המוסך - פרק 1. נעה ידלין - ״איבה שלום״, ״שטוקהולם״
- לאה תמיר אנגלרד
- 11 minutes ago
- 15 min read
אחרי קצת יותר מארבע שנים, המוסך חוגג גיליון 100 ומתחדש בפודקאסט. נעה ידלין קוראת את סיפורה ״איבה שלום״ ומשוחחת עם דפנה לוי על עיבוד ספרה ״שטוקהולם״ לסדרת הטלוויזיה המצליחה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/05/2021.
[מוזיקת פתיחה]
דפנה: שלום, זהו הפודקאסט החדש של "המוסך". המוסף הספרותי "המוסך" החל לראות אור לפני קצת יותר מארבע שנים. השבוע עלה לרשת גיליון מספר 100. כדי לחגוג את המאורע התחדשנו בפודקאסט. הפודקאסט הזה יעלה בערך אחת לחודש, ובו אנחנו נזמין יוצרות ויוצרים לקרוא מהיצירות שלהם שהתפרסמו במוסך וגם לדבר עליהן. אבל לא נשוחח איתם רק על היצירות, אלא גם על כל מיני דברים אחרים - מקורות ההשראה שלהם, תהליכי העבודה, דעתם על הספרות העברית ובכלל, על כל מיני דברים מעניינים שעלולים לצוץ בשיחות עם יוצרות ויוצרים.
שמי דפנה לוי, אני מעורכות "המוסך", והאורחת הראשונה שלי היא נעה ידלין. הסיפור של נעה, "אֵיבָה שלום", חנך את מדור הפרוזה של "המוסך" בגליונו הראשון. נעה תקרא את הסיפור כולו אבל קודם לכן נשוחח איתה על עיבוד של ספרות לטלוויזיה. נעה אמנם זכתה בפרס ספיר על הספר הראשון שלה, "בעלת הבית", אבל הספר הבא שלה, "שטוקהולם", עובד לטלוויזיה על-ידי נעה עצמה שכתבה את התסריט וגם, כפי שנשמע בשיחה, החזיקה חזק-חזק את המושכות בכל ההפקה הזאת.
[מוזיקה מתחדשת]
אנחנו מקוות שתהנו מהשיחה ובעקבותיה גם מהסיפור.
נעה: …שבדיוק אתמול ישבתי בגינה עם הבן שלי ואחת האימהות מהגן אמרה לי "יואו לא ידעתי שהיה לך תפקיד ב'שטוקהולם'. ראיתי ששיחקת ב'שטוקהולם'". אמרתי לה… כי, ז'תומרת, היא חשבה שסתם היה לי תפקיד קטן בסדרה, אז אמרתי לה: "אני סידרתי לעצמי תפקיד ב'שטוקהולם'.
דפנה: כן. [צוחקת]
נעה: אני כמו הדיקטטור של 'שטוקהולם'". אהה…
דפנה: זה בהשראת אלפרד היצ'קוק? זאת אומרת…
נעה: תראי…
דפנה: תמיד כשתעשי סדרות מספרים שלך או תכתבי סדרות מקור יהיה לך איזה cameo role כזה?
נעה: אז אה, תראי, ככל שזה תלוי בי - כן. יכול להיות שיבוא יום ויוטל וטו על נוכחותי על המסך על-ידי איזה במאי או מישהו. ככל שזה תלוי בי, כן. א', כי אני חושבת שזה נחמד וגם כי יש בי בעצם שחקנית לא ממומשת.
דפנה: אה, לא ידעתי.
נעה: כן. הייתי שחקנית…
דפנה: ידעתי שלמדת מזרח אסיה, שהיית בבייג'ין, כל מיני דברים מעניינים כאלה.
נעה: נכון.
דפנה: עכשיו מה זה, מה פתאום שחקנית?
נעה: בנעוריי הייתי שחקנית - אני לא יודעת אם מנומס להגיד על עצמי - ממש טובה, אבל מכיוון שזה לא עומד למבחן אה… זה עומד למבחן בככה… אז כן, הייתי די טובה, ואני מאוד-מאוד אוהבת לעמוד על במה, ו… אני אוהבת את הדבר הזה. זאת אומרת, אני לא כותבת ספרים כי אני אוהבת להתחבא בחדר העבודה ולהימנע מקשר עם העם, אני מאוד-מאוד אוהבת לעמוד על במה.
דפנה: בכל זאת את מבלה את מרבית ימייך…
נעה: נכון.
דפנה: ספונה בחדרך…
נעה: נכון.
דפנה: וכותבת. לבד.
נעה: לבד. קודם כל, אחד הדברים שאני מאו… זאת אומרת, מאוד-מאוד אה… לי כיפיים, זה שאני חושבת שבספר יש משהו מאוד לא הוגן כלפי הדמויות שלו. מגיע עמוד 304 או 295 והספר נטרק על פרצופן של דמויותיו. וזה לא פייר. מבחינתי אין הבדל בין בני-אדם לדמויות ספרותיות.
דפנה: תראי, אם את עושה את מלאכתך היטב אז הספר אמנם נטרק, אבל אני כקוראת, הם ממשיכות לחיות אצלי בראש. אני, את יודעת, יש להם חיים מחוץ לספר, כי הם עכשיו בתודעה של מי שקרא.
נעה: זה נכון, זה נכון. אני אגיד לך, מה שאני אומרת הוא נכון בעיקר על העונה השנייה. בגלל שהעונה השנייה היא סיפור חדש שלא הופיע בספר, ובעצם אה, הדמויות המשיכו לחיות מחוץ לספר. זאת אומרת, המשיכו להתקיים, המשיכו לקרות להם דברים, וזה היה מבחינתי מאוד מהנה. מעניין, מעניין אם… אני מקווה.
דפנה: אבל את יודעת, הדמויות, הדמויות ממשיכות לחיות מחוץ לספר אבל הם עכשיו לא תלויות לגמרי בך. את מפסיקה להיות הדיקטטור הגדול כי יש שחקנים מסוימים…
נעה: נכון.
דפנה: ויש במאים ויש צלמים ויש אנשי סאונד ויש עורכים, יש המון אנשים שאחר-כך מייצרים את התוצר הסופי הזה. את לא שולטת בכל הפרטים כמו בספר.
נעה: קודם כל, זה באמת אחד הדברים המר… ההבדלים המרכזיים, מבחינתי, בין המדיומים, והוא הבדל שבאופן כללי אני לא אוהבת אותו. זאת אומרת, אני חושבת, ספרות זה ממש אה… זה באמת דיקטטורה. זאת אומרת, הספר, הספרים שלי אממ, כל מה שרע בהם - הטענות אליי - וכל מה שטוב בהם באופן כללי - המחמאות אליי - אין לי כל-כך למי ל… אני לא יכולה להעביר ל-פופטיץ שום דבר הלאה. אבל זה מאוד מתאים לאנשים שהם control freaks. זאת אומרת, זה מאוד-מאוד מתאים וה… ולא לחינם, כנראה, כל המילים שקשורות במה שצריך לעשות כדי לשתף אנשים אחרים הם מילים שאני מתעבת. "לשחרר" [דפנה צוחקת], ל… אני לא יודעת. "לשחרר" וכל חבורותיה. לא סובלת את כל המילים… אני לא יודעת לשחרר, אני לא מעוניינת לשחרר, אני משחררת את רק מה שזה לא מעניין אותי. אז זה מאוד-מאוד קשה. בכלל עבורי כסופרת זה שהתסריט, זה שהמילים הן לא חזות הכל, זה מאוד-מאוד מקומם. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בספרות זאת העובדה שאין כלום חוץ ממילים. אין שום עזרים. אין תמונות, אין קול, אין כלום. יש את המילים. אני ממש משוגעת על זה באופן כמעט אובססיבי ואפילו קצת חולני, כי אני אפילו לא אוהבת שנגיד מסמנים ב-bold. זה נראה לי רמאות. זאת אומרת, במקום לסמן בבולד צריך למצוא דרך ל…
דפנה: הדרמה צריכה להתקבל מהמשפט עצמו.
נעה: מהמשפט… משפט צריך לכתוב את עצמו בצורה שמעבירה את הקיצור דרך ה"בולדי" הזה. [בכעס] מה זה בולד? אולי נשים תמונה וגמרנו. זאת הסיבה שספרות [פאוזה] אה… כשהיא טובה, ואני כמובן לא מדברת על ספרות שלי אלא על ספרות באופן כללי, כשהיא טובה, הסיבה שהיא נורא-נורא מרשימה זה בגלל שהמילים - אותן מילים - הן עומדות לרשות כולם. אין פה, זה לא שלאחד יש תקציב של שלושה מיליון דולר ולאחד אין אז הוא אומר "טוב, לי לא היה תקציב". כל המילים האלה, הם עומדות לרשות כולם. ובכל זאת, יש אנשים שלוקחים את אותן המילים ומצליחים לחבר אותן באיזה אופן באמת אה… כמעט ניסי. ואז יש בזה משהו נורא מעורר התפעלות, כי את אומרת לעצמך, 'אבל גם לי היו את המילים האלה. גם אני יכולתי לשים את שלוש המילים האלה אחת ליד השנייה. למה לא עשיתי את זה?' עכשיו וב…
דפנה: זה עוד יותר נכון בשירה, אני חושבת.
נעה: בשירה בכלל. נכון. מאוד. אה… וזה דבר נורא-נורא יפה בעיניי בספרות, ממש ה… הנזיריות, משהו ככה סגפני כזה ואני… רק המילים, הנמלים השחורות והחסְרות אה… כלום האלה. טלוויזיה - המילים הן לא הכל. הם אפילו לא… אני לא יודעת להגיד איזה אחוז הן, אבל הן, הן לא הכל. זאת אומרת, התסריט יכול להיות טוב מאוד, אבל הפסקול יהיה לא מוצלח והבימוי יהיה לא מוצלח או אחד השחקנים יהיה לא מוצלח או ואו ואו, ויש פשוט כל-כך הרבה משתנים כאלה. אני לא נוהגת לכתוב איך אנשים נראים. לא מתוך עיקרון ולא מתוך אידיאולוגיה, אלא פשוט כי אני כותבת מה שמעניין אותי. אני לא דופקת חשבון. דברים שאני כותבת כתיאור חיצוני, המעטים שכן, הם כאלה שבעיניי הם תו חיצוני שהוא חלק מהאישיות. שזה בעיקר דברים שהם חריגים. למשל, נגיד, ב"בעלת הבית", זו משפחה של אנשים גבוהים. האם גבוה זה יותר חריג מדברים אחרים? לא יודעת. אני חושבת ש… אני בתור בן-אדם גבוה, גובה זה נראה לי חלק מהאישיות. להסתובב בעולם בגובה מסוים זה נראה לי חלק מהאופי. אחד הדברים שאני מאוד אוהבת בספרות, זה שלצורך העניין אם 10,000 אנשים קוראים את "שטוקהולם" אז יש עש… מסתובבים בעולם, מסתובבות בעולם 10,000 ניליות. זאת אומרת, כל קורא מדמיין את נילי שלו. עכשיו, ברגע שיש סדרה, תק-תק-תק-תק-תק-תק-תק, אי-אפשר לראות בפודקאסט מה אני עושה עם הידיים, אבל הולכות ומצטמצמות האפשרויות ונשארת אחת. תיקי דיין הופכת להיות נילי. עכשיו, יש בזה משהו נורא יפה שהדמות פשוט ק… מתרוממת מהדף, קמה לחיים, פשוט. ומצד שני יש בזה משהו אנטי ספרותי. זאת אומרת, זה ההפך מדמיון.
דפנה: אבל היה לך קאדר שחקנים באמת יוצא מן הכלל.
נעה: נכון.
דפנה: מישהו מהם הביא לדמויות האלה דברים שהפתיעו אותך? נגיד, פתאום באחת הדמויות היה משהו שאת ממש לא שיערת שהיא מסוגלת לו?
נעה: זאת שאלה ממש טובה. לא, אני חוש… זאת אומרת, לא שעולה בדעתי. הרי הדמויות האלה הן לא אמיתי… הם לא, הם בדיוניות. אני המצאתי אותם. אני תמיד טוענת שאין הבדל בין דמות ספרותית לבין אנשים בשר ודם. זאת אומרת אה… חוץ מאשר שאלה איתרע מזלם להיוולד בספר או התמזל, תלוי איך מסתכלים על זה, ואלה איתרע מזלם או התמזל להיוולד בעולם האמיתי, זה ההבדל היחיד. והשחקנים האלה, בעיניי, מחוננים בכך שהם הוכיחו לי שאני צודקת. זאת אומרת שרק במקרה האנשים האלה נולדו בספר, אבל שברגע שהם… שיש אדם, זאת אומרת שהם יכולים להפוך לחיים וקיימים. כשאני כות… זאת אומרת, אני ביליתי עם הדמויות, כשכתבתי את הספר, ביליתי איתן ועם הספר כמה שנים. זאת אומרת אה… גם החל מ… כמובן שהיה… הן חיו אצלי בראש בתודעה ובחיים מהבוקר עד הערב, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שחוץ ממני אף אחד לא יכול להגיד נכון את המשפטים שהן אומרות. זאת אומרת, במובן מסוים האינסטינקט שלי הוא לשחק את כל הדמויות ב"שטוקהולם", אחת אחרי השנייה, כי רק אני יודעת איך צריך… איך בדיוק הם מדברים אחד עם השני. ופתאום לשמוע אנשים אחרים מדברים אותם, וזה אולי אפרופו מה שהשחקנים הביאו לדמויות, אה… חלק יותר מאחרים, אבל, אבל אה… הם מאוד-מאוד אה… גיליתי שאפשר לסמוך על אם משהו לא יושב להם טוב בפה אז זה לא יעבוד. ההבדל העיקרי והמקומם ביותר וה… שהיה לי קשה ביותר להתגבר עליו זה ה… ההיעל… היעדר של העולם הפנימי. טלוויזיה, יש בה משהו נורא מרגיז, זה רק מה שרואים. אין, לא קיים משהו שלא רואים. ופתאום כל הדבר הזה צריך למצוא… קודם כל הוא צריך למצוא מוצא הרבה פעמים שלא אני אחראית לו. זאת אומרת, השחקן אחראי לו. השחקן, את מאוד צודקת, זאת אומרת, לפעמים הייתי מסתכלת על… לא משנה, ששון גבאי, והייתי אומרת "וואו באמת, איך, באיזה משהו של הפנים מצליח להעביר את הדבר הזה". את יודעת, הרי אי-אפשר… התחליף המיידי הוא דיבור, אבל מה שדמות אומרת לא יכול להחליף מה שדמות חושבת. הרי את הדברים המעניינים באמת אנחנו לא אומרים. זה סותר אפילו.
דפנה: כן. לגמרי.
נעה: זה העניין, הנקודה הזאת הייתה, אני חושבת, האתגר הכי גדול…
דפנה: כשאת כותבת עונה שנייה לסדרה ש… אה, כבר את יודעת מי משחק בה, את כבר יודעת איך הדמויות נראות, את כבר יודעת איך הם נשמעות, זה שונה לגמרי מאשר לכתוב את הסיפור הראשון?
נעה: כן, זה היה שונה מכמה בחינות. קודם כל, זאת אומרת, את בעצם עמדת עליהן. קודם כל אין ספר. זאת אומרת, אני בונה את זה ישירות לטלוויזיה ולא ידעו שפעם אה… ביחסים שלהם היה ככה וככה. אני אצטרך לוותר על זה. אני אצטרך לוותר על הדמות הזאת, אני אצטרך לוותר על… את הדמות הזאת. אני גם חושבת שאחד הדברים שקשים בלעבד ספר - ספר אה… נותן תחושה, זה יצור שנותן תחושה, כוזבת כמובן, שהוא גמור, חתום ואי-אפשר לגעת בו. זאת אומרת, הוא יושב בחנות, הוא כזה… או בספרייה, והוא כזה אלגנטי וזהו. פתאום לעשות לו דברים - זאת אומרת, ל… לקפד ממנו דמות, לקפח ממנו קו עלילה, זה כזה, אני לא יודעת אם כבוד המת או כבוד החי [דפנה מצחקקת], אבל כבוד המשהו. ובעונה השנייה אין את הדבר הזה. זאת אומרת אין את ה… אז אה…
דפנה: זה כרוך, דרך אגב, בענייני אגו גם?
נעה: אה… מאיזו בחינה? אני בטוחה שכן. כל דב… בטוח התשובה היא כן, אבל…
דפנה: לא, כי את אומרת, זה "כבוד המת", "כבוד החי", חשבתי כבוד הסופרת בעיקר, כי הסופרת מאוד השקיעה וכאמור, אמרנו קודם, שהסופרת מאוד-מאוד רגישה לַמילים, והיא הרי לא כתבה משפטים סתם, היא עברה עליהם 80 פעם עד שהיא החליטה על משפט כזה ולא משפט אחר.
נעה: אז תראי, קודם כל אני אגיד לך שוב, הסופרת מאוד רגישה למילים, אבל היא לא נורא רגישה לכבודה. ומהתחלה זה היה לי ברור וידעתי את זה וזכרתי את זה, זה יצירה אחרת. זאת אומרת, זה לא… זה "שטוקהולם" הספר וזה "שטוקהולם" הסדרה וזה משהו אחר. אה… אבל אני חושבת שמה שאולי ממצה את ה… ממצה את זה, ששלחו לי את הפרקים הערוכים, אה… שגם אותם ראיתי בשלבי עריכה שונים, אבל באיזשהו שלב, ככה, ישבתי וצפיתי בזה עם דורון הבן-זוג שלי, וכשגמרתי לצפות בזה אמרתי… הרגשתי שזה שלי. זאת אומרת שזה עם ה-DNA שלי. זה לא אותו ילד, סליחה על ה… באמת, אני לא משתגעת על כל ה"הריון-לידה-ילד-ספר", זה, אבל, זאת אומרת, זה לגמרי, זה מה-DNA שלי, זה לא זר לי. שזאת החפ… זה הפחד הכי גדול. זאת אומרת שתראי משהו ותגידי 'זה לא… זה מה זה, זה? זה, זה לא קשור אליי גנטית הדבר הזה, זה לא מהסוג הדברים שלי'. ולא הרגשתי כך. וזה היה לי מאוד חשוב. אני חושבת שאם הייתי מרגישה שזה זר לי, ויש בזה משהו שהוא מנוגד ל… לאופן שבו אני רואה אנשים, דברים, את החיים, את ההומור, את ה… לא יודעת מה, משהו מהדברים האלה, נראה לי שזה יכול להיות חוויה מאוד-מאוד קשה.
דפנה: צפוי לנו איזה ספר בקרוב?
נעה: אני בעיצומו של ספר. זאת אומרת אה… כן.
דפנה: את רוצה להגיד עליו משהו או ש…
נעה: אֶהההההה [פאוזה] לא. [צוחקות]
דפנה: זה היה החלטי.
[מוזיקה]
נעה אמנם לא מוכנה לגלות פרטים על הספר החדש שהיא כותבת בימים אלה, אבל את הסיפור שלה "אֵיבָה שלום" שהתפרסם, כאמור, במדור הפרוזה הראשון של "המוסך", היא קראה למיקרופון שלנו בתנאי שדה, אבל בשמחה גדולה. תיהנו.
נעה: [מקריאה]
'עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?
היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לַשורה, לְשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" - זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות - והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.
סוגריים קטנים - חובקים ספרה, 1 - בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועים נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.
היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.
ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.
היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס דרך… שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.
בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.
כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה.
לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.
2.
תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים - בטבלה הם כונו "ללא" - ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל.
המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.
הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות - תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף - אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.
פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.
היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ואמרה לה: אני אתך.
3.
שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשעה עשר; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.
אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, היתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.
היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר ממלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.
הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.
התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, והיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.
אחד עשר לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.
בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני קצת במצב רוח מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה - נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.
הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.
כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.'
דפנה: זאת הייתה, כאמור, נעה ידלין, שקראה את סיפורה "אֵיבָה שלום".
בפרק הבא של פודקאסט "המוסך" תתארח יערה שחורי.
כדי לא להחמיץ, אתם מוזמנות ומוזמנים לעשות את כל הלייקים והקליקים, המעקבים והמנויים שנדרשים באפליקציית הפודקאסטים שלכם, כדי לא להחמיץ אף פרק מפודקאסט "המוסך".
את המוזיקה לפודקאסט שלנו כתבה שילה פרבר. עזרה טכנית נתן לנו מתן בן משה, ואנחנו מאוד מקוות לפגוש אותכם גם בפרק הבא. להתראות.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments