"טעם יערות עד ותנופת המתפרצים אל הציד" (ארז ביטון)
ירון תולה את אהבתו החדשה לזכר אלפא מסוקס, מקסים ואינטליגנטי, בזמן הפנוי שהתרחב בשנותיו האחרונות, המאפשר התבוננות סבלנית. דניאלה חושבת שזאת האישיות שהתרככה. על הכלב גבאי, על כלבים בכלל, ועל הפעם הראשונה שנצבט לירון הלב בגינם של רגשות כלביים
מגישים: דניאלה לונדון דקל וירון לונדון
עורכת: מאיה קוסובר
מוזיקת הפתיחה: עודד דוידוב
איור: דניאלה לונדון דקל
["אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי"]
[מוזיקה קלה ושמחה]
ירון:
היה לי כלב.קראו לו בילי.בילי שלי האובד -כפתור לבנבן,ועיניים של ילד,היה לי ידיד אמת.
בילי שלילא היה סתם כלב.הכל לו הייתי אומר.דומם הסתכל בי מבלי לדבר,היה לי פשוט חבר.
אמא אמרה:"כלב זה כלבואל תיקח ללב".אמא אמרה:"יש הרבה כאלה.על שטות שכזו ליבב?"
שתקתי, אמא כלל לא הבינה,בילי שלי האובד,בילי חמוד לא היה סתם כלבהיה לי ידיד אמת.
דניאלה: "בילי" הוא שיר ילדים ישן שכתבה הסופרת והמשוררת הנפלאה נורית זרחי. שתמיד אגב, מחזיקה לצידה לאורך כל חייה כלבים קטנים, גזעיים, די מטופשים, אבא, מסוג תיק יד שהם מאוד, מאוד שונים 180 מעלות מהכלב הגדול, החזק והמפואר שבין שיניו מחזיק תיק יד שנקרא אבא שלי.
ירון: [צוחק] הוא לא ענק כל כך.
דניאלה: די אבא.
ירון: הוא רחב גרם. יש לו חזה מפותח. תמיד רציתי חזה כזה.
דניאלה: כן. כן.
ירון: חזה מפותח, גברי.
דניאלה: אני מבינה מהתנוחה הגברית שלך. ואנחנו עם הפודקאסט הקצר "אבא תרחם". האבא, הוא אבא שלי, ירון לונדון, שאחראי על החלק בחיים שלי שנקרא מה יהיה? אבל מה יהיה אבא? ואני דניאל לונדון-דקל, ביתו, שכרגיל מקווה שירחם עליה ויביא אותה באיזו תשובה אופטימית.
ירון: בקשר למה?
דניאלה: אני רוצה לחלץ מהמקרה הפרטי שלך קביעה כללית שאין גיל להתאהבות, זה מאוד יעזור לי.
ירון: בנשים?
דניאלה: לא, לא אבא, אני יודעת, אני יודעת שזה הדבר הראשון שאתה חושב עליו, התכוונתי לבעלי חיים. אני חושבת שמה שקרה לך עם גבאי, הכלב שלך, הוא מטורף. הרי כל שנות ילדותי, אנחנו יודעים את זה, עברו עליי בניסיונות להגניב הביתה בעלי חיים ותמיד היו מאבקים סביב הדבר הזה. ובדרך כלל זה נגמר בזה שהעפתם את בעלי החיים ואותי מהבית. ואני לא זוכרת שאי פעם נפלת באהבה מה שנקרא. ופתאום בגיל 80, גבאי. כל היום גבאי, גבאי. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך, היא מה פאקינג קרה לך? ואם אתה חושב שזה קשור לגיל? יש משהו היום שאתה מצליח לראות אחרת?
ירון: אני מניח שכן, אבל בעיקר בזמן הפנוי. כי פעם ראשונה בחיי אחרי הרבה שנות עבודה. התחלתי לעבוד בגיל 20, עבדתי הרבה שעות. ולא הייתה לי אפשרות לשבת על כורסא ולהתבונן בדבר מה באופן כמעט זני. לראות כל תנועה, כל רמז חיוך, כל שובבות, הנפת זנב, גם לפרש אותה, להרהר במשמעותה. לשאול את עצמי באיזו מידה הוא קרוב לנו.
דניאלה: אבל אתה יודע, אנשים בדרך כלל מפנים זמן לדברים שחשובים להם. זאת אומרת,
ירון: לא, הוא השתלט עליי, הוא פינה לי את הזמן.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: הזמן שלי לא תלוי בי, נכון שבת זוגי לוקחת אותו שלוש פעמים ביום, מורידה אותו לטיול בן חצי שעה עד שעה, לפעמים שעה וחצי מפני שהיא צעירה, רעננה יש לה זוג רגליים בריאות. אני מפחד שהכלב ימשוך אותי בחוזקה ויפיל אותי. זה כבר קרה אגב.
דניאלה: כן.
ירון: הכלב בעל עוצמות! הוא 30 קילו של שרירים. זה כלב...
דניאלה: אבא, אתה כמו גברים עם אופנוע.
ירון: כן בערך, אבל אני מפחד לעלות על הארלי דיוידסון אז אני גורר כלב. אז לא, לא, זה לא בא משמה אבל כן.
דניאלה: איך זה קרה?
ירון: אז אני אומר,
דניאלה: אהבת חיות, מכיוון שאני הייתי ילדה כזאת. אתה יודע, בגיל 3 הסתכלתי על כלבים ורק רציתי להיכנס להם לתוך הפה. כאילו זה משהו, זה לא שאלה בכלל, זה סוג של מבט. ואני לא מצליחה להבין מה השתנה לך ברשתית.
ירון: אני השתניתי.
דניאלה: כן? אני רוצה שתגיד את זה בדיוק.
ירון: אני מניח, כן, אני מניח שאני פריך, יותר פריך, כן. אולי הסבלנות שלי השתפרה. תראי, האמת היא שלא תיעבתי בעלי חיים.
דניאלה: נכון.
ירון: היו לי הרבה פרקים עם בעלי חיים. אני למדתי בבית ספר חקלאי והייתי רועה צאן במשך שנתיים. עכשיו, רועה צאן משתמש בכלב, גם בכלב,
דניאלה: במשפוחית.
ירון: במשפוחית, בכבשים, כמקור לתפוקה. כמקור לרווח. הוא לא מחבב את הכבשה. אבל את האילים הוא מחבב כי יש מעט מהם. בעדר של 300 כבשים יש רק שישה או חמישה אילים, תפקידם לשגול את הכבשים.
דניאלה: שם הזדהית אתה אומר.
ירון: שם גיליתי בפעם הראשונה את המין. התפקיד שלנו היה להרים את האליה הכבדה שלהם,
דניאלה: טוב, טוב,
ירון: לסייע,
דניאלה: אנחנו נעבור לגבאי. נעבור לגבאי אבא. ספר לי על גבאי במקום על האילים.
ירון: את במבוכה שמדברים על הפריה בזואולוגיה.
דניאלה: לא, אתה פשוט יכול להיות בזה עכשיו שעות. לא. לא זה. אני רוצה שתספר לי על גבאי.
ירון: על מה?
דניאלה: על הילד החמישי.
ירון: תראי, כדאי להגיד משהו על תולדות חייו. הוא בעצם היורש של כלבה קודמת שהייתה לבת זוגי, מיכל.
דניאלה: נכון.
ירון: היא אמרה 'אינני יכולה לחיות יותר בלי כלבה', היא מתה מזקנה, 'אנחנו צריכים כלב'. הבית שלנו התרוקן. זה הזיווג השני או השלישי בשבילה, השני בשבילי. יש לה ילדה גדולה, הבית ריק. אולי זו המצוקה של ריקנות. למי דואגים? במי מטפלים? מה יאחד אותנו לכל הרוחות אחרי שגמרנו להגיד את כל מה שיש לנו לומר? דאגה משותפת לכלב. אז היא הלכה לחפש כלב בקפדנות רבה היא מצאה ביד 2 של כלבים באיזה מעון כלבים בקיבוץ יסעור כלב שמיד קנה את ליבה. מדוע? הוא לא התחנף אליה. הוא הלך אליה באצילות ואחר כך הוא לא נדחק לצלחת האוכל. היא ראתה יש בו משהו אריסטוקרטי. והוא הביט עליה במבט שאומר 'אני עושה לך טובה שאני מוכן ללכת איתך. לא את לי, שלא תטעי'. ואני באתי לקחת אותם ומיד התאהבתי בו. יפה והוא לא גזעי ברוך השם. הוא לא גזעי.
דניאלה: נכון.
ירון: עכשיו, אנחנו לא יודעים מנין הוא, מאיזה מוצא, אמרו לנו שמצאו אותו בכפר, בעיירה הערבית תמרה. עיירה גדולה מאוד משוטט ברחובות.
דניאלה: יופי, יש לזה צד פוליטי, דו-קיום.
ירון: בוודאי.
דניאלה: יופי.
ירון: ערבים הרי לא מחזיקים כלבים בבית בניגוד למסורת שלהם, אלא רק בחצר אם בכלל. אז יש פה תעלומה גדולה, איך הכלב הזה שבן שנתיים היה, מה היה? מה היה הביוגרפיה שלו? מנין הוא בא? מי הוליד אותו?
דניאלה: משהו בביטחון העצמי שלו אם אוכל להעיד, מעיד על היקשרות מוקדמת טובה.
ירון: בהחלט.
דניאלה: נכון? מה אתה אוהב לעשות איתו אבא?
ירון: אני אוהב שהוא רובץ לרגליי על כפות רגליי ממש. אני מלטף אותו ואז הוא בא אליי ורודף אותי בחוטם שלו. הוא מחזיק כדור, כדור נוקשה כזה במלתעותיו ודוחף אותי ברגל כדי שאני אשחק איתו. ואז אני משליך לו את הכדור, מביא לי את הכדור. משליך את הכדור, מביא את הכדור. משליך את הכדור, מביא את הכדור. משליך את הכדור ומביא את הכדור.
דניאלה: כן.
ירון: וזה אני מבלה בערך מחצית משארית הביוגרפיה שלי.
דניאלה: האהבה שלו חשובה לך? האהבה שלו אותך?
ירון: בוודאי! מה זאת אומרת? אנחנו מתחרים מיכל ואני. ברור שמיכל מנצחת כי היא מטפלת בו יותר. אבל מה יפה אם את שואלת אותי? אני מתבונן ושואל, איזה דילוג עשינו, איזה דילוג קוונטי עשינו מסוג היונקים האלה שאימצנו אותם לפני 2 מיליון שנה אלינו. במה אנחנו באמת יותר נבונים מהם? אז ברור לגמרי שיש לו צרכים פסיכולוגיים שדומים מאוד לשלנו. הוא רוצה את הקרבה שלי, הוא רוצה שאני אחבק אותו ואאמץ אותו אפילו בחוזקה. זה הזיכרונות שלו כשגר. והוא לא סובל שמיכל ואני כשאנחנו מובילים אותו שנינו, אנחנו רואים בעליל שהוא מאושר שהזוג הולך איתו ולא אחד מאיתנו. הוא יותר שמח, הוא יותר בטוח בעצמו.
דניאלה: וכשאתם נפרדים הוא יוצא מדעתו.
ירון: עכשיו, כשמישהו הולך נגיד לחנות, 'אני הולך, אני אכנס עוד מעט',
דניאלה: הוא משתגע.
ירון: הוא לא מוכן לזוז מהמקום. הוא רוצה שאנחנו נהיה ביחד כל הזמן. ועכשיו הדילמות שלו למי להצטרף. לפעמים הוא רץ מאחד לשני ומנסה לשדל אותנו להתקרב. עכשיו כשאנחנו מתחבקים נניח, קורה לנו לפעמים. אז הוא בא וזה מעצבן אותו, איפה הוא בסיפור?
דניאלה: קנאה, אהבה, פחד.
ירון: או שאנחנו יושבים עם חברים סביב השולחן, ברגע מסוים הוא בא ודוחף אותי בירך ואומר לי 'סליחה, כבר רבע שעה אתם לא התייחסתם אליי, לא דיברתם עליי, לא קראנו לו 'גבאי בוא הנה'. אתה רואה ממש...
דניאלה: מכיוון שאתה הרי אדם שמאוד מונע מסקרנות אינטלקטואלית, באמת רציתי לשאול אותך, האם הכלב גם מספק לך עניין אינטלקטואלי?
ירון: ללא ספק. ללא ספק.
דניאלה: אוקיי. תרבותי?
ירון: בהחלט. למשל, שאלה אחרונה שהתעוררה. אנחנו הולכים איתו לטייל בעיר. אנחנו גרים במרכז העיר וברגע מסוים כשרוצים לפנות בחזרה הביתה, הכיוון הוא לא חד. זה לא פניה חדה עם העורף, מפנים את הפנים לעורף, אלא מי שמבין, מי שקרא היטב את מפת העיר, יודע שעכשיו כנראה נפנה בכיוון כללי הביתה.
דניאלה: כן.
ירון: הוא יודע בדיוק מה האזימוט ולא רוצה ללכת. לא רוצה לחזור הביתה, הוא רוצה עוד לשוטט.
דניאלה: כן.
ירון: מכל מקום בעיר שאנחנו נהיה, מדרום לבית, מצפון לבית, מזרח או מערב, הוא יודע מתי הפנייה בכיוון, מתי הגוף שמוביל אותו נוטה לכיוון חזרה הביתה.
דניאלה: אבא, ציפורים עושות דברים יותר מסובכים.
ירון: אני לא אומר, נכון, בהחלט. בהחלט. אני שאלתי את גיסך, שהוא אתולוג, מומחה להתנהגות בעלי חיים,
דניאלה: כן.
ירון: האם הדבר הזה מוסבר? האם בראש שלו מצטיירת מפה? האם הוא מצייר לעצמו מפה? אז הוא העלה כמה השערות. בין ההשערות זה שהוא קורא את תנועת הגוף שלנו היטב. הוא יודע אפילו סטיה קלה שלנו, אפילו כוונה שאנחנו לוחשים בה, שמתבטאת באיזו תזוזה מהירה בגוף. עכשיו זה נורא מעניין, זה נורא מעניין. אחר כך מי מטיל עליו אימה ועם מי הוא מתיידד וכיצד? זה נורא מעניין.
דניאלה: אז אתה פשוט עומד מהצד ומסתכל?
ירון: מסתכל עליו, בהחלט.
דניאלה: איפה אנחנו דומים? איפה אנחנו שונים?
ירון: בהחלט. מה הכישורים שלו באבחון? למה הוא משתין איפה שהוא?
דניאלה: בעיקרון אתה הצטרפת לקבוצה שרואה כבר בכלבים מיעוט חשוב, בעלי זכויות כי הרי הם התחילו בתור בהמות עבודה.
ירון: כן, עוד במאה ה-19, כמובן נכתבו על זה לא מעט ספרים, בין היתר ע"י חוקרת ישראלית חשובה, על שינוי היחס לפריטים אחרים במשפחה המורחבת, זולת הגבר הזכר האלפא.
דניאלה: אבל לא בעלי חיים.
ירון: זכויות הנשים, זכויות העבדים.
דניאלה: זכויות ילדים.
ירון: זכויות בעלי החיים, זכויות הילדים וכו' וכו'. בוודאי שבציוויליזציה המערבית לפחות לא אוכלים כלבים. בסין כן.
דניאלה: נכון.
ירון: אבל זה הבדל תרבותי. למה כן בסין? אני לא מגנה את הסינים בגלל זה שהם אוכלים כלבים, זה לא...
דניאלה: אתה חייב לגנות את הסינים.
ירון: את הרי הקטגורית הגדולה. אם אני אקח פרוסה, זנב של חסילון, שרימפס ואני אכניס לפה, את תגידי שאני חוטא לטבע, לאקולוגיה.
דניאלה: נכון, ברור.
ירון: נכון?
דניאלה: ברור.
ירון: את רוצה שאני אוכל יבלית בעיקר. לא, אני לא אוכל יבלית.
דניאלה: אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה התבוננת על כלב ואמרת וואלה?
ירון: כן, כן.
דניאלה: אנחה כזאת עמוקה.
ירון: היו לנו זוג ידידים, שמו מרים ומשה שלזינגר. שלזינגר היה פליט מגרמניה שנולד בשוודיה, בא לארץ, התגייס זמן מה לאחר מכן לצבא ואיבד את מאור עיניו בהתפוצצות של תותח טנק כשהוא היה בצבא אחרי תשעה חודשי שירות. היה מבוגר ממני בכמה שנים. והוא התחתן עם מרים ששימשה לו נערת קריאה. הוא למד שני תארים לאוניברסיטה, היה העיוור הראשון בארץ שגמר תואר באוניברסיטה. אחר כך עשה תואר שני בתכנות ועבד שנים רבות כמתכנת. נוסף לזה הוא שימש בכל מיני תפקידים ציבוריים הקשורים איכשהו בעיוורונו, בסמיאותו. ואנחנו התיידדנו עם ילדותינו.
דניאלה: נכון.
ירון: התיידדו עם ילדותיהם. ואהבתי אותם, את שניהם אהבה גדולה. הערכה עצומה לשניהם. כי האיש הזה תפקד כמו איש פקוח עיניים, רואה לחלוטין בגבורה. ואז ראינו כלב, כלב נחייה. ראיתי את הקשרים האלה. סימביוזה מוחלטת כמובן. הכלב הזה מוליך אותו, מוביל אותו וגם יחסו של משה אליו היה יחס של חברי הטוב ביותר, חלק מגופי. והכלב הזדקן. לא זוכר את שמו, חבל. ומשה ומרים נסעו לאמריקה לאמץ לעצמם כלב חדש כי זה קשור בתקופת הסתגלות. השאירו את הכלב הזקן שכבר לא היה כשיר להוביל את משה בתל אביב. עד שהם חזרו, הכלב מת. ללא ספק מגעגועים. ללא ספק מגעגועים. הוא לא יכול היה לעמוד בפרידה. אני לא יודע, זה צבט את ליבי.
דניאלה: נכון.
ירון: מותו, האהבה של הכלב לאדוניו.
דניאלה: נכון, אין יותר עצוב מזה, זה הכי עצוב שיש. נכון.
ירון: זהו, זה היה אחד אולי המקרה הראשון שבו ליבי נצבט בגלל כלב.
דניאלה: טוב אבא, אני חושבת שהקדשנו מספיק זמן לכלבים ובעיקר למתחרה שלי.
ירון: לא הקדשנו הרבה זמן, לא הקדשנו מספיק זמן.
דניאלה: בכל זאת, זה דרש ממני רוחב לב כי גבאי הוא בסופו של דבר, הילד המוצלח שלך, המתחרה לי.
ירון: נכון. נכון.
דניאלה: אז מספיק.
[מוזיקה]
דניאלה: זה היה פרק מתוך ההסכת "אבא תרחם". תודה למאזינים שהייתם איתנו, תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר. פרקים נוספים תוכלו למצוא ביישומון כאן ובכל יישומוני ההסכתים. ואנחנו נסיים אבא עם קטע משירו של ארז ביטון, עיוור מגיל 10 כתוצאה מפיצוץ של רימון יד. השיר נקרא "כלב ואדוניו" מתוך הספר "נופים חבושי עיניים".
ירון:
וּמַה יַּעֲשֶׂה אִישׁ עִוֵּר
שֶׁכַּלבְּוֹ חָלָה פִּתְאוֹם
יְעַרְסֵל אוֹתוֹ בָיְּדָיו
יִשָּׂא אוֹתוֹ עַל כַּפָּיו
כְּאוֹחֵז בּעוֹלָל
יגְשֵַּׁשׁ דְרכּוֹ לְפָניָו
עַל מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת
יְדַדֶּה, יִתָּקֵל עְבֵּץ
יִנָּגֵף אְּבֶן שָׂפָה
יָבִיא אוֹתוֹ אֶל הָרוֹפֵא
אֶל הַמּנוּחָה הַנְּכוֹנָה
חֶסֶד תַּחַת חֶסֶד
לִוּוּי תַּחַת לִוּוּי
יָשִׁיב לוֹ גְּמוּל
עַל הֲלִיכָתוֹ בַּצַּעַד הַמָּדוּד
בָּרֵיחַ הַנָּכוֹן
עַל שֶׁהֵבִיא לְפָנָיו
טַעַם יַעֲרוֹת עַד
וּתְנוּפַת הַמִּתְפָּרְצִים אֶל
הַצַּיִד.