אבא תרחם - ירושלים
- ניבי נאור
- Oct 8
- 11 min read
"הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב. לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ" (יהודה עמיחי). לכבוד יום ירושלים, מסביר ירון לבתו מדוע ירושלים הפכה לעיר ענייה, מסובכת ונפיצה ומדוע אסונה נגזר דווקא מאיחודה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/05/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
'פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים שם אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם
הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ
וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.'
דניאלה: זה היה הקטע השלישי והסוגר מתוך השיר "תיירים" של יהודה עמיחי, המתאר יפה את רצונו של עמיחי לפרוע את סדר החשיבות - פחות היסטוריה, פחות עבר, ויותר חיים.
הֵיי אבא.
ירון: שלום לך.
דניאלה: לפני כמה ימים אני הסתכלתי ביומן שלי, ואני ראיתי שבעשרים וחמישי לחודש יש לי את האירוע החגיגי [מגחכת] שנקבע על ידי "Google Doc" [כך במקור] שנקרא "יום ירושלים". [ירון מהמהם] ופתאום אני הסתקרנתי, איך נקבע בעצם האירוע הזה, אתה זוכר?
ירון: האירוע עצמו אינני זוכר כיצד נקבע, אבל אני זוכר את המאורעות שעקבו את כיבושה של ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים.
דניאלה: אז זהו, הוא נקבע אחרי מלחמת ששת הימים, אח…
ירון: אחרי מלחמת ששת הימים, כן.
דניאלה: אוקיי.
ירון: תראי, אני נולדתי ב-1940 ו… שמונה שנים לפני מלחמת השחרור, שבה איבדנו את ירושלים.
דניאלה: כן.
ירון: ירושלים נועדה להיות עיר בינלאומית, לפי החלטת האו"ם, מפני שהפרובלמטיקה של השלטון בה הובהרה לכל אומות העולם. זה היה ברור לגמרי שזה יהיה זרע פורענות. והפתרון היה עיר בינלאומית, כמו טנג'יר בזמנה או כמו ערים אחרות. יש תקדימים כאלה. עכשיו, אני מוכרח לומר לך שהוריי, אנשים חילוניים, לא כמהו לירושלים. עכשיו, גם בסביבה החברתית שלי, מעולם לא ייחלנו לחזור לירושלים השלמה, אל מה שמעבר לחומות של א… נבנו בתקופה העות'מאנית. מעולם לא. אגב, גם הרצל לא סבל את ירושלים. הוא סבל שם נורא כשהוא הגיע לשם. עיר ענייה, מלוכלכת, מקום ריכוז, אמנם, של כמיהות מיתולוגיות בהיסטוריה היהודית כמובן, ציון וירושלים, ארץ ציון בירושלים [כך במקור], אבל הציונות לא התגעגעה לירושלים. אני אומר לך באחריות מלאה. לפחות אותם חוגים חברתיים שבהם אני צמחתי, ירושלים לא נחשבה. לא שלא… אני…
דניאלה: אבל אבא, זרע הפורענות לא נטמע ברגע שכבשנו את ירושלים?
ירון: אז זהו…
דניאלה: והתחילה…
ירון: אז מה שקרה זה התפרצות.
דניאלה: בדיוק, התפרצות של רגש סביב הכותל…
ירון: התפרצות, נכון.
דניאלה: הצנחנים א…
ירון: נכון. אז היו אנשים מבוגרים ממני…
דניאלה: אי-אפשר להגיד שזה… אוקיי.
ירון: היו אנשים מבוגרים ממני, נגיד אנשי הפלמ"ח…
דניאלה: כן.
ירון: שחשו, שהסתערו על ירושלים…
דניאלה: כן.
ירון: …אנשי האצ"ל. בשבילם זה היה התגשמותה של כמיהה. ואז, ב-1967, במקרה לחלוטין, ראש העיר היה יזם גדול. זה היה טדי קולק. אני עבדתי במחיצתו. הייתי איש צעיר, וסיפחו אותי לפמליה שלו שסייעה לו בבחירות. עכשיו, הוא היה אוסטרי, ליברל, והוא חשב שבאמצעות שיחות עם האפנדים בכפרים שמסביב לירושלים, הוא יצליח לשכך עיר תוססת, שאפשר יהיה ליצור איזה אחווה בתוך אפליה מודגשת. ופעם שאלתי אותו, "טדי, תגיד לי את האמת - כמה מתוך התקציב העירוני מופנה לאזרחיה הערבים של ירושלים?"
דניאלה: כן.
ירון: נדמה לי שהוא אמר לי 7% [דניאלה מהמהמת]. ואז…
דניאלה: אבל מה היה היחס אז בין הערבים ליהודים?
ירון: אז אני חושב, היחס היה 26%.
דניאלה: אוקיי.
ירון: בינתיים זה 40-60. ודווקא השלטונות הימניים, ראשי העיר כמו אולמרט למשל, שלקחו את איחוד ירושלים ברצינות יותר גדולה מאשר תנועת הפועלים…
דניאלה: כן.
ירון: דווקא הם הקדישו לירושלים המזרחית שיעור גדול יותר מן התקציב. זה מצחיק. עדיין יש קיפוח איום ונורא, שלא יהיה לך ספק בזה.
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, 40% מתושבי ירושלים הם ערבים.
דניאלה: אני הוצאתי מהלמ"ס נתון די מדהים בעיניי. אני לא תיארתי לעצמי שהוא עד כדי כך. מהי התפלגות התלמידים במערכת החינוך.
ירון: או…
דניאלה: כי זה בעצם הדור ה… זה הדור הבא, זה איך ירושלים עומדת להיראות.
ירון: נכון.
דניאלה: אז ככה: החינוך החרדי זה 40% מהתלמידים. חינוך ערבי, כולל מזרח ירושלים - 35%, חינוך ממלכתי דתי - 15%, חינוך ממלכתי חילוני - כמה נשאר?
ירון: אני מניח 7%.
דניאלה: 10%.
ירון: 10%, כן.
דניאלה: 10%, אוקיי.
ירון: אז זה בעצם, אם את רוצה, זה ישראל כולה בזעיר אנפין.
דניאלה: כן.
ירון: זה כמו שיש מצגות כאלה, שבהם ירוש… בונים ירושלים קטנה כזה בקלקר.
דניאלה: כן.
ירון: אז תביטי על ירושלים ותראי. זה בעצם מה ששואפים הפוליטיקאים האידיאולוגיים של הימין הדתי, שיהיה ישראל כולה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: את מביטה על ירושלים, מיליון אנשים, כך הם רואים את ארץ ישראל כולה, מן הירדן ועד הים.
דניאלה: בוא נשרטט רגע - מה זה ירושלים בכלל?
ירון: או! אז מה זה ירושלים? אז ירושלים המקראית זה פחות או יותר קילומטר מרובע אחד שבתוך החומות.
דניאלה: כן.
ירון: זאת ירושלים.
דניאלה: כן.
ירון: ירושלים המוניציפלית היא פי עשרים יותר גדולה. ואיך זה קרה? הוחלט, מיד אחרי המלחמה, ממשלת לוי אשכול, לקבוע את גבולותיה המוניציפליים של ירושלים. ומשה דיין, שאז היה שר הביטחון, המנצח, דמות בינלאומית, מינה כמה אנשים, ביניהם את גנדי, את האלוף זאבי, לשקלל את הנתונים ולהגיע למסקנה מהם הגבולות הנוחים ביותר לירושלים. ואז קרה דבר משונה - יצרו ירושלים צרה וארוכה, שמשתרעת מבית לחם ועד רמאללה, ויש בה מה שפחות ערבים ומה שיותר שטח.
דניאלה: כן.
ירון: זה היה הרעיון. בין השאר, החליטו שירושלים הבירה זקוקה לשדה-תעופה.
דניאלה: באמת?
ירון: ואז החליטו ששדה-התעופה בעטרות יהיה שדה-התעופה הממלכתי. עכשיו, לכי היום לשדה-התעופה בעטרות, עשבים שוטים צומחים שם מתוך הבטון. איש לא זקוק לשדה-תעופה בעטרות. עכשיו, כדי להגדיל את ירושלים, כדי לשלוט על השטחים השולטים בירושלים, סיפחו עשרות כפרים בסופו של דבר, שלא שייכים כלל מבחינה היסטורית לירושלים. כלל. אין להם שום קשר. לא היה להם. כמובן, זה הייתה עיר מרכזית. אז העיר הקטנטונת הזאת הפכה לעיר של מיליון תושבים. ענקית. שהיא חצי ערבי… פחות או יותר, 40% ערבים. כדי לבנות את ירושלים היהודית, זקוקים היינו לפועלים, לפועלי בניין. פועלי בניין היו בחברון בעיקר. החברונים מצטיינים בבנייה. אז החברונים בהתחלה באו ובלילה נסעו בחזרה לבתיהם, אם אפשר היה, ואחר-כך התיישבו בתוך ירושלים. כלומר, בניינה של ירושלים גרם לכך… ירושלים היהודית, גרם לכך שהיא תהיה יותר ערבית. כדי לשמור על הרוב היהודי בירושלים, סיפחו יישובים שנמצאים ממערב לירושלים.
דניאלה: כן.
ירון: כלומר, כבר קרוב מאוד למודיעין, שבינתיים נבנתה.
דניאלה: היישובים החדשים שנבנים כל הזמן מבטיחים איכות חיים, ומבטיחים ירוק בעיניים, ומבטיחים אוכלוסייה איכותית. אבל הפתרון הזה מייצר בעצם שתי בעיות. הראשונה זה שהעיר עצמה נחלשת.
ירון: נכון.
דניאלה: בגלל שהאוכלוסייה החזקה בורחת משם, וכשהחזקים יוצאים הם לוקחים איתם מיסים, יוזמות, מעורבות קהילתית, והעיר הולכת ומאבדת כל הזמן את עמודי התווך שאמורים להחזיק אותה. והשנייה, שנוגעת לי במיוחד, בגלל שאני אוהבת טבע, זה שהטבע סביב ירושלים פשוט הולך ונעלם.
ירון: כן.
דניאלה: זה לא השריפה רק. זה כל ההרים סביב לה, בשיר היפה…
ירון: רומסות את הטבע.
דניאלה: לגמרי. הכל נכבש על-ידי שכונות מדורגות, אתה רואה את זה בנוף, עם שמות מדהימים כמו [בלעג] "נופי האלה", או "פסגות החורש". אין חורש, אין פסגות, אין כלום! הכל נהרס. ומה שנראה כמו פתרון נקי, עם מגורים צמודי קרקע, עם מרפסת, הוא בפועל הרס מוחלט של מערכות אקולוגיות שלמות. קיטוע של שטחים פתוחים. פגיעה בבעלי חיים. באמת, מחיקת נופים היסטוריים ותרבותיים. זה מה שנוגע לי. אנחנו, בתודעה הישראלית, התקבע שאיחדנו את ירושלים. בפועל, מה זאת אומרת איחדנו?
ירון: או [מצחקק], שאלה. עיר מאוחדת זה עיר שאתה משוטט בה ללא פחד. ושאתה נהנה…
דניאלה: כן, שיש היטמעות בין חלקיה.
ירון: אז אפילו בעיר הקדושה, בתוך ה"אגן הקדוש", מה שנקרא, יהודים מהססים להסתובב. מדי פעם יש התפרעויות, ואז יהודים לא נכנסים לשם. ומה שעוד קרה, שירושלים הפכה לבבואה של החלוקה האידיאולוגית-אתנית…
דניאלה: כן.
ירון: בין היהודים. מפני שזה לא מקרה שאת לא זכרת שאין יום ירושלים. יש יהודים רבים במדינת ישראל שבשבילם ירושלים, יום ירושלים, הוא אחד החגים המרכזיים בשנה.
דניאלה: כן.
ירון: מי אלה? חובשי הכיפות הסרוגות, בעיקר הקיצונים.
דניאלה: בשביל הערבים שחיים בירושלים, הם לא חוגגים את יום ירושלים. כן.
ירון: הם כמובן לא חוגגים את ירושלים, הם רק…
דניאלה: אז בעצם מה שקורה זה שכל מגזר חי בירושלים אחרת לחלוטין, נכון? יש לנו את החרדים שהם מסתובבים סביב בתי הכנסת והכוללים, והערבים סביב המסגדים, והמשטרה מסתובבת כל הזמן בשכונות שלהם. יש את הדתיים הלאומיים שחיים סביב הגבעות וההר והישיבות. והחילונים המעטים [מגחכת] שנשארו בה הם בין בתי הקפה…
ירון: נכון.
דניאלה: וסביב הנוסטלגיה של עצמם לשנות התשעים.
ירון: אז להגיד לזכותו של ליאון, ראש העיר הנוכחי, הוא משמר את האיים האלה של התרבות החילונית בירושלים. יש בו כנראה איזה תכונות ליברליות, והוא מאפשר את הדברים האלה. תראי, ירושלים תמיד הייתה עיר של רבעים. בגלל המבנה הטופוגרפי שלה, שזה גבעות…
דניאלה: כן.
ירון: וביניהם עמקים וכולי וכולי. עכשיו, כמובן הכיבוש רק הבליט את זה. כי מה שקרה הוא בתחילה, אני זוכר, שבנו שכונות כמו רמת אשכול. וגם כמה חברים שלי מ"קול ישראל" באותה ש… רכשו שם דירות.
דניאלה: כן.
ירון: זה היה מעבר לקו הירוק, אבל זה לא אובחן ככזה, ועד היום - נגיד האוניברסיטה וכולי, שהייתה אגב תמיד…
דניאלה: בהר הצופים.
ירון: בהר הצופים. תמיד הייתה אי, אנקלווה כזאת, סגורה, בתוך… כן…
דניאלה: לגמרי, ברור. אני למדתי בבצלאל, אני מכירה את האזור הזה. את הכביש העוקף. זה…
ירון: מה שקרה הוא שהדמוגרפיה שינתה את הכל, בהדרגה. הדמוגרפיה הערבית והדמוגרפיה החרדית, והפוליטיקה הזאת שעודדה התיישבות של אנשים.
דניאלה: אבא, אבל למה בעצם העירוב הזה של הקנטונים שדיברנו עליהם, לא גרם לאיזשהו פיוס? הרי כשתוקעים המון אנשים יחד באותו אזור, אז קורה משהו שאמור לקרות באופן טבעי, שאנשים מתחילים להכיר זה את זה, הם…
ירון: כדי להיות…
דניאלה: מתרככים זה כלפי זה.
ירון: תראי, כדי להיות הוגן לחלוטין, יש לנו ידידים בירושלים, שחשים בה כבביתם, והם אומרים 'טוב, יש מדי פעם התפרצויות. אתה צריך להיות זהיר מדי פעם כשאתה מתהלך בשכונות מסוימות, אולי, אבל זו עיר נפלאה. היא עיר יפה, וזה לא נכון, הציור הזה שזה עיר לוהטת ומלוהטת כל הזמן, זה ציור שרואים מבחוץ. אבל כשאתה גר בתוך ירושלים, בעיקר בשכונות, נגיד, בורגניות, כמו טלביה או רחביה. אז נכון, יש הרבה מאוד אנשים עם כיפות סרוגות, פרופסורים באוניברסיטה דתיים-לאומיים וכדומה, אז אנחנו לא מגיעים לשכונות הפריפריאליות האלה, החרדיות מאוד'. אגב, יש לי בן-דוד, או בן של בן-דוד, שהִתְדַּתֵּת.
דניאלה: [צוחקת] כן.
ירון: וחי עם חמשת ילדיו באחת השכונות האלו, הוא לומד בישיבה של גור או בעלז או אחת הישיבות האלה, שם, והוא הולך לבקר את אמו החילונית לחלוטין, שהיא אשתו של בן-דודי, והכל יופי, ואפשר גם ככה. אבל זה לא ככה. כי…
דניאלה: כן.
ירון: כי אם אתה מחליט שאתה שולט באגן הקדוש, ואתה מחליט שאתה עולה [בזעם] להר הבית, ראס בִּלְעֵנוֹ, אתה מבין? [כך במקור] למרות שזה… המוסלמים מזה 1400 שנה רואים בזה את המקום הקדוש שלהם, אתה עושה את הכל כדי לעצבן אותם, הולך עם דגלים וצועק להם "ערבים מסריחים, תסתלקו מפה"…
דניאלה: כן.
ירון: …אז יש אצלנו יסודות…
דניאלה: נכון.
ירון: שלא שואפים לפיוס, אלא לגירוש. וכך קורה.
דניאלה: אני חושבת שהח…
ירון: גם אצלם, כמובן. אצל…
דניאלה: החיכוך המתמיד גורם להתבצרות עוד יותר…
ירון: ודאי.
דניאלה: …עוד יותר לאומית, כאילו.
ירון: ודאי.
דניאלה: כי כשמישהו מנסה למחוק אותך, אז אתה מדגיש את זהותך.
ירון: ודאי. נכון.
דניאלה: אז אולי נסיים בטיפונת לחלוחית אישית על ירושלים, בסדר?
ירון: כן.
דניאלה: אז שלי מאוד קצר, אז אני אגיד אותו ראשונה, שאני נולדתי בירושלים, אבל בגיל שלוש כבר העתקת אותנו מירושלים לפריז לכמה שנים, וכשחזרנו, זה כבר היה לתל אביב. אז יש לי זיכרון יד שנייה, בעצם, שהוא הסיפורים שלך ושל אמא על ירושלים. זו העיר שבה אתם הכרתם, ואתם התאהבתם, וחייתם בה, ויחסית לכמה שדיברתם על העבר - לא דיברתם הרבה על העבר - ירושלים תמיד הייתה איזה כר פורה לסיפורים סביב השולחן.
ירון: כן.
דניאלה: אני זוכרת הרבה מאוד סיפורים של אמא, עם המיני הקצר שלה והנעלי עקב, הולכת ברחובות ירושלים. בתי-הקפה. זאת אומרת, יחסית דיברת עליה די בנוסטלגיה. אז אני את ירושלים אוהבת כנוסטלגיה יד שנייה. וכשגרתי בירושלים ולמדתי בבצלאל, הדבר היחידי שהכרתי בירושלים זה את הדרך חזרה לתל אביב [ירון צוחק]. זאת ירושלים שלי. אז ספר טיפה, אבא, מה ירושלים שלך?
ירון: אני צריך להיות הגון ולהסביר את חשיבותו של הגיל. אדם צעיר לא חש כמו אדם בן 85. ויש לנו נטייה…
דניאלה: אה, באמת?
ירון: ויש לנו נטייה להתרפק על עלומינו הפרועים, עם בתי-המרזח הקטנים והשתייה, ו…
דניאלה: לא, אבל התרפקתם… התרפקתם על עלומיכם כשהייתם בעלומיכם.
ירון: זה הייתה עיר שבמידה רבה מעוז סטודנטיאלי. באו לשם אנשים צעירים כדי ללמוד באוניברסיטה…
דניאלה: הבוהמה, הבוהמה הס…
ירון: וזה עיר… הבוהמה, אבל ירושלמית. וגם עיר של האדמיניסטרציה הממשלתית.
דניאלה: כן.
ירון: זאת אומרת, היו בה… האוניברסיטה הייתה מוקד, ואחר-כך היו שכונות שכמעט לא ביקרנו בהם. ירושלים תמיד היא עיר של שכונות. לכל שכונות יש טיפוסיוּת. כשאני הייתי בירושלים, היא התפלגה באופן גס.
דניאלה: איפה גרת, אבא? בנחלאות? זה היה האזור של הבוהמה?
ירון: אני גרתי בנחלאות, כן. זה שכונת עוני ביסודה, "חארת אל טאנק" [כך במקור] קראו לזה, אבל היא גם הייתה שכונה בוהמית, מפני שהסטודנטים מבצלאל, שבו אני למדתי, התרכזו שם. היא היתה שכונה…
דניאלה: אז מתי גיליתם בעצם את כל מבטי ירושלים? זאת אומרת, מתי התחלתם ל…
ירון: ראשית כל, הלכנו ברגל. אני גמעתי את… קילומטרז' עצום בתוך ירושלים. הלכתי מצפונה לדרומה. עכשיו, בצפון היו שכונות הבוכרים, האשכנזים הוותיקים בגאולה, אחר-כך האינטליגנציה ברחביה, ובדרום היו השכונות החדשות, ולא הבחנו בהם, בעיקר מזרחיים. התחלתי - אני - התחלתי להבחין בהם כשהם הגיחו ממוסררה, משכונה קרובה למרכז העיר, עם "הפנתרים השחורים". התנועה הפוליטית של הפנתרים השחורים. עכשיו, כיוון שאני עבדתי ברחוב הלני המלכה, באולפנים של הרדיו, שקרובים מאוד למוסררה, אנחנו היינו ידידיהם. והאינטליגנציה הירושלמית המפותחת, השמאלנית, התחברה אל הפנתרים השחורים, ואפילו תמכה בהם, במאבק שלהם.
דניאלה: הם גם היו קשורים לקומוניזם. זאת אומרת…
ירון: כן, חלק…
דניאלה: הקומוניסטים אימצו את האידיאולוגיה.
ירון: כן, חלק… הקומוניסטים כמובן הסתפחו אליהם.
דניאלה: כן. כן.
ירון: אבל פתאום גילינו, אני מוכרח לומר, במידה מסוימת, לא המזרחים הישנים הספרדים, הס"ט-ים, אלא פתאום הספרדים…
דניאלה: של משפחת בנאי, של משפחת בנאי.
ירון: של משפחת בנאי וכולי, כן. יורם גאון, יצחק נבון. לא אלה. אלא המזרחיים החדשים האלה, הצעירים, התוססים, הכועסים. אז זה היה ראשית ההבחנה שלי, שיש גם משהו אחר. כי בתל אביב היה כרם התימנים, אבל זה לא אותו דבר, זה פתאום דבר אחר. אז כמובן העמדה שלי, את יודעת, היא עמדה של שמאל, וכמובן שהם היו חברים שלנו. אבל חברים באופן, אתה יודע [כך במקור], שהפריבילגים מתחברים עם המדוכאים. זה לא… [צוחק] צריך לומר את כל הדברים האלה בקול רם, ולצעוק אותם, ולא להסתיר אותם. זה כך היה. ירושלים הייתה נורא מעניינת. היה בזה המון קסם. האם הקסם שירושלים הילכה עלינו, היה מפני שזאת הייתה ירושלים או מפני שאלה היינו אנחנו? אני לא יכול ביושר גמור לומר שום דבר על זה.
דניאלה: אבא, ושאתה מגיע היום לירושלים? ובזה נסיים.
ירון: אני, ראשית כל, אני מגיע במכונית.
דניאלה: כן.
ירון: עכשיו, הנסיעה לירושלים היא פשוט סיוט. אם אתה לא מעז ונוסע ברכבת, וזה מה שמומלץ לעשות, אתה מסתבך. עכשיו, אני לא מוצא את הידיים והרגליים. בלי וויז הייתי אבוד לחלוטין.
דניאלה: כן.
ירון: זו עיר ענקית. מסוכנת במקומות מסוימים, כי אתה יכול להיקלע פתאום לרמאללה, בלי שידעת על זה, ומישהו יזרוק עליך, יטיח בך אבן.
דניאלה: כן.
ירון: אני לא יודע, היום ירושלים מפחידה אותי. אבל זה אולי מפני… עוד פעם, אולי מפני שאני בן 85…
דניאלה: כן.
ירון: ו… אני נזהר מכל דבר. אז אני גם מירושלים הזאת, הפרועה, אני נזהר. אבל אני חושב שאני לא עושה לה צדק. זה לא נכון. אני בטוח שאנשים אחרים יראו בירושלים עיר מלהיבה.
דניאלה: נכון.
ירון: אותי היא כבר לא מלהיבה.
דניאלה: היא מלהיבה כתיירת.
ירון: א…
דניאלה: זאת אומרת, נקודת המבט משתנה. אני מאוד אוהבת את ירושלים, אבל אני לגמרי מרגישה שהמבט שלי הוא מבט חוקר. הוא מבט משתומם. זה לא מבט של מישהי שמרגישה בביתה.
ירון: תראי, רוב חבריי מאותם שנים שנותרו בירושלים, התעקשו להיאחז בה - עקרו מירושלים. רבים מהם משום שילדיהם עברו לתל אביב, לשפלה או למקומות אחרים, או לניו יורק.
דניאלה: כן.
ירון: או לברלין.
דניאלה: כן, 10%, נו.
ירון: או לברצלונה. והם עקרו לתל אביב, בדרך כלל כדי להזדקן בה. הם לא מז… אבל זה החברים שלי. אז אני לא יכול לומר שום דבר, ואני נורא נזהר, את שמה לב. אני מדבר בשמי. ושמי, את יודעת, הוא רק שמי.
דניאלה: טוב, אבא, אז בוא נסיים, ואני אשמח שנסיים בשיר על ירושלים, שהוא שיר דווקא מנקודת מבטה של משוררת ערבייה צעירה, ומרגשת מאוד בעיניי, ילידת יפו…
ירון: כן.
דניאלה: עם ביוגרפיה טיפה שונה מזו של נעמי שמר, אוקיי? [מצחקקים] ועם ירושלים שהיא לא בדיוק ירושלים של זהב.
ירון: צריך לומר שזה שיר מאוד פוליטי, ואתה לא יכול לצפות ממשוררת פלסטינאית לשיר אחר. רק זה, צריך לעשות את ההקדמה הזאת.
דניאלה: אז רק נאמר תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו. נזכיר שכל הפרקים הקודמים נמצאים ביישומנים, וניפרד מכם, המאזינות והמאזינים שלנו.
איאת אבו שְׁמֵס [כך במקור], "ירושלים".
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
'יְרוּשָׁלַיִם,
דָּמָהּ מָרוּחַ עַל הָרֶיהָ
כְּאֵבָהּ חָרוּט עַל אֲבָנֶיהָ הַמֻּשְּׁלָכוֹת.
הַשְּׁחִיתוּת שֶׁלָּהּ דְּבוּקָה חָזָק
בְּתִפְאֶרֶת מִשְׁכָּנָהּ.
זְכוּיוֹת אִלְּמוֹת
שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִפִּיָה.
אוֹי יְרוּשָׁלַיִם
אללה אַכְּבָּר
תְּפִילָתָהּ מְהַדְהֶדֶת
בְּתוֹךְ מִסְגָּדֶיהָ
מִתְנַדְנֶדֶת בֵּין נְשׁוֹתֶיהָ
שֶׁכּוֹעֲסוֹת
שֶׁמֻרְחָקוֹת
וּמִתּוֹךְ רַעֲלַת הַכְּאֵב
מַצְלִיחוֹת לָקוּם וּלְהִתְרוֹמֵם
אוֹי יְרוּשָׁלַיִם
אֲהוּבָה חֲתוּכָה
הַיִתָּכֵן שֶׁאִבַּדְתְ אֶת כְּבוֹדֵךְ
אוֹ שֶׁרָצְחוּ אוֹתוֹ בְּכַוָנָה?'
[צליל סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments