top of page

אבא תרחם - 25%

אל תנסה ללכת עם הדור, הדור אינו רוצה שתלך עם הדור (לאה גולדברג) האם ירון מרגיש שנכדיו, הנושאים רבע מהמטען הגנטי שלו, הם המשכו? האם הוא חש את פער הדורות? ומה ההבדל, שואלת דניאלה, בין ילדים לנכדים? ״הפליאה״, משיב ירון, ״על היותכם לא היה לי זמן להתפלא״.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/04/2024.

[חסות]

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

ירון: [מקריא]

יוֹרְשִׁי הַלֹּא-נוֹלָד, נַכִּיר: נָעִים מְאֹד

(זֶה לֹא נוֹדָע וְלֹא עָלָה עַל דַּעַת עוֹד).

בְּתוֹךְ מֵאָה שָׁנָה, אוֹ אֶלֶף, אוֹ כַּמָּה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה, שַׂחֵק! הָאוֹר עַל הַבָּמָה.

דניאלה: את השיר הקצר והיפה הזה כתב אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים היהודיים במאה ה-20, שמפאת שכתב ביידיש, שפה גלותית, מוקצה, ראויה למחיקה, רבים מדי הפסידו את שירתו. אני חושבת, אבא, שהוא מבטא די במדויק ובקיצור נמרץ את מה שאולי אתה היית אומר, לו היית נשאל, מהי צוואתך הרוחנית לדורות הבאים?

ירון: זה יפה, רעיון יפה, לא חשבתי עליו. נכון, שַׂחֵק.

דניאלה: שַׂחֵק, האור על הבמה.

ירון: שַׂחֵק, האור, לאו דווקא על הבמה, על הבמה במובנה - העולם.

דניאלה: כן, אבל שַׂחֵק.

ירון: צא להרפתקאות, חווה ככל שאתה יכול.

דניאלה: נכון.

ירון: הסתכן.

דניאלה: נכון, שחק, זו מילה נהדרת.

ירון: שחק.

דניאלה: טוב, אז השיר הזה מתקשר לנושא השיחה שלנו היום, שהוא בגדול - נכדים, או אפילו במובן הרחב יותר, צאצאים.

ירון: תבורכי.

דניאלה: [צוחקת] אבל לא, אבא, אל תשמח כל כך, כי אני לא מתכוונת לבזבז נושא כל כך רחב לתוכנית אחת, אז אין כאן איזה מין התענגות, אתה לא הולך עכשיו להגיד, אוי, אוי, אוי. לא, זה לא התוכנית. אני רוצה שנתרכז בעיקר בתחושת ההמשכיות, בחץ הזה, לאופק, שהנכדים מממשים בנעוריהם. אז אולי אני אשאל אותך שאלה ראשונה, ממש הכי פשוטה, יש לך צורך להנחיל להם דבר מה?

ירון: במובן הרחב?

דניאלה: דור לדור יביע אומר, נו, אבא, הדבר הזה.

ירון: לא.

דניאלה: יש לך רצון…

ירון: לא, לא, לא, לא. אני מנסה, גם בשיחות הרבות שלי איתם, אני התברכתי בנכדים שמוכנים לדבר איתי…

דניאלה: כן.

ירון: ואני לא מטיף להם מוסר, אני לא מחנך אותם, אני מספר להם סיפורים, גם על עצמי, גם על משפחתם, אבל בשום פנים ואופן אני לא מנחיל להם ערכים [ירון מדגיש את המילה].

דניאלה: אוקיי. ובמובן פרטי, נגיד חשוב לך שהילדים שלהם, שלא בטוח שתזכה, אתה יודע, לראות אותם בגיל שהם יתחילו להיות תבוניים, חשוב לך שהם ידעו מי היית? מה עשית?

ירון: [נאנח] כאדם רציונלי אני אומר לעצמי שלא, אבל לפעמים מתגנבים פקפוקים בעצמי, בקביעות שלי. אני חושב שזה לא מאוד חשוב.

