זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה התגייסו מדריכות מחוזיות להקים כיתות, ללוות צוותי הוראה, לייצר מענים מיוחדים ופתרונות אד הוק למצב החדש.
למעלה מ7000 תלמידים מפונים וניזקקים למסגרת,
כיצד פעלו? מה עשו? ומה ניתן ללמוד מהמעשה החינוכי וההשקעה האדירה גם לימי שגרה ושלום?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/01/2024.
[מוזיקה]
דפנה: שלום לכם מאזינות ומאזינים, זה לא עוד פודקאסט רגיל, זה לא עוד הסכת שמבקש לספר על חינוך ועל פדגוגיה. הפרקים הבאים מבקשים לתפוס רגע בזמן, להביא קולות וצלילים, תובנות ורשמים מתקופה חד-פעמית, תקופת מבחן גדולה בישראל. בכל מלחמה יש גם סיפורי גבורה. הפודקאסט הזה מבקש לעורר השראה, לתת אור ותקווה, לשתף בסיפורי התקומה של אנשי המעשה, אנשי הרגע, בעלי החוסן והיכולת לברוא מחדש את ההווה ואת העתיד. כאן דפנה גרנית דגני, באולפן הנייד עם האנשים, הסיפורים והמעשים הגדולים של מלחמת חרבות ברזל. האזנה נעימה.
[מוזיקה]
דפנה: שלום רב לכם מאזינות ומאזינים, חזרנו לאולפן שלנו, אנחנו כבר כאן חזרה, אולי זה עוד סימן להתפתחות ולהתקדמות. אני מארחת היום באולפן חמש נשים מרתקות. אני מאוד מאוד מודה לכם שהסכמתם לבוא ולספר את הסיפור שלכם, זה באמת אחד הסיפורים החינוכיים המרתקים במחוז דרום, אז אני מארחת את סיגל קליין, שבחיי היום יום היא מדריכת תוכנית עלמא - הוראה המותאמת לילדי היסודי, אבל בזמן המלחמה יש לה סטטוס אחר לגמרי. היא מחנכת כיתה ב' של שדרות בים המלח. אני מארחת את פנינה אל-על ברנע, שהיא רפרנטית מחוזית של תוכניות פדגוגיות ליסודי. את מזי אלון, שהיא מורה ומדריכה של מהלך השקפה ועובדת בפסגה נווה מדבר, והנה במלחמה הפכה להיות מורה לחינוך גופני במרכז למידה בירוחם. את זוהר דוידוביץ', שהיא רכזת הדרכה של המחוז וגם מורה בבית ספר רגר, בתיכון רגר, ואת הצטרפת לתכלול כל מערך ההדרכה בכל המחוז. ואחרונה וחביבה במיוחד, סיגל ניר, שבחיי היום היא מנחה מחוזית של תוכניות של נוער בסיכון, באגף לילדים ונוער בסיכון, אבל בעת המלחמה, עזבת את הכל, ירדת לאילת והפעלת את כל הנוער בסיכון, ללמידה שוטפת במרכז לנוער משדרות. ברוכות הבאות.
האורחות: אהלן, אהלן, בוקר טוב, בוקר אור.
דפנה: שמחה מאוד שהגעתם אלינו, כי… אהם, כשחשבנו על הפרק הזה אמרנו שבאמת יש כאן סיפור יוצא דופן. נשים שעושות, כבר היו מורות, היו גננות, היו מדריכות והתקדמו והתקדמו והתקדמו והגיעו לתפקידים ככה הרבה יותר בכירים ומתכללים כאלה במטה או במחוז. פתאום, מלחמה, והם צריכות לעשות משהו אחר. ספרי לנו מה קרה פנינה.
פנינה: אז שבועיים אחרי המלחמה, אחרי תחילת המלחמה, קיבלתי טלפון ביום חמישי בערב, מהמחוז, והתבקשתי לסייע בכל מה שאני יכולה בעניין של המדריכים ומרכזי המפונים או המוסדות שצריכים להקים במרכזי המפונים בים המלח ובאילת. לאט לאט התבהרה התמונה שזה לא רק ים המלח ואילת, אלא יש לנו גם בירוחם יש לנו גם במצפה, יש לנו… בעוד מקומות, אההם וצריך להתארגן על העניין הזה.
דפנה: זאת אומרת מקימים, מנסים להקים פתרונות חינוכיים לאלפי אנשים, נכון?
פנינה: נכון.
דפנה: יש לכם סדר גודל? כמה אנשים התפנו לים המלח ואילת פלוס מינוס?
פנינה: שבעת אלפים, משהו כזה.
דפנה: שבעת אלפים איש התפנו לים המלח ולאילת?
פנינה: כן.
דפנה: אלפי אנשים שכמובן יש להם ילדים מגן ועד תיכון.
פנינה: נכון.
דפנה: והמערכת החינוכית האורגנית המקורית גם בים המלח וגם באילת לא ערוכה, מה עושים?
פנינה: ואנשים מבקשים ללמוד. אנשים רוצים מסגרת חינוך, אהה, תומכת לאורך יום.
דפנה: אז בעצם אחרי השבועיים הראשונים של ההלם והאלם, אנשים אמרו 'אנחנו צריכים מסגרת', גם בים המלח וגם באילת המסגרת הייתה לא ערוכה, ואז מה עשיתם?
פנינה: אז בדיוק ככה, אנשים ביקשו מסגרת למידה. ביקשו מסגרת שתתפקד בבוקר יחד עם כל הילדים, דאגו מאוד לשלומם שהילדים נמצאים בחדרים, בחדרי המלון ולא יודעים מה לעשות ולאן ללכת, ומי מתפעל את מה, וגם דאגו לשלומם וגם דאגו לאיזשהו סדר יום, וביקשו להקים את המוסדות האלה.
דפנה: אז מה זה המוסדות האלה? מה זה מרכזי יחד?
פנינה: מרכזי למידה הם בעצם מסגרת יומית, מיום ראשון עד יום חמישי, שפועלת מהשעה תשע, תשע ורבע בבוקר עד השעה אחת וחצי בצהריים. אההם לאו דווקא לפי שלבי הגיל המסורתיים, שלתוכם ואותם מנהלות מדריכות, עד כמה שניתן דמות יציבה וקבועה שפוגשת את הילדים, ושיש לה יכולת לנהל את הדבר הזה ב…
דפנה: זה, המרכזים האלה זה משהו שהוא קורה בתוך המלון.
פנינה: כן.
דפנה: או שהם צריכים לצאת מהמלון?
פנינה: לא, אלה מרכזים, יש פה ממש אבולוציה גם. עד היום, בתוך השלושה חודשים מהמרכזים, מרכזי יחד, מרכזי הלמידה שהוקמו, לטובת אותה שעה שבה כולם אבלים וחפויי ראש, אל עבר הקמה של בתי ספר, גם אם זמניים, והיום אנחנו נמצאים בנקודה שבה אנחנו בונים בתי ספר עורפיים לתושבים שמתחילים לחזור או לחשוב על חזרה ליישובים כאלה ואחרים.
דפנה: זאת אומרת, אתם נקראתם לדגל או נקראתם למהלך, ממש בלב המשבר.
פנינה: כן.
דפנה: כאילו בשבועיים הראשונים, ואומרים לכם 'אוקיי, צריך למצוא פתרונות לילדים, הילדים לא יכולים להמשיך להתרוצץ בין המעליות כל היום', ואז אתם קמות, ו… מה אתם עושות?
זוהר: אז גם אליי הגיע הטלפון מהמחוז, וביקשו ממני להתחיל לדבר עם מדריכות מחוזיות, עם המניפה שלנו, מניפת ההדרכה, התקשרנו, התקשרתי אני והמפקחת, אחת אחת, ו… אהה ובעצם עוד לא ידענו לאן אנחנו הולכים, לא ידענו עדיין מה המשימה. התקשרנו לאנשים בשיא המשבר שאנחנו לא יודעים מה המצב שלהם ואנחנו מבקשים להם להתגייס למשימה שאנחנו עוד לא יודעים מה היא. אנחנו אומרים להם 'עכשיו אנחנו צריכים, שתעזבו את הבית, בשיא המשבר, ותבואו איתנו'… בלי לדעת מה.
דוברת לא מזוהה: נכון.
זוהר: במצב כזה, בלי לדעת מה.
דפנה: וואו, מדהים.
זוהר: ובאמת התקשרנו, קיבלנו כל מיני תגובות, היו מדריכות באמת שלא יכלו בשלב הזה לסייע, והיו מדריכות שפשוט קמו ואמרו, 'אנחנו באות!', ובאמת, עזבו את הכל, ירדו לאילת, ירדו לים המלח… והתחילו לבנות משהו שלא היה מוגדר בשום צורה. יכולה לספר קצת על עצמי שאני ירדתי לאילת ואמרו לי, 'את תתכללי קהילה באיזה מלון'. הגעתי לשם, בכלל ציוותו אותי לצוות של הגיל הרך, אמרו לי, 'עכשיו את הולכת ברגל, מלון מלון, מסתכלת מה יש שם, איזה ילדים יש שם, איזה כוחות יש שם, מה יש שם פיזי, מה אין שם, ואנחנו ננסה להקים גנים'. ואני מתחילה ללכת למלון מלון, ו… קודם כל השונות היא גדולה. יש מלונות שממש גייסו צוותים ואיכשהו התחילו לעבוד, ויש מלונות שהילדים זרוקים, לא יודעים מה לעשות, אהה… סיפורים באמת, קורעי לב.
דפנה: אז אני רוצה, רגע, לעזור למאזינות המאזינים שלנו, רגע להבין. בעצם יש תפקיד שכולנו מכירים שנקרא מורה, ויש תפקיד שכולנו מכירים שנקרא מנהלת או מפקח או מפקחת, אבל יש עוד תפקיד, שנקרא מדריכה מחוזית, והיא בעצם אחראית על איזשהו תחום והיא עוברת בחיי היום יום שלה, בלי קשר למלחמה, היא עוברת בין בתי ספר ומוודאה ומלמדת את המורות ואת המורים מה הם צריכים לעשות, זה יכול להיות בשפה, בחשבון, באנגלית, בגיאוגרפיה, נכון?
זוהר: נכון.
דפנה: אוקיי.
זוהר: המדריכות שלנו, קודם כל, המדריכות של המניפה הם מדריכות מחוזיות. זה פחות התפקיד שאמרת, הם מנהלות צוות של מדריכות, שבעצם הצוות שלהם הוא זה שהולך לבית ספר, והם מדריכות את המדריכות, הם נותנות להם דוגמה אישית והם מלמדות אותם…
דפנה: זאת אומרת לכל… כאילו הרמה הבאה?
זוהר: כן, כן.
דפנה: זאת אומרת, מישהי מדריכה מחוזית, היא אחראית על מדריכות שהולכות ליישובים עצמם.
זוהר: נכון.
פנינה: אבל גם היא בעצמה… אל המוסדות, מדריכה, פוגשת את המנהלים, את הרכזי המקצוע.
דפנה: כלומר, בדרך כלל זה נשים עם ניסיון חינוכי עשיר, נכון? זה נשים שהם כבר היו מדריכות בעצמם.
פנינה: ממש.
דפנה: ועכשיו הם כבר ב… ב'לבל' הבא, הם כבר בדרגה הבאה.
פנינה: נכון.
דפנה: והם מדריכות של… אוקיי, ואז מה קרה? התקשרתם… התקשרתם לאנשים, גיליתם שחלק עם רמת פניות יותר גבוהה, חלק עם רמת פניות יותר נמוכה ואמרתם להם, 'בואו לאיזה משימה לא ברורה', ומה קרה אז?
פנינה: אני, אני רוצה להגיד שהדגשתי קודם שזה יום חמישי בערב. ויום שישי של אותו שבוע, ועוד ארבעה עוקבים שלו, היו ככה כמעט כל יום שישי כזה, שאי אפשר היה להכניס את השבת בצורה רגילה, כי אנחנו בעצם נערכנו לשיבוץ של כל הכוחות ההדרכה משבוע לשבוע.
דפנה: כמה, כמה מדריכות מחוזיות נמצאות? כמה, כמה יש לך? על מה את מדברת איתי, בערך.
פנינה: אנחנו מדברים על בערך 100.
זוהר: זה לא רק מחוזיות, מי ש… בשלב השני גם גייסנו מדריכות בית ספריות, בשלב הראשון מדריכות מחוזיות, מדריכות מחוזיות, אהה 10, 15?
פנינה: אבל 100 ומשהו מדריכות.
זוהר: כן, מדריכות סך הכול.
פנינה: הצלחנו לגייס.
זוהר: נכון.
פנינה: לטובת העניין, כאשר ההנחייה גם מהמחוז הייתה, שלפחות יומיים הם יהיו במרכזי יחד, כדי גם לשמור על הסדר עם מה שקורה בתי הספר שבהם הם משובצות, זאת אומרת הם ירדו לאילת, בגלל שהם ממרחקים אז הם ירדו לשבוע שלהם.
דפנה: אוקיי, אז בעצם פניתן לאותם מדריכות מחוזיות ואחר כך מדריכות אההם מקומיות, איך אני אקרא לזה?
אורחות: בית ספריות.
דפנה: בית ספריות, וביקשתם מהם לעזוב הכל ולבוא ולהציל את המצב, שצריך לנסוע…
סיגל קליין: פנינה התקשרה ואמרה שצריך להשתבץ ולרדת לים המלח, ואמרתי, 'אוקיי, שבצי אותי בינתיים ליום יומיים ואני ארד'. ירדתי, אני חושבת בשבוע הראשון כבר ירדתי, וההתחלה הייתה בלאגן גדול מאוד. אני הגעתי למלון רויאל, שם שדרות, היה ברור שאני משתבצת לשדרות, והיה… לא היה ברור מה קורה, ממש, התנאי היה שלהישאר קבוע, הם לא ממש ידעו מה לעשות. ירדתי שוב, שובצתי וביקשו שאני אעלה למתחם א'-ב', ונשארתי כבר שם. ושמה פגשתי את אחת המורות שאני מכירה אותה מקודם, מאחת ההשתלמויות שלנו וזהו, ונשארתי. והודעתי לפנינה שאני משובצת לא ליומיים, אלא חמישה ימים בשבוע.
דפנה: וואה.
סיגל קליין: ומאותו רגע עד שלשום אני שם, הייתי שם. והתחלנו, התחלנו לזרום, זה ממש הייתה זרימה. היינו במתחם אחד א'-ב', היינו חמישים ילדים, היה מאוד מאוד קשה לעשות משהו, ניסינו לרכז, ניסינו ללמד, והתחלנו לבנות, לבנות משהו, לבנות… איך קוראים לזה מרכז למידה?! והתחלנו לבנות בית ספר ממש. אחרי שבועיים שאספנו אותם, ובעיקר ככה, ככה ניסינו להעביר את היום, קיבלנו מתחם אחר באותו בית מלון… וחילקנו ל-א'-ב', ומרגע זה התחלנו לבנות כיתה, כבר לא מרכז למידה, אלא התחלנו לבנות כיתה, אני הייתי אחראית על כיתה ב', והתחלנו לבנות את ה… בעצם להקים כיתה. צריך לקחת בחשבון שאנחנו מדברים על ילדים ש… מעשרה בתי ספר, מעשרה בתי ספר בשדרות.
דפנה: שהם לא מכירים אחד את השני.
סיגל קליין: שהם לא מכירים אחד את השני.
דפנה: הם לא גרים באותם שכונות.
סיגל קליין: הם לא גרים באותם שכונות. הם נמצאים ב…
דפנה: מצבים מורכבים.
סיגל קליין: בהרבה מאוד בתי מלון. בתוך שדרות…
דפנה: אה, בהרבה מאוד בתי מלון, אפילו לא באותו מלון.
סיגל קליין: ממש לא.
דפנה: וואה.
סיגל קליין: מכל המלונות בים המלח נמצאים המפונים של שדרות, וצריך להתחיל לאסוף. אההם וזה מה שהתחלנו לעשות. אז התחלנו להקים את הכיתה, התחלנו לרכז את הילדים, התחלנו, אני בכיתה ב', התחלנו בעשרה, שניים עשר, ולאט לאט שמעו שיש משהו, כי בהתחלה לא היה ברור מה שיש. אז התחלנו לאסוף אותם, לאט לאט, שמעו שיש, שמעו שלומדים, שמעו שיש משהו והתחלנו לרכז. אההם התחלנו לבנות פיזית, היה שטיח, התחלנו להוריד ציוד ולא היה מספיק לשני מרחבים אז קנו ציוד, וקנו… וביקשנו פרגודים, זה נשמע נורא… ככה נורא פשטני וכאילו… אבל…
דפנה: אבל זה מייצר את המרחב.
סיגל קליין: אבל זה מה שהיינו צריכים לייצר.
דפנה: מרחב שתחום.
סיגל קליין: בדיוק, היינו צריכים ליצור את המרחב, מכלום, מממש שטיח, שטיח.
דפנה: מדהים.
סיגל קליין: ולאט לאט אספנו, ולאט לאט יצרנו משהו. אני אומרת לאט לאט כי זה באמת לקח… לקח חודשיים, עד שיכולנו להגיד שיש לנו כיתה ואנחנו לומדים. הילדים היו בהרגשה של… של הם בבית מלון. הם הגיעו עם כפכפים, שיער פזור, בגדי חוף כאלה, והיינו צריכים להתחיל בית ספר, ממש בית ספר. אההם… ויצרנו. ובשבועיים שלושה אנחנו לימדנו כרגיל. הייתה לי הזכות להפעיל גם את… את עלמא, את התוכנית, את ההוראה מותאמת. ככה שזה היה איזשהי דוגמה אההם…
דפנה: שבעצם לקחת תכנים מחיי היום יום שלך וממש יישמת אותם, את המיומנויות האלה שאת בדרך כלל מקנה למדריכות, אמרת לעצמך, והנה יש לי הזדמנות ממש לעשות אותם טסטינג על הילדים עצמם.
סיגל קליין: נכון, לקחתי דרך עבודה. התכנים.
דפנה: דרך עבודה, מיומנויות.
סיגל קליין: נכון, התכנים משובצים בתוך. ולקחתי את דרך העבודה, וככה הפעלנו, הפעלתי, יחד כמובן עם צוות, כמובן! כל מרחב כזה זה מאוד מורכב, כי קשה להפעיל לבד. אההם…
דפנה: אז היו איתך עוד…
סיגל קליין: היו עוד המון שותפים, קודם כל מורה עמיתה שהייתה צמודה, וחיילות, מורות חיילות שעשו עבודה…
[דוברת לא מזוהה]: מצוינת.
דפנה: כשמקימים בעצם מרכז יחד כזה, מרכז למידה, אז כמו שאנחנו אומרים על מורים בדרך כלל, זאת אומרת המורה היא לא רק מקנה את החומר לילדים אלא היא מנהיגה את הכיתה, היא מנהלת את הקהילה של הכיתה, יודעת לגייס את הכוחות, את המורות חיילות, את השינשיניות, את השירות לאומי, סטאז'ריות, כאילו יודעת לנהל את כל המשאבים.
סיגל קליין: נכון.
דפנה: הנדרשים, אז זה גם מה שקרה כאן את אומרת.
סיגל קליין: בהחלט, שמי שניהלה את העניין, מעבר למתכללים של משרד החינוך, זו אחת המנהלות של שדרות ש… הביאו אותה והיא הקימה את המתחם, את הבית ספר, קראנו לו בית ספר. והיא הייתה המנהלת של הבית ספר.
דפנה: מדהים, תודה, עכשיו אנחנו נשמע קצת את הסיפור של מזי, אז מזי, איך זה קרה אצלך?
מזי: אז גם אני קיבלתי טלפון, צלצול, הצלצול הגואל יש לומר, מזוהר. אההם, באותה תקופה ככה, באמת היה קשה לצאת מההלם, מהחוסר תפקוד, ולשמחתי הטלפון הזה גרם מה שנקרא לזוז. הגעתי לירוחם יומיים בשבוע, אני מאוד מתחברת למה שסיגל אמרה, היה בהתחלה איזה שהוא…
דפנה: כאוס.
מזי: מטורף. הילדים היו מאוד מפוזרים, גם אצלנו הגיעו עם כפכפים, עם סנדלי שורש, בגדים קצרים.
דפנה: מה רע בסנדלי שורש? [צוחקות]
מזי: שיעורי חינוך גופני.
דפנה: אה, הבנתי.
מזי: אז תכף תשמעי את ההתקדמות של זה.
דפנה: אוקיי.
מזי: אז באמת בהתחלה הייתה איזה שהיא אווירה מאוד מאווררת, שחרור, אוורור רגשות, עשינו המון… מגוון פעילויות כאלה של הפגה, חוגים, סיורים, זה היה מאוד אווירה של קייטנה בהתחלה. מה שחשוב לציין בירוחם, זה ש… הגיעו אוסף של משפחות. אוסף של ילדים, אוסף של אנשים ממקומות מגוונים, להבדיל, אני מבינה מים המלח ואילת, הגיעו המון… נתיבות, אופקים, שדרות, שיבולים, סעד. וזה היה קושי מאוד גדול, לערבב את התלמידים, כי גם הגיעו ממגזרים שונים, דתי תורני, ממ"ד, ממלכתי. זה באמת היה איזשהו אתגר לא פשוט בהתחלה. לשמחתי, עם הזמן הילדים התגבשו ונהיו ככה חברים אחד של השני. אצלנו, לקראת סוף אוקטובר, הייתה ממש מסגרת של למידה. כבר הייתה מערכת שעות. חשוב לציין שבירוחם זה קורה במיינדסט והמרכז עצמו הוא כבר ככה מקום חדש ו… חדשני, ויש בו כיתות מוסדרות.
דפנה: יש בו כיתות מוסדרות.
מזי: בירוחם זה קורה במיינדסט, מקום מאוד חדש ומשופץ, יש שם כיתות מוסדרות, ככה שמבחינת מרחבי למידה היה מאוד קל לסדר את הילדים לפי שכבות. בהתחלה זה באמת היה לפי א'-ב' יחד, ג'-ד' יחד, משבוע לשבוע התקדמו ועשו שם שינויים מדהימים גם מבחינת התלמידים וגם מבחינת הצוותים. זה כבר נהיה פר שכבה, פר כיתה, ואפילו בחינוך הגופני, הילדים כבר מופרדים בנים בנות. כמובן בהתאם לכוח האדם. זהו, באמת, האוסף הזה של כל המשפחות, אני חייבת לומר שזה איזשהו פסיפס של תלמידים מקהילות שונות, מיישובים מאוד מגוונים.
דפנה: אז איך הצלחת? איך הצלחת להתמודד עם ההטרוגניות ה…
מזי: אז בהתחלה.
דפנה: המרהיבה הזאת?
מזי: יופי. אז בהתחלה הייתה באמת אווירה כזו של קייטנה, הילדים הבינו שהם באים, משחקים, הולכים. ולאט לאט לצד גבולות, והמון סדירויות שככה הנחלתי, הילדים היו מספרים לי ממש, יום אחרי, 'קפצנו וקנינו נעלי ספורט, וההורים שלי הלכו וקנו לי מכנסיים נוחים'. הייתה התקדמות בדבר הזה, הם פשוט חיכו לשיעורים, נהנו מאוד מהביחד, והתגבשו.
דפנה: אבל יש שם איזה אולם? יש שם איזה מקום?
מזי: לא, לא.
דפנה: יש לך ציוד? מזרונים, אני מכירה את המיינדסט, יש מחשבים כאילו [צוחקת קלות], איך…
מזי: נכון, נכון.
דפנה: איך עושים חינוך גופני במקום כזה?
מזי: אז זהו, אז אנחנו בעיקר בחוץ, בשטח, גם בימים הקרים, ולשמחתי בשמש האחרונה שנמצאת. קיבלנו ציוד ממשרד החינוך, שזה באמת, ייאמר לזכותם, המון ציוד. עוד דבר, גם בכלל, שהילדים קיבלו משבוע לשבוע ילקוטים וקלמרים ו… אפילו בקבוק אישי, בקבוק שתייה אישי לכל תלמיד. כמובן חוברות, ספרים, מה שבאמת גרם ככה לסדר הכללי ולמסגרת למידה המובנית. וזהו, והם פשוט באו והתאמנו, וחיכו לשיעורים, ולאט לאט גם המשחקים פחתו, זאת אומרת, כבר אנחנו עובדים בתוכנית מאוד מוסדרת של מבדקים ומבחנים, ואתלטיקה קלה, וקפיצות וריצות, ואפילו ציונים הם יקבלו, והם נורא על זה, 'וואי, איזה כיף, ממש כמו בבית הספר שלנו, אנחנו עושים בדיוק מה שעשתה המורה לחינוך גופני שלנו', וזה באמת מחמם את הלב. וזהו, וכיף לראות אותם, מאוד מגובשים יחד.
דפנה: זה סיפור פשוט מרתק, מה שאתם מספרות. אנחנו רגע נשמע את הסיפור של סיגל, אבל אחרי זה, אתם תהיו חייבות לספר לנו לאן זה הולך, מה קורה עם כל היופי הזה עכשיו. אבל אנחנו נשהה את הציפייה, נשמע רגע מה קרה לסיגל.
סיגל ניר: אז קודם כל, תודה שהזמנתם. ואני כמנחה מחוזית של כיתות שח"ר [שירותי חינוך ורווחה], של כיתות לילדים בסיכון. הסתכלתי כל הזמן ככה על הדברים וראיתי שבעצם לא מדברים כל כך על ילדי חטיבה עליונה. שמתי לב שבאמת יש מרכזי לימוד כאלה ואחרים, ומגיעים אליהם, באמת, ילדים הקטנים מגיעים, הרבה הורים שיושבים קרוב כדי להשגיח עליהם. זה גם היה מאוד מאוד בולט העניין הזה, וחיות מחמד שהגיעו עם הילדים למרכזים. אבל חטיבה עליונה אין. הילדים שלנו הם ילדים בסיכון, אבל הסיכון הלך והתרחב, כי יש עכשיו הגדרה של סיכון מצבי. זאת אומרת, לאור המלחמה נוספו עוד ועוד ילדים למעגל הזה הסיכוני, והיה צריך לראות איך מחזירים את הילדים למסגרת. האג'נדה של אגף א' לילדים ונוער בסיכון, קודם כל, לגעת בראשי הילדים. אנחנו מאוד מאמינים להיות קרוב, מאמינים בקרבה לילדים, בגיוס הילדים. אנחנו גם מאמינים בקרבה למורים, למחנכים, שהם הקפטנים שלנו. אין דמות יותר חשובה מהמחנך עבור הילד. והיה צריך גם למצוא את המורים, את המחנכים בתוך כל הדבר הזה. אני חייבת לומר שילדי שדרות, משפחות משדרות, פוזרו בכל רחבי הארץ, וזה היקשה מאוד על העניין, כי אם נשווה לקיבוצים, הם מראש חשבו על זה, והתכנסו במקום אחד, ובאמת ארגנו את עצמם די מהר. חבר'ה של שדרות, יש לנו מרכזים בכל מיני מקומות בארץ. ו…
דפנה: טוב, זה גם לא אותו קנה מידה של כמות אנשים.
סיגל ניר: לא אותו קנה מידה.
דפנה: זה ממש.
סיגל ניר: זה בהחלט שלא אותו קנה מידה, זה נכון, זה מורכב. זה יצר מורכבות גדולה יותר בכינוס האנשים ובהגעה לכולם. אנחנו יודעים לעשות מה שאנחנו יודעים לעשות. אנחנו יודעים לגייס. אנחנו יודעים לגייס הורים, אנחנו יודעים לגייס ילדים, ולכן לי מאוד מאוד בער להגיע לאילת, ברגע שיצאתי מהקונכייה של הצער על מה שקרה, והדאגות לילדים הפרטיים שלי, ברגע שפנו אליי, באיזשהו מקום… שמחתי. זה הכניס גם אותי לתוך מסגרת של עשייה, ומאותו רגע הרגשתי שאני במין תהליך שיקומי לעצמי, שהתחיל עם דמעות גדולות, ופנינה זוכרת את זה טוב, ולעשייה, לתחושה טובה של עשייה. לקחתי איתי, ביחד, עוד מנחות מחוזיות של האגף, שהן עוסקות במועדוניות ובקידום נוער, כי אנחנו, זאת האג'נדה של האגף, ואנחנו עובדים בה. אנחנו מאמינים בפדגוגיה טיפולית, אנחנו הבנו, שלהכניס את הילדים למסגרת של למידה, זה דבר שיגביר את תחושת השייכות, יבטל את הנתק, פחות בעיות בשעות הערב של חבר'ה שמרגישים עכשיו שהם בחופש אינסופי. הבאתי את כל הנשים היקרות והנחושות, עברנו בין בתי מלון עם רשימות, מי נמצא בכל מלון, ישבנו בהתחלה בלובי, אחר כך דפקנו בדלתות, וישבנו…
דפנה: דלתות של חדרים של משפחות?
סיגל ניר: דלתות של חדרים.
דפנה: וואה.
סיגל ניר: להכיר, לראות, למה הילד לא מגיע. לפעמים הורים ראו אותנו, 'אוי, את יכולה לדבר עם הבן שלי'.
דפנה: וואה.
סיגל ניר: 'את יכולה לדבר עם הבת שלי', הנשים שהחזיקו מרכזים לגיל הרך אמרו, 'אבל הילד שלי ישן בחדר ואני לא מצליחה לגרום לו ללכת לשום מקום', אמרנו, 'בשביל זה אנחנו פה'. פשוט הלכנו עם רשימות ממקום למקום, פגשנו ילדים, חייכנו הרבה, באו לשאול אותנו ילדים שהם לא מהכיתות שלנו, 'מה אנחנו עושים, אם אפשר גם להקשיב', ואז באו וסיפרו על עוד ילדים שהם… קשה להם לצאת מהחדר, והם שיתפו, ואימהות שזקוקות לעזרה, והפנינו למינהלת, והייתה תחושה שאנחנו באמת חלק מהמאמץ לעזור לכל האנשים, ולעצמנו. העבודה לא תמה, כי חטיבה עליונה זה אגוז מאוד מאוד מאוד קשה, ולכן אנחנו אמורים להגיע לאילת שוב, ולחדש את המאמצים האלה ולחזק.
דפנה: אז בעצם אחרי שאספתם את הילדים, מה קרה? יצרתם מרכז למידה כמו שסיפרו לנו החברות?
סיגל ניר: אז, שדרות כעירייה, הם בנו, הם הצליחו למצוא מרכזים לשעות הצהריים, בתוך אילת, מרכזים של בתי הספר הקיימים, שהם גם בהנחייתנו, אז יכולנו גם לעזור בעניין הזה, גם בקידום נוער, גם בבתי ספר תיכוניים.
דפנה: זאת אומרת שבבוקר למדו הילדים האורגנים של העיר אילת, ואז אחרי צהריים.
סיגל ניר: בצהריים באו הילדים.
דפנה: הגיעו הילדים המפונים.
סיגל ניר: ואנחנו איתם. זאת אומרת, אם בבוקר אנחנו במלונות או בלילה אנחנו במלונות או באוהל של הנוער שהוקם באילת, אז בצהריים אנחנו במרכזים, ובודקים ילד ילד, ו'איזה יופי, והגעת', למי שהגיע. לא כולם הגיעו, התמונה היא לא ורוד ותכלת.
מגיבה: מורכבת, מורכבת.
סיגל ניר: מאוד מורכבת, גם הורים שחוששים, וגם ילדים עם משפחות מורכבות, שהילדה החליטה ללכת לחיות עם האבא, האבא חזר למפעל בשדרות. וחשוב לומר שבאותו זמן, אנחנו גם כל פעם עולים מול המחנכים, מי שנמצא באילת, ומי שלא בזום, עם המון חיוך, עם המון הכלה, ומצד שני, עם המון הכוונה של מי יוצר קשר עם איזה ילד, שבעצם גם המדריכות שלנו, של היום יום, של שדרות, גייסנו אותם לצורך העניין, שהפכו להיות ממש מחנכות, מרימות טלפונים לילדים, במקומות אחרים, מחזקות את המחנכות, ואז המחנכות אמרו, אנחנו לא מרגישות לבד, כי גם לנו קשה, ואסור לשכוח את הסוגייה, שגם המורים הם בני אדם, שפונו מהבתים שלהם, שאיבדו אנשים קרובים, וצריך לדאוג להם.
דפנה: אחד האתגרים הגדולים ביותר, של המלחמה הזאת בתחום החינוך, זה בדיוק מה שאת אומרת, את הסוגיה הזאת, שנקראת, כשהמטפלים הם הנפגעים.
סיגל ניר: בדיוק.
דפנה: זאת אומרת, שהמורות עצמם, והמורים והמנהלים, שלא נדבר על המפקחים, שאמורים לתת את ה… את השירות החינוכי, נקרא לזה ככה, הם הנפגעים עצמם, ואז זה מאוד מאוד, הרבה יותר מסובך מכרגיל.
פנינה: ובדיוק בנקודה הזאת, אני רוצה להזכיר עוד נקודה חשובה בתהליך, שבעצם ראינו, שאם כל המדריכות, ועם כל הרצון הטוב, וההתגייסות המלאה, עדיין חסרים אנשים. ואז המטה יצר קמפיין, ואנחנו יצאנו במבצע מה שנקרא [צחוק קל], לאיתור וגיוס אנשים נוספים, והגיע כל, באמת, מיטב האנשים, שאתה רק יכול לבקש, שיגיעו לחינוך. הקמפיין נקרא "שער להוראה", ואני עד עכשיו, מאמינה ממש, שהקמפיין הזה עשה משהו מאוד חשוב, גם לטובת החינוך וגם לטובת האנשים.
דפנה: אבל רגע, פנינה, את יודעת, הרי הבעיה של מחסור במורים, היא הייתה בעיה עוד לפני המלחמה.
פנינה: נכון.
דפנה: אז אז עכשיו, כשהזכירה פה סיגל, שחלק מהמטפלים היו מפונים, וחלק מהמורים אולי לא נמצאים, ומורות במצב של ה… גבר בצו שמונה, אז את אומרת לי, אז עכשיו הגיעו אנשים חדשים? איך זה קרה?
פנינה: ומדהימים. הגיעו סטודנטים, בשנה השלישית והרביעית שלהם, הגיעו אנשים מכל קצוות הארץ, בעלי מומחיות, בכל תחום שהוא, אמרו, 'אנחנו באים! תשבצו אותנו, תגידו לנו איפה', והמדינה שלנו, באמת עשתה הכל, כדי שהם יוכלו לממש את התפקיד הזה שהם ראו לעצמם. רק עוד נקודה ככה נחמדה, שבשבועיים הראשונים, מצאתי את עצמי מקימה כיתה רב גילית בבניין שלנו, כחברת ועד הבית, לטובת כל הילדים שלא היה להם בית ספר. ו… ובעצם הבנתי, שאנחנו עכשיו הולכים להקים בית ספר שהוא לא בית ספר, אבל הוא בית ספר [צחוק קל], זה ככה…
דפנה: הגדרה נפלאה. אז עכשיו אני רוצה בעצם, לשאול אתכם, לאור כל ההתרחשויות המסעירות האלה שעברתם, של כאוס ויצירה, ובנייה מחדש, ו… ועבודה עם אנשים, כל כך הטרוגניים, ורב גילאיות, וכיתה הטרוגנית, והורים וחיות אחרות שבאות [צחוק קל] לתוך המרחבים עצמם. שתפו אותי רגע באיזושהי תובנה שיש לכם על הלמידה, על תהליך למידה, על תהליך הוראה. איזושהי תובנה שאתם מרגישות שבעקבות הדבר הזה, כמו שאת אומרת פנינה, הקמנו בית ספר שהוא לא בית ספר, אבל הוא בית ספר. כי קרה שם דיאלוג משמעותי עם ילדים, למרות שזה לא הקלאסיקה שאנחנו רגילים, שרק ילדים בין [גיל] 6 ל-7 לומדים בכיתה א'.
פנינה: אז ממש סיפור קצר. בכיתה הרב גילית, שבה מצאתי את עצמי יושבת עם קבוצת ילדים ממש מגוונת, מגיל אפס כמעט, ועד כיתה ג'. אההם החלטנו שאנחנו עושים שעת סיפור, לפי המתודה שיש לנו בעלמא, אנחנו קוראים לזה "הסיפור כחלון אל הנפש", והפעלתי את זה פעם אחת, כי מיום למחרת ההורים רצו לעשות את זה, והכי מרגש, שהייתה ילדה בכיתה ג', שהיא עדיין ככה בתוך הקריאה ולומדת את הניואנסים שבקריאה ובהקראה, והיא ביקשה, היא ביקשה לעשות את שעת הסיפור, ואז הבנתי מה זה למידה.
דפנה: זאת אומרת שלמידה, היא יכולה להיות מכל אחד.
פנינה: ממש.
דפנה: הו, נו, תובנה נפלאה.
זוהר: אני חושבת שהתובנה הכי חזקה שהייתה לי, זה הנושא של גמישות. פשוט גמישות. מדריכות שביום אחד, פתאום נהיו מורות, כיתות רב גילאיות, אני באה מהתיכון, מגישה לבגרויות, פתאום צריכה להתמודד עם אתגרים של גן, של גיל הרך של… ואני לומדת! ואני לומדת, ואני עושה, ואני מגלה את זה בעצמי. וככה כל אחת מהמדריכות אצלנו. הן באו בהתחלה ואומרות, 'רגע, אני על יסודי, מה אני אעשה?', או, 'אני באה מתחום בכלל… שעכשיו מתרכזים במקצועות ליבה, אז איך אני אעשה את זה?'. וכולם סייעו אחת השנייה, ומדריכות פתאום ניהלו מרכזים. אין להן ניסיון בניהול, הן לא באות מניהול. כל אחד מצא בעצמו משהו שלא היה, שפשוט לא היה שם, וזה הדבר, המתנה הכי מופלאה שקיבלנו.
סיגל ניר: קודם כל, אני קיבלתי חיזוק לעניין שלמידה היא ריפוי. עשייה היא ריפוי. גם אם ילדים אמרו למחנכים שלהם, 'מה אתם רוצים שנלמד?, אנחנו נסערים, קשה לנו'. אבל ברגע שהם נכנסו למרכזים, הם… המצב שלהם השתפר, והלמידה זה הקטע של הפדגוגיה הטיפולית, זה הטיפול. לא מחכים לפניות, הפניות מגיעה כתוצאה מלהיות בחברה, מלעשות דברים, מלקדם את עצמך, מלהרגיש שאתה חלק מקבוצה, ואני חושבת שזה פשוט חיזק את התפיסה הזאת אצלי.
סיגל קליין: אצלי התחזק העניין של תחושת השייכות. והחשוב, אני חוזרת קצת לכיתה, כי שם אני הייתי, ומשם אני מגיעה, שחשוב כל הזמן לזכור במה צריך להתחיל. במה צריך להתחיל את השנה, ובמה צריך להתחיל ביצירה של קהילה. וקודם כל, תחושת השייכות. ובזה גם מה שהתחלנו, התחלנו כקהילה גדולה, כקבוצה גדולה, כבית ספר גדול, בליצור את תחושת השייכות, וגם בתוך הכיתה, בתוך המרכזים שלנו, בתוך הבית ספר שיצרנו. ליצור את הכיתה, ואז תהיה פניות ללמידה.
דפנה: זאת אומרת, את אומרת, התנאי הראשוני, זאת אומרת שאם יש תחושת שייכות, אם התלמידה מרגישה שכאן מקבלים אותה, ואוהבים אותה וזה וזה, רק אז, היא תצליח להיות פנויה ללמידה, לזה את מתכוונת?
סיגל קליין: נכון, ושאני חלק מקבוצה. לא רק שאני מקבלים אותי ואני פנויה, אלא אני שייכת, מכירים אותי, רואים אותי.
סיגל ניר: אני רוצה להגיד משהו, מסיגל לסיגל, שמנהל האגף הגיע לבקר אותנו באילת. הממונים הגיעו לבקר אותנו באילת, זאת אומרת, גם בראשים שלנו נגעו. מנהל המחוז בא לבקר אותנו. זאת אומרת, לגעת בראשי האנשים ולהרגיש את השייכות גם של הצוות, גם שלנו כמדריכות מחוזיות שנמצאות רחוק מהבית, ורואים אותנו, מה שאמרה סיגל, גם אותנו רואים. גם עלינו חושבים. זה נתן לנו המון כוח להמשיך ולעשות למען הילדים.
מזי: אני אומר שבאמת בהתחלה היה לא פשוט להיפתח עם הילדים, וגם הם הפוך אליי. בגלל שבעצם הם לא הכירו אחד את השני, והגיעו ממקומות שונים, כל ילד וכל ילדה. ובהתחלה היו לנו המון שיחות, מעגלי שיח. והם לא נפתחו. הם לא אמרו מילה וחצי דבר. ולכן אני הרגשתי שאיפשהו אני צריכה לספר מהמקום האישי שלי. ואז פשוט סיפרתי שגם אצלי האחיינים היו באותה מסיבה. וקצת ככה גוללתי וסיפרתי את הסיפור, ולאט לאט באמת הם נפתחו, והתחילו לחזק אחד את השני. כל אחד סיפר באמת מה עבר עליו באותה שבת וגם בימים אחרי, ובכלל איך הם הגיעו לירוחם. כי באמת, פשוט כל אחד מיישוב, קיבוץ, מושב ועיר. ואני חושבת שהחיבוקים שם, אחד של השני, ביניהם הילדים, בעיקר עם החבר'ה הצעירים יותר, אני לוקחת את המשפט "הנתינה היא נותנת נשימה". זה משהו שבאמת עזר גם לי, וגם לילדים, אני חושבת שגם לצוותים, היו איתנו "בנות באר", בנות שירות, בעיקר בירוחם. וזה מאוד עזר, זהו מאוד עזר החיבוק, הנתינה הזו.
דפנה: תודה רבה רבה, ואני רוצה, ככה, מקודם, פנינה, התייחסת לעניין הזה של מה הדבר הבא, אמרת שיש איזשהו סוג של אבולוציה, של התפתחות, מלרכז את כולם באיזה אולם במלון, ועד למצוא להם איזשהו מבנה יותר סדור, יותר לקחת מחדש את הבעלות, שמשרד החינוך בעצם שחרר את כל האנשים שהתנדבו לעשות פעולות הפגתיות, לאט לאט לקחת חזרה את המנדט, הוביל ממש אנשים שהם יותר מוכשרים בתחום, ו… עכשיו בונים את העורפים. אבל תסבירי לנו, אותם מרכזים ב… הזכרת פה את אילת, ים המלח, ירוחם, אני בטוחה שיש בעוד מקומות, מה, מה יקרה עכשיו עם הדבר הזה? מה, לאן זה הולך?
פנינה: אז זה הולך ככה, בעצם ה… מושג של הגמישות, היא גם מנושא של קשיבות, ולאור הקשב, שאנחנו נמצאים בתוכו לא מעט ימים, כדי באמת לתת מענה הכי תואם לסיטואציה שבה אנשים מתמודדים, אההם הקהילות מחליטות מה טוב להם ומה הן רוצות, ובהתאם לזה, המשרד והמדינה כולה, מנסה למצוא את הפתרונות. אז אם קודם במלונות, אחר כך בתוך היישובים, אם זה באילת, אז חלק מהתלמידים גם הלכו לבתי הספר הקיימים, כי באילת היה יום לימודים, בים המלח היה יום לימודים, בערד התקיימה המערכת, התקיימה המערכת כרגיל. אז בחלק מהמקומות גם ממש למדו בתוך המוסדות. עכשיו אנחנו בעצם נמצאים בשלב ביניים שבו יש לנו גם בתי ספר שהוקמו בנוסף, לצד בתי הספר הקיימים. למשל בים המלח יש לנו "סולריום", ובעין גדי, ויש בכמה מקומות בתי ספר שהוקמו לצורך תלמידים המפונים. ו… עכשיו אנחנו הולכים לשלב שבו מוקמים בתי ספר עורפיים. לא הזכרנו את התלמידים המפונים בתל אביב, בירושלים, בנתניה, בעוד מספר מקומות, הם לא רק במחוז דרום, הם גם יצאו מחוץ, וגם שם איזה סיפור, בנפרד אולי, שצריך להקדיש לו זמן.
דפנה: פודקאסט אחר, פרק נוסף, כן [צחוק קל].
פנינה: אבל לאט לאט הקהילות רוצות לחזור. מי שלא יכול לחזור למקום המגורים שלו, בגלל הסיטואציה, בוחר את הערים האחרות, ואז משתלב במערכת החינוך, בעיר עצמה או לצידה, ובמקומות מסוימים מקימים בתי ספר עורפיים, ברוחמה, בבאר גלים, בצוחר.
דפנה: אז בעצם בבתי ספר עורפיים, הצוותים המקוריים שבים?
פנינה: כן.
דפנה: או הצוותים האקלקטיים שנוצרו אד הוק?
פנינה: יש גם וגם. קודם, באמת משתדלים שהצוותים האורגניים ישובצו, והם אלה שילמדו וכן הלאה, אבל בהתאם לצרכים, ולגודל בית הספר והכוח אדם שנדרש, גם יתווספו כוחות נוספים. חלק מהאנשים בקמפיין, חלק מהאנשים בקמפיין, רוצים להמשיך ולהיות מורים.
דפנה: זאת אומרת הם לא התגייסו רק לחודשיים-שלושה, הם כבר מבינים שזאת דרך חיים.
פנינה: הם התגייסו מלכתחילה לחודשיים, זה היה החוזה איתם, ועכשיו הם רוצים להמשיך.
דפנה: את יודעת פנינה, מה שאני שומעת בדברים שלך, שזה מאוד מרגש אותי, זה שאם פעם, מה שנקרא לפני המלחמה, היה המון עניין של תקן, ואחידות, ודמיון, ורצון שכולם יעשו את אותו הדבר וילכו באותה דרך ויקלו למערכת לנהל אותם, אז היום את אומרת לי, אחד הדברים שקרו, אך בצורה הכי בולטת, זה הקשיבות.
פנינה: ממש.
דפנה: זה הגמישות, זה היכולת להתאים, שהמערכת מתאימה את עצמה לצרכים של היישובים עצמם והקהילות עצמם, והדיפרנציאליות בכאב, בין יישובים מסוג אחד, יישובים מסוג אחר, האם מתי הם חוזרים, איך הם חוזרים, זה דבר…
פנינה: ממש, ממש, ואני הייתי פשוט בקשר ספציפי עם כמה, אבל ההכנה שלהם, ברגע שהרמת דגל, של משהו שאתה צריך, היה מישהו שהקשיב, ופעל לטובת.
דפנה: טוב יקרות, אכן היה ממש ממש מעניין להאזין לכם, ואני מקווה שאתם יודעים, אנחנו רואים שההיסטוריה נכתבת עכשיו, או במקרה שלנו, ההיסטוריה מוקלטת עכשיו. מי יודע איזה עוד תובנות ואיזה עוד פרקים, אנחנו נוכל ככה ללמוד מההתנהלות הזאת של החודשים האחרונים. אנחנו נוהגים לסיים את הפרקים שלנו, אהם, בהקדשה, בהקדשה אישית, אז אני אשמח אם כל אחת ככה תגיד ככה ממש באיזה שורה או שתיים למי היא הייתה רוצה להקדיש את הפרק הזה.
סיגל ניר: אני אלך על הכיוון הספציפי והרגשי שלי, ואני אקדיש אותו לשני הילדים שלי, לסהר ולבר, שמהשביעי לעשירי התנדבו למילואים, שניהם, ופשוט נותנים את הכל, מתוך תחושת שליחות עמוקה, מנסים לדאוג שאימא שלהם תהיה מטופלת ועסוקה, אבל לא מוותרים על ההתנדבות למען המדינה.
זוהר: לי חשוב להקדיש את הפרק הזה למדריכים ולמדריכות במחוז, שהם באמת, באמת היו קשובים למשימה, ובאו ונתנו, ויש המון המון המון המון מדריכים, שעשו, באמת מעל ומעבר בעת הזו, באמת, תודה.
סיגל קליין: אני רוצה להקדיש למשפחה, בעיקר לבעלי. אני אומרת שאני עכשיו חודשיים הייתי במילואים. יצאתי ביום ראשון, חזרתי ביום חמישי, וזה לא פשוט בכלל, והוא איפשר לי, הוא איפשר לי להתפנות, ולעשות את שלי.
מזי: אז אני רוצה להקדיש את הפרק הזה לאימהות שנותרו בבתי המלון, לבדם. אימהות לביאות, אמיצות, גיבורות. הילדים כבר ככה יוצאים, במחצית היום עסוקים, הגברים חזרו לעבודה, והם עם עצמם בחדר. סיפרה לי איזו אימא שהיא פשוט מכבסת את המגבות בתוך החדר כדי לחוש איזושהי תחושה של בית. אז אני חושבת שהאימהות האלה נמצאות לבד רוב היום, עד שהילדים ככה חוזרים, ועם כל הכאב, גם במקביל לשמור קצת על אופטימיות להמשך היום ולהחזיק את המשפחה. אני חושבת שהן הגיבורות של הסיפור הזה.
פנינה: אני רוצה להקדיש לכל האנשים שעושים בשקט ומאחורי הקלעים, ובמיוחד לטליה חדד, שאחיה נהרג, ומחר הם קמים מהשבעה. שמו מאור לביא, וכמה סמלי שהוא מצא את החנוכיה בעזה, ובחנוכה הם הדליקו את החנוכיה, ושתמיד יידלק לנו האור.
דפנה: תודה רבה רבה לכם יקרות. אני ממש מעריכה שהצלחתם להגיע לכאן ולספר לנו את זה. נשתמע בפרקים הבאים.
[מוזיקה]
דפנה: ההסכת הזה מוקדש באהבה וגעגוע לשלוש נשים יוצאות דופן, נשות חינוך פורצות דרך, אקטיביסטיות, אופטימיות ומעוררות השראה, שזכיתי להכיר, תמר קדם, ליבנת קוץ ויסמין זוהר, שנרצחו בשביעי לאוקטובר עם משפחתן. אנא, המשיכו לשמור עלינו מלמעלה.
תודה לחגי גלילי העורך ולמכללת קיי על ההפקה.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
תגובות