התמונה המלאה - ניצי לילה - דוקטור גיא טל

ירון וילנסקי ודוקטור גיא טל על "ניצי לילה" של אדוארד הופר.

קישור ליצירה

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/02/2019.

[מוזיקת פתיחה]

ירון: שלום, אני ירון וילנסקי, מזמין אתכם למסע אל מה שאני כל כך, כל כך אוהב - אמנות. בכל פרק נהיה עם יצירת מופת, נלמד אותה, נחווה אותה מחדש. מתחילים.

[מוזיקה]

ירון: אדוארד הופר. הגענו אל הצייר האמריקני הכי אהוב עליי. דוקטור גיא טל, שנקר, שלום.

ד"ר טל: ערב טוב.

ירון: תודה שבחרת את הציור הזה [צוחקים], "ניצי לילה". נדמה לי בשנות ה-60, 70, 80, זה היה אחד הפוסטרים הכי פופולריים בכל העולם. לקחו את הציור הזה ועשו לו כל מיני...

ד"ר טל: כן, איקונה מודרנית, כמו ה"מונה ליזה", כן.

ירון: בוא נתייחס לציור הזה קודם, ואחר כך נדבר על אדוארד הופר. מה זה הסצנה הזאת?

ד"ר טל: סצנה של אנשים, איפשהו בגריניץ' בניו יורק, בשנות ה-40 בזמן מלחמת העולם השנייה. אנחנו רואים את הדיינר, הרחובות ריקים לגמרי, נקיים מאוד, ואנחנו רואים שלוש דמויות שיושבות בתוך הדיינר, כל אחת לעצמה…

ירון: זה דיינר, זה לא בר, כי המחשבה הראשונה שאתה רואה את זה - זה בר.

ד"ר טל: נכון, נכון, זה ממש דיינר.

ירון: בגלל הלילה וכל זה…

ד"ר טל: נכון, זה דיינר ויש לך גם את הנורות ניאון שבדיוק הומצאו אז. ואנחנו מכירים את הנורות האלה הקרות גם, עד היום כשאנחנו נכנסים לדיינרים בארצות הברית.

ירון: חלונות ענקיים, גדולים, הכל פתוח.

ד"ר טל: כן. כביכול יש לנו גישה לדמויות האלה, כי אנחנו רואים אותם ממש כמו אקווריום עם דגים, אבל כמו אקווריום גם אין לנו דלת. אנחנו לא יכולים לגשת אליהם, אנחנו לא יכולים לעשות איזה אינטראקציה איתם, הם לא יכולים לצאת מתוך הדיינר הזה, הם כלואים בעצם בתוך הדיינר, ממש שבויים של המקום הזה בתוך הבדידות שלהם.

ירון: הדמויות שכאן, יש את המלצר, מוזג… הוא לא ברמן, כי זה דיינר.

ד"ר טל: כן, bartender. כן, מלצר.

ירון: נראה כמו מלח בכלל עם הכובע הזה.

ד"ר טל: כן, זה כנראה הייתה התלבושת שלהם באותה תקופה.

ירון: והדמויות שעל הבר?

ד"ר טל: כן, יש לך שני גברים. גבר אחד שנמצא לבד, ואולי הוא מסתכל על הזוג, לכאורה, שיושבים אחד ליד השני, אבל תראה איך כל אחד נמצא בבדידות שלו, ואין ביניהם שום אינטראקציה. כמו היום שיש לנו את ה… אנחנו יושבים באיזה בית קפה, כל אחד עם הסלולרי שלו, ואנחנו בקושי מדברים, כי אנחנו כבר עם הסלולרי. כאן אין את הסלולרים, פשוט כל אחד עם הבדידות שלו.

ירון: ומבחינת מה שהוא עושה כאן כצייר זה מופלא. המשחק של הצבעים, הבחירה של הצבעים, הירוק הזה בחוץ.

ד"ר טל: מדהים. יש לך את הירוק, יש לך בחלק העליון של הציור את האדום של הבניין. אז יש לך איזה שני צבעים משלימים של הירוק-אדום, שיוצרים איזה קונטרסטים. כל הזכוכית והתאורה, ממש מרחיק אותנו מהציור הזה, ועם זאת, יוצר איזה איקונה מאוד מודרנית.

ירון: בדיוק, והאיקונה המודרנית הזאת… הזכרתי את הפוסטרים קודם. יש פוסטרים עם ג'יימס דין יושב שם…

ד"ר טל: כן.

ירון: …ומרלין מונרו, והצליחו לקחת… כלומר, הופר שמצייר את זה ב-1942, מצליח להפוך את זה למן סמל שאחר כך ממשיכים וממשיכים ומזדהים איתו.

ד"ר טל: כן, אחר כך גם באחד הסרטים של באטמן, אז יש דיינר שקוראים לו "הופר". אז זה פשוט מראה לך עד כמה הדימוי הזה נצרב בתודעה שלנו...

ירון: מה הוא רצה להעביר פה? את ה… כמה אפשר להיות לבד…

ד"ר טל: ביחד.

ירון: …ביחד.

ד"ר טל: כן, זה ממש הבדידות כשאנחנו ביחד עם אנשים. השם של הציור, "ניצי לילה", Nighthawks באנגלית, זה השם של אנשים, הבליינים שיוצאים באמצע הלילה ומבלים ומתפרעים באמצע הלילה.

ירון: ממש מבלים, אתה מסתכל…

ד"ר טל: ממש, בדיוק. אירוניה, בדיוק, יש לך כאן את ההפך. אתה רואה שכל אחד נמצא בעולם שלו, את העצב, את הדכדוך המלנכולי הזה של העיר הגדולה, שכמעט ריקה מתושבים בגלל מלחמת העולם השניה.

ירון: הקירות ריקים. שני מיחמים כאלה...

ד"ר טל: של קפה…

ירון: שום קישוט, שום כלום. זה גם עושה משהו לעולם הקר והמנוכר הזה.

ד"ר טל: נכון, גם החוסר קישוטיות. יש למעלה איזה מן מודעה של סיגריות, אין לך את השם שלה עדיין, רק מודעה של סיגריות בחלק העליון. מה שמראה לך שזה ב-1942, זאת אומרת, יש פה אלמנטים ממש ספציפיים, כמו שהזכרת את הלבוש של ה-bartender, שהם היו מוּכָּרים בניו יורק, אבל חוץ מזה אין לך… אין לך עוד אנשים, אין לך לכלוך, אין לך עיר שנושמת כמו שאנחנו מכירים את ניו יורק.

ירון: 1942, מלחמת העולם. מה קורה באירופה אז, מה קורה מסביב, והוא מצייר את הסצנה הזאת.

ד"ר טל: כן. וכשהוא מצייר את הסצנה הזו, הוא רוצה שגם אנחנו, הצופים, נרגיש את הדכדוך ונרגיש את הלבד. אז תראה מה הוא עושה. הוא מותח את הקווים האלכסוניים האלה של הבר.

ירון: כן?

ד"ר טל: אם אתה ממשיך את הקווים האלכסוניים האלה, למה שאנחנו קוראים נקודת מגוז…

ירון: כן.

ד"ר טל: …נקודה שבה כל האלכסונים נפגשים, הנקודת מגוז נמצאת מחוץ לציור. זאת אומרת, אנחנו זרים לציור עצמו. בשביל לראות את הציור הזה מנקודת המבט הנכונה, אתה צריך להתרחק מהציור שמאלה, לעמוד מול נקודת המגוז ולהסתכל על הציור. זאת אומרת, גם אתה מרוחק וזר לאנשים האלה שנמצאים בתוך הבר.

ירון: קצת על אדוארד הופר.

ד"ר טל: אדוארד הופר היה אמריקאי, הוא היה… אנחנו יודעים הרבה מאוד עליו ועל הציורים שלו מאשתו, ג'ו הופר. וג'ו הופר, היא הייתה גם הדוגמנית שלו. למשל, האישה בציור היא ג'ו הופר…

ירון: אה, כאן זאת אשתו?

ד"ר טל: כן, זו אשתו. והגברים, יש כאלה שאומרים שזה דיוקן עצמי...

ירון: זהו, כי יש דיוקן עצמי שהוא ממש עם הכובע ועם החליפה ועם העניבה ככה.

ד"ר טל: נכון, נכון. וג'ו מספרת על הציור, על מה הופר אומר על הציור.

ירון: מה הוא אמר?

ד"ר טל: למשל, הוא אומר שהבן אדם היחיד בציור הזה שהוא חופשי, זה דווקא המלצר. כי הוא זה שיכול לצאת ולהיכנס, הוא נמצא רק בתפקיד שלו. והאנשים האלה שבויים ולכודים בתוך החיים שלהם. הם אלה הלכודים באמת, והמלצר הוא החופשי.

ירון: אבל יש כאן המון סטייל…

ד"ר טל: כן, יש סטייל, נכון. זה מן… זה תמיד הציור הזה מזכיר לי את הסרט "דיק טרייסי", או קומיקס כאלה, שאתה רואה את הצבעים הצרופים האלה של הירוק-אדום…

ירון: בדידות, בדידות, אבל סטייל מפה עד הודעה חדשה…

ד"ר טל: כן, בדידות בסטייל.

ירון: בדידות בסטייל. אז אם רוצים לסכם את המסר שהופר רוצה להעביר לנו מהסצנה הזאת של "ניצי הלילה"?

ד"ר טל: כן. אני הייתי אומר הבדידות של האורבניות. הלבד בתוך העיר הגדולה.

ירון: הכי ניו יורק שאפשר.

ד"ר טל: הכי ניו יורק שאפשר.

ירון: אז בחרתי את לאונרד כהן, Famous Blue Raincoat.

ד"ר טל: ממש מתאים.

ירון: אין יותר ניו יורק מזה.

ד"ר טל: הכי מתאים.

[השמעה של השיר בביצוע לאונרד כהן]:

It's four in the morning, the end of December

I'm writing you now just to see if you're better

New York is cold, but I like where I'm living

There's music on Clinton Street all through the evening

I hear that you're building your little house deep in the desert

You're living for nothing now, I hope you're keeping some kind of record

Yes, and Jane came by with a lock of your hair

She said that you gave it to her

That night that you planned to go clear

Did you ever go clear

Oh, the last time we saw you, you looked so much older

Your famous blue raincoat was torn at the shoulder

You'd been to the station to meet every train

Then you came home without Lili Marlene

And you treated my woman to a flake of your life

And when she came back, she was nobody's wife

Well, I see you there with the rose in your teeth

One more thin gypsy thief

Well I see Jane's awake

She sends her regards

And what can I tell you, my brother, my killer?

What can I possibly say?

I guess that I miss you, I guess I forgive you

I'm glad you stood in my way

If you ever come by here for Jane or for me

Well, your enemy is sleeping and his woman is free

Yes, and thanks for the trouble

You took from her eyes

I thought it was there for good

So I never tried

And Jane came by with a lock of your hair

She said that you gave it to her

That night that you planned to go clear

Sincerely, L. Cohen

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה