אזהרת טריגר - 7.10, קיבוץ בארי
אני שרון שגב וכמו בסיפור בראשית, בראתי לי את עצמי.
ובניתי לי בית. פודקאסט שהוא בית.
שיהיה לי מקום לנוח ולהניח, לארח ובעיקר לשהות.
הבית הפיזי שלי נשרף כליל בשבת השחורה בבארי אוקטובר 23.
ומאז אני אוספת זיכרונות, מלקטת סיפורים, לומדת סוגי התבוננות, מרצפת ארועים ומטייחת טראומה,
יוצרת חוויות ומעזה לנסות.
אני בהתבוננות משתהה לגבי צמיחה פוסט טראומטית אבל הנה יש צמיחה.
הכאב והחסר לעולם ילוו אותי.
איבדנו רבים ואהובים.
מתוך הגעגוע והחסר יוצאת לאוויר עם פודקאסט שלי, אישי.
הנה הבראשית שלי.
בפרק הראשון הזמנתי את דורון בן זוגי, להיות בנוכחות יחד ולספר את השיבעה באוקטובר שלנו.
היינו שם יחד אבל לכל אחד יש את הסיפור שלו.
סיפרנו, נזכרנו בכינו והקדשנו אותו לכל מי שהיה ואיננו לכל מי שמחכים לו שישוב.
מקווה שהסיפור יגע בכם יחבר אתכם לארוע שבשבילנו הוא אישי אבל הוא גם כל כך רחב ועולמי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/03/2024.
[קטע מוזיקלי]
שרון: היי, אני שרון שגב. ביום שישי, ה-6/10 הייתי שרון, אישה, קיבוצניקית מבארי, נשואה לדורון, אימא למעיין, גאיה והללי. מורה, שחוגגת עם הקיבוץ שלה את היום הולדת שלו, חגיגה שמתרחשת תמיד בשמחת תורה. [קולות ציפורים וקריאות ילדים ברקע] זה היה ערב מקסים ונעים עם שירים של פעם, ערב של נחת כזו, של התרוממות רוח. הייתי מוקפת באנשים שאני אוהבת. הלכתי לישון שמחה.
פאסט פורוורד, 20 שעות מאוחר יותר, חולצנו דורון, אני, מעיין, גאיה והללי, עם תחתונים וגופיות מביתנו הבוער. [רחש להבות אש] דבר לא נשאר לנו. הבית האהוב, בית שחלמנו, בנינו והגשמנו, בית שהיה מלא פרטים שנאספו ולוקטו בקפידה, העוגן שלנו. בית שחיבק חמישה אנשים, חמישה עולמות, נשרף כליל.
הפודקאסט הזה יהיה הבית שלי. אני אוכל לשבת בו, לארח בו, לחשוב בו, לספר ולחלום. אני אנסה לברר מה עושים מכאן, איך אני בוראת את עצמי מחדש, מה יצמח מתוך התופת שעברנו?
אז אני שרון שגב מבארי ואני מתחילה מבראשית. אני מזמינה אתכם לגלות איתי את הדרך.
אז התחלנו מבראשית. אה… זה הפודקאסט שלי, אני יוצאת איתו ממקום שהיינו בו, מקום מבולבל, מקום קשה, מהשבת הנוראית שעברנו. ואני יוצאת איתו למרחק, לאן שזה ייקח אותי. אני רוצה להרגיש בו בעיקר בבית, כי אין לי עכשיו בית. ואני רוצה להזמין אנשים שיעניינו אותי, שאני אוהבת. ולספר את הסיפור ואיך מהסיפור ממשיכים הלאה.
ומה זה הסיפור אם לא דורון, ודורון ואני והמשפחה שלנו. עברנו את זה יחד, היינו בזה ביחד, אבל כל אחד חווה את זה גם טיפה אחר. כמו שכל סיפור, כל אחד מקבל אחרת, אז היום פעם ראשונה נספר את הסיפור שלנו של השביעי באוקטובר ביחד. אה… יצא לי לספר אותו בכל מיני פודקאסטים, התארחתי בהרבה פודקאסטים, ושמתי לב שכל פעם אני מספרת את הסיפור הזה וכל פעם אני בנקודת זמן אחרת וכל פעם אני מרגישה לגבי הסיפור דברים אחרים, וזה כל פעם מציף בי משהו אחר. וככל שעובר הזמן, הסיפור מסופר אחרת. אפילו הגוון קול שלי אחר. והפעם זה הפודקאסט שלי, זה הבית שלי ואני רוצה לספר אותו יחד איתך. אה… אנחנו מספרים אותו לפעמים ביחד, בעיקר בסיורים שאנחנו מביאים לבארי. ולא תמיד אנחנו מסכימים על כל העובדות, חווינו אותו קצת אחרת. אז בוא… בוא תציג את עצמך, מעבר לזה שאתה האיש שלי ואתה אבא של הילדים שלי והחבר הכי טוב שלי. אה… בוא תציג את עצמך.
דורון: וואו, איזה הרמה. אה… קודם כול תודה שהזמנת אותי להיות האורח הראשון שלך. אה… כיף. ו… חשבתי על זה, זה לא… זאת אומרת, זה לא היה חייב להיות ככה. ו… ואני כאילו מעריך את זה, שאני… שאני הראשון שאת מזמינה הנה. נראה לי יהיה לנו פודקאסט מהמם. אז אני דורון, האיש שלך ב-30 ומשהו שנה האחרונים, האחרונות. אה… מרגיש…
שרון: מה אתה עוד? עליך, תספר קצת.
דורון: אני… אה… עובד ב… במקצועי אני מטפל מים ומטפל בנשימה ואדריכל. אה… ואני גם איש משפחה ביחד איתך, המשפחה שלנו, עם שלושת ילדינו המקסימים והאהובים. אה… ו… אני גם קצת מתרגש לספר ולשמוע את הסיפור שוב, אבל אולי אחרת, פעם ראשונה באמת בצורה הזו. אז תודה, תודה שהזמנת אותי, תודה שאת הולכת בדרך הזאת של… של צמיחה, של השתנות, של… אה… מעבר לאזורים…
שרון: אנחנו גדלים בזה ביחד.
דורון: לאזורים שאולי לא היו ברורים מאליהם לפני שזה הכיוון שאת הולכת אליו. אני שמח להיות פה איתך.
שרון: איזה כיף. וזאת גם הזדמנות להגיד תודה לריי, שמארחת אותנו, וזה האולפן המקסים שלה. ונפתחו לי העולמות גם דרך ריי, עולם הפודקאסטים.
[קטע מוזיקלי]
אז בוא נצלול לשביעי באוקטובר, לבוקר של השביעי באוקטובר. אנחנו נספר היום את הסיפור שלנו, את הנס שלנו. ננסה לשלב אותו, ננסה לספר אותו ביחד. אה… התעוררנו באותה שבת אחרי ערב קיבוץ מקסים, מסיבה, חג המשק, מסיבה שמחה. והתעוררנו לקול מטח מטורף שלא ממש זכרנו כזה, למרות שאנחנו מתורגלים. אני גם אגיד שאתה בן בארי, כל החיים שלך אתה חי בבארי, בארי זה הבית שלך. אני כבר יותר מ-30 שנה בבארי, בארי זה גם הבית שלי. הקמנו בבארי ביחד את המשפחה שלנו. ובאותה שבת כולנו היינו בבית, אנחנו עם שלושה ילדים, יש לנו את מעיין בן 18, גאיה בת 16 והללי בת 13. התעוררנו לקול מטח מטורף, אבל לקח לנו זמן להבין מה… את גודל האירוע. אתה רוצה לספר על השעות הראשונות? על הסיפור שלך בהתחלה?
דורון: אני אתחיל דווקא אולי באמת גם מהערב שלפני, של ערב… של חג הקיבוץ, שהיה בסימן סיפורי ילדות. בדרך כלל אני לא חובב ערבי קיבוץ וחגים, אבל הפעם הלכנו, והיה ממש… ממש כיף ומרומם ומרחיב לב. אה… היה… זה היה בנוי… זה שהעלו חברים מכל מיני גילאים שסיפרו על הילדות שלהם בקיבוץ. ואז זה שולב אחרי זה עם שירים, כל אחד בחר… כל אחד ממי שעלה בחר שיר. היה בזה איזה משהו באמת נורא גם נוסטלגי וגם נורא אישי. זה היה שילוב יפה ו… אני זוכר שנורא נהניתי מהערב הזה, גם פגשנו המון אנשים שלאו דווקא חיים היום בבארי וחזרו… זאת אומרת, באו לחגוג איתנו, חלק מהם גם נשארו בקיבוץ באותו ערב, למחרת בעצם נפגעו או נרצחו או נחטפו.
שרון: נכון.
דורון: ו… זהו, אני זוכר שחזרנו מהערב הזה בלילה ואני נשארתי לראות… כאילו, לא הייתי עייף, נשארתי לראות איזה סרט בנטפליקס. הסרט, כאילו, מה שהיה בסרט זה היה על בחורה שאיכשהו מתגלגלת, כשהיא בהיריון היא מתגלגלת לתוך מכולה שנופלת בלב ים. בעצם רוב הסרט היה הניסיון שלה להיחלץ מהמכולה הזאת וכל מה שעובר עליה. וזה סרט שככה נרדמתי איתו בסביבות… לא יודע, שתיים, אולי שלוש לפנות בוקר.
שרון: הסרט האחרון של החיים של לפני.
דורון: שלפני, ממש. סרט אפוקליפטי כזה קשוח.
שרון: וואו.
דורון: ואני זוכר שהתעוררתי בבוקר לאור… לרעש ההפגזות ו… והסרט עוד היה טרי אצלי. וכאילו פתאום משהו נורא התחבר לי בין הסרט הזה והמציאות המאוד מאוד קשה, פתאום במציאות שאני נמצא בה, אה… שזה בעצם די מהר הבנו שאנחנו צריכים להיכנס לתוך הקופסה שנקראת הממ"ד ולסגור אותה. ו…
שרון: וזה מרגיש סרט. זה מרגיש קצת סרט, אבל זה לא סרט, זאת המציאות.
דורון: זה מרגיש סרט לגמרי, ולי לקח זמן, יותר ממך, להבין שזה באמת קורה, הסרט הזה, באמת. משהו.
שרון: כן. אני אגיד שמהר מאוד באמת מי שמכניס אותנו להבנה שזה אמיתי ושיש איום, איום אמיתי, זה הקבוצות וואטסאפ. זה בהתחלה הקבוצה של בארי הכללית, "חשש לחדירת חוליית מחבלים". דיברו על חוליה אחת, אתה עוד חושב, "אה, אולי זה מחפשי עבודה". אבל מהר מאוד, הספקתי רק לנעול את הבית, אולי חלק מהחלונות, ככה את התריסים להוריד, ולקרוא לגאיה ומעיין מהר מלמעלה, שעוד ישנו, שש וחצי בבוקר, מתבגרים עוד ישנים. ונכנסים לממ"ד עם פיג'מות, בלי מים, בלי אוכל, בלי פרי, בלי כלום. נכנסים לממ"ד. ובהתחלה עוד ניזונים מהקבוצות וואטסאפ, עוד מקבלים את האינפורמציה, ומהר מאוד הקבוצות וואטסאפ של המשפחה ושל חברים מתחילים לשאול אותי מה שלומי, מה שלומנו, מה קורה איתנו. בהתחלה אני זוכרת שעוד לא הבנתי, אז אמרתי להם "כנראה מחבלים בתוך הקיבוץ", אבל עוד לא הבנתי את הכמות ואת גודל העניין. ולך הייתה שם איזושהי התנגדות בהתחלה להודעות האלה. עוד האמנת בטוב, עוד האמנת שיהיה בסדר, אפילו ביקשת ממני "את לא חייבת לכתוב עכשיו בהיסטריה". הקצב שלנו שונה, התפיסה שלנו, של הלחץ, היא אחרת.
דורון: לגמרי. את הקדמת אותי שם ב… בצורה משמעותית. אני זוכר עוד שעוד הכניסה לממ"ד, אני עוד הייתי במיטה כשאתם כבר… אתם… את ומעיין וגאיה, כאילו וגם הללי כבר הייתם ממש בתוכו. ואני עוד אמרתי, טוב, אני אמשיך להיות ככה, לנסות עוד לישון, הייתי נורא עייף כי הלכתי לישון מאוחר, זה בטח יעבור. ובאיזשהו שלב פשוט…
שרון: הבנת שזה…
דורון: הבנתי ש… שאתם כולכם בממ"ד וכנראה גם אני צריך להיכנס אליו.
שרון: וגם בממ"ד באמת התפקוד המאוד מהיר וחד היה של מעיין בהתחלה, לנעול את ה…
דורון: נכון.
שרון: את החלון עם הפינים של הבטיחות, שהוא דאג לזה, וזה הציל אותנו באיזשהו שלב.
דורון: זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הציל אותנו בעצם.
שרון: כן, זה באמת…
דורון: ההתעקשות שלו, של לבדוק אם הפינים באמת סוגרים, נועלים את החלון.
שרון: כן, זה דברים שאנחנו לא רגילים לעשות, כמה שאנחנו מתורגלים.
דורון: מעולם לא עשינו את זה.
שרון: מעולם לא עשינו.
דורון: נכון.
שרון: והנוהל שלנו פשוט להיכנס, לסגור את הדלת. חצי כוח.
דורון: כן.
שרון: והפעם החדות שלו והנחישות שלו הצילו אותנו. ו… טוב, אנחנו לא מסכימים על כל שלבי השעות, אבל די מהר אנחנו מבינים, לפי הקבוצת וואטסאפ של השכונה שלנו, הבנתי שהיו קבוצות הרבה יותר פעילות מקבוצת הכרם. הקבוצות האלה כנראה מצילות חיים בסופו של דבר, בין היתר. לא את כולם הם הצילו. אבל בקבוצה שלנו, של השכונה, הצלחתי להבין מתי הם יגיעו אלינו לפי הסדר של הבתים, לפי השורות. מי שהכי למעלה, כתבו "הם אצלנו, שומעים ערבית". אפילו נתנו טיפים להחזיק מולם את הידית של הדלת.
דורון: זה היה טיפ קריטי, כי אני לא חושב שאנחנו ידענו לפני זה שזה מה שאנחנו אמורים לעשות…
שרון: נכון.
דורון: בשביל שלא ייכנסו לנו לממ"ד.
שרון: נכון.
דורון: למדנו את זה דרך הוואטסאפים.
שרון: לגמרי. הוואטסאפ פה הציל אותנו. וכל עוד היה חשמל ובטריה… אה…
דורון: יכול להיות שבשכונות אחרות, שאנשים פחות היו מחוברים לוואטסאפ או הקבוצה שם לא הייתה פעילה כמו אצלנו, זה היה ממש ממש קריטי, שאנשים לא ידעו שזה מה ש… ויש כאלה שגם לא יכלו לעשות את זה.
שרון: גם לא… אני גם, האמת היא, לא… עכשיו אני חושבת על זה שגם לא נתנו הוראות אחד לשני, ולא ידעתי אם אתה קורא את הטיפים האלה כמוני, שצריך להחזיק את הדלת, שצריך אולי לשים מגבת. כל אחד מאיתנו היה בשקט עם הקבוצות וואטסאפ שלו. אבל קראת וניגשת לדלת.
דורון: כן.
שרון: נכנסו אלינו מחבלים.
דורון: כן, היו. היו איזה כמה שעות שאנחנו לא סגורים, יש בינינו איזשהו רשומון מבחינת מתי בדיוק הם נכנסו, אבל שנינו מסכימים על זה שבעצם היינו איזשהו… כמה זמן בתוך המרחב מוגן באיזושהי הקשבה למה שמתחולל בחוץ ובאיזושהי הקשבה למה שמתחולל בקבוצות הוואטסאפ. ולאט לאט אנחנו מרגישים שהמהומה וההתרחשות החיצונית הקשה הולכת ומתקרבת אלינו. זאת אומרת, באיזשהו שלב היה ברור לנו מבחינת מה שאנחנו קולטים, שזה מגיע לכיווננו. אני שוב חייב להגיד שעד שהם לא נכנסו אלינו לבית, וזה לא כל כך משנה בדיוק באיזה שעה זה היה, זה היה כנראה איפשהו בין עשר לשמונה, בואי נגיד את זה, לא קלטתי שזה מה שהולך לקרות, למרות שזה באיזשהו שלב…
שרון: לא, אתה לא קלטת.
דורון: היה ברור שזה הולך לשם.
שרון: אתה לא קלטת. לפעמים הרוגע שלך או הסוג של אדישות אה… נורא נותנת לי כוח. אה… והפעם באמת נלחצתי והילדים נלחצו הרבה הרבה לפניך. ו… זה נתן גם איזשהו שקט, אבל גם רציתי כבר שתהיה אקטיבי. לא שהיה הרבה מה לעשות, אבל שמחתי שכשהם הגיעו, אה… הבנת את גודל העניין. נכנסו אלינו הרבה מאוד מחבלים הביתה, שמענו הרבה מאוד ערבית. לא יודעת להגיד כמה היו אצלנו בבית, אבל הם היו הרבה, יותר משניים-שלושה. הם הגיעו והם הזיזו רהיטים והם עלו וירדו ועלו וירדו ודיברו ובזזו, והרגשתי שהם משתלטים על הבית והם נשמעו לי מאוד מכווני מטרה ושמחים ו… המון המון המון מרצחים בתוך הבית שלנו. ואז אתה ומעיין ניגשתם לדלת והפכת להיות אקטיבי. ו… ואז הדופק שלי עלה ו… גם הבנות, הרגשתי שאין לי את היכולת עכשיו להרגיע אותן. הם כאן אצלנו בבית, אין לי מה לעשות. ובעצם החזקתם מולם את הדלת. אם אתה רוצה לספר על זה, על החלק הזה בסיפור.
דורון: כן, זה בעצם המפגש הישיר שלנו איתם הראשון, שהם נכנסים לתוך הבית, כמו שאת מספרת, בהמולה גדולה. וישר מגיעים לדלת של הממ"ד ואני ומעיין כבר מחכים על הידית, בעצם נשענים עליה, וזה בעצם מה שלא מאפשר להם לפתוח. הם ישר מנסים לפתוח את הדלת ואנחנו מתנגדים לזה. ואחרי כמה ניסיונות הם עוזבים את הדלת. וזה די… די מדהים שזה הצליח, זאת אומרת. לחשוב על זה שכאילו אני ומעיין מול כמה עשרות ש… מבחינת כוח, אז אה… בכל מקרה אני, גם אחרי שהם עזבו את הדלת, היה בי חשש כל הזמן שהם יחזרו, שהם ינצלו את זה שאולי… שהם יראו שאנחנו רגע עוזבים את הידית, וכל הזמן הייתי מכוון אל הידית. ומהר מאוד הם בעצם…
שרון: שהמזל היה שהם לא ניסו לירות.
דורון: נכון.
שרון: כי בתים אחרים שהם ירו מעבר לדלת, המיקום שהיית בו…
דורון: נכון.
שרון: היית יכול להיפגע.
דורון: סביר להניח.
שרון: היו כמה מקומות של מזל כאלה. ומהר מאוד כשהם עזבו את הידית, הם שפכו, ממש שמענו אותם שופכים חומר תבערה ושמענו את האש. ולא רק שמענו, התחלנו להריח ולנשום.
דורון: להרגיש את החום שלה בעיקר.
שרון: והחום מהדלת.
דורון: החום והעשן שהתחילו להיכנס דרך ההיקף של הדלת.
שרון: כן. הדלת להטה, הם בעצם עזבו אותה, אבל כל הזמן הרגשתי שהם עוד עליה. כל הזמן הרגשתי שהם בסביבה שלה, או שלאחד מהם נפל שם איזה טלפון. שמעתי כל הזמן צלצול טלפון.
דורון: גם אני הייתי מכוון עליה. משום מה היה נדמה לי שהחלון, ברגע שנעלנו אותו, הייתה לי איזה תחושה שהוא בלתי עביר. זאת אומרת, הוא מפלדה יצוקה וכבד, לעומת הדלת שהיא…
שרון: כן.
דורון: המנעול… ה… בעצם הידית, זה המנגנון הפשוט הזה, והיא מאוד קלה. בחלון היה לי איזושהי הרגשה שהוא שומר עלינו טוב, והייתי עדיין כל הזמן באמת מכוון אל הדלת באיזשהו חשש ש…
שרון: כן.
דורון: שהם יחזרו אליה.
שרון: והעשן מתחיל להיכנס. ו… אתה מצליח, עם התרגולי נשימה שלך, זה שאתה מטפל נשימה בקטע הזה מאוד עזר לנו, קצת להנחות אותנו. אז לא ממש פנויים במצבים האלה להקשיב, אבל זה נתן איזשהו תרגול או משהו להיות מרוכזים בו. או… כל מה שצריך זה לנשום. וכל מה שהולך ואוזל זה חמצן. אז שהנחיתַ אותנו מהאף ולרדת לרצפה, כי החום עולה למעלה. ו… והתחיל להיות מאוד קשה לנשום. ואז הם עוברים לחלון. הפתיעו אותנו שוב. עוברים לחלון וזה היה אחד הרגעים המפחידים שהיו לנו מבחינתי.
דורון: מממ.
שרון: פתאום נשמע קול נפץ מטורף, הם פוצצו את החלון, הם שמו עליו איזה לבנת חבלה או משהו. אה… ונכנסו רסיסים לחלון. התפוצץ שם אחד הגלגלים של החלון, שקפץ עלינו, ונהיה חור קטן בחלון. ואני הייתי משוכנעת שזהו. זה אחד הרגעים שהבנתי שזהו, הם חודרים לנו לממ"ד. הם ניסו בכל הכוח, מכל הכיוונים.
דורון: זה היה רגע מאוד דרמטי, מאוד מפתיע ובאמת מאוד מבעית. אני הייתי עם הגב אל החלון כשהם פוצצו אותו. ולקח לי, אני זוכר, איזה שנייה אחת או שתיים. קודם כול, כל הגוף שלי הזדעזע ונהיו לי צלצולים באוזניים, כזה של רגע, וואו, כזה, מה… איפה אני עכשיו? ו… ואני זוכר שהסתובבתי אחורה כדי לראות מאיפה הגיע הדבר הזה, ואז באמת אני רואה את החור בחלון. אה… וגם אני בשוק, כי זה בעצם שובר לי את ה… את התחושה שהחלון לא עביר. ורגע, יש בו חור. רגע, פוצצו אותו הרגע.
שרון: כן.
דורון: ו…
שרון: הם ניסו לדבר איתנו מעבר לחלון.
דורון: אבל לפני שהם ניסו, אני זוכר שהם ניסו גם לפתוח את החלון, הם ניסו בעצם להכניס איזשהו חפץ, איזשהו מוט בתוך החור הזה שנוצר ולמשוך את שתי הכנפיים לשני הצדדים. ממש אני זוכר, אני מסתכל על הכנפיים, אני רואה אותם זזות כמה מילימטרים במרחק שהיה להם בחורים של הפינים שהיה אפשר לזוז, ונעצרות ואז חוזרות חזרה למצב הסגור שלהם. היו איזה כמה ניסיונות כאלה ש… זה כאילו היה של חוסר אונים מאוד מאוד גדול והבנה שיכול להיות שכל רגע החלון הולך להיפתח.
שרון: כן. זה היה…
דורון: לשמחתנו הוא לא נפתח.
שרון: זה היה תחושה של סוף, באמת של חוסר אונים. אי אפשר להסביר את ה… את הפחד הזה. זה היה פחד מוות ה… יותר חזק מאשר שהם נכנסו לבית.
דורון: כן.
שרון: היה משהו בחלון שהם היו פתאום נורא קרובים ונורא… הם ניסו לדבר אלינו, והיה שם חור. היה שם חור. אני לא הייתי מסוגלת להסתכל על החור הזה. התכווצנו מתחת למיטה. אני, גאיה והללי מתחת למיטה, מעייני לא רחוק מאיתנו. ואתה לא יכולת להיכנס מתחת למיטה, אז ככה ישבת מתחת לשולחן כתיבה. זה החדר שינה של הללי, הממ"ד. זה לא ממ"ד ריק מחפצים. ובעצם הם עזבו את החלון, ניסו עוד להבעיר את החלון, אבל גם נעזבה לנו התקשורת. כבר לא היה חשמל, כבר לא היו טלפונים, כבר לא היו בטריות. עוד ניסיתי לקרוא לעזרה ולשלוח נקודת מיקום. ואני זוכרת חוסר אונים, כאילו, מטורף. וכבר בעצם נפרדתי. אני שמה עוד כתבתי למשפחה שלי, אולי לחלק מהחברות שלי, "שורפים אותנו, אף אחד לא בא, אין לי יותר בטריה, אני אוהבת אתכם".
[קטע מוזיקלי]
עם הילדים לא הצלחתי לעשות כזה טקס פרידה, כי הם עוד היו לידי ועוד נשמנו. אבל לא יכולתי גם להרגיע אותם. הללי כל הזמן ביקשה "תקראו לעזרה, תקראו לעזרה" בלחש. בקושי דיברנו. בקושי דיברנו. בכלל, אני ואתה, זה היה רק בעיניים. וככה שעות. שעות מתחת למיטה, שעות שהם מכווצים, שעות שהמחבלים אצלנו בבית. באיזשהו שלב שמעתי צרחה בחוץ. לימים אני מבינה שזאת הייתה יונתי האהובה שלנו, ששמעתי אותה מבחוץ, השכנה שלנו, שנרצחה. וחוץ מזה מנותקים, מנותקים מהחוץ. ו… בעצם אין במה להיאחז. אתה זוכר את הרגעים האלה? את התחושות?
דורון: אני חושב שה… באמת הפיצוץ של החלון הייתה הפעם הראשונה שפגשנו את הפחד מוות. פתאום יש איזושהי תחושה או הרגשה שזה… שזה ממש יכול לקרות.
שרון: שזה הסוף.
דורון: כן. אם עד אז היינו… הממ"ד נתן לנו איזושהי תחושת ביטחון, פתאום… פתאום הבנו שאולי… אולי…
שרון: הוא חדיר.
דורון: כן, אפשר לחדור אותו…
שרון: כן.
דורון: אפשר לעשות בו חורים.
שרון: כן.
דורון: אפשר…
שרון: הם מצליחים. הם ניסו בכל הכוח.
דורון: כן, וזה היה רגע, אני חושב, של שינוי מאוד מאוד גדול ב… בחוויה הזאתי, זאת אומרת, מאיזשהו… כאילו, הפחד עלה מדרגה לפחד מוות.
שרון: כן.
דורון: אה… בשילוב של החום שהתחיל להצטבר והעשן וה…
שרון: כן, החום היה…
דורון: אין חשמל.
שרון: החום היה מאוד מהיר.
דורון: אין חשמל. היה לנו עוד קצת טלפונים, קצת אחרי זה עוד הצלחנו להתכתב, עוד הגיעה איזושהי שיחת טלפון הזויה מבחור מהמשטרה שדיברתי איתו בלחש, בפחד מאוד מאוד גדול, כי אני שומע את המחבלים מהצד השני של הדלת.
שרון: כן, זה מטורף שהם עוד היו בבית כשהוא היה כבר… כשהוא בער. כשהוא בער. ואז מעייני כל הזמן מבקש לקפוץ. שמענו עוד כשהיו טלפונים שמשפחות אחרות עשו את זה, ו… וזה באמת הישרדותי הכי הכי הגיוני. חייבים אוויר. ואתה, היה בך משהו מאוד מאוד… שהחזקת באמירה, "לא יוצאים מהממ"ד. לא יוצאים מהממ"ד". אבל נחלשנו. הלכנו ונהיינו מעולפים. החור הזה בחלון, מצד אחד זה היה החור הכי מפחיד בעולם, מצד שני זה הכניס קצת אוויר. אבל זה היה הכי מפחיד לקחת משם אוויר, לקום מהמיטה וללכת לחור.
דורון: הוא גם היה קטן מדי, לשמחתנו, כי אנחנו יודעים שבמקומות שהחור היה יותר גדול, אז ירו פנימה לתוך אנשים וזרקו פנימה רימונים. אז החור היה קטן, הוא לא הצליח להכניס…
שרון: נכון.
דורון: להכניס לנו באמת אוויר.
שרון: נכון, והוא גם לא הצליח להכניס אותם.
דורון: נכון. לשמחתנו.
שרון: ואחרי הרבה שעות מעיין כבר לא אומר לנו, כבר לא מתייעץ, כבר מודיע לנו, "אנחנו מתעלפים פה, אני לא נושם יותר, אני קופץ החוצה, אני הולך להתחבא פה בשיחים". פשוט תכנן את זה. הוא היה גם חסר כוחות כבר, אבל הוא מצא עוד את הכוח לפתוח את החלון הכבד הזה. ואנחנו לא יכולנו כבר להגיד לו לא. זה לתת לבן שלך לקפוץ החוצה, לתופת, למחבלים, אבל איפשהו הבנתי אותו. אני אפילו זוכרת שאמרתי משהו לחלל האוויר, "בואו נקפוץ איתו, בואו נברח". ואתה, "לא יוצאים מהממ"ד". אתה זוכר את הקטע הזה?
דורון: כן.
שרון: לא חשבת לקפוץ יחד איתו?
דורון: לא. לא. בעיניי זה היה מפחיד מדי אולי, מה שקורה בחוץ. אה… בכל זאת הרגשתי יותר בטוח בפנים. אבל באמת, מבחינת היכולת לעצור אותו, אה… וגם מבחינת הסמכות לעצור אותו, היא כבר לא הייתה אצלי. זאת אומרת, הייתי במצב ש… אני לא יודע באמת מה ההחלטה הנכונה, לקפוץ החוצה או להישאר בממ"ד, אני מותש לגמרי, אני נושם בקושי.
שרון: לא היינו שם כבר הורים. הרגשתי ש…
דורון: היינו בהישרדות.
שרון: היינו כל אחד על עצמו. לא יכולתי. כי יש מלא אנשים שאין מה לשפוט פה, אבל שואלים אותי "איך נתת לבן שלך לקפוץ?" זה כבר היה נער שמחליט החלטה הישרדותית בשביל להציל את עצמו, ואין לי יכולת לתפוס אותו או להשאיר אותו יותר. ואיפשהו אפילו גם בי עלתה המחשבה הזאת, אז חשבתי שהוא עושה אולי משהו נכון. לימים אני מבינה שטוב שלא קפצנו כולנו יחד איתו, כי מסה של אנשים הם היו רואים. ואנחנו יודעים מה קרה לאחרים, שכולם קפצו מהחלון.
דורון: אי אפשר לדעת. בדיעבד, היציאה שלו החוצה הייתה גם איזשהו רגע מאוד מאוד דרמטי, שהייתה לה השפעה על ההמשך שלנו, כי בעצם היציאה שלו החוצה פתחה את החלון והתחילה לשחרר את החום והעשן החוצה.
שרון: זה הציל אותנו.
דורון: ולהכניס אוויר, וזאת הפעם השנייה שהוא מציל אותנו.
שרון: נכון. הקפיצה של מעיין מהחלון הייתה מלווה במטח מטורף. כמה שניות אחרי שהוא קפץ שמעתי מטח מטורף ו… נפרדתי ממנו. אני בעצם שכבתי מתחת למיטה, אני עוד זרקתי לך "ואולי יחטפו אותו. למי מודיעים?", מין שאלות שלא יודעת את מי שאלתי. ביקשתי מהבנות רגע, "תנו לי רגע להיפרד ממעיין". נכנסתי מתחת למיטה שוב ובכיתי. וגם עכשיו זה עולה לי. ביקשתי ממנו סליחה שככה, זה מה שקורה לו, שאני אוהבת אותו וש… שהוא אמיץ. ככה כמה דקות הייתי עם עצמי, פעם ראשונה שממש בכיתי שם, כי אין זמן באמת לבכות או לתת לרגש לשלוט בך. ושחררתי. לא יכולתי להחזיק עוד דאגה או… יכולנו רק להישאר לנסות לשרוד את זה.
[קטע מוזיקלי]
והבחירה שלך הייתה לא לסגור את החלון. לי לא הייתה שם בכלל שום החלטה, אני לא… לא הייתי ליד החלון, חזרתי להיות מכווצת מתחת למיטה. ו… זאת הייתה בחירה גאונית כי זה הכניס לנו אוויר ולשמחתנו הם לא ראו חלון פתוח. כי מעיין מספר שהם עוד עברו לידו. הרבה מאוד מחבלים עברו לידו. צריך להבין שהיו כמות מאוד מאוד גדולה של מחבלים בבית וסביב הבית. כמות של מחבלים שעברו לידו, הוא התחבא בשיחים, בשיחים לא רחוקים מהבית, שהיום כל פעם כשאני ליד הבית, אני אומרת תודה לשיחים האלה. זכינו להיות קיצוניים ליד שיחים כאלה ששמרו עליו. היה לו מחבוא מעולה. וככה אנחנו כמה שעות בלי מעיין, כמה שעות שאני מרגישה אימא… אימא שאיבדה את הילד שלה, אבל שהיא פה בהישרדות. והוא היה משוכנע שהוא איבד את כולנו, שבטוח נסגור אחריו את החלון כי זה מפחיד להישאר עם חלון פתוח. וגם הוא, היו לו את המחשבות שלו בשיחים. הוא חשב שהוא נפרד מאיתנו ואנחנו חשבנו שאנחנו נפרדנו ממנו.
דורון: אני חייב להגיד שעם כל חוסר הידיעה מה קורה איתו ו… ובאמת תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים, היה בי איזשהו חלק פנימי קטן שסמך עליו. והייתה לי איזושהי תחושה פנימית שהוא יהיה בסדר. קטנה, אבל אני חושב שדי החזקתי בה. אה… ו… וגם ההישרדות שלנו, היא באיזשהו מקום הייתה גם בשביל שנוכל לתפקד הכי טוב שאנחנו יכולים, זאת אומרת, זה לא היה רק הישרדות עבורנו, אלא גם… גם עבור… לא רק עבורנו אישית אלא עבור… עבורנו כמשפחה. אני חושב שגם כל אחד מאיתנו אה… עשה את זה עבור… עבור הביחד שלנו באיזשהו אופן. אני זוכר איזושהי פעם אחת שככה ליטפת לי את הרגל תוך כדי שאנחנו שוכבים. אני זוכר את הנושא של השתייה, ש… שבאיזשהו שלב היינו מאוד מאוד צמאים. ו… והבנו שיכול להיות שאולי אפשר לשתות את השתן שלנו.
שרון: כן, היינו מיובשים. ו… כבר ראיתי ממש קצף מסביב לפה של גאיה. ו… ואין לי איך להציל את הבנות שלי. אין לי איך לעזור להן. אין נוזלים, אין לי מה לתת להן. ואז ראיתי, אין מה לעשות, זה היו שעות על שעות על שעות, עשינו שם פיפי, הייתה שם איזו כוס. וטיפה טיפה הרטבתי לה את השפתיים, להללי, עם הפיפי. וביקשתי ממנה, ממש התחננתי, תשתי מזה קצת. את חייבת, אנחנו… את צריכה את הנוזלים האלה. לא משנה מה זה עכשיו, זה רטוב. הכול בלחש. ממש פעולות… כן, זה…
דורון: אני זוכר שגם אני שתיתי…
שרון: כן.
דורון: איזה כמה שלוקים. ראיתי באיזשהו… כאילו הזדמנות לבדוק פה משהו עם הדבר הזה. אה… אני זוכר שזה אושש אותי קצת הכמה שלוקים.
שרון: זה היו סיטואציות של… של שואה, של… של סוף.
דורון: כן, והחלון פתוח ודרך החלון נכנס בעצם… נכנסים הקולות ונכנסים הריחות של השריפה ושל האבק שריפה.
שרון: כן. החלון זה פרק שאני אעשה עליו פודקאסט בפני עצמו, שהוא היה… אני בכלל, מאוד אוהבת חלונות, אבל זה פתאום היה המקום הכי מפחיד, הכי פתוח לזוועה.
דורון: ואנחנו שומעים אותם דרך החלון.
שרון: דרך החלון, אבל הוא גם הכי נתן חיים. ומה שאני ראיתי מהחלון, כשקצת הצצתי, זה את השיחים שלנו ואת הצמחייה ואת השמיים. החלון היה מבחינתי ה… הגשר לבחוץ. ופשוט ראיתי את השיחים האלה, שכל כך אהבתי, את השיח אברהם שלנו. ו… וראיתי אותו חי ונושם וירוק ובחוץ, והוא סימן לי את ה… ככה ידעתי, "אני עוד אגיע אליך. אני עוד אגע בשיח הזה, אני… אני אגיע החוצה". ברגע שהסתכלתי עליו, כאילו קיבלתי כוחות. אבל גם כל הזמן פחדתי נורא מהחלון הזה. ככה נכנסתי למיטה, הצצתי וחזרתי.
דורון: כן, אני גם זוכר את ה… את התמונה שלו בחלון, את השיחים ככה זזים עם הרוח.
שרון: את מעיין לא ראינו.
דורון: את מעיין לא ראינו איפה הוא.
שרון: את מעיין… לא נשאר קשר, הוא לא היה עם טלפונים, גם לנו לא היו כבר טלפונים.
דורון: נכון. אה… כן, והשיח אברהם הזה בחלון היה… כאילו, באמת הוא קצת שמר עלינו, קצת תקשר איתנו.
שרון: לגמרי.
דורון: קצת הסתיר אותנו.
שרון: לגמרי, זה נתן…
דורון: והייתה לי איזושהי תחושה, שוב, באיזשהו שלב אחרי הצוהריים, שאם נצליח להגיע עד הערב, אז זה יהיה בסדר. זאת אומרת, היה בי פחד מאוד מאוד גדול שבאמת הם ישובו אל החלון ויראו שהוא פתוח. איזושהי תחושה… איזושהי היאחזות באיזושהי מחשבה ש… שאם נצליח להגיע עד הערב, אז אנחנו נינצל.
שרון: אני כבר הייתי מותשת. אני כבר לא היו לי כוחות. גם כאילו כבר אין כוח לפחד, אבל מדי פעם הפחד, כשראיתי את החלון פתוח, כל פעם זה שטף אותי פחד כזה ו… היינו מעולפים לגמרי. ובאמת כשהתחיל לרדת חושך, לגמרי נפרדתי. לגמרי. זה לא כמו שסיפרו לי, שכל החיים עוברים מהר, אבל הבנתי שזהו, שאף אחד לא בא כל השעות האלה. ואז פתאום לחשת, לחשת למישהו בחלון, לחלון המדהים הזה, והגיעו חיילים.
[קטע מוזיקלי]
הגיע חייל וקפצתי, יצאתי ככה מהחלון. לא קפצתי עליו אבל עוד יצאתי. ורק צעקתי לו, "הבן שלי, איפה הבן שלי?" זה המשפט הראשון שאמרתי לחייל, כשהבנתי שאתה לוחש למישהו שהוא משלנו. והוא ישר ענה לי, "הבן שלך כאן, הוא קפץ עלינו מהשיחים". מעיין קלט אותם, שמע עברית, הבין שזה חיילים, הרגיש מספיק בטוח, אחרי כל המחבלים שעברו לידו. והוא קפץ מהשיחים, הוא פחד שהם יבהלו, שיעשו לו משהו, אז הוא ישר צעק להם "ישראלי, ישראלי". והוא הכווין אותם לחלון שלנו, לחלק היחיד שלא היה שרוף. ואתה באותו זמן קלטת אותם ולחשת להם גם.
דורון: אני ראיתי אותו, אני ראיתי את החיילים בעצם באחת הפעמים שקמתי והצצתי מהחלון, ראיתי אותם 20, 25 מטר מה… בפינה, מהצד. ואיך שאני רואה אותם, אני רואה שמעיין בעצם חובר אליהם, שהיה ממש מתחתיהם, התחבא במסלעה בשיחים שהסתירו אותו. אה… וזה באמת רגע… רגע גדול. זאת אומרת, אני…
שרון: וואו.
דורון: אני ברגע הזה מבין שניצלנו. ו… וזה הקלה מאוד מאוד גדולה.
שרון: אני יוצאת ורוצה… כל מה שאני רוצה זה לחבק את מעיין, וככה להיות איתו רגע, להבין על השעות שהוא עבר, אבל… אבל אין זמן. אנחנו מחולצים עוד תחת אש. אפילו לא הסתכלתי אחורה לראות איפה אתם, ידעתי שיוציאו גם אתכם כמובן. ותחת אש אנחנו רצים, עוד מכופפים כאלה, רצים ב… חייל אחד מקדימה, חייל אחד מאחורה. אתה לוקח את הזמן, לך בקטע הזה לקח יותר זמן להבין שצריך לרוץ פה ואנחנו עוד תחת אש, עוד יש מלחמה, עוד יש מחבלים. אבל החיבור וההבנה שמעיין ניצל ואנחנו ניצלנו, זו הייתה תחושה שאי אפשר להסביר. אי אפשר להסביר. הגענו לממ"ד של משפחת רחום, לממ"ד שהחיילים אמרו לנו, ממש שני בתים שלא נגעו בהם, לא שרפו אותם, לא עשו בהם כלום.
דורון: כן, שאנחנו רואים אבל את שאר הבתים עולים באש.
שרון: הכול עלה באש. ראינו את הבית שלנו עולה באש. זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את הבית. אני עוד הסתכלתי רגע על המטבח וכבר לא הייתה תקרה, כבר לא היה כלום. ובממ"ד המאובטח אנחנו פוגשים שכנים, שלחלקם היה טלפון יותר זמן וחלקם יודעים יותר מאיתנו, מתחילים להבין מי איתנו ומי לא. שותים רגע מים. ואז פעם ראשונה ממש ממש בכיתי. אה… גם, עוד הייתי יותר מוחזקת, אבל כאילו כל השעות האלה של הממ"ד לא… לא נתתי לעצמי. חוץ מהפרידה קצת ממעיין, לא נתתי לעצמי.
דורון: אני אתעכב רגע על הדרך הזאתי בין הממ"ד שלנו לבין הבית המאובטח. אני חושב שגם, כאילו, שמה חוויתי בעצם את השחרור מהאחריות של האירוע הזה, ההבנה שכרגע אנחנו, בעצם האחריות לביטחון שלנו היא כבר בידיים של חיילים. והיציאה למרחב הבוער שהוא כבר משהו אחר לגמרי מהשכונה שהכרנו, שגרנו בה, זה כבר היה כוכב אחר, כוכב של מלחמה, של אש, של הרס, של חורבן. והמעבר הזה, הרגלית, שהוא לא רחוק, הוא… לא יודע, אולי בין 50 ל-100 מטר, אבל זה היה כמו ללכת באיזשהו… כאילו, באיזשהו כוכב אחר מבחינתי. זה ריתק אותי. הבנתי שאנחנו תחת עוד… אה… מלחמה ויש עוד סכנת חיים, אבל משהו שם נורא נורא סיקרן אותי לראות את הדבר הזה.
שרון: כן, התגובות שלך… התגובות שלך הן אחרות. אני עוד… אני עוד הרגשתי תחת מתקפת מחבלים. עוד הרגשתי שאני…
דורון: גם אני הרגשתי את זה.
שרון: אני הרגשתי בטוחה, יש משהו בחיילים שישר נותן תחושת ביטחון.
דורון: נכון.
שרון: זהו, שומרים עליי, רואים אותי.
דורון: נכון, אז אני… אני… כאילו, התחושת הביטחון הזאת הספיקה לי בשביל… בשביל רגע להרחיב רגע את המבט, לא רק ל… לצאת רגע מהקונכיה שהייתי בה ב-12 האחרונות [כך במקור].
שרון: אני עוד לא יכולתי.
דורון: ורגע להסתכל החוצה בזוועה הזאתי…
שרון: כן.
דורון: ולנסות לתפוס אותה.
שרון: כן. ואז החילוץ שלנו לקח עוד קצת זמן, כמה שעות שמה. ואז ככה עם רכב משוריין של המשפחה המדהימה, של קלמנזון, שגם בהתנדבות…
דורון: זכרונו לברכה.
שרון: כן, אלחנן נהרג בבארי, אבל אותנו הוא לגמרי עוד חילץ. והעבירו אותנו לאזור איסוף, ליד הכניסה לבארי. ולאורך כל הדרך אני רואה גופות. כבר לא הקיבוץ שלי, קיבוץ מזוהם ומחולל. אני רק מורידה את הראש לבנות, שלא יראו את המראות, למרות שכבר היה יחסית חשוך. ושמה מתחילים להבין את גודל ה… גודל האסון.
דורון: מתחילים לפגוש עוד אנשים שחולצו מהקיבוץ.
שרון: מנסים להבין מי איתנו, מי לא איתנו. אני זוכרת את…
דורון: אני מקבל בשורות קשות על אנשים ש…
שרון: אני יושבת עם גאיה, והיא מחכה לראות את תהל, את החברה הכי טובה שלה, תהל בירה. ותהל והמשפחה לא מגיעים ולא מגיעים. אני אומרת לה, "עוד הכול יכול לקרות. יכול להיות גם שהם ניצלו ועוד פשוט לא חילצו אותם". לימים אנחנו מבינים ש… שכל המשפחה נרצחה, חוץ מיהב שלא היה. והשכנים היקרים שלנו. אנחנו עוד מחכים בציפייה לדרורי. מתחילים להבין את העובדות הקשות.
דורון: לאסוף אינפורמציה, לפגוש אנשים, לשמוע מה קורה. גם ההורים שלי, ש… הבנו שאימא שלי כבר חולצה ואבא שלי עדיין לא.
שרון: כן. וגם להגיד שאנחנו בחיים כי אנחנו בלי טלפונים הרבה מאוד שעות. מתחילים לספר לאנשים שיעבירו דרך הטלפונים שלהם. אה… להיות בלי טלפון בסיטואציה הזאת זה מצד אחד שחרור מאוד מאוד גדול. מצד שני, זה לחץ. זה… מכשיר ש…
דורון: כן, זוכר שלקחנו את הטלפון והתחלנו להתקשר למשפחה, שיודיעו שאנחנו בסדר.
שרון: כן. כן.
דורון: להעביר את השמועה.
[קטע מוזיקלי]
שרון: זהו, מכאן מגיעים לים המלח.
דורון: כן, יש… יש שלוש שעות שאנחנו מחכים באזור כינוס, לא רחוק מהקיבוץ.
שרון: נכון.
דורון: יש שם גם רגעים של טילים שעפים מעלינו ורגע של איזשהו מחבל שמתקרב קרוב למתחם ומחוסל וכולנו בבהלה רצים.
שרון: כן, אבל היה שם משהו כבר, שאנחנו לא לבד. אנחנו לא מופקרים. יש משהו בביחד הזה שכבר התחיל שם. וגם בחיבוקים שהתחילו שם. משם במשך כמה ימים אנחנו בערך רק מתחבקים אחד עם השני ושמחים על כל אחד שרואים. שהיה משהו בביחד הזה שנתן המון המון המון כוח…
דורון: מממ.
שרון: ועוצמה. ומשם התהליך שיקום שלנו רק מתחיל. רק התחיל. והנה אנחנו כאן, מספרים את זה. זה הנס שלנו.
דורון: כן, והיה מפגש מרגש כשחילצו אותנו בעצם מהנקודת איסוף לנתיבות, שפגשת שם גם קרוב משפחה שלך בתור החייל.
שרון: נכון.
דורון: נכון? את הבן של אייל.
שרון: היו לי שני מפגשים מרגשים. אחד זה שהורידו אותנו במשאית הפתוחה וזיהו אותי. פתאום חיילים אומרים שם, "שרון ודורון שגב?" ואני מסתכלת עליהם, ואז באמת הרגשתי שואה. אמרתי, מה עומדים פה עם רשימות? איך הם יודעים מי אני? ואני מסתכלת עליו, אני אומרת לו "אבל איך אתה יודע?", אז הוא אומר לי "את כל כך דומה לאח שלך". ואח שלי גויס בצו 8 באותו יום, והחברים המדהימים שלו אמרו לו "אתה נוסע להיות עם ההורים שלך. עד שלא יודעים מה עם שרון ודורון, אתה לא מצטרף אלינו", כי כבר ניתק איתי הקשר. והם היו בחילוץ שלנו. הם הביאו אותנו בעצם לנתיבות וזיהו אותי לפי זה שאני דומה לו והעיזו להגיד את השם. וזה התמונה הראשונה שלי איתם. ו… זה היה מאוד מאוד מרגש. זה היה סימן ככה, תמסרו ד"ש. ומאז יש מלא רגעים מרגשים ומלא רגעים כואבים. אני באותם ימים ראשונים לא הפסקתי לבכות.
דורון: בעצם מנתיבות, אנחנו נמצאים שמה בערך עוד איזה שעה או שעה וחצי, ואז אוטובוסים בעצם לוקחים אותנו למלון בים המלח.
שרון: כן. ואנחנו במלון בים המלח כבר כמעט חצי שנה. חצי שנה שאנחנו בלי בית, חצי שנה שאנחנו גרים במלון. חצי שנה שאנחנו אומרים תודה כל בוקר על החיים, אבל מתגעגעים וכואבים ומחכים לחטופים שלנו. חצי שנה שבהתחלה היינו במספר לא נורמלי של לוויות, והילדים שלנו גאיה ומעיין איבדו חברים טובים טובים שלהם. מעיין איבד את ליאור ואלון, חברים מאוד מאוד טובים שלו. גאיה איבדה את תהל וכרמל, בני כיתה, חברים שלה מגיל אפס, שלא נאמר שכרמל נולד איתה באותו יום. ואנחנו, אנחנו איבדנו חברים טובים.
דורון: הללי איבדה את ינאי וליאל.
שרון: נכון.
דורון: בני הכיתה שלה.
שרון: נכון. הללי…
דורון: אין מישהו בעצם בבארי שלא… שלא איבד משהו.
שרון: אין. אין.
דורון: חברים ומשפחה.
שרון: מאה איש איבדנו ויש לנו עוד חטופים. ואנחנו במסע ריפוי עכשיו, אבל גם הוא מלא מלא בגעגוע ובכאב ובחסר מאוד מאוד גדול.
[קטע מוזיקלי]
אז בפודקאסט שלי הייתי רוצה שכל אורח שאני מזמינה יביא מתנה לפרק או לי, שיר שהוא בחר. וכשהוא לא מצליח לבחור, אני עוזרת לו לבחור.
דורון: [מצחקק]
שרון: בחרת?
דורון: אני לא בחרתי, ואני מחזיר לך את המתנה ואני רוצה שאת תקראי שיר שמדבר אלייך, כי אני יודע שבחרת כמה.
שרון: למרות שאתה אלוף בשירים.
דורון: אני אלוף, נכון.
שרון: אז הפעם אני, ו…
דורון: ואת חייבת לי.
שרון: בפעם הבאה שאתה מתארח…
דורון: את חייבת לי שיר.
שרון: יש שיר מקסים של ישראל אלירז, [מקריאה]
"אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים
הֵם מִתְגַּלִּים לָנוּ בְּהַפְתָּעָה
כְּמוֹ בִּשְׁעַת נְפִילַת כְּלִי
יָקָר מֵאֵיזֶה גֹּבַהּ
וּבַחֲצִי הַגֹּבַהּ נֹאמַר עָלָיו,
אָבוּד, חֲבָל
וְאָז, בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל אַקְרוֹבָּט,
נַצִּיל אוֹתוֹ מֵהִתְרַסְּקוּת עַל
קַרְקָעִית הָעוֹלָם
וּכְמוֹ נְגַלֶּה אָז אֶת עַצְמֵנוּ
לָרִאשׁוֹנָה."
דורון: עושים עכשיו איזה פרויקט עם חבורה של אמניות.
שרון: כן, אוצרת ואמנים.
דורון: שאספו…
שרון: נכון, "חפץ מעבר".
דורון: שאספו בעצם חפצים ששרדו. ויש שם כדור קרמיקה שחברה טובה שלנו עשתה, עשתה ונתנה לנו אותו, ואנחנו בעצם ביקשנו מה… ממאיה המהממת, שהיא משפצת ומתקנת את החפצים, שתנסה לעשות ממנו משהו.
שרון: כן.
דורון: וזה יהיה מעניין לראות.
שרון: הן מחדשות והן משמרות רהיטים, ובעצם הכול הכול נשרף לנו, כמעט ולא נשאר שום דבר מהבית שהיה לנו. ומצאנו כמה חפצים לפרויקט הזה שנקרא "חפץ מעבר". זה המקום…
דורון: עכשיו גם אפשר לפרסם אותו ולהגיד שמחפשים…
שרון: להודות להן, כן.
דורון: מימון שלו.
שרון: אני אנסה לשים בלינקים גם את ה… על הפרויקט הזה. זה מיזם מקסים של כמה נשים.
דורון: זה מדהים.
שרון: שאוספות חפצים יחד עם הבעלים שלהם, חפצים שנשרפו, ומשמרות ומשפצות והופכות את ה…
דורון: נותנות להם חיים.
שרון: נותנות להם חיים.
דורון: חיים חדשים בעצם.
שרון: לגמרי.
דורון: זה כמו… כמו לנו באיזשהו מקום.
שרון: ממש, מחיות אותם.
דורון: נהדר.
שרון: מעולה, אז השיר…
דורון: קלע בול.
שרון: כן.
[קטע מוזיקלי]
תודה.
דורון: תודה לך.
שרון: זה הפרק הראשון שלי.
דורון: וואו. יאללה.
שרון: "בראשית", מכאן רק…
דורון: שיגדל ויצמח ויתקדש.
שרון: כן. ומה שעוד מעניין זה שהכול קרה בערב שמחת תורה, ובראשית זאת ההתחלה.
דורון: ההתחלה לגמרי.
שרון: זה היה הסיפור שלי, הסיפור שלי שסופר יחד עם דורון. ומכאן אני רק ממשיכה, ואני מזמינה אתכם להצטרף ולהקשיב לי ולהיות איתי יחד בבית הזה שהקמתי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários