ירון וילנסקי ודוקטור גיא טל על "ארוחת צהריים על הדשא" של אדוארד מאנה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/02/2019.
[מוזיקת פתיחה]
שלום, אני ירון וילנסקי, מזמין אתכם למסע אל מה שאני כל כך כל כך אוהב, אמנות. בכל פרק נהיה עם יצירת מופת, נלמד אותה, נחווה אותה מחדש. מתחילים.
[מוזיקה]
אדוארד מאנה, זה הנושא של הפרק שלנו. הצייר, הנושא: ציור שנקרא "ארוחת הצהריים על הדשא" או "הרחצה". ד"ר גיא טל, שנקר, שלום.
ד"ר טל: שלום, שלום.
ירון: איפה הוא הוצג בפעם הראשונה?
ד"ר טל: הציור הזה מוצג בפעם הראשונה בסלון הדחויים. נפוליאון השלישי מחליט להקים את סלון הדחויים, אחרי שקהל רב ואומנים רבים מתחננים ולוחצים עליו כדי שיציג את הציורים,
ירון: מה זה סלון? מה זה סלון דחויים? קצת רקע.
ד"ר טל: כן, סלון זה היה בעצם התצוגה השנתית של האקדמיה לאמנויות יפות בפריז. ב-1863 היו בערך 2,700 ציורים שנדחו מתוך 5,000 הציורים שניסו להתקבל לסלון, לסלון הרגיל. ואז היה צורך להציג אותם, ונפוליאון השלישי מציג אותם בסלון הדחויים, לא את כולם...
ירון: מה? פשוט פונים לשר ואומרים: לא מכניסים אותנו לשידור פה, [צוחק]
ד"ר טל: [צוחק] אנחנו רוצים עוד צ'אנס.
ירון: אז אנחנו רוצים בתחנת רדיו אחרת?
ד"ר טל: ממש ככה. [צוחק]
ירון: והוא מקים סלון דחויים בשביל זה?
ד"ר טל: כן, הוא מקים בארמון אליזה, במקום לא רע בכלל. לא כל האומנים שנדחו רוצים להציג שם, כי הם מפחדים שיבקרו אותם קשות, אולי זה לא כבוד כזה גדול. אבל יש בערך 500 ציורים שנכנסים לתוך סלון הדחויים ואחד מהציורים האלה זה הציור של אדוארד מאנה.
ירון: [קול מזועזע] זה יצירת המופת הזאת שנכנסת לסלון… בכלל היא נדחתה על ידי ה…
ד"ר טל: לחלוטין. נדחתה… נכון.
ירון: …הסלון הרשמי.
ד"ר טל: נכון, והיא נכנסת לחדר M. החדרים הם לפי הא-ב של האומנים ולכן חדר M, הוא שם נמצא הציור.
ירון: יפה, אנחנו עם מאנה, לא מונה.
ד"ר טל: נכון.
ירון: יש מונה המפורסם.
ד"ר טל: נכון.
ירון: אנחנו עם מאנה.
ד"ר טל: נכון.
ירון: קצת על מאנה?
ד"ר טל: מאנה היה אמן שנחשב לריאליסט, אחר כך הוא באמת הופך גם לאימפרסיוניסט, או הציורים שלו מזוהים עם האימפרסיוניזם. והרעיון של הריאליזם זה ציורים של הכאן ועכשיו, להראות את ה… החברה,
ירון: את היום יום, את היום יום שלנו,
ד"ר טל: בדרך כלל האורבנית, היום יום, בדיוק. בדרך כלל עם איזושהי ביקורת על החברה על ההיררכיה בחברה. כן, זה מה שמאנה עושה.
ירון: ואנחנו מגיעים לסצנה הזאת, מה יש בסצנה הזאת? קודם כל זה ציור ענק צריך להגיד.
ד"ר טל: כן, זה ציור של בערך יותר מ-2.5 מטר רוחב, כשזה כבר דבר גדול וחדשני. בגלל שציורים כל כך גדולים היו שמורים רק לציורי מיתולוגיה והיסטוריה. פתאום יש לך ציור על כלום ושום דבר. זאת אומרת זה ציור על איזה מין פיקניק, מוזר מאוד, של אנשים מהברנז'ה של מאנה.
ירון: באותה בתקופה לא מציירים פיקניק על שני מטר ומשהו, ענק.
ד"ר טל: ממש לא, אלא אם כן זה איזשהו פיקניק מיתולוגי, אם יש סצנה מיתולוגית אפשר להרביץ מטראז'.
ירון: פה החבר'ה יצאו לפיקניק.
ד"ר טל: כן. אבל זה פיקניק מוזר. קודם כל…
ירון: מאוד, מוזר. קודם כל, מה זה השוביניזם הזה? [ד"ר טל צוחק] כלומר יושבים הגברים עם עניבות וחליפות, והגברת עֲרוּמָהּ.[כך במקור]
ד"ר טל: והגברת עֲרוּמָהּ. הגברים לבושים במיטב האופנה הפריזאית. אנחנו מזהים את הגבר מימין בתור האח של מאנה, והגבר האמצעי בתור הגיס של מאנה. זאת אומרת, אנשים מוכרים. והם יושבים עם האישה העירומה הזו, שזה דבר נורא מוזר המפגש הזה בין לבוש לעירום. עכשיו צריך להבין שעירום הוא לא דבר מפתיע, מבחינת העירום, היה הרבה עירום באקדמיה ש… הצרפתית…
ירון: אנחנו לא מזועזעים מזה,
ד"ר טל: …באותם הזמנים.
ירון: אבל מה זה עושה כאן, ככה בסצנה הזו?
ד"ר טל: בדיוק. זה מוזר, כי הלבוש גורם לעירום להיות יוצא דופן. העובדה שהדמויות האלה הם לא מיתולוגיות גם גורם לאיזשהו זעזוע. והאישה הזו לא רק שהיא עירומה, היא גם מסתכלת לעבר הצופה.
ירון: ממש אלינו, היא מישירה מבט,
ד"ר טל: ממש,
ירון: אל צייר או צלם או תקרא לזה, איך?
ד"ר טל: או אנחנו.
ירון: או אנחנו.
ד"ר טל: והמבט שלה הוא לא מבט פרובוקטיבי. היא לא… היא לא מחייכת, היא לא אירונית, היא לא מעצבנת, היא פשוט מסתכלת. והיא כאילו אומרת לנו: אני יודעת שאתם מסתכלים עליי כי אני עירומה, ואני יודעת שאני עירומה.
ירון: מה אתם עושים מזה סיפור, היא אומרת לנו, לא?
ד"ר טל: [צוחק] מה אתם עושים מזה סיפור? יכול להיות. יכול להיות שהעניין כאן זה באמת להראות לנו שה… שהסצנה הזו היא רק ציור והיא לא אמיתית. זאת אומרת, זה לא סצנה שמאנה מצייר בטבע, אלא הוא מצייר בסטודיו שלו.
ואנחנו גם רואים שהגבר מצד ימין מדבר אל הגבר ואל האישה, כן, הוא מסתכל עליהם.
ירון: כן. אבל אף אחד לא מסתכל עליו.
ד"ר טל: אף אחד לא מסתכל עליו. זאת אומרת, תראה איך הם יושבים קרובים. תראה את הרגליים, את הרגל שלה, איך היא נמצאת בין הרגליים שלו. הם ממש קרובים, אינטימיים, ועדיין הם לא מדברים אחד עם השני, באיזה מין קרע כזה, זה ריחוק.
ירון: מאנה עצמו הסביר מה הוא רוצה לעשות פה?
ד"ר טל: הוא מסביר דרך השמות שהוא נותן ליצירה הזו. הוא קורא ליצירה הזו, כשהיא מוצגת בסלון הדחויים "לה-בה" זאת אומרת הרחצה. אולי בגלל האישה מאחור שחצי לבושה, ונמצאת בתוך הנחל, לא ברור מה היא עושה אולי היא מתרחצת. אחר כך הוא משנה את השם ב-1867 ל"ארוחת הצהריים על הדשא".
דרך אגב לפי שם של ציור של מונה, קלוד מונה. ובסופו של דבר ב-1871 הוא משנה את השם של הציור ל"פרטי קרה" שזה בצרפתית מסיבה בארבעה, וזה רמז לא רק לארוחה או לשתייה ודיבור אלא גם רמז לסקס בארבעה.
ירון: כשמסתכלים על האישה מאחור, בלי להיות ציירים יותר מדי גדולים, מבחינים שיש שם משהו מוזר בפרופורציות. כלומר, היא גדולה מדי לגבי המקום שבו היא נמצאת.
ד"ר טל: נכון מאוד, היא אמורה להיות הרבה יותר קטנה. ואנחנו רואים שמה שמאנה עושה כאן, הוא מטשטש בעצם בין המישור הראשון למישור האחורי, בין הקרוב לרחוק, כאילו כדי להגיד לנו מה שאתם רואים כאן זה לא הטבע, זה ציור. הוא מסגיר את המלאכותיות של הציור. ואם אתה רואה גם, העירום הזה של האישה, שהיא דרך אגב דוגמנית הבית של מאנה, ויקטורין מורן, והיא גם מוכרת מהציור "אולימפיה" שהוא צייר באותה שנה. אנחנו רואים שהעירום שלה, הגוף שלה לבן לחלוטין, אין לו אף הצללה או איזשהו קמט, כדי להראות לנו את התלת מימדיות. זאת אומרת, הוא עושה את הדמות הזו שטוחה לחלוטין, ובספוטלייט, עם איזה תאורה מאוד דרמטית וקונטרסטית לדמויות השחורות האחרות, כאילו גם להגיד…
ירון: כאילו גם ליער השחור הזה,
ד"ר טל: וליער השחור הזה.
ירון לוינסקי: היא כל כך צועקת אלינו,
ד"ר טל: נכון.
ירון: הוא מוציא אותה החוצה אלינו.
ד"ר טל: נכון, נכון. כמו איזה צילום. היו באמת צילומים באותה תקופה של עירום, צילומים, בוא נגיד, של פורנוגרפיה רכה באותה תקופה, של דמויות של נשים בעירום, עם ספוטלייט בהיר מאוד והחלל כהה יותר.
ירון: מתייחסים אל מאנה כאל פורץ דרך, כאל אחד החשובים בלהתחיל משהו. מה הוא התחיל, מה החשיבות של מאנה?
ד"ר טל: כן, אבי המודרניזם קוראים לו, החשיבות שלו, שני דברים. דבר ראשון: מבחינת הנושא, הנושא הוא נושא יומיומי. שום דבר היסטורי, מיתולוגי, מקראי, ישו, פשוט לוקח נושא יומיומי הכי טריוויאלי, ועושה את הציור כן, ועושה אותו על פורמט ענק, והדבר השני זה הסגנון. הוא לא מנסה להראות לנו כאן אשליה ותלת מימדיות ואור וצל וכל הדברים האלה שהאמנים ברנסנס ניסו לעשות. אלא הוא משטיח את הציור. הוא מראה לנו שהציור הזה הוא רק ציור. זאת אומרת, אמנות לשם אמנות.
ירון: בק, "Lost Cause" זה השיר…
ד"ר טל: [מהמהם] יפה.
ירון: אדוארד מאנה.
תודה רבה.
[מתנגן השיר Beck - Lost Cause]
“Your sorry eyes, they cut through bone
Make it hard to leave you alone
Leave you here wearing your wounds
Waving your guns at somebody new
Baby, you're lost
Baby, you're lost
Baby, you're a lost cause
There's too many people you used to know
They see you coming, they see you go
They know your secrets, and you know theirs
This town is crazy, but nobody cares
Baby, you're lost
Baby, you're lost
Baby, you're a lost cause
I'm tired of fightin'
I'm tired of fightin'
Fighting for a lost cause
There's a place where you are goin'
You ain't never been before
There's no one laughing at your back now
No one standing at your door
Is that what you thought love was for?
Baby, you're lost
Baby, you're lost
Baby, you're a lost cause
I'm tired of fightin'
I'm tired of fightin'
Fighting for a lost cause”
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires