו.

ירון: מהבחינה הזאתי…

דניאלה: כי זה יחסים נורא מעניינים.

ירון: נכון.

דניאלה: יש קברים צנועים שבצנועים, לאנשים גדולים…

ירון: נכון.

דניאלה: ויש קברים מהודרים…

ירון: נכון.

דניאלה: …לאנשים קטנים, ו…

ירון: ועכשיו, מאז שהגיעה העלייה מרוסיה בשנות ה-80, נכנס איזה נוהג חדש, גם בגלל שינוי כנראה בטכנולוגיה - האפשרות להדפיס את דמותו, צילומו, של הנפטר על הקבר. זה תופעה שלא הייתה מעולם בארץ…

דניאלה: נכון.

ירון: היא התחילה רק לפני עשרים-שלו…

דניאלה: יש עכשיו, אגב, הרבה מאוד משפחות של חיילים, מבקשות להקים… ויש הרי אחידות.

ירון: נכון.

דניאלה: ועכשיו אה… פרעו את זה. היה אפילו, אני חושבת, היה משפט, או ב… אפילו אולי, נדמה לי…

ירון: נכ… היה משפט עם זה…

דניאלה: היה משפט לזה, ובסופו של דבר החליטו להתיר…

ירון: הבג"ץ החליט לאפשר. לאפשר.

דניאלה: לאפשר שכל אחד… כן.

אבא, אני רק רוצה לספר עוד משהו אחד, מכיוון שאני הייתי אחראית על המצבה של אמא, ועל בחירת המצבה, שהיא מאוד-מאוד פשוטה, אני לא יכולה לשכוח שלקראת סוף השבעה בעצם, כשהתחלתי לנסות להבין איך בוחרים מצבות - ככה זה היום - הגעתי לאדם שאיתו אתה בוחר את המצבה, והוא הגיע אליי הביתה עם לפטופ קטן, פתח את הלפטופ, ופשוט הראה לי, כמו שהוא מראה לי נכסים ביוון, אוקיי? נכסים בי… זה פשוט היה אחד האירועים הכי הזויים. אני אמרתי לעצמי, "דניאלה, תזכרי טוב-טוב איך זה נראה. מתי שהוא את חייבת להשתמש בזה". זה פשוט הדבר הכי מדהים. הבנאליות, והשימוש במושגים מעולם הפרסום, לדבר, בעצם, הכי אולי אישי והכי אינטימי.

ירון: "קבר יוקרתי", הכוונה?

דניאלה: אה… כן. "את מעדיפה אותיות סריפיות או אותיות ריבועיות?", או…

ירון: כן.

דניאלה: "זה שיש מאוד אה… מאוד יוקרתי. אנשים מאוד אוהבים אותו".

ירון: כן.

דניאלה: "כי מצד אחד יש לו את הוורידים הוורודים, ב…" בקיצור זה היה חוויה מדהימה.

ירון: השזורים.

דניאלה: מדהימההה.

ירון: אבל מאז ראית בוודאי הרבה סרטים אמריקאיים, שמתחילים ככה…

דניאלה: לא ראיתי את הדבר הזה.

ירון: יש הרבה מאד…

דניאלה: אדם שמגיע עם לפטופ?

ירון: המון סרטים, המון סרטים. כן.

דניאלה: למה, האמריק…

ירון: כן. מציעים את הקטלוג. ודאי.

דניאלה: לא, אבל האמריקאים זה הרבה יותר מתוחכם, כי יש את הארון…

ירון: את הארון, ודאי.

דניאלה: ואת המבקרים אותו. זה לא…

ירון: שכחתי להגיד לך, שעל קברו של אבי במצבה חקוק רק… חקוקה רק מילה אחת, חוץ מהפרטים על שנת הולדתו ושנת מותו: "שחקן". עבור אמי, המילה הזאת מיצתה את כל אישיותו. עכשיו אבא שלי היה…

דניאלה: אבא, גם על אמא כתוב רק מילה אחת: "אהובתנו".

ירון: אהובתנו.

דניאלה: זהו.

ירון: אבל יש הבדל. "אהובתנו" זה היחס שלך אליה. בהחלטה של אמי, היה גלום הרבה יותר מזה. אה… לא שהיא אהבה אותו.

דניאלה: כבודה. אבא, כבודה היה גלום בזה.

ירון: מה?

דניאלה: כבודה.

ירון: כבודה ומעמדו של אבי. מה הוא היה? הוא היה שחקן.

דניאלה: א-הא.

ירון: נכון. אבל זה מעניין כשלעצמו. אז הנה לך, עניין של מחקר תרבות בסך הכל.

דניאלה: נכון.

ירון: אתה חוקר באמצעות המצבות, מה כתוב עליהם. אגב, יש גם היום שירים - איזה שירים אנשים בוחרים.

דניאלה: כן.

ירון: ויש אנשים שהם חסרי טעם בשירה…

דניאלה: ברור.

ירון: …ולכן גם חוקקים שירים חסרי טעם וריח, על המצבות של קרוביהם.

דניאלה: ב-רור.

ירון: וכך זה יישאר למשך אלפי שנים…

דניאלה: ברור.

ירון: …אנחנו מקווים.

דניאלה: לכן זה כל-כך מעניין. זה…

ירון: זה נורא מעניין.

דניאלה: זה נורא מעניין, זה ביוגרפי, זה היסטורי.

ירון: אז הנה, אני שואל את עצמי… אני, לא עלה על דעתי, אגב, להיקבר. אני רוצה להקדיש את… "להקדיש"… לתת, לזרוק.

דניאלה: אבא, נדבר על זה בסוף התוכנית, בסדר? זה יהיה הסיום שלנו.

ירון: למה? זה מבהיל אותך עדיין, נכון?

דניאלה: כן, ברור, ברור, ברור. כן, אני גם…

ירון: מה? אבל את מבינה שאני בן אלמוות, כן? את זה את תפסת כבר? [שתיקה ארוכה] [בקול נמוך ודרמטי] שתיקה… [פאוזה] שתיקה…

דניאלה: טוב, אז אני אגיד לך משהו.

ירון: הַשְׁפָּלַת עיניים. שתיקה…

דניאלה: לא, אני חשבתי פשוט שנגיד את זה בסוף התוכנית, אבל אני רוצה להגיד לך משהו. כל הדבר הזה שאנשים מצווים לנשארים אחריהם, איך הם רוצים להיות מונצחים, זה הבל, זה שטות מוחלטת, כי הזיכרון לא עוסק בך. הוא עוסק בנו.

ירון: נכון.

דניאלה: ולכן אתה לא יכול להגיד לי, כן? איך אתה תיקבר. בגלל שזה לא עניינך. אני ארצה - אני אכתוב פואמה, אני ארצה - אני אבתר אותך ואאכיל עם זה נמרים, אני ארצה - אני אהפוך אותך לאפר ואני אפזר אותך בים. אני לא שואלת אותך מה לעשות, ואני לא מתכוונת להתייחס גם להוראות שלך.

ירון: [ממלמל] לצווא… אה… אני מבין…

דניאלה: בגלל שזה עוסק בי, וברצון שלי לזכור אותך.

ירון: עכשיו אני… כן, אבל החוק לא מאפשר לך את הקפריזה הזאת שלך, את יודעת?

דניאלה: [צוחקת] אוקיי.

ירון: יש בכל זאת משמעות לצוואה.

דניאלה: אני רציתי שתגיד משהו, כי הכי נגע לליבי מה שאמרת לי, לפני שעשינו את התוכנית הזאת, שבעצם הקברים שהכי חשובים לך, זה הקברים שאינם. תגיד על זה משפט.

ירון: אה… כן. אם היית שואלת אותי, מה, מה הם הקברים באמת החשו… או המצבות הכי חשובות לי. "המצבות". זה המצבות שאינם, כלומר של סבי וסבתי ודודי, שנרצחו ביום אחד, ונזרקו לפורט השביעי ליד קובנה. ושל דודי מהצד השני, שנהרג ביום הראשון שהוא נשלח להילחם נגד הגרמנים שצרים על מוסקבה. היה שחקן שמן כמו אבא שלי, ונהרג ביום הראשון, כיוון שהוא לא ידע להחזיק רובה ביד, אני מתאר לעצמי. אין להם קברים. יש מצבות כוללות, גם שם בליטא, ליד קובנה, יש איזה אנדרטה. אבל אין להם מצבה. ואלה הם המצבות הכי חשובות לי, אלה שאינם.

דניאלה: נכון. לעם היהודי בכלל, אבא?

ירון: מה?

דניאלה: כאילו, אני חושבת שזה משהו תרבותי עמוק מאוד אצל היהודים בכלל. המצבות שאינם.

ירון: אה… זה… כן.

דניאלה: אני אני רואה את המאמצים הכבירים, למשל להחזיר אה…

ירון: את, את יודעת…

דניאלה: להחזיר גופות. עד כדי כך, שאפילו בחדשות לא מבחינים בין מת לחי. עד כדי כך הדבר הזה קריטי עבור, עבור…

ירון: אני לא רוצה לפתח את הנושא הזה, שאולי יפגע באנשים אבלים. אבל בעיניי זה לא…

דניאלה: אבל הנה, עובדה שאתה אומר את זה.

ירון: כן.

דניאלה: להיפך, אבא, אתה מחזק את הדבר הזה. המצבות שאינם, זה, זה לא סתם פצע.

ירון: כן, אבל… בסדר, זו… מצד אחד…

דניאלה: אנחנו לא רק אנשים רציונליים.

ירון: אבל אני לא… נכון.

דניאלה: אתה יודע, עם כל החילוניות שלי, אני חושבת שאדם, אדם שרוצה לזכור, זקוק לעוגנים, כן.

ירון: לעוגנים, כן.

דניאלה: וזה לא, אי-אפשר לזלזל ב… בהלך הרוח…

ירון: אבל למה אני אחראי לזיכרון שלכם? אם אתם רוצים תזכרו, אם אתם לא רוצים, אל תזכרו. אני לא מאמין, אגב, בזיכרון ארוך. אני לא איזה… את יודעת, החתם סופר, או איזה… אצל אנשים חרדים יש… 'סב-סבי קבור בפלונסק', או בפינסק, או בשמינסק. ואני עליתי לקבר שלו, ומה… לא, לא. אָה! יש עוד קבר אחד נהדר שהייתי בו.

דניאלה: כן?

ירון: זה הקבר בפראג, בית הקברות הישן בפראג.

דניאלה: אוקיי. למה, למה הוא תפס אותך?

ירון: מפני שהיה רגע מסוים… נסעתי לשם עם קבוצה מעובדי חברת "קשת".

דניאלה: כן.

ירון: והסתובבנו בין הקברים. זה בית קברות מאוד מעניין כשלעצמו, אחד הקברים היהודים העתיקים ביותר בעולם שקיים.

דניאלה: כן.

ירון: ונדמה לי, קבורים שם אנשים מהמאה ה-12.

דניאלה: כן.

ירון: עד כדי כך סבורים החוקרים. וכל הקברים, את סיפרת קודם על קבר שנוטה.

דניאלה: כן.

ירון: כל הקברים שם נוטים לצד אחד.

דניאלה: א-הא.

ירון: במקרה הזה, נדמה לי צד מזרח, כאילו כל הקברים מתפללים לירושלים.

דניאלה: כן.

ירון: אבל עברנו לשם, כולנו אנשים חילוניים, אבל היה בינינו אדם חרד אחד, אחד מעובדי "קשת" שהיה קשה דיבור, מגמגם קשה מאוד. והוא עבד בתפקיד פקידותי, והוא החליט לעצור, ולכרוך תפילין.

דניאלה: כן.

ירון: ופתאום כולנו עצרנו.

דניאלה: כן. מול איזה קבר?

ירון: והוא נשא תפילה…

דניאלה: כן.

ירון: אני לא זוכר אם הוא קרא איזה פרק בתהילים.

דניאלה: לא, אבל מעניין אותי אם…

ירון: אולי קדיש…

דניאלה: …אם הוא עצר ליד קבר מסוים.

ירון: מפני ש… אחד מְהַ… חתם סופר אולי, אינני זוכר. אחד הקברים החשובים שם.

דניאלה: אוקיי.

ירון: ופתאום, פתאום שרתה עלינו רוח אחרת. ואני לא יכול לשכוח את המשקל… את דיברת מקודם על משמעות התפילות היהודיות האלה.

דניאלה: נכון, נכון.

ירון: ואני לא יכול לשכוח את הרגע הזה, שעומדים שם 30 איש, כולם חילונים מושבעים, בועלי נידות ואוכלי חזיר. אה… אולי לא [דניאלה צוחקת]. והוא, האיש הדתי היחיד הזה, החרדי…

דניאלה: כן.

ירון: המגמגם…

דניאלה: כן.

ירון: פתאום הוא היה צח דיבור. ודיבר רהוט, והתפלל בכוונה גמורה. אנחנו עמדנו מולו, ופתאום בית הקברות הזה קיבל משמעות עוד יותר גדולה ממה שהייתה לו. זה היה נפלא.

דניאלה: נכון.

ירון: זה היה הקטע שאני לא יכול לשכוח.

דניאלה: אם אני, אם אני יכולה לפרשן את זה, לדעתי מה שריגש אותכם, זה היכולת שלו באמת להתחבר לאיזשהו כאב עמוק ולבטא אותו.

ירון: כן.

דניאלה: לא משנה מה.

ירון: כאב של אדם שנקבר לפני 400 שנה, את יודעת.

דניאלה: נכון. וזה באמת מה שמרגש.

ירון: נכון, נכון.

דניאלה: מכיוון שרוב הסיכויים שאתה תחיה חיי נצח, אז אני רוצה להשאיר לך הוראות, בסדר, אבא?

ירון: בקשה.

דניאלה: למרות שאמרתי שאני לא אשאיר. אז אני רוצה בעצם פירמידה, אוקיי? אני רוצה פירמידה מצרית, בסדר?

ירון: חיאופס כזאת, ענקית?

דניאלה: כן, בדיוק. בדיוק, בדיוק.

ירון: כן.

דניאלה: ו… [צוחקת] ושהכל ייקבר איתי. בסדר? כמה שיותר דברים. כמה שיותר חפצ… הכל ייקבר איתי. אני רוצה…

ירון: באמת?

דניאלה: לא. האמת שלא, האמת שלא.

ירון: [צוחק] לא מתאים לך.

דניאלה: לא, האמת שלא. אה… אתה רוצה להשאיר איזשהי הוראה קטנה, אבא, שאני אוכל להתחשב בה בבוא היום?

ירון: [בזלזול] לא מעניין אותי. ברגע שאני עוצם עיניים - תעשו מה שאתם רוצים.

דניאלה: אוקיי, יפה. טוב, אז אנחנו נסיים את התוכנית הזאת. היא לא הייתה כל-כך שחורה ומרה, נכון? הייתי בטוחה…

ירון: לגמרי לא, היא הייתה מצחיקה, לדעתי. כן.

דניאלה: אני הייתי בטוחה שאני אה… זה, שיהיה לי יותר קשה.

ירון: לאאא.

דניאלה: אבל לא, לא היה לי קשה. אבל בוא נסיים בשיר אכזרי במיוחד, של חנוך לוין, מתוך ה"ג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים", שבו מבקש המת מאהובתו שתבוא לבקרו.

רק אנחנו ניפרד ממאיה קוסובר, עורכת התוכנית, נגיד תודה לאסף רפפורט על עריכת הסאונד והמיקס, ונזכיר למאזינות ולמאזינים שלנו, שאנחנו נהיה פה גם שבוע הבא.

חנוך לוין - "בואי לבקר אותי פעם".

[מוזיקת סיום]

ירון: [מקריא]

"בואי לבקר אותי פעם לאחר מותי.

שבי רגע על קברי, הישעני על מצבתי.

לא אמרתי לך הרבה בחיי, גם עכשיו אמעיט.

שבי, נוחי רגע, תני לַשמלה להתנפנף ברוח ערבית.

טוב לחזות בך שוב מלמטה, ממעוף התולעת.

נפשׂקוֹת שתי הלחיים התפוחות, מתרווח פי הטבעת.

שִׁתלי אותו עכשיו בין שפתי, פרח אחרון לפרידה.

לא הרבה כָּססתי אותו, אך בכמה חֶמדה.

פקעת ורד קמוצה עם אד ניחוח מסתלסל.

שם מנוחה מצאתי, מְקום מסתור וצל.

מקלט מפנייך המאוסות, מקול תרעוּמתֵך הנצחית.

לוּ רק טמנתי שם פָּנַי לתמיד.

וכבר אמרנו מה שצריך. והגיעה העת.

החלק הכי טוב הוא החלק השקט.

לא אמרתי לך הרבה בחיי, והנה תמו חיי.

שבי, נוחי רגע, תני לַשמלה עוד נפנוף ודי."

[מוזיקת סיום]

[חסות]