דניאלה: כן.

ירון: והעובדה היא שאין לי שום ארכיון, מיעטתי מאוד לצלם, גם אתכם, גם את עצמי. מי שינסה ללמוד על עצמי מפי עצמי, ינחל אכזבה. הוא ידע מעט מאוד. כנראה שלא עשיתי, אני לא אומר די…

דניאלה: אבא, אתה כתבת ספר.

ירון: כתבתי ספר, נכון, אבל הספר…

דניאלה: זה יותר מאשר רוב האנשים עושים. [מצחקקת]

ירון: כן, כתבתי ספר כי אני אוהב לכתוב, ודיברתי עם עצמי יותר מאשר עם הדור הבא, כן. זה היה מין אוטותרפיה, אם את רוצה. ובאמת אני השתחררתי מהרבה מאוד מועקות אחרי כתיבתי הספר.

דניאלה: כן.

ירון: יחסי עם הורי למשל וכדומה. אבל לא היה בדעתי להנחיל… אין שם הרבה מאוד עובדות שעל פיהן אתה יכול ללמוד, או איזה פרקים כאלה של הבהובי זיכרון, אבל לא…

דניאלה: מה שאתה עשית, אתה מתכוון.

ירון: מה שאני עשיתי בספר הזה…

דניאלה: כן, כן.

ירון: שנקרא "לו הייתי פיראט", הוצאת כתר…

דניאלה: ראיתי שלוקח לך שנייה להיזכר. [מצחקקת]

ירון: [צוחק במבוכה] נכון, נכון.

דניאלה: כן.

ירון: נכון, ספר משעשע בסך הכול. כן, אז מה השאלה הבאה?

דניאלה: זה קצת אותה שאלה, כי מצד אחד אני מאמינה לך שאתה אומר שזה לא חשוב לך, אבל אתה עצמך דווקא כן עסוק בהתבוננות אחורה.

ירון: נכון.

דניאלה: אתה עושה את זה הרבה, אתה… אחת לכמה זמן אתה מודיע לי, "תקשיבי, התכתבתי עם באמת איזה מין מישהי שמסתבר שהיא קרובת משפחה רחוקה, והיא חיה היום באוסטרליה, והבן שלה היגר לטיזינאבי…"

ירון: שאלה טובה.

דניאלה: ואתה… וזה נורא מרגש אותך.

ירון: שאלה טובה.

דניאלה: אז למה אחורה כן וקדימה לא?

ירון: דרך המשפחה שלי אני מסתכל על ההיסטוריה היהודית בזמן המודרני, והם מנחים אותי לכל מיני כיוונים מרתקים. אני תמיד מתפעל מהעובדה שיש לי קרובי משפחה מצד אבי בסן פאולו, ואני שואל את עצמי מיהם האנשים האלה? מה טבעם? מה תרבותם? ועכשיו פתאום איזו בת דודה רחוקה שברחוקות, שהיגרה מדרום אפריקה לאוסטרליה ומשם ללוס אנג'לס, והיום היא נדמה לי תרפיסטית או משהו כזה.

דניאלה: כן.

ירון: פתאום מתעניינת בגורל משפחתנו בשואה, והיא מוצאת אותי וכותבת לי, ואני משתף את השאלה שלה עם בן דוד שלי, היחידי שנותר לי כאן בארץ. ואני לא יודע, זה מעניין אותי, הסיפור הזה מעניין אותי.

דניאלה: כן…

ירון: זה מעניין אותי כסיפור.

דניאלה: אבא, אבל אתה יכול לעקוב אחרי משפחות אחרות. [צוחקת]

ירון: כן, אבל זה הכי זמין לי.

דניאלה: זה הכי זמין.

ירון: זה הכי זמין לי. יש לי תעודות, יש לי קצת תעודות, יש לי… הריגול אחריהם, דרך JewishGen וכדומה, והאתרים האלה, הוא מגלה לי עולמות נפלאים, לאן משפחתי נדדה, חלק ממנה מהעיירה הנידחת הזאת, פרילוקי…

דניאלה: כן, מה מדהים אותך? איך נשתלים זרעים בכל מיני מקומות בעולם ו…

ירון: כן, ההיסטוריה היהודית בת זמננו, ההיסטוריה היהודית בכלל, אני אוהב היסטוריה.

דניאלה: כן. אבל גם אני חושבת, האדם כתבנית נוף מולדתו, נכון?

ירון: במידה מסוימת. אבל אני לא יודע, אנשים מעניינים אותי, מה קרה להם? מה במרחק של שני זרעים, אם אין לי לומר כך, מה קרה לאנשים האלה? לאן הם התגלגלו? מה הם עשו עם עצמם, מה הם עושים? מה מקצועותיהם?

דניאלה: אז בואו נלך רגע קדימה, כי בכל זאת אני רוצה שנדבר על הנכדים.

ירון: כן.

דניאלה: חשוב לך שהם יחיו בארץ, שהם ידעו עברית?

ירון: כן ולא, אני לא רוצה לשלוט בגורלם, ההחלטה כולה שלהם.

דניאלה: כן.

ירון: אני לא רוצה לאכוף עליהם ערכים, אני יכול להבין אדם שיהגר מפה, או אחד מילדיי, ואני מוכרח להודות שהתקופה האחרונה אפילו מדרבנת את ההרהורים האלה, השנואים עליי לגמרי. אני לא מפקיר את החזון הציוני בקלות. זה יכאב לי מאוד. מצד שני, האדם הוא בן חירות, הוא, גורלו, חשוב יותר מכל, אפילו כמעט יותר חשוב מגורל המולדת, את יודעת. אז אם נכדיי, יש לי שמונה, יחליטו שלא זה מקומם, אז אני, נניח, אני ידע שניניי, אם אזכה להם, כנראה לא יוכלו לדבר איתי עברית, כנראה עולמם התרבותי יהיה שונה משלי.

דניאלה: כן.

ירון: אותן שיחות נהדרות שיש לי עם הילדים שלך, ועם הילדים של אחייך, אחותך ואחיך, כנראה לא יהיו לי איתם. זה מעציב במידה מסוימת.

דניאלה: אתה מרגיש את ה-25% גנים שלך?

ירון: אהה, אני מרגל אחריהם, ואני מבין.

דניאלה: עם ילדים זה יותר פשוט, מצד שני, גם יש לך פחות ילדים מנכדים, ואז יש איזו מין קפיצה כזאת, והמרחק גדל.

ירון: נכון, נכון.

דניאלה: ומה, איפה אתה שמה?

ירון: 25% מהמניות זה מניות שליטה, על פי החוק, אגב, יותר מ-49, יותר מ… [מצחקק] אני למדתי את זה רק בזמן האחרון בהשתלטות על סופרמרקט.

דניאלה: שזה מספיק, 25?

ירון: מעל 25% במועצת המנהלים… אם יש לך זכויות… אבל טוב, זה לא שאפשר…

דניאלה: אבל אין לך מעל.

ירון: אז אין לי מעל.

דניאלה: אולי לך יש, אולי לך יש, תקשיב אבא…

ירון: אז תראי, אני מביט עליהם, ומנסה לרגל אחרי עצמי בתוכם. גם בצורתם החיצונית, בחזותם, וגם בתכונותיהם. אני לא רואה את זה, אני גם לא רואה את הדמיון ביניהם, הם מאוד שונים, ה-75% האחרים שולטים לחלוטין בעניין, אבל מדי פעם אנשים אחרים אומרים לי, "תשמע, ראינו את הנכדה שלך, ראינו… מזכירה נורא אותך". אז אני… אני מוכרח לומר שזה שואב ממני חיוך. כן, כן, אני… זה משמח אותי. טיפשי לגמרי, טיפשי, אידיוטי לגמרי, אני לא אחראי להם, לא לחינוך שלהם, לא לאיך שהם נוצרו, לשום דבר, אבל בכל זאת, אני… כן, זה משמח אותי, מה אני אומר לך?

דניאלה: מכיוון שאני לא חושבת שאתה יכול להשתחרר מנקודת המבט האנתרופולוגית-אינטלקטואלית שלך, אז אתה עוסק בהשוואות כשאתה מסתכל עליהם? כי אני לא חושבת שאיתנו עשינו את זה, נולדנו, היית בתוך מרוץ החיים, נכון?

ירון: נכון.

דניאלה: אני לא חושבת שכל כך התבוננת מהצד.

ירון: נכון.

דניאלה: פתאום נולדנו ופתאום גדלנו בתוך…

ירון: נכון.

דניאלה: אז תתאר לי מה אתה עושה בערבים.

ירון: מה אני עושה?

דניאלה: לא, בהקשר של הנכדים, זאת אומרת, מה… אני יודעת שאתה הרבה יותר אוהב להסתכל עליהם בנייד, מאשר לראות אותם, נכון?

ירון: לאאא נכון [ירון מדגיש את המילה לא], ממש לא נכון. אין לי בנייד…

דניאלה: לא נכון, אני מכירה את התנועה הזאת. אבא, אבא, אתה מסתכל…

ירון: בסדר, אני מסתכל, אני אגיד לך כמה.

דניאלה: כן.

ירון: פעם או פעמיים ביום.

דניאלה: או. בבקשה.

ירון: אני עורך להם מסדר. בדמיוני.

דניאלה: מה לא היה נכון במה שאמרתי, סליחה?

ירון: משהו עם התמונות הפיזיות באינטרנט. יש לי כמה תמונות, לא הרבה, ואני גם לא יודע איך למצוא אותם. אין לי שום… אין לי דרך למצוא אותם, לפעמים אני מעלעל. אבל לא זה העניין. הדמיון שלי, אני מעביר אותם לנגד עיניי, לפעמים מהבכור, שזה הבן הבכור שלך, עד הקטנה, שהיא הבת הקטנה ביותר של אחותך, היא בת 15 עכשיו, ולפעמים בסדר הפוך, מהקטנה אל הגדול, ואני חושב עליהם, מה יהיה גורלם, מה תכונותיהם, אני מעלה בדמיוני.

דניאלה: אתה מאפיין אותנו לשבטים? נגיד, אתה אומר…

ירון: אה, זה נורא מעניין.

דניאלה: כן?

ירון: תראי, אז צריך להסביר למי שישמע אותנו, שיש שלושה שבטים.

דניאלה: כן.

ירון: לאחיך הגדול ממך בשנה, בסך הכול, יש שתי בנות.

דניאלה: כן.

ירון: אחת מהן בצבא, אחת הייתה קצינה בצבא והשתחרה, לך יש שלושה ילדים, ולאחותך יש שלושה ילדים. זה השמונה.

דניאלה: וליואב יהיו חמישה.

ירון: וליואב, אני מקווה, לאחיך הקטן, אני מקווה שהוא גם כן ייכנס מתחת לאלונקה הדמוגרפית, אבל הוא לא מראה שום סימנים לזה בינתיים, המנוול, וזה די מכעיס אותי. ולא, זה לא מכעיס אותי, אני לא אומר אף מילה, אבל אם אתה שומע, אל תרוץ ישר למיטה של חברתך לחיים, אלה… לא זאת הייתה הכוונה.

דניאלה: הוא כל כך לא יעשה את זה.

ירון: הוא לא יעשה את זה, בוודאי. אז כן, הבית, כן, בהחלט כן. אני מעריך את התכונות שהם נחלו בזכות התרבות המשפחתית ובזכות התכונות הגנטיות.

דניאלה: כן.

ירון: בהחלט אני מבחין בין התכונות של שבטים.

דניאלה: אהה.

ירון: הילדים שלך שונים מאוד מהילדים של אחותך. מאוד שונים. אני יכול גם לאפיין אותם אם את רוצה. אצלכם המשפחה, זו משפחה שפעם הגדרת אותה כהזנחה קונסטרוקטיבית. זאת אומרת, חירות מוחלטת, איזה חופש מעכבות מוסריות. התוצאות מצוינות, הם אנשים מוסריים ונפלאים, אבל לא היה איזה משמעת בבית, היה כמוך, פרחחית כזאת. אצל אחותך, הקטנה, היא הרבה יותר, הייתי אומר, לא הייתי אומר מוסרנית, זה לא יהיה נכון, אבל הערכים שלה הרבה יותר בדוקים, יש לה אופי של מחנכת במידה רבה. הילדים שלה שקטים הרבה יותר, הם יותר ילדים גרמניים מאשר ישראלים. הילדים שלך פרחחים ישראלים טיפוסיים, וזה הבדל. עכשיו, הבנות של אורי, אחיך הגדול.

דניאלה: גאונות.

ירון: כן, הן ראשית בכל מאוד מאוד מוכשרות, מכוונות מטרה, אני חושב, ואני גם מבין גם את הסיבות, מי האימא שלהם ומי ההורים של האימא שלהם, שמאוד מעניינים אותי - ניצולי שואה בגילי, שבנו את עצמם בעשר אצבעותיהם לתפארת, במדינה הזאת שהם הגיעו אליה בגיל מאוחר.

דניאלה: כן.

ירון: כל זה בסך הכל משפיע על התמונה התרבותית בתוך המשפחות.

דניאלה: תגיד, אפרופו הדבר הזה, יש לך תחרות עם הסבא מהצד השני? זאת אומרת…

ירון: לא, בכלל, לא, לא, אני מאוד…

דניאלה: אין לך: "אוקיי, אנחנו, השבט שלנו ניצח פה בנכדים, אנחנו שמנו יותר…"

ירון: לא, לא, לא, לא, בכלל, לא, לא, לא, אני אוהב אותם, אני מכבד אותם, גם את…

דניאלה: אפשר להתחרות גם במי שאוהבים.

ירון: לא, לא, לא, לא. נכון, אני לא, לא, לגמרי לא. אני מאושר מהקירבה הזאת שרכשתי לי בזכותם של הכלה שלי וה…

דניאלה: טוב, זה מתחיל להיות קיטש, אבא, נעבור קדימה.

ירון: קדימה, מנוולת. מה, תני קצת סוכר בתוך התה, לא…

דניאלה: לא, לא. אין סוכר. [ירון צוחק] אבל הנה, אתה יודע, משהו שאמרת לי לפני השיחה שנורא נגע לליבי, אמרת לי בשיחה שחשבנו אם יש בשר לתוכנית הזאת, אמרת לי שלא למדת להיות סבא.

ירון: נכון.

דניאלה: וזה נורא נגע לליבי, כי איכשהו לא חשבתי שגם סבאות צריכה מודל, לשאת עיניים.

ירון: אני… לא היו לי סבא וסבא בשני הצדדים.

דניאלה: כן.

ירון: סבי וסבתי מצד אימי נרצחו בשואה, יחד עם דודי, ואת… סבי וסבתי מצד אבי… כלל לא עלו לארץ, הם מתו עוד בין שתי מלחמות העולם, אז לא הכרתי אותם, והוריי לא נטו לדבר, לא על ילדותם ולא על הוריהם. אז בעצם המוסד הזה של סבאות לא מוכר לי בכלל, אינני יודע איך מתפקד סבא.

דניאלה: אני חושבת שזה כל הדור שלך, המון מהדור שלך.

ירון: רבים מאוד. רבים מאוד, שואה ועלייה לארץ.

דניאלה: נכון.

ירון: נכון, וודאי.

דניאלה: וזה גם אופייני גם לעדות המזרח, גם לעדות ה… זה ממש אופייני, זה כאילו דור ללא…

ירון: בהחלט. בני עדות המזרח עלו בדרך כלל משפחות גדולות, מקובצות. פה, ההורים שלי…

דניאלה: לפעמים אבל בפערים של שנים, אתה יודע, קודם עלו…

ירון: נכון, אבל ההורים שלי היו מדור החלוצים של עלייה שלישית.

דניאלה: כן.

ירון: הם עלו כנערים לבד, השאירו את ההורים בגולה עם כל החרטות שכרוכות בזה וכדומה. לא הכרתי אותם בכלל. עכשיו, המרחק המנטלי והתרבותי ביני לבין סבי וסבתי המדומיינים, ולכן גם ביני לבין הוריי, הוא עצום. המרחק ביני לבין נכדי הוא קטן מאוד, אני משוחח איתם כפי שאני משוחח עם חבריי. אני… אפילו הנושאים שעליהם אני מדבר עם נכדי, אפילו הקטנה ביותר…

דניאלה: אבל אתה יודע, אני חושבת שזה… אני חושבת שאתה די צודק, אבל אתה יודע, יש לנו… יש לנו נטייה לא להבין את החוסר עדכניות שלנו, ויכול להיות שאתה חושב שאתה מדבר עם הילדים…

ירון: נכון, נכון. [צוחק]

דניאלה: והילדים לא בטוח ש…

ירון: זה נכון, אני שואל את עצמי את השאלה הזאת, אבל…

דניאלה: אני יודעת שאתה שואל, אני מכירה אותך.

ירון: אבל נדמה לי שאני… אני נזהר מאוד.

דניאלה: נכון.

ירון: אני נזהר מאוד, אני לא עושה את עצמי מעודכן. אני מנסה להבין את ה… באיזה עולם הם חיים.

דניאלה: כן.

ירון: אבל הם יודעים שלמשל אני בור גמור במחשב, או שאני לא מכיר את השלאגר האחרון של ביונסה, או אני לא מתמצא, אבל גם הם לא…

דניאלה: תגיד עוד פעם ביונסה זה… [צוחקת]

ירון: ביונסססה [דניאלה צוחקת], ביונסה, או קרדשיאנססס וכולי. אני לא… לא, גם הם לא, למזלי גם הם לא.

דניאלה: נכון.

ירון: אז כן, אז אני נזהר, אני מביט להם בעיניים, ואני מנסה לגלות, לרגל אחריהם, לראות מתי אני מתחיל לשעמם אותם, מתי אני מתחיל להיות טרחה. אבל את יודעת מה…

דניאלה: האמת היא שאתה תמיד… אתה אפילו זהיר מדי.

ירון: יכול ל… כן?

דניאלה: בפחד שלך להטריח, כן. תמיד אתה מופתע נורא שהם רוצים לראות אותך, או ש…

ירון: נכון.

דניאלה: כן.

ירון: והעובדה היא שלפחות אחדים מהם, אלה שגרים כאן בשכנותי, באים לבקר את סבא מיוזמתם. אני לא מצלצל ואומר להם: "מיכאל, אני לא רוצה להגיד לך שום דבר על זה, על ההתנהגות שלך ולהטיף לך מוסר, אבל אתה יודע שהרבה זמן לא ראית את סבא שלך, ואני לא אומר לך…" [צוחק] תבואו מתי שאתם רוצים. האמת היא שלאחדים מהם יש מפתח אפילו של הדירה שלי.

דניאלה: נכון.

ירון: זה גם הודות לאדיבות שלה, של בת זוגי, שהיא בת גילך, כן?

דניאלה: נכון. הבת שלי גרה אצלכם איזו שהיא תקופה כששיפצנו.

ירון: נכון, אז אנחנו ידידים מאוד טובים נדמה לי, ואני צריך להיות שמח.

דניאלה: אתה יודע שעשיתי חשבון וגיליתי שהיית סבא כשהיית יותר צעיר ממני. היית בן 56 כאשר נולד הנכד הראשון שלך.

ירון: כן.

דניאלה: זה מזעזע אותי שהיית יותר צעיר ממני.

ירון: מה את מדברת? בגיל מבוגר מאוד.

דניאלה: אני לא יכולה לתאר לך כמה אני לא רוצה להיות סבתא. אני מזועזעת מהמחשבה, אני אמרתי לילדים שלי, שאם בחמש שנים הקרובות מישהו מהם מעיז לעשות לי ילד, אני תולה אותו, אני לא רואה אותו, אני בורחת.

ירון: אם במקרה כזה הילד יהיה יתום, ואת תצטרכי שבעתיים לטפל בו, אם תתלי את האבא. לא, אבל טוב, אני מבין שזה סימלי.

דניאלה: כן, אני לא מוכנה בשום אופן…

ירון: תראי, לא יעזור לך שום דבר, ברגע, ברגע…

דניאלה: אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה, אתה לא מבין? אני יודעת מתאהבים וכל הדבר המחריד הזה, זה בדיוק מה שאני לא רוצה. אז בכל אופן, מה שרציתי להגיד זה שאתה היית בן 56, נכון?

ירון: כן.

דניאלה: כשהנכד הראשון. ואחר כך נולדה צעירה והיית בן 70, כשהיא נולדה הקטנה, ומי יודע בן כמה תהיה כשיואב יהפוך לאב. זה מוזר איך כל נכד בעצם זוכה בסב לגמרי אחר, בגיל אחר. גם ילדים זוכים בהורים אחרים, אבל כאן פשוט ה…

ירון: נכון, נכון מה זה אומר, אבל, בשיפוטך אותי, כשאת מביטה עליי, אני סבא שונה לבנך, שהוא, הנכד הגדול?

דניאלה: אני חושבת שכן, אתה יודע שאני זוכרת שמיכאל ותמר נולדו, בהפרש של שנה, עוד היית עושה להם מפלצת, נגיד היית יוצא מהחדרים ומבהיל אותם ויושב על השטיח [ירון צוחק], והיה ממש…

ירון: הייתי יותר ספורטיבי.

דניאלה: היית יותר ספורטיבי, אני חושבת, היה לך יותר כוח. לקחת אותם לפריז…

ירון: נכון.

דניאלה: לכמה ימים. אני לא חושבת שתעשה את זה עם הילדים.

ירון: לא, אני פוחד.

דניאלה: אתה פוחד כבר?

ירון: כן, אני פוחד לקחת אחריות, נכון.

דניאלה: אז יש הבדל, זה מעניין.

ירון: נכון, יש הבדל, אני לא חושב שהוא הבדל גדול.

דניאלה: אז אני רוצה שתנסה…

ירון: כי אני לא התפתחתי, את יודעת.

דניאלה: אז זהו, למרות שלא התפתחת, ולמרות שאתה באמת לא מפותח, אתה בכל זאת רואה את ההבדל לאורך השנים בסבאות? אתה יכול להגיד, איזה דבר מתוך הסבאות הולך ומנצנץ יותר? אתה מבין את השאלה?

ירון: אני חושב שאני מבין. אני חושב שהסקרנות שלי הולכת וגדלה. פליאה.

דניאלה: הפליאה. יפה.

ירון: לנוכח, לנוכח היצורים האלה, לנוכח פלא הטבע הזה. אני חושב שלא התרגשתי מהפליאה הזאת, אני לא רוצה להשוות את זה לכלבי גבאי…

דניאלה: תשווה, בטח. זה אותו דבר [אומרת בטון ציני]

ירון: גבאי, כן, יש לי סבלנות להביט. אני מביט בהתפעלות אדירה על נכדתי בת ה-15, תמר, אולי יותר מאשר הסתכלתי… על מיכאל התרגשתי.

דניאלה: כי זה הנכד הראשון.

ירון: שעשעתי אותו, כן. ותמר, אני מביט עליה, וואו, איך זה קרה הדבר? איך, איזה… על כל נכד, אגב.

דניאלה: כן.

ירון: גם המפיקה שלנו, היא יכולה להעיד, כן, מאיה, שאני מתרגש נורא למראה הילדים הקטנים שלה. אני…

מאיה: [מרחוק] ובצדק.

ירון: "ובצדק" את מעירה, נכון. [צוחקים] כי זה, התופעה הזאת מפליאה אותי, כן. גידולי האדם.

דניאלה: אז זו פחות מפלצת ויותר פליאה.

ירון: אם את רוצה, זה נשמע יפה.

דניאלה: תגיד, אתה היית מאמין שתהיה סבא?

ירון: לא חשבתי… בשיחה אחרת בינינו אמרתי לך שלא הייתה לי שום תוכנית חיים, ולא ידעתי, כפי שלא ידעתי במה אעסוק, אז גם לא ידעתי איזו משפחה תהיה לי, ולא תיארתי לעצמי שיהיו לי שתי משפחות, שאשתי, שאימא שלכם…

דניאלה: כן.

ירון: תסתלק מהעולם בגיל צעיר יחסית, ואחר כך אני אחיה עם אשה אחרת, שונה לגמרי, בגיל שונה לגמרי, ולא היו לי שום רעיונות איך תיראה משפחתי.

דניאלה: כן.

ירון: גם לא היה לי שום דגם. אני אגיד לך, המשפחה שלי הייתה…

דניאלה: אבל אתה יודע, האישה העתידית זה יותר מסתורין מאשר הידיעה שתהיה סבא יום אחד.

ירון: נכון, ללא שום ספק.

דניאלה: זה משהו די מדעי.

ירון: לא יחלתי לסבאות.

דניאלה: לא ייחלת.

ירון: אני לא חושב, אני לא חושב. אני לא חושב, את יכולה… זוכרת את זה אולי טוב ממני. לא נידנדתי לך מתי כבר אההה, תטרחי…

דניאלה: לא.

ירון: לא.

דניאלה: לא.

ירון: לא חשבתי, אבל ברגע שהם נולדו, אז כן, מיד… נקשרתי אליהם בעבותות של אהבה אין קץ.

דניאלה: לא, לא, זה מתחיל להיות דביק, אנחנו פשוט נסיים…

ירון: עוד פעם? אנחנו בסדר.

דניאלה: כן, לא, לא, אנחנו מסיימות.

ירון: בסדר.

דניאלה: אנחנו מסיימות, אבא.

ירון: כן, בסדר.

דניאלה: אנחנו התחלנו את הפרק בהמלצה שמבקש המשורר להנחיל לצאצאיו המדומיינים, ואולי נסיים את השיחה באזהרה שהשמיעה לאה גולדברג על הצורך להנחיל, אוקיי? תכף אתה תקרא, רק נודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, תודה לכם, ולכן, ניפגש בפרק הבא. לאה גולדברג, דיוקן המשורר כאיש זקן.

ירון: לגולדברג לא היו ילדים.

מוזיקת מעבר וירון מקריא:

אַל תְּנַסֶּה לָלֶכֶת עִם הַדּוֹר,

הַדּוֹר אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתֵּלֵךְ עִם הַדּוֹר,

הַדּוֹר הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר

וּלְךָ אֵין הַזְמָנָה.


אַל תְּנַסֶּה לָלֶכֶת עִם הַדּוֹר,

הַדּוֹר אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתֵּלֵךְ עִם הַדּוֹר.

הַדּוֹר רוֹצֶה הַיּוֹם אוֹתְךָ לִקְבֹּר

וּלְהַנְחִילְךָ לְדוֹרוֹת אֲחֵרִים.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page