אש זרה - ריצ'רד לב הארי: אהוב את המלך ושנא את המלוכה

מציינים 865 להולדת המלך האנגלי הנערץ ריצ'רד הראשון (לב הארי) בצל מות המלכה אליזבת: על המלך האידאלי כלוחם אציל ומיתוס הקרבות בין לב הארי לצלאח א-דין, על האופן שבו מלך צרפתי בזהותו הופך לסמל האנגלי האולטימטיבי והכמיהה האנושית להגדרה זהותית, על תמיכתו האגדית של רובין הוד בלב הארי והכפילות בין הסתייגות מן המלוכה לרומנטיקה מלכותית, על הפרעות ביהודים שהחלו עם הכתרת לב הארי למלך

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/09/2022.

[חסות]

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת רקע - The Real Dogcat" by Uri Sharlin"]

שלום לכם, אתם על "כאן תרבות". לי קוראים נדב הלפרין, ולתוכנית שאתם מאזינים לה ממש עכשיו קוראים "אש זרה". ואת האש היומית שלנו, שעשויה מילים וניגונים, אנחנו נבעיר כהרגלנו הטוב מתוך הזמן אשר בו אנחנו נמצאים. והזמן הזה הוא היום ה-13 של חודש ספטמבר לשנת 2022, והמעבר מיום י"ז ליום י"ח של חודש אלול לשנת תשפ"ב המסתיימת. ואתם ודאי שומעים שגרוני ניחר. אני נעדרתי מכאן כמה ימים בשל מחלתי. שמעתם אותי כקול מן העבר, אבל הנה חזרתי ועדיין אני אצטרך ככה להתאמץ לשאת את קולי, ואני מקווה שאני אזכה למחילתכם על כך.

השיחה שלנו תמשיך למן הנקודה האחרונה שבה למעשה נפגשנו. זה היה אותו היום שבו העולם, באופן משעשע מה, הוכה תדהמה ממותה של המלכה אליזבת השנייה לבית וינדזור, כאשר היא הלכה מן העולם בגיל 96. טרגדיה אינה כאן, אבל היא הפכה מן הדמויות הללו שאין זה משנה מה דעתך הפוליטית חברתית על המונרכיה הסמלית הזאת בבריטניה ועל המשאבים שמושקעים בה, או האם יש לך באמת איזשהו קשר כלשהו מהותי למלכה אליזבת, לאנגליה וכולי, עדיין היא הייתה מן הדמויות הללו שעיצבו את התודעה וישבו כמין תמונה, הייתי אומר, בבית, כאשר אתה מסתכל על הריהוט שמסביב, מה מרהט את חייך, אז המלכה אליזבת הייתה תמונה היושבת איפשהו במרחבי התודעה. אני חושב על האדם הצעיר, בן זמננו, ששאלו אותו על המושג "מלוכה". יותר מזה, על המושג "מלכה". אז אני חושב ששתי אסוציאציות מיידיות היו עולות לו - אחת, אולי מלכה בסגנון מלכת אסתר, אבל לה יש פנים שאתה יכול רק לדמיינַן. אין איזושהי תמונה ממשית. והתמונה השנייה היא המלכה אליזבת. כלומר, התודעה האנושית במאה העשרים, פוסט מלחמת העולם השנייה, תפסה את המושג, שהיה בעבר כל כך מהותי בהיסטוריה האנושית, מושג המלוכה, מושג המלך והמלכה, קודם כל דרך התמונה של המלכה אליזבת. ולכן המלכה אליזבת הפכה למיתוס.

אנחנו תמיד אומרים שהמושג "מיתוס" ביוונית, כאשר הולכים לשורשיו, בסופו של דבר אנחנו מוצאים את המילה. מיתוס הוא מילה שמפני שהיא כל כך חזקה, כל כך מזוהה באופן מסוים בתודעה, הופכת להיות דימוי שאתה כבר לא יכול להתעלם ממנו בחייך. כך הייתה גם המלכה אליזבת.

ואני שמתי לב באותו יום לאיזושהי נקודה מעניינת. היום שבו הלכה מן העולם המלכה אליזבת בגיל 96, הוא גם היום שבו נולד לעולם מלך אנגלי אחר, המלך ריצ'רד הראשון, הלא הוא Richard The Lionheart, כלומר ריצ'רד לב הארי.

כאשר נחפש, ואפשר למצוא בקלות מפני שזה איזה ספורט אנושי משעשע לערוך רשימות, גם בתרבות הבריטית זה מאוד מאוד נפוץ. יש רשימות של הבריטים הגדולים ביותר בהיסטוריה, ושם במקום הראשון, ברוב הרשימות, נמצא את ווינסטון צ'רצ'יל, ובמעלה הרשימות הללו את ויליאם שייקספיר. ישנן רשימות של השליטים, המונרכים, כלומר המלכים הגדולים בתולדות אנגליה. וכמעט תמיד במקום הראשון או השני, השם הזה, ריצ'רד לב הארי. וזה עומד בניגוד לשמות של מלכים אחרים. למשל, אחיו, המלך ג'ון, שדיברנו עליו בעבר מפני שהוא נאלץ להוליד את המגנה כרטה, והוא גם יעלה כאן בשיחה הזאת, הוא מכונה "המלך הרע".

ומי שיירש את השם ריצ'רד, ריצ'רד השלישי, שיהפוך גם לדמות במחזה מפורסם מאוד של שייקספיר, הוא יכונה "ריצ'רד הרוצח". כלומר, כאשר אנחנו אומרים על מלך כלשהו, שהוא ריצ'רד לב הארי, אנחנו בזה בוחרים שהתפיסה שלו בתודעה ההיסטורית, האופן שבו הוא נשתקע על התודעה ההיסטורית, ותמיד ישנה השאלה, מה שיקע אותו בתודעה ההיסטורית, האם זו המציאות? או שאלה היסטוריונים? ומי היו ההיסטוריונים? האם הם היו היסטוריונים מהחצר, חצרנים? או שבאמת הם מדדו את ההיסטוריה?

אבל האמת היא שריצ'רד לב הארי, אפשר לומר את זה באופן גורף, הוא לאורך היסטוריה ארוכה, חשוב כמלך אהוב, רב חסד, אציל, אמיץ - "לב הארי", לב של אריה. כמובן שיש בזה כדי להעיד על אומץ. בלא פגמים שמדברים עליהם. איזשהו סמל עקרוני של מה שהאנגלי רוצה לשאת אליו עיניים.

ולכן, כל מיני שימורים בהיסטוריה יש לו. ביצירות אמנות, באופרות ובספרים, ותמיד, עד אולי למאה האחרונה, שאז הרבה היסטוריונים ביקשו לערוך רוויזיה בכל מיני הנחות יסוד שיש לעולם על תרבותו, הוא תמיד היה "המלך הטוב".

והגם שלהיות מלך טוב, בעיניי, יש פה בוודאי צד של אוקסימורון. כלומר, ודאי בהיסטוריה היו מלכים גרועים יותר, אכזריים יותר, ומלכים טובים יותר, רחמנים יותר. אבל מוסד המלוכה כשלעצמו, בוודאי בתקופה שבה אנחנו מדברים על ריצ'רד השלישי [כך במקור], שהיום שבו הוא נולד, כאמור, הוא היום שבו המלכה אליזבת הלכה לעולמה, ראשית חודש ספטמבר, לפני 865 שנים, זה בשנת 1157, הוא בא לעולם. בתקופתו מלכים במרחב האירופי, גם אלה החשובים טובים, גם אלה החשובים רעים, במונחים של ימינו הם היו רצחניים. הם היו רודניים.

צריך לומר שיש צד אנכרוניסטי בלנסות לכפות על ההיסטוריה ההיא את הערכים שלנו. אבל הלא אנחנו באים מן התרבות היהודית, שנשענת על התלמוד ולפני כן על המקרא. והמקרא כבר מסתכל על המלוכה כדבר בעייתי מאוד. אנחנו יודעים מהו "משפט המלך". אנחנו יודעים מה חשב שמואל הנביא על המלוכה, כמה הוא חשש ממנה. את האופן שבו הוא ראה את המלוכה והרודנות כסיבה ותוצאה. כלומר כדברים הצמודים זה לזה. ואפילו בספר דברים שאנחנו קוראים בו בשבועות האחרונים בבתי הכנסת במסגרת המחזור של פרשות השבוע, וזה דבר שעלה בשיחותינו, מופיע הציווי "לשים עליך מלך", אבל הוא מופיע כאיזה מן רצון להיות ככל העמים. כלומר, זה איזה הכרח של המציאות, זה איזה מנהג. האנושי זקוק למלך, הוא זקוק לשלטון, אבל הדבר הזה אנחנו לא מפארים אותו. המלך שאנחנו מפארים אותו הוא לא מלך בשר ודם.

ומן הנקודה הזאת בעצם אני הייתי רוצה להתחיל את השיחה שלנו, שתעסוק בדמות של ריצ'רד לב ארי. כיצד הופך מלך, ששולט בסך הכל עשור, שחייו היו די קצרים, בוודאי במונחים של ימינו, אולי במונחים של ימיו הם לא היו כל כך קצרים, אבל הם היו די קצרים. הוא בא לעולם ב-1157 ועוזב את העולם ב-1199. איך הוא נכנס לתרבות כמלך כל כך אציל, כל כך נערץ? והאם זה באמת… האם זה באמת אמת? כלומר, האם צריך להסתכל עליו ככה? האם הוא היה כל הדברים הללו שמייחסים לו? ואולי איפה זה עומד בהשוואה לדמות המלך האנגלי היום? או למה שאנחנו היינו מצפים ממלך היום? אם אנחנו בכלל מצפים משהו ממלך הרי. רוב העולם כבר בוחר להסיר את ידיו מן המושגים האלה.

ואז אני חשבתי, מפני שאנחנו בימים הנוראים, ולפני ראש השנה ויום הכיפורים, על הדימוי הזה, הכל כך חזק וכל כך בולט, של האל כמלך בתפילות הימים הללו. "אבינו מלכנו" - האל הוא האב הגדול והוא המלך הגדול. ואחד הצדדים הבולטים במלך, וזה משהו שקיים בתודעה האנושית לדורותיה, והלא דוד המלך, שהפך בתיאור התלמודי שלו למין תלמיד חכם איש ספר, אבל כאשר אנחנו קוראים את דמותו המקראית של דוד, הוא איש מלחמה. הוא גיבור מלחמה. ובספר תהילים, המיוחס לדוד המלך, כיצד מתואר האל? האל מתואר כגיבור מלחמה. כלומר, אנחנו מייחסים לאל, כדי להאדיר את האל, כדי לפאר אותו, את התכונות הגדולות שאנחנו יודעים, שמוכרות לנו ממלכים בעולם הממשי, ומה אנחנו מצפים ממלך? שיהיה גיבור מלחמה. שיהיה איש חיל, במובן הכי פשוט, של החילות היוצאים לקרב, מצביא מצוין.

ואני חושב שזו נקודה שצריך ממנה להתחיל את הדיבור על ריצ'רד לב הארי. אפשר לעסוק בכך שהוא בנו של המלך הנרי, שהתקופה שלו כמלך אנגליה ושטחים גדולים בצרפת הייתה תקופה מאוד סוערת. אימו גם היא דמות מיוחדת. אבל קודם כל, אם רוצים להבין מדוע ריצ'רד לב הארי הוא ריצ'רד לב הארי, מיוחסת לו האצילות הזאת של אריה והגבורה של אריה. מפני שבמהלך חייו הוא נלחם בהרבה מאוד קרבות, ואת רובם המוחלט הוא ניצח. והאמונה הייתה שמה שהופך מלך, בראש ובראשונה, למלך גדול ודגול, זה היותו לוחם מוצלח, מצביא מוצלח.

אבל גם המילים "מצביא" ו"לוחם" חייבות ללכת יחד. זאת אומרת, היה ניכור, היה זלזול כלפי מלכים שמנצלים את היותם מלכים בכך שהם שולחים צבאות רחוקים להילחם. האמונה הייתה שתפקידו של המלך להוליך את עמו, להוליך את אנשיו, להיות ראשון בחזית בקרב. וזה הדימוי שיצא לריצ'רד לב ארי, הארי. ומה מעניין? שישנם מלכים שהיו מלכים שהם לא כל כך גרועים, או לא כל כך אכזריים, אם נשווה אותם למלכים אחרים. אבל אם הם הפסידו בקרבות, הם היו חשובים כמלכים רעים ביותר. ולעומת זאת, מלכים שהיו די אכזריים, או לפחות לא מלכים רחמנים כלל וכלל, וגם את ריצ'רד לב הארי אפשר להכניס לתוך המשוואה הזאת, אבל אם הם ניצחו בקרבות, הם נזכרו לטוב. הזיכרון שלהם היה זיכרון חיובי. כלומר, המדד היה מדד המלחמה.

כמה השתנתה החברה האנושית מאז? כלומר, כאשר אנחנו מסתכלים על המלכה אליזבת, בחייה היא חוותה את מלחמת העולם השנייה. היא נולדה, אני חושב, עדיין לתוך חברה אנגלית עם זיכרון די קרוב, כן? היא נולדה ב-1926, ומלחמת העולם הראשונה שמסתיימת ב-1918. אז גם המלחמה הראשונה, מלחמת העולם, עדיין נזכרת. אבל היא, כמלכה, חייתה באנגליה שהיו לה מערכות. היה מלחמה על איי פוקלנד, גם בסופו של דבר שליחת כוחות לעיראק, לאפגניסטן. אבל בסופו של דבר, כמובן, היא הייתה רק דמות טקסית. [מגחך] לא הייתה לה יד בהדרכת המלחמה. ובכלל, המחשבה הייתה שהיא אמורה להיות איזושהי אנטיתזה למלחמות בעולם. איזושהי דמות שיושבת בפרוזדורים יפים ומעניקה תחושת ביטחון, שלווה. בוודאי איש לא דמיין את המלכה אליזבת רוכבת על סוס עם רומח. קצת על השתנות התפיסות האנושיות.

מה המלחמות שהפכו את ריצ'רד לב הארי לכל כך נערץ? בראש ובראשונה, מצעירותו הוא נלחם כל מיני מלחמות למען אביו, המלך הנרי; כדי למרוד באביו; אחר כך הוא חזר לחיק אביו. הוא היה איש מלחמה מן הרגע הראשון. כלומר, יותר ממה שהוא חונך, והוא חונך כנראה, בניגוד לרוב האוכלוסייה, לדעת [מגחך] קרוא וכתוב, לדעת לטינית, שהיא הייתה שפת האינטלקטואלים, שפת הכמורה ששימרה את האינטלקטואליות באירופה. הוא חונך לדעת את אמנות הקרב. לזה ציפו ממנו. זה היה העולם. אם אתה יודע להילחם ויודע לכבוש זה מה שהופך אותך למלך, וזה גם מה שמוערך על ידי ההמון.

אבל גולת הכותרת, ומה שבעקבותיו הוא נזכר בהיסטוריה, זהו מסע הצלב השלישי. ממש לפני כשבוע, קצת יותר, אנחנו שוחחנו כאן על מסעות הצלב ואיך החלו מסעות הצלב. מסע הצלב הראשון, בראשית האלף השני לספירה. ומסע הצלב השלישי הוא מסע צלב שהיו מעורבים בו כל מיני גורמים, אבל בסופו של דבר, הדמות הבולטת שהובילה אותו הייתה הדמות של ריצ'רד לב הארי, שמאנגליה יוצא אל המזרח התיכון, אל ארץ ישראל, כדי לגאול, זו הייתה המטרה, את ארץ ישראל ואת ירושלים, מידי השליט של סוריה ומצרים, ששורשיו בכלל שורשים כורדים, סלאח א-דין.

סלאח א-דין שמצליח בעצם לקחת את ירושלים, שהיא גולת הכותרת שעליה נלחמו הדתות הגדולות, האסלאם והנצרות, שעבורה הכריז האפיפיור אורבנוס השני, שהוא יוצא בכלל למסעות הצלב. ירושלים חוזרת לידיים מוסלמיות, וריצ'רד לב הארי מאמין שהוא יכול לגאול אותה ולהשיב אותה לידי הנצרות. זה משווה לו כמובן גם איזושהי הילה, שוודאי הייתה חשובה מאוד, שהיא הילה דתית. כלומר, הוא היה מלך צדיק. הוא היה מלך שביקש להילחם למען האל, למען שמו של ישו הגואל, ולא מלך שרק ביקש לפעול למען כוחו שלו עצמו.

אחד הדברים המרתקים זה שהיום יאמרו היסטוריונים, שיש להם גם איזושהי הבנה בכלכלה, שריצ'רד לב הארי [מגחך] רוקן את הקופה הבריטית בצורה די בולטת, כשהוא גייס כסף למסע הצלב שלו. ועדיין הדבר הזה נמחל לו, הדבר הזה נסלח לו, כי זה היה כדי לצאת לאיזושהי מלחמה דתית, וזה נדמה דבר אצילי מעורר הערכה.

מה שמעניין לגבי ריצ'רד לב הארי - הוא לא הצליח. הוא בא לפה, לארץ ישראל, הוא יוצא למסע צלב בראשית מלוכתו, בראשית כהונתו כמלך. ב-90'-89' הוא יוצא למסעו הגדול לארץ ישראל. ובעשור האחרון באמת של המאה השנייה של האלף השני הוא מוצא את עצמו נלחם כאן, בארץ ישראל, בכוחותיו של סלאח א-דין. הוא משחרר עבור הנוצרים את עכו. הוא מנצח בכמה וכמה קרבות חשובים שנערכים בארץ ישראל של ימינו, בגבולות מדינת ישראל, כמו קרב ארסוף. את ירושלים הוא לא מצליח לשחרר. הוא מגיע לאיזושהי הבנה שאת ירושלים אין לו די כוחות לתקוף, ובסופו של דבר הוא מבין שהוא חייב לחזור הביתה לאנגליה, לטפל בענייניו.

אז למה הוא כל כך נערץ? אם אפילו מסע הצלב השלישי שהוא מוביל לא מסתיים בהצלחה האולטימטיבית של שחרור ירושלים? קודם כל כי הוא לא הפסיד. אחרי שסלאח א-דין מנחיל לנוצרים בממלכת ירושלים הפסדים נוראיים, הוא בא והוא לא מפסיד לסלאח א-דין. זאת אומרת, הדמות המיתית הזאת, שעם הזמן גם הלכה והתנפחה ונעשתה משמעותית יותר בהיסטוריה של סלאח א-דין, המצביא המוסלמי, המעורר אימה והאמיץ מכולם וגם מציל בפני עצמו, לו ריצ'רד הראשון, ריצ'רד לב הארי, לא מפסיד.

זאת אומרת, נוצרה כאן איזושהי אגדה על שני מלכים, שהם הייצוג של שתי הדתות הגדולות והם מתנגשים. הם לא מכריעים לגמרי האחד את השני, אבל הם מסמלים איזשהו כוח. וריצ'רד לב הארי שלנו לפחות לא מפסיד לכוח הגדול הזה של סלאח א-דין. אחד הדברים המרתקים שאפשר לראות אותם, זו העובדה שריצ'רד לב הארי מתואר, וגם סלאח א-דין מתואר פעם אחר פעם, כשני יריבים שהייתה להם אצילות, שהיה להם כבוד הדדי. זאת אומרת, הם העריכו… אני… קשה לדעת מה מזה היסטורי, אבל הם העריכו אחד את השני. הם ידעו שהמלך האחר הוא גיבור לא פחות ממני, וזה היה קרב שיש בו כבוד.

אפשר לטעון שזו תפיסה קצת מעוררת גיחוך, אבל יש בה גם יופי - אם אתה כבר נלחם, אם אתה כבר בתוך עולם המלחמות ונהרות הדם, לפחות שתהיה איזושהי אצילות ואיזשהו כבוד הדדי למי שהוא אינו אתה, ולא רק ברבריות במובן הפשוט ביותר. וזו איזושהי אגדה רומנטית על שני המלכים האלה שנלחמו, מייצגי הכוחות השונים, שבסופו של דבר הם די דומים. כלומר, גיבורים אמיתיים דומים בכל מקום.

עוד נקודה שהיא נקודה יפה לגבי ריצ'רד לב הארי זו העובדה שאף על פי שאמרתי שהוא היה מצביא גדול, ההיסטוריונים רוצים לתאר לנו את ילדותו כמי שהחל מקריאת שירה ואהבת מוזיקה. כלומר, שהייתה לו איזושהי נפש רגישה, עדינה. "המצביא", כך יאמרו כותבי זיכרונות על חייו שאולי אין ביניהם ובין חייו קשר, אבל יגידו לנו, "המצביא הגדול, האמיץ והקשוח, הוא אהב שירה. הוא בעצם היה רומנטיקן".

והדבר האחרון שאני חושב עליו בהקשר הזה, זו העובדה שהמלך האמיץ, המצביא, שנסע לארץ ישראל, הביא ניצחונות גדולים בקרבות, מדוע אנחנו יכולים כל כך לאהוב אותו? כל כך לערוג על דמותו ולהתגעגע אליה? מפני שלמעשה, כאשר אנחנו חיינו באנגליה, הוא היה בארץ ישראל. הרבה יותר קל לאהוב מלך מרחוק.

[אות מעבר]

ואנחנו, באיזשהו מבט, אפשר לומר יוצאים מתוך 865 שנים להולדת ריצ'ארד לב הארי, השם המיתולוגי הזה. אמרו לי שאני חוזר על זה שהמילה "מיתוס" בעצם בשורשיה, המושג "מיתוס" בשורשיו, הוא חוזר גם אל המילה היחידה, כאשר "מיתוס" הוא "סיפור", הוא אגדה. כמובן, זו המשמעות העקרונית יותר של המושג הזה בתרבות, אבל אחד הדברים שבעיניי מצאו חן זה שחוקרים הראו שהמילה "מיתוס", כאשר מנסים להגיע אל שורשיה, אז אחת המשמעויות שלה היא פשוט "המילה". כלומר, המילה היא היסוד להכל. היחידה הקטנה ביותר, הראשונית ביותר של הסיפור. והעובדה שהסיפור בסופו של דבר הוא עשוי מן המילה, הוא צומח מתוך המילה ומתוך מה שמילה יחידה יכולה לעורר. הפרפרזה שאני כל כך אוהב להשתמש בה, כאשר תמונה אחת שווה אלף מילים, אבל מילה אחת שווה הרבה יותר מאלף תמונות.

ריצ'רד לב הארי. אני מנסה לדבר עליו כסמל אנגלי גדול. מה הופך מלך להיות זכור בתרבות כחשוב? אז אני חושב על סיפורי האבירים מימי הביניים של הסופר הבריטי וולטר סקוט, שמתאר את ריצ'רד לב הארי כדמות נפלאה. מצד אחד לוחם, מצד שני רב חסד. בעצם אמרתי שזה הדימוי שנולד בתרבות האנגלית, הבריטית, לגבי שני היריבים הקשים, החריפים - סלאח א-דין, המוסלמי שהיה כאן בארץ ישראל, ממוצא כורדי, שליט סוריה, שליט מצרים. הוא היה אמיץ וגיבור, וריצ'רד לב הארי שלנו היה אמיץ וגיבור, ועל מנת שקרב יהיה קרב שנוכל לקרוא לו רומנטי, [מגחך] ויש משהו בעייתי מאוד בהפיכה של קרבות באשר הם לרומנטים, אתה צריך ששני הצדדים יהיו צדדים שמעוררים בך איזושהי התפעלות. אחרת הקרב הוא… קרב דל. אם צד אחד הוא צד של גיבורים והצד השני הוא צד פחדני, מושחת, אז משהו מן ההירואיקה נשמט.

בכל זאת רציתי לדבר על העובדה שריצ'רד לב הארי הוא סמל האנגליות עד כדי כך שמחוץ לפרלמנט האנגלי ניצב פסלו רכוב על סוס. אבל בכל זאת צריך לגעת באיזשהו דבר משונה נורא לגבי ריצ'רד לב הארי, והעובדה שאמרתי שבכל מיני סקרים, בכל מיני כתבות עיתונאיות בעיתונים בריטיים אז רבים אומרים 'הוא הסמל למלך אנגלי גדול'. 'כאשר אנחנו חושבים על מנהיגנו מן העבר, ריצ'רד לב הארי - אליו אנחנו נושאים עיניים'. האדם הזה בכל חייו, לא שהה בשטח אנגליה, מה שמוכר תרבותית כאנגליה, ודאי אנגליה של ימינו, יותר מ… בימי מלכותו לפחות, יותר מחצי שנה הוא לא היה שם. את רוב זמנו הוא בילה בצרפת. צרפת הייתה בעיניו מחוז תרבות הרבה יותר חשוב.

אביו, בכלל, כל השושלת המלכותית שממנה הוא בא, שושלת פלנטג'נט, אפשר לשמוע את זה באווירה של השם - הפלנטג'נטס הם, שורשיהם צרפתיים. הוא למד את הצרפתית שלו הרבה לפני שהוא למד את האנגלית שלו. הוא ראה בצרפתיוּת תרבות נעלה על האנגליוּת. אז איך הוא הופך להיות סמל פטריוטי-אנגלי, כאשר הוא דובר צרפתית, הוא נמצא בצרפת, אכפת לו יותר מן השטחים בממלכתו, שהם שטחים צרפתיים? יש פה איזשהו פרדוקס, אמנם אמרתי שקל לאהוב מלך שנמצא רחוק, אבל אתה מצפה בכל זאת שהמלך יהיה קשור באדמתו.

זה, אני חושב, מראה עד כמה העניין הזה של מלוכה הוא עניין סמלי. זו אולי גם הסיבה שהמלכה אליזבת, אף על פי שאתה תשאל "מה הייתה השפעתה הממשית, הפרקטית על ההיסטוריה?" הלא היא חיה בעידן שבו כוחם הממשי, האופרטיבי, של מלכים באנגליה נשלל למעשה. הם יכולים לעודד את רוח הציבור, אבל גם בהקשר הזה היא לא עמדה ברגעים כמו אביה שעומד לצד צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, לא. היא בסופו של דבר הייתה מלכה של עיתות שלום, בוודאי יחסיות לאנגליה. במה היא השפיעה על ההיסטוריה?

ואז אתה מבין שאנשים מחפשים איזשהו סמל שיגדיר את הזהות שלהם. שיאפשר לזהות שלהם להתכנס לידי מיתוס אחד, לידי סיפור אחד. והעובדה הזאת, אני חושב, היא הדרך, היא האופן שדרכו נוכל להבין איך המלך שבחייו היה הרבה יותר צרפתי מאנגלי, הופך להיות סמל כל כך מובהק של האנגליוּת. בעצם באנגליה באותה התקופה, ואנחנו מדברים על בסך הכל תחילת האלף השני, המאה השנייה של האלף השני, השליטים היו אצולה צרפתית שמספחת לעצמה את המלכות האנגלית, אבל רוצה לשלוט גם בשטחים משמעותיים בצרפת. זה ליווה את המלך ריצ'רד לב הארי כל חייו.

ולכן, אם אתה רוצה לשלוט בכמה שיותר שטחים צרפתיים, ואתה לא מחזיק במלכות צרפת, ואתה רואה בעצמך צרפתי, אתה שואף לשלוט בכמה שיותר שטחים צרפתיים, במי אתה נלחם? במלך צרפת. ולכן, אף על פי שרגעים מסוימים בזמן היו ביניהם בריתות, ריצ'רד לב הארי נלחם במלך צרפת, ששמו באותה תקופה היה פיליפ. הוא נלחם בו הרבה מאוד, והוא בעצם מניח את היסוד למלחמות בלתי נפסקות שימשכו בין אנגליה לבין צרפת למאות השנים שיבואו. וכאשר עומדות שתי מלכויות, אנגליה וצרפת, ונלחמות זו בזו, אפילו שהמלך שבראש הפירמידה, הזהות שלו היא זהות חצויה, הרי שבסופו של דבר אתה אומר לעצמך, "רגע, עכשיו כאשר נלחמתי נגד מלכות אחרת, כאשר נלחמתי נגד מלך צרפת, אז אני יודע מי אני. אני נפרד".

זאת אומרת, ואין זה נעים לומר, המלחמה - היא חידדה את הזהות האנגלית. יש הרבה מאוד היסטוריונים שיסבירו כיצד לפעמים הפסד במלחמה כזאת, במלחמות שונות שהיו באירופה, אילץ אומות לחשוב "מי אני?", "מול מי אני נלחם?", והסיפור הזה של ניצחון בקרב או הפסד בקרב, הוא סיפור מאחד. המלחמות של ריצ'רד לב הארי נגד מלך צרפת גרמו לו במובנים מסוימים להיות אחד המאחדים הראשונים של איזושהי זהות אנגלית שנפרדת מן הצרפתיוּת, מוכנה להילחם בה, רואה את עצמה לא נופלת מבחינה תרבותית, מבחינה צבאית, מבחינה מדינית, מן הצרפתיוּת. אז פתאום יש אנגליוּת.

השלב הבא במסע שלנו יהיה לגעת ביחסים, ויותר ביחסים האגדיים מאשר בפועל, בין ריצ'רד לב הארי לבין אחיו הנסיך, ואחר כך המלך ג'ון. אבל אני רק אומר, בתוספת על כל מה שאמרתי קודם, אמרתי שכאשר מלך הוא רחוק אז אפשר יותר לחבב אותו. כי כשהוא קרוב אז המלוכה תמיד ברוטלית, תמיד רודנית. וגם ריצ'רד לב הארי עשה דברים ברוטליים ורודניים כדי להשיג כסף לענייניו, כדי לדכא מתנגדים וכולי. אבל יש משהו, ואולי זה מלמד אותנו על מה שאני אגיד תיכף. יש משהו במלך שעסוק במלחמות מעבר לים, בניגוד למלך, שזה אחיו ג'ון, שנמצא בבית ועושה מהלכים פנימיים, שלטוניים, לפעמים גם רפורמות. המלך שנמצא הרחק והוא לוחם, אז אנחנו יכולים לספר עליו סיפורי אגדות. המלך שנמצא כאן ומתעסק בריאליה של המציאות, אז הריאליה של המציאות, במיוחד במציאות של מלכות, היא תמיד קשה ונוראה. ולכן ההתאחדות סביב דמותו של ריצ'רד לב הארי היא מפני שאין לנו כל כך מה לספר עליו כמלך מבחינות שהן הרבה פעמים מה שמלכים זכו לביקורת לגביהם.

מה הוא עשה עם הכלכלה האנגלית? איך הוא התייחס לחקלאים? ואיך הוא התייחס לנתינים? האם הוא העניק איזה שוויון? כל הדברים הללו, אנחנו לא כל כך יכולים לדבר עליהם לגבי ריצ'רד לב הארי. אנחנו רק יכולים לספר עליו, לשיר עליו איזה שיר גבורה אבירי. וזה משהו שבאירופה תמיד מאוד אהבו לעשות.

[אות מעבר]

הזהות החצויה, ואפילו הצרפתית יותר מאשר אנגלית, אפשר לומר את זאת די בביטחון של ריצ'רד לב הארי, 865 שנים לפטיר… להולדתו, של האדם שנולד באותו תאריך שפה נפרד העולם מן המלכה אליזבת. על המלכה אליזבת אפשר לומר שאולי היא השושנה האנגלית האחרונה, במובן של איזשהו סמל שאנשים כמהים שיהיה להם, והם יוכלו לומר "זאת שושנה אנגלית. זאת איננה שושנה צרפתית". ויכול להיות שהיא האחרונה. כן? כל הדיבור הזה, שאולי בעצם בימיו של המלך צ'ארלס השלישי המלוכה כבר לא תשרוד, כי אנחנו בימים אחרים. אליזבת הצליחה עוד לשאת את הסיפור הזה, והוא לא ישרוד. מי יודע? מפני שלמסורות ולרצון הזה בסמלים יש משמעות כזאת גדולה, שכאשר היסטוריונים באים לנסות להבין דמויות כמו ריצ'רד לב הארי, כבר אי אפשר לומר "ריצ'רד הראשון", צריך לומר "ריצ'רד דה ליון הארט". צריך לומר "ריצ'רד בעל הלב", לב האריה. הדמות הזאת, אי אפשר כמעט להפריד בין ההיסטוריה הממשית לבין איזשהו דימוי שהלך ונבנה עם השנים. והדימוי הזה, בין השאר, קשור לדמותו של רובין הוד. ששוחחנו עליה כאשר שוחחנו על אחיו הצעיר של ריצ'רד הראשון, ריצ'רד לב הארי - המלך ג'ון, ועל המגנה כרטה. וזה סיפור שצריך להתייחס אליו.

בהרבה מן הגרסאות, צריך לומר המאוחרות יותר, ובוודאי גם אלו שאחר כך זכו לעיבוד קולנועי הוליוודי, אבל בהרבה מן הגרסאות של הסיפור הזה, למרות שאלה לא הגרסאות הראשוניות שלו, אבל הן גרסאות שהתפתחו עם השנים. לאורך המאות, ובוודאי אחרי ימיהם של ריצ'רד לב הארי, של אחיו הצעיר, האגדה שנוצרה היא שרובין הוד, אותו אחד שגונב מן העשירים ונותן לעניים, הוא היה אויבו של המלך הרע, המלך ג'ון, שחומס את נתיניו ומעוניין רק בזהב.

ורובין הוד, בעצם, הוא לחם במלך ג'ון כי הוא רצה להחזיר את המלכות לריצ'רד לב הארי. עכשיו, דמות כמו הדמות של רובין הוד, דמות של מן גנב כזה, שהוא, הייתי אומר, סוג של אנרכיסט, סוג של מורד בסדר החברתי הקיים, זה בוודאי. מורד הוא ודאי. איך הוא מצד אחד נלחם במלוכה אחת, כדי להעניק לאח הבכור את המלוכה בחזרה? איך הסיפור הזה נרקם? ואני חושב שהוא נרקם על רקע איזושהי כפילות. מצד אחד אנחנו חיים ויודעים כמה בעייתית היא המלוכה. כמה היא עושקת אותנו, ולוקחת את רכושנו ואת בנינו וכולי, כמו שמתואר ב"נאום המלך" המקראי. אבל מן הצד השני, אנחנו עדיין רוצים איזשהו סמל, איזושהי מלכותיות. כאשר אנחנו מייחסים לריצ'רד לב הארי מלכותיות, אנחנו בעצם מייחסים מלכותיות לעצמנו כאנגלים, כיחידים.

אז צריך למצוא את המלך הרע. את המלך ג'ון, שבאמת היה מלך רע וגם לא לוחם גדול, בניגוד לריצ'רד לב הארי הוא הפסיד במלחמותיו, ולהעמיד אותו כניגוד למלך הטוב, לריצ'רד לב הארי. אנחנו צריכים מייצג של הצד הרע, שאותו אנחנו נתקוף, וממנו אנחנו נדרוש את המגנה כרטה. אבל אנחנו צריכים גם ייצוג של המלך הטוב, כדי לומר שההיסטוריה שלנו, בעצם, היא לא רק היסטוריה של איזשהו דיכוי שדוכאנו בידי משפחות אציליות, אגב צרפתיות כמו שאמרנו, אלא יש בה יותר מזה. היה גם יופי, הייתה גם הירואיות, בהיסטוריה הזאת, בהיותנו נתינים של מלכים. כלומר יש פה, אני חושב, איזשהו רצון לרומנטיזציה של ההיסטוריה. וכדי שתוכל לעשות רומנטיזציה של הטוב, אז הוא צריך להיות טוב, והוא גם צריך לעמוד למול איזה רע. ולכן באגדות הוליווד הובלטו הניגודים הללו של ריצ'רד לב הארי ושל המלך ג'ון.

אגב, הסיפור ההיסטורי עצמו הוא שבאמת בימיו של ריצ'רד לב הארי, במסע הצלב לארץ ישראל, המלך ג'ון ניסה בכל מיני דרכים לתכנן תכנונים ולרקום קנוניות, כדי בעצם להשתלט על הממלכה האנגלית ולקחתה מידו של ריצ'רד לב הארי, והוא כמעט הצליח בזה, אבל בסופו של דבר לא הצליח בזה. וזו הגדולה של ריצ'רד לב הארי, וכאן גם אפשר להכניס לאגדה את רובין הוד, שעזר בזה מאוד.

ואפשר גם לראות את הרתיעה, כבר אז, של האנגלי הממוצע, הייתי אומר, מן הפוליטיקה. כלומר, האנגלי הממוצע, הוא מעדיף, ואני חוזר על הנקודה הזאת רק מזווית קצת אחרת, את המלך שאפשר לספר עליו סיפורי אבירים, מן המלך שאתה רואה, או אתה יכול לראות באיזשהו אופן מאוד גס, את התפירה. איך הוא תפר את המהלכים שלו, ניסה לעשות בריתות עם המלך הזה, עם המלך האחר, את זה אתה כבר לא רוצה לראות.

כלומר, העובדה שמהמלך ג'ון, בסופו של דבר, האצילים, סיפור שעסקנו בו, באו ודרשו את המגנה כרטה, את כתב הזכויות הגדול, מגנה כרטה, ליברטטום, כלומר, להכפיף את המלך לאיזושהי חוקה, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא לא יכול לקחת מה שהוא רוצה. יש לו איזושהי חוקה ואיזשהם גבולות. הדבר הזה, הוא בעצם נבע מן העובדה שהם כבר החלו להתרחק מן המלוכה בפועל.

כלומר המלוכה בחייהם, כשהיא קרובה אליך אתה מרגיש את הבעייתיות שבה. אבל מן הצד השני הייתי אומר, כאשר אתה מסתכל על הצד הרומנטי בחייך, אתה עדיין לא ויתרת על הסיפור היפה, על המלך וכל מה שהמלך יכול לעשות, וכמה מלכותיות יש במלוכה. לכן, אתה דורש מצד אחד מהמלך שישנו עליך באמת, והוא ירש גם בסופו של דבר את אחיו הבכור, המלך ג'ון, ממנו אתה דורש כתב זכויות, ואתה שם אותו תחת חוקה. אבל את המלך שלחם מלחמות רחוקות, לו אתה נותן שם ככה פיוטי, ואליו אתה מתגעגע, מפני שהוא כבר איננו כאן.

[אות מעבר]

מי הוא הגנב? האם הגנב הוא רובין הוד מלך הגנבים, שנזכרנו שוב בסיפוריו? האם זה המלך ג'ון? והאם זה אולי ריצ'רד לב הארי, שמפני שאנחנו היינו זקוקים גם לסמל רומנטי, אז הוא הצליח ככה בגנבה להחליק לנו בגרון הרבה מאוד אכזריות שהייתה קשורה בתקופת שלטונו, ולצאת להיסטוריה כדימוי המלך הטוב והאמיץ, שהוא לא כל כך נכון? הרבה היסטוריונים בני זמננו חושבים את זה. יש ויכוח עד כמה לייחס לו ממש פשעים נוראיים, אבל בוודאי הוא לא היה התמונה של המלך שמצד אחד הוא אמיץ ומצד שני הוא רב חסד וכמעט אין בו פגם. באופן כללי התפקיד שלו וההיסטוריה שהוא פעל ממנה היו פגומים.

וכאן זה הרגע שבו אני מזכיר איזשהו סיפור יהודי, שאני לא יכול שלא לדבר עליו. ההכתרה, בשנת 89', 1189, של המלך ריצ'רד לב הארי, שכאמור 865 שנים אחורה זהו היום שבו הוא נולד. ההכתרה שלו בלונדון היא הכתרה שהייתה יריית הפתיחה לשורה של… בשפה מאוחרת יותר נקרא לה זה פוגרומים, פרעות ביהודי אנגליה. וההתחלה של הפרעות מתוך העובדה שלתוך ההכתרה של המלך ריצ'רד הראשון, ריצ'רד לב הארי, לא נתנו לנכבדי היהודים להיכנס. האם זו הייתה הוראה אשר באה ממנו? או האם אצילים אנגליים שהיו בהכתרה פשוט גירשו אותם משם, שלא בדעתו של המלך? קשה לדעת. ואולי דווקא האפשרות השנייה, שמורידה אחריות מריצ'רד לב הארי, היא הנכונה.

אבל העובדה הזאת שהיהודים, כלומר ריצ'רד לב הארי לא רוצה בהכתרה שלו יהודים, הפכה לשמועה ברחבי לונדון ואחר כך ברחבי אנגליה כולה, שריצ'רד לב הארי, מפני שהוא מלך נוצרי מאוד, הנה הוא בסופו של דבר באמת ייצא לא הרבה זמן אחר הכתרתו למסעות הצלב, הוא איננו רוצה את הכופרים היהודיים האלה בממלכתו, ויש לנו רשות לטבוח ביהודים. מה שהפך לשרשרת של מעשי טבח, המפורסם ביותר אולי ביורק, בשנים 1189-1190, ביהודי אנגליה. מתוך השמחה, השמחה על הכתרת המלך ריצ'רד לב הארי, הופכת להיות לצערם של היהודים.

וזה קצת עצוב לומר, אבל לפעמים זה כך, כאשר פשוט קוראים את ההיסטוריה של יהודי אירופה במיוחד - שמחה נוצרית משמעה עצב יהודי [מגחך] בכל כך הרבה מקרים. או כל, כל אירוע גדול, דרמטי, גם עצב נוצרי משמעו עצב יהודי. בימים האחרונים מדברים על פוסקים חרדים, באנגליה, שעוסקים בשאלות האם מותר לנו לשמוח בשמחות יהודיות, או להחצין את השמחה שלנו, כאשר כל בריטניה מתאבלת על מות המלכה אליזבת? והפוסקים לרוב טוענים שבאמת צריך להיזהר בזה, כדי שיראו שאנחנו מכבדים את המלכות. זה נשמע אולי מאוד מזכיר באמת את תקופת הגלות, אבל אלו באמת יהודים שעדיין בגלות. אבל זה נובע מאיזשהו, אני חושב, הטבעה היסטורית עמוקה, שבכל פעם שיש איזשהו אירוע, שאינו יהודי - אירוע לאומי, אירוע אירופי, משמעותי, היהודי יכול להיות הקורבן.

באמת ריצ'רד לב הארי, זו ודאי הייתה שמועה שהתנפחה. הוא לא רצה שיצאו בשמו, או לפחות הוא לא רצה באופן רשמי שיצאו בשמו לפרעות ביהודים. והוא ניסה משלב מסוים, ככל הנראה, להגן עליהם. אבל העובדה היא שגם ריצ'רד לב הארי, שנזכר כל כך לטובה על ידי הבריטים, אם ננסה לזקק ממנו, מדמותו, זיכרון יהודי, זה בסופו של דבר יהיה זיכרון של טבח שמתחיל בהכתרה אחת בלונדון שהיהודים לא נכנסו אליה. וזה אומר דרשני, אני חושב.

[אות מעבר]

ואנחנו ממש בסוף בעירת האש הזרה שלנו, שהלכה בין דמותו של ריצ'רד לב הארי לבין איזושהי מחשבה על המלכה אליזבת השנייה שהלכה מן העולם, ובכלל על מה שנותר מהמושג הזה "מלכות". אני רוצה שנסיים באוברטורה של האופרה "ריצ'רד הראשון", הוא ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, של הנדל, המלחין שפעל כידוע באנגליה. ולפני שנשמע את הצלילים האלה, אני אקרא ממש מעט מתוך שיר ששמו "אימפריאליזם הניגון" של אנדרו מארוול. אנחנו מדברים על משורר בריטי מלפני מאות שנים. התרגום הוא של אריה זקס. ומה שהוא עושה כאן, וזה מראה עד כמה האתוס של קרב ומלך מנצח, "אימפריאליזם הניגון". הוא מדבר על הניגונים שבכל כיבושים הם כובשים את לב השומע, המנגינה שכובשת את לב השומע, אבל מעבר לכוח הצבאי, מה שיש לו משמעות אמיתית, זו איזושהי אצילות עדינה ולא סתם כוח ריק. ואולי זו הדמות שניסו לצייר מריצ'רד לב הארי, שאמנם הוא היה מצביא, אבל הוא גם היה אציל. שאלה אם זה היה נכון.

כתמיד אני אזמין אתכם לעקוב אחרי בעמוד הפייסבוק שלי, נדב הלפרין באנגלית, הלפרין, עם H בהתחלה, שם תוכלו לכתוב לי ככל העולה לרוחכם. אתם גם מוזמנים להיכנס לטלגרם, לכתוב "אש זרה" ולהצטרף לערוצנו. בכל אפליקציות הפודקאסטים תמצאו את גרסתנו המקוצרת. את הגרסה המלאה עם השירים תמצאו באתר וביישומון "כאן". דרגו אותנו גם בספוטיפיי, זה חשוב.

וכך כותב אנדרו מרוויל -

[מקריא] "צְלִילִים כּוֹבְשִׁים! בֶּרֶךְ כִּרְעוּ־נָא

לִמְנַצֵּחַ־מִזְמוֹר עֲדִין־מֶזֶג מִכֶּם:

הוּא מִתְּהִלִּים מְזֻיָּפִים יִתְעַלֵּם,

שִׁירָתוֹ הַלְלוּיַת־אֲצִילוּת־עֶלְיוֹנָה."

[מתנגנת אוברטורה מתוך "ריצ'רד הראשון" מאת הנדל]

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה