מצייניים 210 שנים להולדת "אבי האקזיסטנציאליזם", סרן קירקגור: על ביקורתו של קירקגור על מחשבת זמנו וחיפוש אחר ידיעה הנוגעת בחיים, על המעגלים הקירקגוריאניים ועמידתו של אברהם אבינו מול האבסורד האנושי, על החזרה בחיים (שמקדימה את החזרה הנצחית) והסכנה של מות האהבה, על קירקגור כמשורר והבוז שרחש לעיתונות
אורחים: פרידריך ניטשה, פרידריך הגל, יוסף שכטר, לאה גולדברג, רונה קינן, רגינה אולסן, דייר סטרייטס, בוב דילן, מאיר אריאל, פטריק סבג, נילס גאדה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/05/2023.
קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע - The Real Dogcat" by Uri Sharlin"]
שלום לכם, אתם על "כאן תרבות", לי קוראים נדב הלפרין, ולתוכנית שאתם מאזינים לה ממש עכשיו קוראים "אש זרה". ואת האש היומית שלנו, העשויה מילים וניגונים, אנחנו נבעיר כהרגלנו הטוב מתוך הזמן אשר בו אנחנו נמצאים, והזמן הזה הוא היום השלישי של חודש מאי לשנת 2023, והמעבר מיום י"ב ליום י"ג של חודש אייר, לשנת תשפ"ג.
הנה כי כן, אנחנו נציין היום, למעשה נקדים את התאריך המדויק ביומיים, כאשר זה תאריך עגול ויפה, אמנם אני יש בי התרחקות מן התאריכים העגולים, אבל כשהם עגולים למען, לציון דמויות שקרובות מאוד לליבי, ואני חושב שצריכות להיות קרובות לליבו של כל אדם מבקש רוח ומבקש דעת, הרי שטוב להתנאות בתאריך העגול, 210 שנים להולדתו, ב-1813, ביום החמישי של חודש מאי, של סרן קירקגור.
סרן קירקגור. איך נכנה? קודם כל אני אומַר משורר, הוא קרא לעצמו משורר, אבל ודאי הוא גם פילוסוף, ויש שיאמרו שיש בו גם צד של חוקר, הגם שהוא היה נרתע מן הצד הזה מניה וביה. סרן קירקגור הוא הוגה גדול, הוא יודע לומר הגיגים יפהפיים על העולם ועל האדם, ובאופן רחב יותר, אני חושב, הוא בן אנוש שביקש לחיות חיים שיש בהם מה? שיש בהם איזושהי מהות, והדבר הזה, כבר בזמנו, במאה ה-19, לא היה נדמה פשוט כלל וכלל, והוא חש שהוא מדבר מתוך משבר עמוק של בני דורו. לא פעם אני מזכיר כאן את פרידריך ניטשה ומה שכתב על מות האלוהים. כמובן, מפרט רק כאשר דיברתי לא מזמן על סופרמן, דהיינו, העל-אדם ההוליוודי. אז הזכרתי את ניטשה ואת מות האלוהים שלו, שאיננו מות האלוהים במובן של הריגת אלוהים, אלא הכרה בכך שאנחנו חיים בעולם, שבניגוד לעבר, האלוהות ובכלל, בוודאי הסמכות של הדת הישנה, אינה כתמול שלשום, היא כבר לא יכולה לשמש איזשהו בסיס פשוט, משותף לכולם, מובהק, בלי עכבות, בלי מחשבות שלאחר מכן, ועם הבעיה הזאת צריך להתמודד.
אז סרן קירקגור הוא מי שמזהה כניטשה משבר, שהוא מנסח אותו במילים אחרות. הוא לא קורא לו מות האלוהים. סרן קירקגור מבשר את ניטשה, והוא מבשר רבים אחרים, מפני שניתן לקרוא לו, תמיד כשמחפשים איזה שם אחד, לומר עליו שהוא אבי ה-, מתחיל ה-, מייסד ה-, זה בעייתי במידת מה. אבל סרן קירקגור יותר מכולם ראוי לתואר אבי האקזיסטנציאליזם. כלומר, האדם כיחידה קיומית, כאקזיסטנציה, והיחס והעיקר והדגש על קיומו של האדם, כלומר על חוויית הקיום האישית של היחיד. סרן קירקגור מנסח תורה שמבקשת לגעת בשאלות היסוד של חוויית הקיום האנושית מפני שהוא מרגיש שהתורות האחרות, שהכיוונים האחרים, שמשבי הרוח שמובילים את האנושות לכל מיני כיוונים, אולי צריך להשתמש במילה הגרמנית, Zeitgeist, רוח הזמן, הללו לא יצליחו. הם מובילים אותנו לחידלון. וצריך להציע תשובה אחרת לסערות הנפש של האדם, שהיו בראש ובראשונה סערות נפשו שלו.
סרן קירקגור, השם המשונה הזה, אני תמיד מזכיר, הוא דני. מדניה, כפי שכתבו בחלק מן הספרים העתיקים. אני מחזיק פה למשל את העותק שלי, הישן, של כתבי קירקגור, שראו אור בעברית בשנת 1954, בעריכת דוקטור יוסף שכטר, בראש ובראשונה, ואיתו אילן כרוך. דוקטור יוסף שכטר הוא דמות מוכרת מאוד, היה רב ואינטלקטואל, והוא היה מאוהב בדמותו של קירקגור. אולי כי קירקגור, בניגוד לניטשה, שדיבר על בעצם קריסת מוסדות הדת ולא ביקש להציבם מחדש, קירקגור היה מי שבכל זאת מצא את הטעם במה שהוא מכנה "הדתי". לא בדתיוּת, לא בחיים הדתיים הממוסדים, החברתיים, אבל בהלוך רוח, בהלוך נפש, אולי יותר נכון לומר, שהוא מכנהו הדתי. אז אני מחזיק כאן את דפיו המתפוררים של קירקגור בעברית, מ-1954, שם נאמר שהוא מדניה. היינו דנמרק. אבל אולי בגלל זאת, סרן קירקגור, שחשיבותו ההיסטורית היא כל כך עצומה, זכור פחות משראוי שייזכר. אולי זו אחת הסיבות, שהוא מדנמרק, הוא מארצות הצפון, הוא לא ממערב אירופה, הוא לא מארצות הברית של אמריקה, מהבירות הקלאסיות, הוא ניסה תקופה מסוימת לחיות בברלין, זה לא צלח, הוא שב הביתה, הוא שב לקופנהגן. והוא היה בנו של איש דת לותרני, אדוק, בעל אמונה מובהקת מאוד, שרצה שגם הוא ילמד לימודי תיאולוגיה ואולי יהא כומר. מעניין, גם ניטשה וגם הוא בשלב מסוים למדו לימודים דתיים, והיה בהם יסוד גדול של משיכה, ושל ביקורת, כלפי העולם הדתי. אני כל הזמן משווה בין השניים, כי שניהם ההוגים החשובים ביותר של האקזיסטנציאליזם במאה ה-19. קודם קירקגור, אחר כך ניטשה. עוד נרחיב בצימוד בין שתי הדמויות האלה.
אבל אני רוצה לא לערוך כאן סקירה ביוגרפית, של חיי קירקגור הקצרים. הוא חי מ-1813, היום שאנחנו מציינים, יום הגעתו לעולם, עד 1855, זאת אומרת ארבעים ושלוש שנים בלבד, וממילא הוא יצר בעולם כשני עשורים. שם נמצאת יצירתו, אפילו פחות למעשה. אבל כבר מראשית שנות העשרים של חייו, פחות או יותר מגיל עשרים ושתיים, החלו להתגבש בו המחשבות. אז אפשר לומר, שמשך עשרים שנה הוא הלך והתפתח להיות סרן קירקגור. יש מאורע אוטוביוגרפי מפורסם שאנחנו נדבר עליו, והוא פרשת אירוסיו וביטולם. העגומה, העגומה מבחינתו, זה היה הדבר שעגם, [מגחך] אם אפשר לומר את המילה הזאת, שהעיב, שלא נתן לו מנוח מבחינה נפשית כל חייו. מדוע לא נישא לאהובתו? מדוע הוא עצמו ביטל את אירוסיו? למי שאהב, אני דיברתי על כך בעבר, אני דיברתי על קירקגור בעבר, ובכל זאת, תמיד יש מה לחדש במבט על האדם הזה.
צריך להבין את ביקורתו של קירקגור על תרבות זמנו. והביקורת הזאת היא ביקורת של מי שמרגיש שבשל התהליכים, בשל ההתבגרות האנושית, שמסמל עידן האורות, כלומר מבט מפוכח יותר, מושכל יותר, במציאות, גם מבט שנובע מאמון ב… זה היה שורשו, אמון הומניסטי, ביכולתו של האדם לומר משהו על העולם, החל תהליך שמוביל דווקא לכיוון ההפוך, לשכחה של יסודות אנושיים. כלומר, אפשר לראות את זה למשל בחייו של מי שהוא איש מדע, אבל המדע שלו הוא איזשהו מבט טכני, אם תרצו חומרני, מטריאליסטי, שרואה באופן קר ומנוכר את העולם, מסלק ממנו כל יסוד של פלא, כל יסוד של מסתורין, ורואה אותו כאיזושהי מערכת ענקית, מרובת פרטים, שצריך לקלף ממנה כמה כיסויים ונראה את הכל, נראה את כל המכונה הזאת במערומיה, את אחורי הקלעים. קירקגור לא התנגד למדע, כלל וכלל. הוא לא התנגד לנאורות. הוא היה חלק מממשיכי תנועת הנאורות, ממי שלוקחים אותה מן המאה ה-18 למאה ה-19, אבל הוא חשב שמשהו בחיווט הראשוני של היחס למציאות יכול להיות שעלול, וכבר הולך, ועלול ללכת לגמרי לאיבוד. זאת אומרת, אדם מבחינתו יכול להיות מדען שהמדע שלו הוא דבר מה נהדר, אם הוא עורך את חקירתו המדעית מתוך איזושהי תודעה של חידה עמוקה, לא של אדנות על המציאות, ולא של רצון להפשיט את המציאות, אלא לגלות אותה במלוא יופייה בתוך איזו חדוות גילוי. כן, למשל, זו, זו דוגמה שיכולה לעלות.
וכמו שקירקגור ראה סכנה באיזושהי הפשטה בשל ההתקדמות המטאורית של המדע, של האנושי, וצמצום שלו לכדי… יצור טכני, אני אפילו אקרא לזה, זה ניסוח שאני בוחר להשתמש בו. זו סכנה קיימת בעיניו. הרי יש סכנה בתהליכים שגם מתרחשים בעיניו בעולם הפילוסופי, בעולם הרוח. כאשר הפילוסוף הגדול של התקופה ושל ראשית חייו של קירקגור, שנפטר כשקירקגור היה בחור צעיר, בן 18 לערך, הוא פרידריך הגל. בפרידריך הגל אפשר לשמוע, רק בשמות ספריו, אנחנו נמצא את הזמן לדון באריכות בפילוסופיה של הגל, שהייתה גאונית, ובכל הניסיון המרשים מאוד שלו לייצר איזושהי, במרכאות, "תיאוריה של הכל". זאת אומרת, להגל הייתה האמונה שהוא נמצא בנקודה בזמן, בעקבות התהליכים של ההתקדמות המדעית והפריחה של הפילוסופיה המודרנית, נאמר מדקארט והלאה. הוא יכול להיות, הגל, מי שבעצם ינסח את התיאוריה הסופית שנותנת מענה להכל, מערכת אחת שנותנת פרשנות פילוסופית לחיים האנושיים, לכיוונה של הרוח האנושית, למהותה של ההיסטוריה האנושית, מספיק שנעיף מבט בשמות ספריו של הגל. הספר אולי המפורסם ביותר שלו, "פנומנולוגיה של הרוח". כלומר, הוא חושב שהוא יכול לתת סימנים, למיין, לתאר, להעריך את התופעות השונות של הרוח. או ספר אחר שלו, "פילוסופיה של ההיסטוריה". כן, יש לו ספר גם בשם "פילוסופיה של ההיסטוריה", ויש לו אגב, ספר גם בשם "היסטוריה של הפילוסופיה", אבל "פילוסופיה של ההיסטוריה", הוא לוקח את כל ההיסטוריה האנושית והוא ינסח פילוסופיה של שאלת ההיסטוריה. זו מפעל יומרני מאוד.
וקירקגור הוא מי, שבשלב מסוים, אחר שכנראה בראשיתו כנער שלמד פילוסופיה, הייתה בו התלהבות גדולה מהגל, כמו רבים, זה היה בונטון מסביבו, אומר לעצמו, יש כאן טעות חמורה. מי שחושב שהוא יכול לתת הסבר, להכניס לתוך מערכת מחשבתית, פילוסופית, את הרוח האנושית, לא מבין משהו עמוק לגבי מצבו של האנושי, לגבי הקיום האנושי, שבתוכו תמיד יש איזשהו יסוד נסתר, שאי אפשר לאומרו, שאי אפשר לבטאו במילים, על כן אנחנו כותבים שירים בעלי דימויים נפתלים ויוצרים יצירות אמנות, ואף על פי כן לא מפסיקים, כי לא הצלחנו למסור את מה שבקרבנו, ולא פתרנו את החידה. ואפילו ההסבר המדעי הטוב ביותר, המפורט ביותר, אני חושב שהוא לא באמת מסיר, הוא אולי נותן הסבר, אבל הוא לא מגלח מעל פני המציאות, [מגחך] מסיר מעל פני המציאות את תחושת החידה שבעצם ההתקיימות.
בעומק אני חושב, היסוד המשמעותי ביותר אצל קירקגור, והעובדה שהוא מבקר את הפילוסופים הגדולים של זמנו, ואת המסלולים שהאנושות הלכה בהם בזמנו, יימצא במילים הבאות. הוא אומר כך: "אני מכיר בצו ההבנה, אבל על צו זה להיות לחלק מחיי". צו ההבנה, זאת אומרת אותם דברים שאתה מבין באמצעות שכלך, אתה בָּן, אתה לומד, כן? שלמשל ישנה איזו מסקנה מדעית, עם מידה של אובייקטיביות לכאורה שהגעת אליה, הוא איננו מכחיש את הדברים האלה. "אני מכיר בצו ההבנה, אבל על צו זה להיות לחלק מחיי, ודבר זה הוא החשוב ביותר בעיניי ברגע זה, אליו תערוג נפשי כערוג מדבר אפריקה למים. הוא החסר לי ובלעדיו משול אני לאדם ששכר לו בית ואסף אל תוכו את כל הרהיטים וכלי משק הבית, אבל טרם מצא את הנפש האהובה אשר עמה יחלק את השמחה והיגון שבחייו". אם זה היה תרגום מודרני יותר, היינו אומרים אשר עמה יחלוק. "הצד האלוהי הזה של האדם, מעשהו הפנימי, הוא הכל. הוא ולא הכמות המרובה של ידיעות, כי הידיעות סופן לבוא בין כה וכה, ואז לא תהיינה עוד אוסף מקרי של פרטים רבים זה בצד זה, ללא נקודת מרכז". אם אני אנסה לתת מובן או לפרש את הדברים הללו, שאני חושב שעומדים מצד עצמם, אמנם ברדיו, ב… לפעמים קשה לקלוט אותם בשמיעה ראשונה. מה שקירקגור אומר זה שאם יש איזשהו ידע כלשהו, איזשהו מדע כלשהו, ואין לו מגע עם חוויית החיים של האדם, עם תחושת המסתורין שהוא ירחש תמיד מילדות ועד מוות מול העולם, עם געגועיו ותשוקותיו וחרדתו מפני המוות וחלוף החיים, ולפעמים גם מן החיים שהוא מרגיש שהוא לא מצליח לתפוס אותם, אם ידיעה כלשהי, בין אם היא ידיעה מדעית ובין אם היא ידיעה פילוסופית, לא תיגע לשאלות הללו, אין בה ממש. והידע הוא אינו העיקר. מפני שאם דבר הוא דבר שבשכל, אינך יכול שלא לדעתו, אתה תדע אותו בסופו של דבר. אבל אתה צריך איזשהו מרכז, איזשהו לב לדברים, איזושהי מהות שבשלה אתה רוצה לדעת דבר מה.
אני חושב שהדימוי הזה שלו, על התחושה שאנשי הרוח בונים לעצמם בית, והבית הזה יש בו את כל מה שצריך, יש בו הרבה מאוד רעיונות ותובנות, אבל אין בו את האהובה שתחלוק איתה את הבית, זה דבר מאוד נכון. פילוסופיה שמסביבו איננה בסופו של דבר נוגעת לאדם כשהוא במצב הקיומי האנושי הפשוט, כשהוא דואג, כשהוא מתגעגע, כשהוא בוכה, כשהוא חולם. וזו הפילוסופיה שהוא מבקש לייצר, פילוסופיה שתיגע לכל השאלות הללו. תורה של חוכמה שהיא איננה חוכמה חיצונית, שאתה יושב ומראה כמה אתה חכם, אלא חוכמה שמאפשרת לא רק הרצאה, שאתה יכול לומר עליה 'זו הרצאה חכמה', אלא חוכמה המאפשרת חיים.
[אות מעבר]
סרן קירקגור, שאנחנו מציינים 210 שנים לבואו לעולם, הוא מרגיש שנבנו פירמידות, ערי מסכנות, זה יותר… ערי מסכנות ופירמידות, אגב, זה אינו אותו דבר, זו אגדה אורבנית. כלומר, הערים שבנו בני ישראל לפרעה, המקראיות, אם נבנו, ודאי לא היו פירמידות. אבל נבנו מבנים עצומים של ידע, בין אם זה בתחום המדע ובין אם זה בתחום הפילוסופיה. והמבנים הללו הם מבנים שאתה מסתכל עליהם מהצד ומהנהן לחוכמתם ומתרשם ממנה, משתעשע בה, אבל הם אינם נוגעים לך כאשר אתה במצבים האנושיים הבסיסיים. אני הזכרתי קודם, כאשר אתה בוכה ומתגעגע וחושש, אפשר בפשטות, אני חושב שבכל פעם שאני מדבר על קירקגור, לומר למשל, כאשר אתה במצב שבו נפרדת מאהובתך, היא אבדה לך, מה אתה עושה עכשיו? זה מקרה מפורסם מחייו של קירקגור עצמו, שהוא נפרד מאהובתו והיא לא הייתה לו עוד, ועם זה אתה צריך להתמודד. ואם לקרוא את כל "הפנומנולוגיה של הרוח", של הגל, ולהבין בעצם את המערכת של הרוח האנושית, לא יעניק לך, אני לא אומר נחמה, אני לא אומר אפילו עוגן, אלא איזשהו דבר מה שקשור, שמתחבר לחוויה שאתה חווה עכשיו, בכאבך האנושי, אז לשם מה כל זה? ולכן אני רוצה להמשיך להקריא את המשך הקטע שקראתי קודם.
אז קירקגור אומר שלאגור את הידיעות, מפני שהן ידיעות, כן? הרצון הזה לידיעה כזאת, להשכלה שאוספת ידע, אבל לא מתוך איזשהו מגע עם החיים, לא מתוך מגמה להבין את מהותם של החיים, אלא מפני שאני האינטלקטואל מפעיל את האינטלקט, ואני משכיל ואני ידען, הדבר הזה הוא חסר מרכז, ואז הוא מוסיף לומר, "גם אני ביקשתי את המרכז הזה. לשווא חיפשתי לי בים ההנאות הבלתי מוגבל ובמעמקיה של ההבנה מקום להטיל בו עוגן. הרגשתי את הכוח בו מושיטה הנאה אחת את ידה לזו הבאה אחריה, כוח שכמעט אי אפשר לעמוד בו. הרגשתי את האקסטזה החיצונית הנוצרת על ידי ההכרה, אבל גם את האיסורים ואת העוני הבאים אחריה. טעמתי מפרי עץ הדעת, ולעיתים קרובות גם נהניתי ממנו. אבל ההנאה לא עברה את גבולו של הרגע, ולא העמיקה לפעול על נפשי. דומה שלא שתיתי ממעיינות החכמה, כי אם נפלתי לתוכם. לא מצאתי שם את עצמי, לא מצאתי שם את אשר ביקשתי".
זאת אומרת, לא הידענות ולא הנהנתנות הם פתרון לגעת במצבו של האדם, בכאבו העקרוני, בתחושתו שהחיים חולפים והוא אינו יודע מה מהותם, איזה טעם ייתן להם, איך יתגבר על האיסורים הכרוכים בהם. את כל זאת קירקגור עשה לעצמו תפקיד לחפש. והדבר המרתק שבחיפושיו, וכאן אני רוצה לדבר מאוד בקצרה, הוא מגיע אל שלושה סוגים, שהם כבר סוגים בעלי ערך מסוים, אבל לפחות לשניים מהם יש כל אחד הבעיות שלו, ורק השלישי הוא אולי במידת מה האידיאל הקירקגוריאני, למרות שהוא לא היה אדם שמדבר באידיאלים, הוא לא אהב פילוסופיה של אידאות גדולות. לא, הוא ביקש כל הזמן לחשוב מחשבות מתוך החוויה האנושית, לפעמים היה אומר דבר והיפוכו, שרק לאחר זמן אתה מבין שהם לא ממש דבר והיפוכו. היה כותב בהרבה מאוד שמות עט, כמה וכמה, כדי לבטא את זה שבניגוד אולי לפילוסוף שרוצה להגיע לאיזו חשיבה מערכתית, פילוסוף כמו הגל, מוסדרת מאוד, עקבית, הוא לא ממש פילוסוף, הוא יותר משורר שבכל פעם שר שיר שנובע מהמקום הקיומי שבו הוא נמצא. והחיבור המפורסם ביותר שלו, "חיל ורעדה", שבו הוא בוחר להעלות על נס, ו"חיל ורעדה" מלווה אותנו בדרך כלל כאשר אנחנו באים לפרשת לֶךְ לְךָ, שם, סליחה, לא לפרשת לך לך, [מגחך] אלא לפרשה שאחריה, שבה אברהם אבינו מתבקש לעקוד את בנו, להעלותו קורבן. קירקגור מסתכל על הסיפור המקראי הזה, של עקדת יצחק, והוא רואה באברהם את גיבור האמונה, כי הוא מגיע אל המעגל המהותי ביותר של קיום בעיניו, המעגל הדתי.
ישנם שלושה מעגלי קיום שקירקגור מדבר עליהם כבעלי עניין כלפיו, ככה אני אקרא לזה. המעגל האסתטי, כלומר, מעגל שעסוק באסתטיקה של החיים, בצד החיצוני שלהם, זה בעצם מעגל שבו האדם הוא בעיקר חי על פי החושים ועל פי ההנאות. והחושים וההנאות הם דברים נפלאים, אבל כאשר האדם עושה אותם מרכז, לא די בזה. כי ההנאות חולפות, וככל שאתה רודף אחר ההנאה הנכספת הזאת, אתה מבין שאתה רודף אחר הזנב של עצמך, ושאתה גם לא בא לידי ההנאה והסיפוק שחשבת, אז אתה מחפש בכל פעם מפלט אחר. וזה איננו, אתה חולף ואובד, ולא נותרת עם דבר מה בידך. אז המעגל האסתטי, אפשר להבינו, אבל לא די בו.
יש מעגל נעלה ממנו, זה המעגל האתי, זה המעגל המוסרי, שבו הכוחות של האדם, גם אלה האסתטיים, גם אלה שקשורים בעונג, הם בסופו של דבר מיועדים, או מוכפפים, לאיזשהו יחס עמוק ואחראי, אחראי כלפי האחר. האחר אם זה היחיד, האחר אם זו החברה, אתה נוהג על פי מוסר, בזה אתה נותן איזשהו טעם לחייך, אתה מעלה את חייך למעגל גבוה יותר. אבל גם בזה לא די, כי זו איננה תשובה. גם לחיות חיים מוסריים, זו לא אפשרות שפותרת את הכאב האנושי. יכול להיות אדם מוסרי ככל שיינסה, ולא יהיה מוסרי לגמרי, ולא יפתור את כל בעיות המוסר של האנושות, ולא יכבה את השאלות הפנימיות ואת הכאבים ואת הייסורים שהוא נתון בהם.
ולכן המעגל העליון בעיני קירקגור הוא המעגל הדתי, שבו אתה מקיים איזשהם יחסים עם המסתורין שבדברים, עם החידה. אתה חי את החיים בעולם כאשר לכל דבר יש ערך, אתה מאמין בעולם, אתה מאמין בקיומך. כמובן צריך להכניס כאן את המילה אלוהים, אבל מה זה אומר לגבי חייך? שמבחינתך החיים הם לא דבר של מה בכך, לא איזושהי זירה טכנית שבה אתה מצוי כך וכך שנים, אלא זירה שאתה נותן בה אמון, ואתה רוצה להתקרב אליה ולפצח את סודותיה.
והדמות הדתית, גיבור האמונה של קירקגור, הוא אברהם אבינו. מדוע הוא גיבור האמונה? מפני שבעומדו ובהיותו, מי שמונחת עליו הציווי הזה, של "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק", הוא היה יכול בקלות לומר, 'נו, אני משוגע', הרי זה אבסורד. הציווי הזה הוא מנוגד לכל אינסטינקט אבהי, מוסרי, הוא מנוגד ליחסים של אברהם עם האל במקרא עד כה, הוא מנוגד להבטחה שניתנה לו, שמיצחק בעצם יקום העם שהוא עתיד להיות אביו, אבי האומה שלו. הכל נמחה. זה מצב אבסורדי. ואברהם היה יכול לומר, 'נו, בעצם הקול הזה ששמעתי זה כי אני משוגע'. בזה הוא היה גוזר את עצמו לחיים של שיגעון, זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם האבסורד, לומר האבסורד הוא בעצם חזות הכל במובן שאני בעצמי משוגע, אני אבסורדי, וזהו, אני לא מתייחס לזה. הוא היה יכול לומר שזה תעתוע, להתעלם, להדחיק חלק מקיומו, והוא בוחר לומר הן. זאת אומרת, הוא בוחר להאמין שבסופו של דבר, הגם שהקריאה הזאת מאת האל היא נוראה, הוא מאמין לתחושתו הקיומית, הוא נותן אמון בתחושה הזאת שיש איזו קריאה אלוהית, גם אם היא מסתורית, גם אם היא קשה.
בעצם, אפשר לדון בזה רבות, אבל מה שקירקגור אומר, אתה צריך לתת אמון בעולם, גם אם הוא נדמה אבסורדי ויש בו מוות ויש בו קושי. אתה יכול לברוח מהעולם הזה או להתעלם מזה, זה לא יפתור את הבעיות, ואתה יכול לנסות לתת בזה אמון, לחיות מתוך אמונה שיש בחיים הללו, בעולם הזה, על כל הסבל שבו, יש איזשהו טעם. ואולי באמת, כמו בסיפור האברהמי, גם הנער לא יעקד. לכן הוא לוקח את עקידת יצחק כדוגמה, והוא רואה בה ביטוי עמוק של החיים שצריך לחיותם, לתת איזשהו אמון בעולם, אף על פי שהוא אבסורדי כפי שהוא, המוות שבו אבסורדי, המלחמות שבו אבסורדיות, הכל בו אבסורדי. ואין בו תשובה.
באופן מעניין, קירקגור, אני הזכרתי את הסיפור הזה במשפט, ואולי אני ארחיב אותו עכשיו מעט, ועוד רגע אני ארחיב אותו יותר, הוא מי שלא היה מסוגל להינשא לאהבת חייו. רגינה אולסן היה שמה. וככל שהוא התבגר, בגיל עשרים וכמה שנים, פחות או יותר בגיל 27, הוא ביטל את ארוסיו לנערה הזו. מאוחר יותר בחייו הוא אמר שאילו הוא היה כאברהם, אילו הוא היה באמת מסוגל להאמין בעולם, אז הוא היה מתחתן. זו הייתה הטעות שלו שהוא לא הצליח להגיע למקום הזה. כי הוא לא חשב שבאמת אפשר לתת אמון בעולם, שיש בו אושר, שיש בו אהבה, שיש בו נחת רוח. הוא לא היה מסוגל להאמין בזה, כי מצד ההסתכלות הרציונלית, זה היה נדמה לו אבסורדי לחשוב שאפשר לקיים נישואים מוצלחים. אבל בזה, הוא הפסיד את ההזדמנות היחידה בחייו לאושר ולאהבה.
[אות מעבר]
דווקא בשל הרצון של קירקגור להחזיק את הרומנטיקה בתוך החיים האנושיים, לא לרוקן אותם, לא להפוך אותם לחלולים וטכנים ומנוכרים, זה הדבר שהכשיל אותו. הוא היה מאורס לנערה שהוא אהב אהבת נפש, והיא אהבה אותו, והוא לא היה מסוגל להינשא לה, מפני שהייתה לו תפיסה כזאת של עצמו, כך הוא מתאר, אפשר לומר שזו פשוט התודעה הגברית הישנה שלא מסוגלת להתחייב. אבל הוא דיבר על זה מתוך המקום שלו, כקירקגור, שאומר לעצמו, איך אני יכול להסכים לחיים בורגניים, כמו שכל החברה עושה, כשאני רואה מסביבי כמה החיים האלה הם נוטים פעם אחר פעם להיות חיים שהאהבה בהם מתה כל כך מהר, ויש בהם איזו סטגנציה ודיכוי עצמי, איך אני יכול לעשות זאת? אני לא יכול לעשות זאת. אם אני אסכים לקבל כאילו את האושר החברתי, ואני עושה פה איזו רדוקציה שלו, אבל אם אני אסכים לקבל את האושר הזה, אני אחדל מלהיות המחפש, הפילוסוף, שמסתכל במהות הדברים, כי האושר הביתי הזה, באנגלית נקרא לזה domestic bliss, הוא יסמא את עיניי מלהמשיך בחיפוש, אני אהפוך להיות קרתן, אני לא יכול לתת לזה לקרות.
אבל זו בעצם תודעה שהיא לא התודעה שבסופו של דבר הוא ינסח אותה כתודעה העליונה, כי התודעה העליונה לדידו היא תודעה דתית שלוקחת את הקיום כמות שהוא, ויודעת לא להשליך עליו כל מיני תפיסות מן העבר, אלא לומר, אם כך אני מרגיש, אם אני מרגיש שזאת אהבת חיי, אז אני אתן לזה את ההזדמנות, לאהבת חיי להיות, אני אתן אמון. במובן מסוים אני חושב שמבחינת קירקגור להאמין באלוהים זה להאמין באפשרות שהחיים מתעלים מעבר לצד האבסורדי שבהם לצד האכזרי שבהם. זו אמונת העומק.
קירקגור הקדים רבים כל כך בשאלות האלה, בשימת הדגש על הקיום האנושי וכאביו. הוא הקדים רבים כל כך, מפני שכאשר הוא משתמש, למשל, בסיפור העקדה, עקדת יצחק, והוא מראה שם עד מה, בסיפור עקדת יצחק, אברהם היה ניצב בפני דבר מה בלתי הגיוני בעליל, הרי שיש כאן משהו שמדגים לנו את מה שקורה לאדם כשהוא מסתכל, למשל, על מלחמות עולם, שיבואו אחרי קירקגור. קירקגור, כאשר הוא בוחר לתאר את אברהם, הוא אומר כך: "אתה, שאליך מכוון נאומי זה, הגם בך היה מעשה דומה, בשעה שהיית במרחקים וראית מאורעות קשים המתרחשים ובאים עליך, כלום לא קראת להרים כסוני ולגבעות נפלו עליי? ואם היית חזק יותר, כלום לא נעה בכל זאת רגלך ללכת מעט בדרך, כלום לא היית כמשתוקק לשוב על העקבות הישנים, בשעה שנקראת, הענית או לא ענית? אולי ענית בלחש ובקול נמוך, לא כן אברהם". אברהם הוא מי שהיה מוכן לענות לאתגר של הקיום. ואחרי מלחמת העולם השנייה, באמת רבים חוזרים לאקסיסטנציאליזם, כלומר חוזרים לקירקגור, כי הם רואים את האתגר הנורא. איך אפשר להמשיך לחיות בעולם כזה? אבל מה, נקפוץ מן התהום? האפשרות האחרת היא קפיצת האמונה האברהמית, יש עוד רבות להאריך בזה.
אז קירקגור הקדים רבים, הוא גם הקדים את ניטשה, למשל בדיבור על החזרה, ניטשה מדבר על החזרה הנצחית, כלומר על המבחן לחיי אנוש, האם יש בהם ערך וטעם, כאשר אתה עושה תרגיל מחשבתי, אם הדברים יחזרו לעולם, האם אבחר בהם שוב ושוב? קירקגור דיבר לפני כן על החזרה ויתרונה על הזיכרון. הזיכרון הוא איזשהו… משיכה אל עבר, אני הייתי קורא לזה שקיעה בחייך. במקום החיים אתה בעבר, בנוסטלגיה. הוא מדבר על חזרה, הוא אומר לאדם: נסה לחזור, איבדת את אהבתך, נסה נא לומר לעצמך, אלך שוב אל אותם המחוזות, אבקש שוב את האהבה, לחזור ולעשות את מעשה חיי. הוא מדבר על זה בחיים, אבל אני מבין שהוא מדבר פה על עיקרון, שהחיים יכולים להתגלות רק אם אתה מוכן לחזור על הדברים שנדמה שעשית אותם בעבר ונכשלת, לא לומר אם עשיתי ונכשלתי אז או שאדמיין לעצמי עתיד אחר או שאשקע בזיכרונות של מה שהיה, אלא נסה להבין איך אתה בכל זאת מצליח לחזור ולחזור כל פעם, כל בוקר מחדש לקום, כל ערב מחדש להתאהב. כאן הוא מקדים את ניטשה, כאן הוא מקדים גם את הדיבורים של פילוסוף כמו אלבר קאמי על גלגול האבן הסיזיפית של סיזיפוס במעלה ההר.
ואם הזכרתי את ניטשה, הלא ניטשה מדבר, בתחילת המסע אמרתי זאת, על מות האלוהים, הוא מזהה את בעייתה של החברה בזמנו בכך שאלוהיה מת ואיננו עוד, ומה תעשה בלא אלוהים? כלומר בלא הבסיס למוסר ולכל הנורמות, אלוהים היה הבסיס שעליו עמד האנושי. בהעדרו מה יעשה האדם? אבל לקירקגור יש ניסוח דומה ושונה שאני רוצה להקריאו כאן, אני חושב שהוא לא פחות משמעותי. והניסוח הזה שם את הדגש לא על מות האלוהים אלא על מות האהבה: "הכל קיים, אך איש אינו מאמין בכך, הרוחני הסמוי מן העין, ואשר הוא הנותן לקיים תוקף, נעלם. לכן הדור כולו טרגי וקומי כאחד. טרגי כי הוא בטל, קומי כי הוא ישנו. כי הרי תמיד הנצחי הוא הנושא את החולף והרוחני הוא הנושא את הגשמי. כאשר מעלים על הדעת גוף ללא נשמה, ורואים כי הוא יכול היה עוד זמן מה לדאוג לתפקידיו הרגילים, הרי זה טרגי וקומי כאחד. ככל שימהר הדור לכלות את המזון, את המשען היסודי הנמצא באהבה הרומנטית, כן תגדל האימה שתאחז בו כשיגיע להכיר מה שהפסיד, ומלא יאוש יחוש אז בצרתו".
כלומר קירקגור אומר, העולם שמפסיק להאמין ברומנטיקה, בסוד הדברים, בפלא הדברים, הוא עולם שמשול לתרנגול כרות ראש, אולי הוא עוד רץ, אבל הוא לא יחזיק מעמד, אנחנו לא יכולים לאבד את הסוד, והסוד הוא סוד האהבה, והסוד הוא גם סוד האמונה.
[אות מעבר]
קירקגור היה מבקרה החריף ביותר של הכנסייה בארצו, בדניה, דנמרק שלו, כי הוא חשב שהכנסייה היא ממסד ריק, שבו יש טקסים, לא מהות! היא חיצונית, אולי אפילו יותר מהעיסוק בפילוסופיה, כי העיסוק הפילוסופי, שהוא חיצוני לחיים עצמם, לפחות יש בו איזו בקשת דעת. כאן, יש משהו בעיניו מסורת והונאה עצמית לא פעם, זה חריף ונורא יותר מהכל. הוא ביקש דתיות במובן של יחס חי אל הדברים, אני חוזר אל הביטויים האלה פעם אחר פעם. והוא ראה בעצמו, זה הדבר המפליא, קירקגור ראה בעצמו משורר. הוא ודאי היה ראוי לזה, כי הטקסטים שלו היו שיריים ופואטיים, כל הטקסטים הפילוסופיים שלו, אולי הוא גדול הכותבים שבין הפילוסופים. אבל הוא ראה בעצמו משורר, מפני שזו הייתה גישתו לעולם. המשורר מסתכל על העולם ומבקש לבטאו לעומק, הוא מבקש לעמוד על חידותיו, והחידה היא גם עולם הטבע שבחוץ, או שאלות שבדעת, וגם הרגשות הפנימיים והכאבים הפנימיים. מן הצד השני, קירקגור היה בו תיעוב עמוק לגבי ה… [פאוזה ארוכה] עיתונות. אני אומר זאת כי אני עיתונאי, [מגחך] אז לקח לי רגע של נשימה, כן? כי לכאורה בהגדרתי, או אחת מהגדרותיי, אני מקווה מאוד שאני לא נכנס לכלל עיתונאים במובן הקירקגוריאני. כלומר, פריחת העיתונות של המאה ה-19 של חייו, הכותרות בעיתון שלוקחים סוגיות קשות, מורכבות לעיתים, נוראות מבחינת הרגש שהן מעוררות, והופכות, מדללות את זה לאיזו כותרת, לפעמים צהובה. היש דבר נורא מזה? הוא חושב שזו המחלה. במקום יחס עמוק, רגיש, שמנסה להבין את הדברים לעומקם, כותרת דלה, שיפוט על אדם, לכאן ולכאן, הוא חושב שזו המחלה החריפה ביותר.
הוא ראה בעצמו משורר. העובדה שהוא ראה בעצמו משורר היא מעניינת משני כיוונים. קודם כל כי הוא אמר, אני לא האידיאל, אני לא הגיבור האמונה, אני לא אברהם אבינו שמסוגל לומר הן גם לדברים הקשים ביותר, גם כשהחיים עוקדים אותך, במובן מסוים לדמותו של אברהם, יצחק, זה היה יותר הוא עצמו מאשר אילו הוא היה נדרש לעקוד את עצמו ממש. אני המשורר שיודע לכתוב שיר על אברהם. אבל מה הנורא בחיים האנושיים? שהמשורר הוא אדם אומלל הצופן בליבו ייסורים עמוקים, אבל שפתיו עשויות כך שהן הופכות את האנחות של ליבו וצעקות ליבו, למוזיקה יפה. זאת אומרת, אתה יוצר מוזיקה יפה, העולם רוקד מהמוזיקה היפה שלך, והוא שומע רק את הצלילים היפים, אבל הוא לא רואה את עומק היסורים שהם אלו העושים אותך למשורר שאתה.
[אות מעבר]
המשפט הזה של מאיר אריאל, שמשורר אף פעם לא בוגד באהבתו העצמית, אין זה משפט נרקיסיסטי, לדידי. קירקגור אמר שאתה לא יכול להבין שום דבר, כן? למצוא את נקודת המרכז שדיברנו עליה בתחילה, לחיים, שתיתן מהות לדברים, לכאבים, אם אתה מחפש אותה רק בחוץ ולא בעצמך, מפני שאתה בעל היסורים, אתה המתקיים, אתה היצור שקיומו הוא השאלה כאן. ולכן אתה צריך לנסות למצוא את התשובה בעצמך. אנחנו ממש בסוף בעירת האש הזרה, 210 שנים לפטירתו, להולדתו, פטירתו תבוא 43 שנים בסך הכל לאחר מכן, 42 שנים יותר מדויק לומר.
כל כך הרבה רציתי לומר על קירקגור, כל כך מעט הספקתי, כי אני אוהב אותו כל כך, וזה תמיד קצת גורם למילים להעתק מפי. אני מקווה שבמה שאמרתי, אמרתי דברים ראויים. ועוד נדבר על קירקגור רבות, כי הוא באמת ענק שבענקים. הוא משורר אדיר, במובן הרחב של המונח הזה, כפי שהוא בוחר להבינו.
אנחנו ניפרד עם הפתיחה של הסימפוניה הראשונה של נילס גאדה, המלחין הדני בן זמנו של קירקגור. אני חושב שהיא יפהפייה, והיא מתאימה לו. ואני אקרא רק שורה אחת של קירקגור לסיום, באותו התרגום של יוסף שכטר ואילן כרוך. והשורה הזאת היא השורה הבאה, אבל לפני כן, אני אזמין אתכם לעקוב אחריי בעמוד הפייסבוק שלי, נדב הלפרין באנגלית, עם H בהתחלה. בכל אפליקציות הפודקאסטים תמצאו, דרגו אותנו בספוטיפיי, גם בטלגרם הצטרפו לערוצינו. והנה זעקה קירקגוריאנית: "אהה, אני יכול להינתק מעל כל הדברים, אבל לא מעצמי. אינני יכול לשכוח את עצמי, אפילו בשעה שאני ישן".
[קטע מוזיקלי מהפתיחה של הסימפוניה הראשונה של נילס גאדה]
קרין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments