אתם זוכרים מתי רקדתם בפעם האחרונה? כן הדבר הזה שלא עשינו כבר הרבה זמן, מאז שהנגיף סגר אותנו בבית. לאורך שנים מחקרים מראים שריקודים משפיעים משמעותית על התחושות שלנו והופכים אותנו למאושרים יותר. בשנים האחרונות אף הריקוד מתגלה ככלי מאוד משמעותי בשמירה על המוח בגילאים מבוגרים. למרות זאת, בשנים האחרונות התגלה כי בריקוד ישנם סכנות לא קטנות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/01/2021.
[פתיח, מוזיקה]
אחח ריקודים. אין כמו תחושת החופש של הגוף לצלילי מוזיקה שמניעים אותו מצד לצד, לפעמים בלי שליטה. אתם זוכרים מתי רקדתם בפעם האחרונה? לי זה מרגיש כמו איזה אלף שנה מאז שסגרו לנו את המועדונים והבארים אבל בואו ננסה ביחד להיזכר.
מתי בפעם האחרונה באמת נסחפתם לתוך ריקוד והרגשתם את האיחוד הזה בין הגוף שלכם, המוזיקה, התנועות של אנשים אחרים מסביב לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל או דווקא לרקוד כאילו מישהו כן מסתכל?
היי אני גלי וינרב ואתם מאזינים לחזית המדע. בכל פרק נספר סיפור מפתיע אחר על הטבע שלנו. והפעם ריקודים. כן, הדבר הזה שלא עשינו כבר הרבה זמן, מאז שהנגיף סגר אותנו בבית.
לאורך שנים, מחקרים מראים שריקודים משפיעים משמעותית על התחושות שלנו, אבל לפני שנתחיל לדבר על איך ריקודים תורמים לנו לאושר, שאלנו את כתבי גלובס מה הריקוד עושה להם בגוף?
"היי, אני שני אשכנזי, כתבת אקלים וסביבה. ריקוד מתחבר אצלי בעיקר לעבודה קשה, מתיחת גבולות ומודעות עצמית, אולי בגלל שהייתי לאורך שנים רבות בכיתת מחול כילדה."
"היי, אני גיא ליברמן, מגיש הפודקאסט "כסף בקיר" וריקוד עושה לי תחושה בגוף של שחרור."
"היי, אני שירי דובר, ריקוד נותן לי הרגשה של מצב רוח טוב. אם יש כבר מצב רוח טוב, הוא מגביר אותו. אם אין כל כך מצב רוח, אז הוא משפר אותו. ואם זה לרקוד עם הבן שלי, אז בכלל טוב."
יש אומנויות שנחשבות של מומחים, כמו נגינה או פיסול. אבל הריקוד שייך לכולם, קשה לא לזוז לפחות בתנועות קטנות כשמשמיעים שיר שאתם ממש אוהבים. לכן גם המדע של הריקוד חוקר בשנים האחרונות לא רק מה עושה אותו אמנות טובה, אלא גם מה הוא עושה לנו בחיים הרגילים.
קודם כל, עוד לפני שהריקוד הוא אמנות, די ברור שיש לו תפקיד בחיזור. לא רק ציפורים ובעלי חיים מבצעים טקסי חיזור עם הגוף, גם בני אדם. פעם בהיסטוריה העתיקה של האנושות לפני שהתחלנו להכיר דרך הטינדר, כולם היו יוצאים יחד למקומות מיוחדים שקראו להם אז מועדונים או אפילו בעת היותר עתיקה, דיסקוטקים או חוגים לריקודי עם או נשפים ורוקדים כדי למשוך עניין ממחזרים פוטנציאליים.
חוקרים מאוניברסיטת "רוטגרס" בניו ג'רזי, טוענים שריקוד הוא דרך מצוינת להפגין את האטרקטיביות שלכם. הוא מאפשר להציג את הגוף, להפגין אנרגיה והתלהבות וגם יכולות קוגניטיביות כשמשתמשים בצעדים מורכבים. חוץ מזה, החוקרים מצאו שאנשים יותר סימטריים, נחשבים רקדנים טובים יותר.
סימטריה היא תכונה שאנחנו מחווטים להעריך בבחירת בני הזוג שלנו מכל מיני סיבות אבולוציוניות שהיום הן לא רלוונטיות.
אמנם אנחנו לא יכולים לשלוט בסימטריה שלנו, אבל ריקוד מושך הוא כן משהו שאפשר לפתח. חוקרים מאוניברסיטת "נורת'אומבריה" בבריטניה, יצאו לבדוק אילו תכונות ריקוד נחשבות מושכות. הם יצרו אווטארים חסרי פנים ושיוך מגדרי או חברתי ונתנו להם לחקות כל מיני תנועות של רקדנים מכל העולם. אחר כך, הם הראו את הדמויות האלה לנשים ולגברים ושאלו איזו דמות רוקדת בצורה הסקסית ביותר.
הסתבר שנשים אוהבות מגוון. הן נתנו ציונים גבוהים לדמויות שהזיזו יותר את הראש מצד לצד, את אמצע הגוף בתנועות זורמות ולא מקוטעות. הריקוד נחשב איכותי במיוחד אם היו בו תנועות רגליים מהירות. ואם בזמן התנועות המהירות של הרגליים, הדמויות הזיזו גם את הברכיים אז בכלל. להזיז את הרגליים קצת, זה היה נחשב טוב, אבל לא לנפנף אותן לכל כיוון.
גברים אהבו את האווטרים שהזיזו את אזור האגן, לעומת הנשים שחיפשו יותר תנועה באזור הטורסו. או בקיצור, גברים העדיפו את האווטאר שרקד כמו ביונסה ונשים את ג'סטין טימברלייק. אנחנו לא סתם מציינים פה רקדנים ספציפיים. לכל אדם יש דפוס תנועה שהוא רק שלו. כמו שאפשר ללמד מחשבים לזהות פנים, אפשר ללמד אותם גם לזהות תנועת גוף, עד רמה של זיהוי של אדם יחיד.
בנוסף, מחשבים יכולים לזהות מתנועות הריקוד של אנשים את מצב הרוח שלהם. אם הם שמחים, עצובים, כועסים או שהם בסטרס. אז אם אתם פעם בורחים מהמשטרה בעולם עתידני מרושת מצלמות, אל תנסו להיטמע בתוך ההמון במועדון ריקודים, עדיף בתור לשירותים.
אם ככה, זה לא מפתיע לגלות ששני אנשים שעושים תנועות ריקוד דומות, לא בהכרח ימשכו את אותה רמת תשומת לב. יש אנשים שהריקוד שלהם מהפנט על במה או במועדון. מישהו אחר שיחקה אותם אחד לאחד, לא יגיע לאותה תוצאה בעיני הצופים.
[מוזיקת פסנתר קצבית]
הכוריאוגרפית קרן רפל חקרה מה מוביל את התפיסה של נוכחות בימתית אצל רקדנים. היא הגיעה למסקנה שנוכחות בימתית טובה קשורה לחוש השישי שלנו, החוש הסומטי. זה שאומר לנו איפה שהגוף שלנו נמצא. ככל שאנחנו יותר מחוברים לגוף מהבחינה שאנחנו מרגישים אותו מבפנים, כך לרוב גם יראו את זה כלפי חוץ, בתנועה שלנו.
יש טכניקות ידועות לשיפור החוש הסומטי כמו שיטת אלכסנדר ופילאטיס. הן כוללות שיפור של המודעות לנשימה, מודעות לתחושות הפנימיות של הגוף. השוואה בין התחושה הפנימית לבין פידבק מבחוץ ודמיון מודרך לגבי הגוף.
[תו סיום של מנגינה]
רפל אימנה ארבע רקדניות בטכניקות האלו וגילתה שהקהל באמת שופט אותן כמעניינות ומושכות יותר על הבמה. אלה היו רקדניות שמלכתחילה היו מודעות לגוף ובעלות נוכחות. אז אפשר להניח שהשינוי יהיה עוד יותר דרמטי אצל אנשים רגילים.
זה עובד גם הפוך. הסיבה שבגללה כל כך כיף לנו לרקוד היא כנראה שזה מחבר אותנו לחוש הסומטי שלנו. עוד טריק להשתפר בריקוד הוא להסתכל על רקדנים. זה אולי לא אינטואיטיבי. אפשר להסתכל על רקדנים עד מחר וכשנקום אנחנו וננסה לחקות אותם, ניפול על הפרצוף.
אז כן, בלי להתאמן זה לא ילך. הדבר החשוב הוא לאמן את הזיכרון של הגוף, אבל מסתבר שאפשר לשפר את הלמידה של הגוף באמצעות למידה של המח. פרופסור בטינה בלסינג, ראש מעבדת קוגניציה ותנועה באוניברסיטת "בלפיד" בגרמניה, הייתה רגילה לשיטת ההוראה המסורתית של הרקדנים. חזרות, חזרות וחזרות. אבל מסתבר שכשרקדנים למדו תנועת ריקוד לא נכונה, הם לא הצליחו לתקן אותה רק בזכות הסבר מילולי ומגע של הכוריאוגרף. לעומת זאת, לפעמים צפייה אחת בסרטון של מישהו שעושה את התנועה נכון, פתאום מביאה להארה.
ואם גם זה לא הספיק, היא נתנה להם לבנות אווטאר של עצמם ולהניע אותו בתוך המחשב כמו שהם חושבים שצריכה להיות התנועה. המחשב תיקן אותם לכיוון התנועה הנכונה ואז אפילו שהם לא הזיזו בכלל את הגוף האמיתי שלהם בזמן הלמידה, התנועה פתאום הסתדרה להם.
[מוזיקת ג'אז קצבית]
אמרנו שהריקוד נועד לכולם, אבל יש גם הבדלים גנטיים ואישיותיים בין רקדנים לבין אנשים שהם לא רקדנים. פרופסור ריצ'רד אבשטיין מהאוניברסיטה העברית, חקר את הגנים של רקדנים לעומת מתאמנים בתחומים אחרים שלא קשורים לריקוד. הוא מצא אצל הרקדנים שני גנים שלא קשורים לסימטריה, שרירים או מבנה גוף, אלא דווקא לתקשורת בין תאי עצב.
אחד מהם קשור לספיגה של סרוטונין, חומר שקשור למצב רוח ואפשר למצוא אותו בסמי הזיה. השני הוא קולטן לחומר בשם AVP שקשור לשליטה בכמות הנוזלים בגוף וללחץ דם. אבל גם לתקשורת בינאישית וחיבור קהילתי.
[תו אחרון של מנגינה]
אחרי שהוא בדק את הרקדנים ואת הלא רקדנים גנטית, אבשטיין נתן להם גם שאלוני אישיות, כדי לבדוק איך ההבדלים הגנטיים מתבטאים בחיים של הרקדנים. שאלון אחד התמקד בחוויות של רוחניות ומצבי תודעה חלופיים. השני שאל על הצורך בקשר חברתי. ובאמת, רקדנים יותר מכל השאר, היו פתוחים לחוויות משנות תודעה ויותר זקוקים לקשר חברתי. אבשטיין לא בדק אם גם בשביל אנשים שהם לא רקדנים, ריקוד יוצר תחושה של חיבור חברתי וגם תחושה של מצב תודעה קצת שונה. אבל אני מניחה שרובנו נרגיש אינטואיטיבית שזה נכון.
[מנגינה עליזה]
לא מעט הורמונים טובים מופרשים בזמן ריקוד. "A greater good science center" באוניברסיטת "ברקלי", מכון למחקר בתחומי איכות החיים והאושר, מצא שבזמן ריקוד אנחנו מפרישים מגוון חומרים מועילים.
אנדורפין, ההורמון הנחשב לאחראי על ההרגשה הטובה אחרי פעילות ספורט. דופמין שאחראי על תחושת אופוריה וחיזוק חיובי והתמכרות במקרה הרע ועל זיכרונות טובים. סרוטונין שהזכרנו קודם ואוקסיטוצין, עוד הורמון שקשור ביחסים חברתיים. ההפרשה של כל ההורמונים האלה כנראה עוזרת, בעיקר הדופמין שחוץ מחיזוק חיובי, הוא גם קשור למנגנון התנועה במח ולכן מאוד משמעותי בהתמודדות עם פרקינסון.
אימון בריקוד מאפשר גם אימון של מערכות במח שאחראיות על תפיסת הזמן, שיווי משקל, גם בתנאים מאתגרים, יציבה וקשר בין העין לתנועות הגוף. הריקוד דורש מאיתנו להישאר באוריינטציה במרחב גם למשל אחרי שעשינו סיבוב.
[צליל כמו של סרט מצויר של משהו מסתובב, בוינג!]
אנחנו עוצרים בסוף הסיבוב, פוקחים את העיניים וצריכים לחבר את התמונה שאנחנו רואים לזו שראינו בתחילת הסיבוב ובין שתיהן לבין מיקום הגוף. זו לא יכולת טריוויאלית והיא חשובה מאוד עבור חולי פרקינסון.
אנשים עם פרקינסון יכולים לפעמים לרקוד יותר בקלות ממה שהם יכולים סתם ללכת. הריקוד נותן להם את הקצב. הוא מדלג על המנגנון של הגוף שצריך להחליט מתי לבצע את הצעד ולגייס את המוטיבציה לעשות אותו. ההחלטה הופכת להיות אוטומטית. וזה יותר קל.
אחרי שהם עשו את הצעדים באופן אוטומטי, יותר קל לחולי הפרקינסון להמשיך ללכת בצורה ספונטנית יותר. בגלל זה ריקודים נחשבים בשנים האחרונות ממש לאחת התרופות הכי מועילות להאטת פרקינסון. אבל יש להם גם ערך בהתמודדות עם אלצהיימר ושבץ מוחי. לימוד של מיומנויות גופניות חדשות וביניהן סוגים שונים של ריקוד משפרים את גמישות המוח. כלומר, את היכולת שלנו ללמוד גם בתחומים אחרים.
[מוזיקת סווינג]
אז לרקוד זה ממש כיף ורצוי ורקדנים שומרים על הגוף שלהם וגם על המוח שלהם, אבל הצד האפל של הריקוד כמקצוע הוא פציעות הספורט.
[בן אדם זועק מכאב]
רקדנים נפצעים. אפילו יותר מספורטאים אחרים. יש לזה כמה סיבות. אחת, שהם עושים יותר אימונים. כלומר, יותר חזרות. אפילו מספורטאים. הם צריכים לא רק לחזק את הגוף וללמוד את התרגיל הספציפי, אלא גם לסנכרן את התנועות במדויק בין כל הרקדנים וזה דורש אינספור אימונים, הרבה יותר מתרגיל יחידני.
בנוסף, מי שמנהל את החזרות האלה הוא לא מאמן ספורט. הוא לא קשוב לגוף של הספורטאי היחיד, אלא לתמונה הכללית. במשך שנים התפיסה בעולם הריקוד הייתה שחזרות הן האימון היחיד שרקדנים צריכים או שאין זמן לשום אימון אחר, לכן בקושי נתנו להם אימונים שמחזקים את הגוף שלהם באופן כללי. רק אותן תנועות מורכבות שוב ושוב. לכן, רקדנים סובלים מיותר פציעות משחקני פוטבול, שנחשב לאחד מענפי הספורט הכי מסוכנים.
36% מהרקדנים פורשים בגלל פציעה ולא כי הגיעו לגיל הפרישה המקובל בתחום. כשהם פורשים, 91% מהם סוחבים פציעות שגורמות לכאבים כרוניים. ולמרות זאת, רפואת ריקוד רק בשנים האחרונות התנתקה מרפואת הספורט בתור ענף נפרד מרפואה.
[מוזיקת פסנתר]
אחת התופעות המוכרות ברפואת הריקוד היא התסמונת המשולשת של הרקדניות. הפרעות אכילה, מחזור לא סדיר ופגיעה בצפיפות העצם. קוראים לתסמונת גם sport in deficiency energy relative, כלומר, תת תזונה שנובע מהמון ספורט לעומת מעט אוכל. אפילו אם הרקדניות רוצות, קשה להן למצוא מתי ואיפה לצרוך מספיק קלוריות בריאות לפצות על מה שהוציאו. בעיקר כשמדובר בספורט שמושך אנשים דקים ורזים מלכתחילה. ובעיקר כשכל הזמן מסבירים להם, כלומר להן, שזה דווקא טוב שהן ממש רזות.
ככה, שחוץ מהקושי האמיתי להשיג את האנרגיה שהן צריכות, 16-47% מהרקדניות, תלוי במחקר, גם ממש סובלות מהפרעות אכילה. בחלק מהמחקרים 69% מהבלרינות המקצועיות מדווחות שבתקופה כלשהי הן איבדו את המחזור למשך חודשים ארוכים בגלל אימונים. התסמונת הזאת יכולה להוביל לבעיות בפוריות בהמשך, להתקפי לב, לחולשה של מערכת החיסון, חרדה ודיכאון.
הטיפול בסינדרום יכול לכלול זריקות אסטרוגן ותוספות של ויטמין D אבל גם עזרה בארוחות בריאות, טיפול פסיכולוגי ותמיכה נפשית. ואם מקבלים את כל אלה, אפשר להנות מהריקוד בכיף. גם באופן מקצועי.
אז יאללה, שימו נעליים נוחות וצאו לרקוד. סתם לא, יש סגר, אז תישארו בבית ותרקדו בכל זאת.
[מוזיקה "check it out"]
עד כאן, עוד פרק של "חזית המדע". מקווה שעשינו לכם חשק לצאת במחול, אם לא במועדון, אולי בשיעור זום. אם תרצו לדעת למה הכי כיף לכם לרקוד לצלילי שיר שאתם אוהבים, תחפשו את הפרק הראשון שלנו, "מוזיקה ללב היא חודרת". אם בא לכם לרקוד עם פרקים נוספים של חזית המדע באוזן, עקבו אחרינו באתר "גלובס", ב"ספוטיפיי" או איפה שאתם שומעים פודקאסטים.
נשמח מאוד אם תדרגו אותנו גבוה ב-podcast Apple ותשלחו את הפרק לחבר שעוד לא שמע עלינו. כך נוכל להגיע ליותר מאזינים.
תודה לעורך הפודקאסטים, רון טוביה, אני גלי וינרב.
ביי.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios