top of page

יוצאות - אוהד חיטמן

חזרנו עם המוזיקאי והמחזאי אוהד חיטמן (״השנה היפה בחיי״, ״בילי שוורץ״) אל הילד העגמומי שהיה והמפלט שהוא מצא בפסנתר. דיברנו על התקופה בה לא היו הומואים (מחוץ לארון) בתלמה ילין, אלא רק בסיפורים על גן העצמאות ואיידס. הוא סיפר לנו על איך זה הרגיש לגלות שגם אחיו ואחותו להט״בים, על הזמן שלקח להורים שלו לקבל אותו כהומו, על הרצח בברנוער שגרם לו לראשונה ללכת יד ביד עם בן זוגו ברחוב ועל הפעם בה אמיר פיי גוטמן הגן עליו מול כל המדינה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/08/2023.

[פתיח מוזיקלי]

קריינית: "יוצאות" עם מיכל פורת והדס לבב.

מיכל: היי הדס, מה קורה?

הדס: שלום מיכל, מה שלומך?

מיכל: אני רוצה להגיד מעולה, אבל, כי תמיד אני אומרת מעולה, נכון?

הדס: את תמיד אומרת מעולה!

מיכל: אני תמיד אומרת מעולה. זה כבר רפלקס כזה, אבל תקופה מורכבת.

הדס: לחלוטין. אנחנו יום אחרי ביטול עילת הסבירות…

מיכל: נכון.

הדס: אני לא יודעת מתי אתם תאזינו לפודקאסט. אני מקווה שכשאתם תאזינו, כבר יהיה טוב יותר.

מיכל: כן, הכל יהיה בסדר והומואים ישתלטו על המדינה.

הדס: ותהיה רכבת קלה בתל אביב.

מיכל: כן, לגמרי. ומכוניות מעופפות. נראה לי הכל יקרה בערך באותו זמן. אבל כן, זה משהו שצריך... אנחנו מנסות להתייחס פה לדברים אקטואליים, כשהם קורים. לצערי זה יוצא שאנחנו מתייחסות רק לדברים הרעים שקורים, אבל חשוב, חשוב לא להתעלם מזה. חשוב להתייחס לזה ובימים כאלה שאנחנו מתעסקות בנושא שהוא, זה… הוא מגה פוליטי עכשיו.

הדס: כן, הקיום שלנו פוליטי.

מיכל: כן, לגמרי. אז אז אנחנו שוב נציין את זה, ולא, ולא נתעלם מהדבר הזה ומזמינות אתכם גם מאזינים מאזינות שלנו לפנות אלינו ולדבר אם אתם מרגישים לחץ, מצוקה בתקופה הזאת. גם אנחנו מרגישות את זה.

הדס: נכון.

מיכל: ואנחנו נשמח להיות כאן בשבילכם. אז כמו שאנחנו אוהבות להגיד, בנימה אופטימית זו, [צוחקת]

הדס: [צוחקת]

מיכל: היום הגענו לרמת גן, לעוד אורח מיוחד מאוד, אוהד חיטמן, שאני אנסה להיזכר בטייטל כי הוא… אתה רב פעלים. אז מחזאי, זמר, יוצר. ומה שכחתי?

אוהד: פזמונאי, מוזיקאי.

מיכל: מוזיקאי.

אוהד: קודם כל.

מיכל: כן. מה נשמע אוהד?

אוהד: כמו שפתחתם, הימים הם ימים מאתגרים. אבל כל עוד אנחנו מדברים ויוצרים, מהדהדים את עצמנו, אז אי אפשר לעצור את ההדהוד הזה, בין אם זה באומנות, או בין מה שאתן עושות, ובין זה שאי אפשר להחזיר את… באמת את הגלגל אחורה.

הדס: את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה, אבל אותך כן, ועכשיו אנחנו נשמע.

אוהד: וואו! איזה מעבר של פסטיגל ב-1986.

מיכל: כמה זמן חשבת על זה? [צוחקת]

הדס: שיר מספר שלוש. [צוחקת]

אוהד: זה היה כאילו… זה היה כאילו… יש לי נזלת, שיר מספר 2 [צוחק] - יש לי נזלת.

מיכל: אז במעבר חלק זה, [צוחקת] נחזור לילדות שלך, ונשאל איזה מין ילד היית?

אוהד: זה נשמע נורא מוזר מה שאני אגיד, אבל על אף שהייתי מוקף במלא אהבה ועסקתי גם כילד במה שאני אוהב, שזה מוזיקה, אני חושב שהיתה… לא הייתי ילד עצוב, אבל הייתי ילד עגמומי. כל הזמן היה איזה... הייתה, הייתה איזה עננה גדולה כזאת מעליי.

מיכל: מה זאת אומרת? איך זה התבטא?

אוהד: אני חושב שחלק מאוד מאוד גדול, יש איזה ב… ל… לכל מה שאנחנו מדברים כרגע. בבושה הזאת שאתה לא כמו חברים שלך.

מיכל: זה תמיד היה ככה או שזה התפתח עם השנים?

אוהד: אני חושב שבכיתה א' בפעם הראשונה, כשאיזה חבר סתם רצה שנראה אחד לשני את הבולבול.

הדס: [מהמהמת בהקשבה]

אוהד: אני, אני לא צחקתי כמוהו. כאילו, אני צחקתי, אבל לא באמת צחקתי.

הדס: נלחצת?

אוהד: לא הבנתי אפילו מה זה. ובדיעבד, כשאחרי זה אתה בבית ספר היסודי, בחטיבה, ואתה כאילו… מצד אחד אין לך חברים. כביכול יש, אבל אתה לא… אתה לא יכול להיות חבר של אחרים, כשאתה לא חבר של עצמך.

מיכל: [מהמהמת בהסכמה]

אוהד: וזה נורא מתסכל. ואני חושב שמה שהציל אותי ברמה של הציל אותי, זה היה הפסנתר, שמכיתה ג' אני זוכר את עצמי שעות מתאמן בפסנתר. בשלב מסוים, תקופת החטיבה, זה יכול להגיע גם לשש, שבע, שמונה שעות ביום. לא הייתי פסנתרן-על, בדיעבד, אבל זה החזיק אותי. זה החזיק אותי. וגם לכתוב שירים. ואחרי זה אולי להשמיע לאנשים, וככה אולי לנסות להשיג חברים. זה משהו שאולי נמשך גם בתקופת תלמה ילין בתיכון ובצבא. שתבינו, תחילת שנות ה-90, זה מוזר כל כך להגיד את זה היום, אבל בתלמה ילין, בית ספר לאומנויות או בלהקות צבאיות בחיל החינוך, אתה בטוח שאתה לבד, שאתה היחיד שהוא הומו, היחידי שהוא להט"ב.

הדס: דווקא שם?

אוהד: כן. אנחנו מדברים אבל על תחילת שנות ה-90, כי בשבילי להיות הומו, זה… זה היה, זה זה היה גזר דין מוות. אני בשבילי, הומו זה היה סרט, שבטעות ראיתי, "נגוע" של עמוס גוטמן, שיש סצנות גרפיות שמאוד הפחידו אותי. זה לשמוע את ההורים שלי מרכלים וצוחקים על דמות שקוראים לה זלמן שושי. ואתה יודע שיש גן העצמאות ואתה יודע שיש איידס. זה, זה ומודעות מאוד מפחידות בעיתון "העיר". היה תמיד [מתבלבל] תומך ונתמך כאילו, זה דברים שבסוף הם טראומות.

מיכל: אתה זוכר את הפעם הראשונה שהבנת מה זה הומו? מתי זה היה? מי זה היה?

אוהד: אני חושב, שבפעם הראשונה, באמת, זה היה אולי כשכמה חברים ראו פורנו בו', ז', ח', משהו כזה, וכולם התלהבו מהבחורה ואני התלהבתי מהגבר, והתלהבתי אה… להסתכל עליהם, על החברים. זה היה, מצד אחד, מאוד מגרה כל הדבר הזה שאסור, ומצד שני, היה בזה גם משהו מאוד מסעיר. זאת אומרת, זה גם מסעיר… אבל גם, עוד פעם, אני אגיד את זה אחרת, התבלבלתי קצת. זה היה גם מצד אחד מסעיר מצד שני זה מאוד מפחיד, מאוד מתסכל.

הדס: מה, ההבנה שזה משהו שאתה לא תוכל לממש?

אוהד: כן, שנועדתי להיות לבד. אני אגיד את זה אפילו מעבר לזה, הנה סקופ שלא אמרתי באף ראיון. אני הייתי בתול עד גיל 21, וגם, הפעם הראשונה שלי הייתה עם בחורה, והייתי עם בחורות. הייתה לי בת זוג שהייתה נפלאה כמה חודשים, ואני לא "לא נמשך לנשים". אני פשוט חושב שמה שהופך אותי להומו זה לא העניין של הסקס. מה שהופך אותי להומו זה המשיכה הרגשית. לרצות לפתח משהו רגשי עם גבר.

מיכל: איך נראה הבית?

אוהד: איזה בית?

מיכל: הבית שגדלת בו, כי הזכרת את ההורים שמדברים על זלמן שושי.

אוהד: כן, ההורים שלי... אמא שלי למדה אמנות כשהייתה צעירה, היתה שחקנית כשהיתה צעירה. אבא שלי גדל בבית מוזיקלי, מן הסתם, עוזי, וסבא שלי אברהם, שהיה חזן, אברהם, זכרונם לברכה ואני גדלתי עם עוד שני אחים ששניהם גם אמנים.

מיכל: מה המיקום שלך בין האחים?

אוהד: אני הבכור.

מיכל: אתה הבכור.

אוהד: ואני מודה, שכמו שלי, כל התהליך של היציאה מהארון הייתה… היה, היה תהליך טראומתי, בדיעבד, לא יכולתי לצפות שזה לא יקרה אותו דבר גם ככה להורים שלי. זאת אומרת, אם אני, בציר הזמן, אני אומר לכם, שלי לקח לקבל את עצמי 7-8 שנים, אז גם להם לקח 7-8 שנים מהרגע שהם גילו. זאת אומרת, זה, נגיד, איזה טיפ שאני דווקא רוצה להציע לכל מי שיוצא מהארון ולא מבין איך העולם לא מקבל באותו זמן. אתה לא יכול לקבל מישהו [ מתבלבל] זאת אומרת, אם אתה לא מקבל את עצמך. ולי לקח תהליך. בנים, הסקס הראשון, הסקסים הראשונים עם גבר זה דברים טראומתיים דרך משהו, שנקרא ICQ. אתה נפגש עם אנשים ואתה לא נמשך, אבל, אבל רק לעצם הריגוש והעניין ואז פתאום יש לך בן זוג בגיל 23, שהוא חבר, הייתה לו בת זוג, זו הייתה תקופה כזה, מה שכולם כזה "בחבר'ה". בטח זה בארון לחלוטין. אני גם לא מדבר על זה בהתחלה, אני רוצה שתבינו, אני הייתי בטוח שלא יהיו לי חברים, הייתי בטוח שהחברים שלי לא ירצו להיות חברים שלי.

מיכל: ההבנה שאתה הומו, זה משהו שהיה לך כשתיארת את המפגש עם החברים, שהסתכלת על הגבר, מהרגע הזה הבנת?

אוהד: כן. אני לא יכול לומר שבתקופת התיכון אני הבנתי לחלוטין, פשוט הייתי מאוד מתוסכל ולא עשיתי עם זה שום דבר. כי אסור וזה מזוהם וזה בדידות וזה להסב צער למשפחה.

מיכל: אבל זה נשמע כאילו מישהו, כאילו שמעת את זה איפשהו.

אוהד: ברור ששמעתי. בבית, כאילו, אמא שלי דאגה, כמו שאמרתי לך את העניין של זלמן שושי, ובדידות, ואיידס וגן העצמאות, ואבא שלי פשוט לא דיבר.

מיכל: כן.

אוהד: דרך אגב אני, אני אעשה… אני… אנחנו נחזור לנקודה הזאת, רק אתן לכם…

מיכל: ספוילר.

[צוחקים]

אוהד: ספוילר להמשך, אבל ברגע שיש נכדים, להורים לא אכפת.

הדס: [צוחקת] הורים רוצים רק דבר אחד וזה פאקינג disgusting.

אוהד: [צוחק] לא מעניין אותם. הם היום מדברים עם הבן זוג שלי, רן, הרבה יותר מאשר שהם מדברים איתי. זה כאילו ספוילר, אבל הנקודת מוצא היא מאוד קשה. מאוד קשה, ומאוד בדידות, וגם אתה כותב בשירים שלך, כולל באלבום הראשון, שירים שאתה אומר את הדברים, אבל אתה לא אומר אותם ישירות. אתה לא כותב על אהוב, אתה כותב על אהבה, ואז כשכותבים על אהבה זה לשון נקבה באופן…

מיכל: באופן מודע עשית את זה, אבל?

אוהד: כן, קראתי לזה אומנות. כאילו שהאומנות לא צריכה להיות… היום להפך, היום אומרים לי שאני יותר מדי… כמו שאני במחזמר "השנה היפה בחיי". אני לא מייפה, אני פשוט אומר את הדברים as is. עם זה, אני מניח אנשים מזדהים.

מיכל: אתה מתאר שזה משפחה מוזיקלית, של אומנים. ואתה גם גדלת איפה? במרכז?

אוהד: נולדתי ברמת גן, גדלתי ברעננה, כביכול סביבה…

הדס: כן, כביכול סביבה ליברלית, אתה מתאר שלמדת בבית ספר לאומנויות, שאחר כך גם, א… משפחות כאלה...

אוהד: אני אומר לך, צעירי תל אביב. הלכתי בסופו של דבר בגלל שלא הייתי חבר של עצמי, חשבתי שאם יהיו לי 200 אלף מעריצים, אז אני אוהב יותר את עצמי.

הדס: אז אפשר לחשוב, כאילו, הסטיגמה על משפחה כזאתי, שהם מוזיקאים, ליברלית, זה שהם יהיו די בסדר עם זה, אתה אומר שבפועל זה לא היה.

אוהד: בפועל זה נורא בעיה. אבל, אני חושב בדיעבד, אם במשך שנים כעסתי על ההורים שלי, היום יש לי יותר חמלה כלפיהם. אני לא סולח אבל אני חומל אותם…

מיכל: אתה מבין.

אוהד: ואפילו קצת, הייתי אומר, מרחם עליהם, שהם בזבזו כל כך הרבה שנים באנרגיות שלא צריך להשקיע.

מיכל: כשאנחנו יוצאים מהארון, או רגע לפני שאנחנו יוצאים מהארון, אנחנו מחפשים כל מיני מקורות תמיכה. יש אנשים, אני יודעת, בגילאים שלנו, נכון? חיפשנו כל הזמן סדרות וסרטים ודימויים.

הדס: ללא הפסקה.

אוהד: לא היה, אתן צריכות להבין.

מיכל: אז למי אתה? למי פנית?

אוהד: כשאתה נער, אין, אין לך שום מקורות השראה. אין. אמרתי לכן, באמצע שנות ה-90 התחילה סדרה שקראו לה "מלרוז פלייס" והייתה שם דמות של הומו, שכמובן הוא מסוג מאוד מסוים, מאוד מה שנקרא…

מיכל: עליז.

אוהד: מאוד סאחי וסטרייט.

הדס: דומו, דומו אומרים.

אוהד: וכאילו זה נורא מרגש פתאום לראות שיש שם נשיקה, או שהיה פתאום "פלורנטין" בארץ, ואז פתאום היה… זה נורא סיקרן. אבל אני חושב שבגלל החוסר הזה, זה דבר מדהים היום, כשאני רואה בני נוער בכל תחום בחיים, בין אם זה אומנות, וספורט, ופוליטיקה. יש לנו יושב ראש כנסת גאה, שעוד פעם, הוא היה שכן דלת לידינו והילדים חברים. אבל, ויש לי ביקורת, אבל זה עדיין דבר שאי אפשר לזלזל בו. ואני, אני יודע, אני יודע שכל עוד אני מדבר על הדברים האלה, זה משפיע.

מיכל: אני כן רוצה להחזיר אותך אולי ל-issue שאנחנו תמיד נוגעות בו, כי אתה מדבר על דברים שהם בסוף ממקום של כוח, וכל מה שעברת, ומה שהרווחת, ולאן שהגעת.

אוהד: רוצות ג'וּסִיוּת על הטראומה.

[כולם צוחקים ברקע]

מיכל: בוא נחשוף את הפצע הפתוח עוד קצת. סתם לא באמת, כאילו.

אוהד: הנה אני אספר לך פצע פתוח.

מיכל: יציאה מהארון.

אוהד: פצע פתוח.

מיכל: אני רוצה, אני רוצה לשמוע על היציאה מהארון.

אוהד: הפעם הראשונה שהבנתי שאני חריג הייתה בכיתה ד' או ה', וזו תמונה שממש חרוטה לי. שאני הולך בבית ספר "היובל" ברעננה, הולך כזה בחצר ופתאום אני קולט איזה ארבעה-חמישה בנים שאני אפילו לא זוכר מי הם, הולכים וכאילו צוחקים כשהם מחקים אותי, איך שאני הולך. עכשיו, אין לי הליכה נשית או משהו. אין לי. לפחות אני לא רואה את זה, לא שאני מתבייש, אבל כאילו אין לי. זה היה וואו.

מיכל: זה גרם לך לשנות את איך שאתה הולך?

אוהד: לא, זה גרם להסתגר יותר עם הפסנתר. פסנתר זו לא הייתה בחירה, זו הייתה בריחה, חד משמעית.

הדס: ומתי, כמו שמיכל שאלה, מתי אתה, אחרי שאתה מגיע להבנה הזאת עם עצמך, מתי אתה מספר?

אוהד: וואו. הפעם ראשונה שסיפרתי הייתה לחבר, קצת אחרי הצבא, ומיד לחברה הכי טובה שם. וכשראיתי שהם הגיבו מדהים, התחלתי לספר יותר למעגלי החברים. גם מדהים.

הדס: מה עם אחים?

אוהד: אח שלי, סיפרתי לו את זה, כי הוא היה חבר מאוד טוב של האקס שלי. גם, רק איזה חודש חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת, ואז גיליתי שגם הוא חד מיני, שגם הוא הומו. ובדיעבד, אחרי זה הבנתי שגם אחותי.

מיכל: רגע.

אוהד: שלושה אחים להט"בים.

מיכל: וואו.

אוהד: אז אפשר להבין.

מיכל: הנה… הנה טיעון יפה לכל מי שטוענים שזה לא גנטי. [צוחקת]

אוהד: כן, לא, זה לחלוטין גנטי. אני יכול להבין מה עובר על ההורים שלי, ואני אומר עוד פעם, עם כמה שזה קשה… [צוחק] זאת עצה מפגרת, אבל אני אגיד אותה בכל זאת, כאילו אם אתם רוצים לעזור להורים שלכם, תביאו נכדים.

[כולם צוחקים]

הדס: זה בעצם…

מיכל: ספיישל נכדים עם אוהד חיטמן.

הדס: כן זה פודקאסט בחסות…

מיכל: בחסות ההורים שלי. למעשה.

הדס: עידוד ילודה.

אוהד: אבל עכשיו ברצינות. גם אני, בתור להט"ב, אם שני הילדים שלי יבואו ויגידו שהם להט"בים, אני לא לא אקבל אותם, אבל אני מודה שיקח לי שנייה לעכל. כאילו רגע, מה, מו? אבל כן, לחלוטין זה גנטי. אני לא מכיר משפחות של שלוש משלוש, אני מכיר משפחה של שלוש מחמש. שלושה מחמישה ילדים. ואני מכיר משפחה של…

מיכל: טוב, בשביל זה, צריך להביא חמישה ילדים, בשביל לבדוק את הסטטיסטיקה הזאת.

[כולם צוחקים ברקע]

אוהד: פחות.

הדס: שלוש משלוש זה מאה אחוזי הצלחה. זה מדהים [צוחקת].

אוהד: תשמעו…

הדס: או מאה אחוז כישלון, תלוי את מי שואלים [צוחקת].

אוהד: תשמעו, אני אומר עוד פעם, זה גם אתם צריכים להבין שבשנות התשעים יש הומו, לסבית, דו מיני, סטרייט, א-מיני, ואת הדבר שקוראים לו קוקסינל.

הדס: כן.

אוהד: היום הקשת היא כל כך גבוהה שאני אפילו הולך לאיבוד, וזה מדהים כי אני פוגש כל הזמן בני נוער, בין אם זה קהל ובין אם זה תלמידים, ואני מבין שיש סקאלה כל כך גדולה של מיניות. שהבעיה היא הבעיה של החברה שמנסה להגדיר.

[הדס ומיכל מהמהמות בהסכמה]

אוהד: גם היום, אם אנחנו לא נהיה יפי נפש, אין לי חבר מייצג מכל ג'נדר שהוא, לכן אני באתי ואמרתי שאני חבר של אנשים אני לא חבר של ג'נדרים. אבל נגיד, חברה לפני כמה זמן סיפרה לי על הבן שלה ואמרתי לה "הוא לא הומו, הוא פאנסקסואל". עכשיו איפה ידעתי להגיד את הדבר הזה לפני…?

מיכל: אני חושבת שאולי זה התהליך הזה שאתה מתאר. לפני 20 שנה או אולי קצת יותר, היו תבניות מאוד ספציפיות בארבעה צבעים, ולהיכנס לתבנית זה תמיד דבר נורא נורא מפחיד. כאילו, אנחנו רואים את זה גם עם שינויי חיים. פתאום להתגייס לצבא, לצאת מהארון, דברים כמו שקורים לנו בחיים, היום יש הרבה יותר תבניות.

אוהד: אני אגיד לך גם למה, אבל בכל זאת, אני אופטימי. כי אם אני אשאל אותך מתי הייתה האינקוויזיציה, תתני לי את השנים של האינקוויזיציה בספרד, או אני לא מדבר על מלחמת העולם השנייה, השואה, אבל נגיד אינקוויזיציה, או הַדֶּבֶר, או בעיות פוליטיות, או המהפכה הצרפתית. תתני לי את השנים המדויקות, יקח לך שנייה לחשוב.

מיכל: כן.

אוהד: מצד שני, אם אני אשאל אותך, אומר לך רומיאו ויוליה, או אני אראה לך מקומות להט"בים, אוסקר ויילד, או יצירות ממש להט"ביות, אמנות תמיד נשארת. וגם באמנות, אפילו מחזות הזמר, כמו שאמרתי לכן לפני השידור, נגיד המקום של הלסבית ב-10 השנים האחרונות זה וואו. זה כאילו פתאום האישה השפויה, החזקה, הפמיניסטית. אני רואה גם תהליכים נוספים, יצא נגיד מחזה שקוראים לו "אנד ג'ולייט" לפני 3-4 שנים.

מיכל: כן, בלונדון עכשיו.

אוהד: ויש שם לראשונה דמות של א-בינארי. ואני אגיד לכם, מעבר לזה, אני מעריך שאנחנו אוטוטו קרבים לראות מחזות זמר גדולים בעולם, שהדמויות הראשיות שלהם הן טרנסים. זה כבר מתחיל, אבל לא בתור דמויות ראשיות. יש איזה מחזה… [צליל של קלידים] סליחה, הקלידים פה מאחורה.

מיכל: מתחיל כבר לכתוב את המחזה [צוחקת].

הדס: כן [צוחקת].

אוהד: אני ממש רואה תהליכים, כמו שאמרתי לכן, המדע, הטכנולוגיה והאומנות, זה דברים שאי אפשר יהיה לעצור אותם, וזה הולך כל הזמן קדימה.

הדס: אז אמרת, שאתה והאחים שלך, גילית שגם הם...

אוהד: בדיעבד.

הדס: בדיעבד, מתי הגעת עם זה להורים שלך?

אוהד: וואו. זה היה קצת טראומתי, כי הבן זוג הראשון שלי, זה שהייתי איתו כמעט שנה וחצי. אני לא אשכח את זה, זה היה יום העצמאות, מנגל אצל החברים של ההורים, מנגל קבוע, והגעתי איתו. לא עשיתי מזה עניין, כי החברים של ההורים גרו ממש חמש דקות נסיעה מאיפה שגרתי, ברמת השרון, ואז כנראה התחילו לשאול אותם, מה, אוהד הומו? מה, אוהד הומו? זה היה טראומתי, ברמה של… אמא שלי צעקות, אבא שלי כמובן שקט, נתק של שלושה שבועות, לחלוטין, שאני מרגיש בשלושה שבועות האלה הכי בודד בעולם. וזה כבר שלב שהחברים כמובן אוהבים אותי, והם איתי, ותומכים בי.

הדס: אבל אתה גר בבית עם ההורים?

אוהד: לא.

הדס: לא? לא גרת בבית?

אוהד: אוקיי, אני אעשה סדר. לא סיפרתי כאן את זה. בגיל 23 אני סטודנט ברימון, יש לי דירת סטודנטים, ששכרתי עם עוד חברה, ברמת השרון, אז כן יש לי עצמאות.

הדס: אוקיי, זה חשוב.

אוהד: חשוב לדעת. ובמשך שלושה שבועות, אני מרגיש הילד הכי בודד בעולם, אני יודע שכשההורים שלי ישמעו את הפודקאסט הזה, יהיה להם מאוד קשה לשמוע את הדבר הזה, אבל זאת הייתה המציאות.

מיכל: זה שחזור של הילדות.

אוהד: כן, עכשיו אני יודע, שמשפט ההמשך שלהם יהיה "אבל אתה צריך להבין שהיה לנו קשה". כן, אבל אני הייתי בודד, ואף ילד לא צריך להגיש בודד שלושה שבועות. אני ממש זוכר שההורים של חברים, הזמינו אותי לארוחות, והייתי מאוד בודד בשבועות האלה. ואז אני זוכר שאבא שלי כזה הרים את הכפפה ואמר לי, הוא בא אליי הביתה ואמר לי, אנחנו ממשיכים הלאה, פשוט לא מדברים על זה.

מיכל: Don't ask, don't tell.

אוהד: כן, אבל תעשה מה שאתה רוצה. רק תשמור על זה בצניעות, כמובן. על אף שאם אני אקח את הסך הכל, ואין מה לעשות, פולנים מחשבים מה טוב, מה לא טוב, ואני אומר שהם היו הורים נפלאים, והם סבא וסבתא עוד יותר נפלאים. מצד אחד, אני לעולם לא אסלח להם, לשניהם, על אותם שלושה שבועות, שאני ממש זוכר מה היה. והם כמובן במשך שנים, שנאו חברים שלי, שהיו אליהם לא נחמדים, כי הם צידדו בי ולא בהם.

מיכל: ממש שני מחנות.

אוהד: נכון, אני לעולם לא אסלח להם על השלושה שבועות האלה. מצד שני, בדיעבד, וזה היה רק אחרי שאני קיבלתי את עצמי באופן טוטאלי, וכמו שאמרתי לכן, שבע, שמונה שנים, גם הם שבע, שמונה שנים, וזה כל כך לא אישיו היום. אני כאילו, עוד פעם, אני אומר את הנוסחה, אני לא סולח, אני חומל, אני מבין אותם, אני מרחם עליהם, אני לא כועס יותר, אני לא שונא אותם. חשוב לעשות את ההבחנה הזאת. ואני יודע שזה שלושה שבועות שבאמת מהטראומתיים בחיי, זה לא נגמר שם, כמו שאמרתי. את הקטע של, למה זוגיות? ולמה כאילו חתונה? ולמה… עד ילדים, שם זה… אבל, זה כאב שלא הייתי מאחל לאף ילד. גם אני לא עשיתי, לא פשעתי בשום דבר, זאת אומרת, כאילו, פשוט, לראשונה באתי לחברים של הורים שלי עם מישהו שאני אוהב. הוא הבן זוג שלי.

הדס: אתה חושב שאולי, באופן תת מודע, זה היה רצון כן שישאלו, וכן להיות גלוי? נגיד, אני זוכרת שכשהייתי בתיכון, כתבתי כזה יומן עם כל הרגשות שלי, וכזה, במי הייתי מאוהבת, באמת לפרטי פרטים, וכזה עשיתי רשימה של דברים שאני אוהבת ב-X, וכאילו ממש, כזה כתבתי. ויום אחד השארתי את זה על השולחן שלי ואז אחר כך כשחזרתי, השולחן שלי היה מבולגן, והדפים היו מסודרים, וזה היה הדף הראשון. אני חושבת שאולי כן רציתי שאימא שלי תסדר ותראה את זה.

אוהד: אני חושב שבמקרה שלי זה בעיה שהיא אחרת אצלי, וזה באמת חוסר מודעות. שעוד פעם, בדיעבד, הקואצ'ינג שהייתי נותן לאוהד בן ה-21, 22, 23, היה: תתחיל לספר לאנשים אחד על אחד, אל תכפה עליהם. למשל, היציאה התקשורתית שלי הייתה טראומתית, ברמה של לא בסדר. מדבר איתכם כבר על 2008, 2009. אני כבר עם רן בערך כשנה, אז זה בערך 2009, זה הרצח בבר נוער, זה היה ב-2009?

מיכל: [מהנהנת בהסכמה].

אוהד: שזה דרך אגב הערב הראשון בחיי, שהלכתי ברחוב באופן ספונטני, זה היה בשדרות רוטשילד, יד ביד עם רן. אף פעם לא הלכתי לפני זה ברחוב עם גבר יד ביד, זה היה כאילו כל כך עוצמתי, אני ממש זוכר את זה. אבל היה מקרה שיואב גינאי, חברי, הפזמונאי, הוא פנה אליי ואמר לי בוא נכתוב שיר ביחד לעצרת שהייתה בכיכר רבין. הנרי המפיק הפיק את זה, ופנינו לאמיר פרישר גוטמן ז"ל וכאילו, שישיר את זה. ואז יום אחרי זה, אני לא אנקוב בשמותיהם, אבל אה…, נקרא לו ג' א', שזה ברור מי זה, וחבורתו, כפו, כפו עליי יציאה תקשורתית. מה הכוונה? פתאום אני קם בבוקר, ידיעה בעיתון: הולך להיות בעצרת שיר שכל יוצריו הומואים, מהקהילה. עכשיו, אני לא הסתרתי, אני מזכיר לכם. אני כבר עם רן, המשפחה יודעת, המשפחות יודעות. אבל, כאילו פתאום, זה בכותרות שם. זה מישהו כפה עליי לעשות משהו, כשאני באתי ממקום של התנדבות, להלחין, לתת את הכישרון שלי, לתת את הזמן שלי. והם רצו בעצרת, אותו ג' א', להכריז ש… להכריז עליי, בתור אה… מצטרף חדש לקהילה. ואז אמיר פרישר גוטמן עשה, הוא עשה הרבה דברים נפלאים בחיים שלי, עשה משהו שמאוד אפיין אותו, את המנהיגות שבו, את החדות שבו. אמר לי, קודם כל אנחנו שרים את זה בדואט. אנחנו שרים את זה ביחד, אתה לא כאילו מאחורה, ואז רגע לפני ש-ג' א' הכריז על הבמה, אמיר פרישר גוטמן לקח את המיקרופון ואמר, "אני רוצה להזמין לבמה חבר שלי, שעצם זה שהוא כאן, זה כבר אומר הכל, אוהד, בוא נשיר". ואז התחלנו לשיר את השיר, "אל תעצום את העיניים" [רעש של מכה על מיקרופון] ויום אחרי, שתבינו, יום אחרי זה, ישראל היום, בעמוד הראשון, מדברים על ההפגנה הזאת, שהייתה בכיכר רבין, אחת הכותרות.. בכותרות משנה: "אוהד חיטמן יצא מהארון". בחדשות ערוץ 2 מדברים. עכשיו, זה כאילו, פתאום חברים מתקשרים להורים שלי, וזה טראומתי… ואני מבין. אבל, פה אני כבר במקום אחר בחיים, פה אני מאה אחוז מחבק אותם. אני לא כועס, אני לא מתנצל, כי לאף אחד אין זכות להחליט אם תצא מהארון או לא, מתי, איך, בדרך שלך, למי תספר קודם. זה כמו שאני כפיתי על ההורים שלי באותה ארוחה ביום העצמאות. זאת אומרת, זה לא שאני… בקטע הזה, בדיעבד, זה לא בסדר. ואותו ג' א', שהוציא מהארון אחד אחרי השני, לאף אחד אין זכות. זאת אומרת, יש כאלה שאני יודע. נגיד, איזה מוזיקאי מאוד מאוד טוב בארץ, הוא דתי, שאני יודע שהוא בקהילה, אבל הוא בארון חזק מאוד מאוד מאוד. והוא כל הזמן אומר לי, אני מעריץ אותך, לאו דווקא על המוזיקה כמו שעל זה.

מיכל: [מהמהמת בהקשבה]

אוהד: ולאף אחד אין זכות להחליט בשבילו אם הוא צריך לצאת או לא. מתי כן? אם אתה תהיה בארון, ואתה תדבר נגד הקהילה, זאת צביעות.

מיכל: נכון.

אוהד: ואז המחויבות שלי זה להלבין את פניך, ככה אני מרגיש. שליחות.

מיכל: אנחנו נראה לי נגיע לשאלה האחרונה.

אוהד: או-אה.

הדס: שאלת הסיום.

אוהד: אבל עוד לא אמרתם לי איזו שאלה כזאת… הייתי בטוח ש...

מיכל: מה? אוקיי, בוא נעשה את זה אחרת.

אוהד: [צוחק]

מיכל: מה היית שואל את עצמך?

אוהד: וואו, מה הייתי עושה אם הייתה לי אפשרות עכשיו לחזור בזמן ולפגוש את אוהד?

מיכל: [צוחקת] אתה צוחק, זו השאלה האחרונה שלנו.

הדס: זאת השאלה הזו שלנו.

אוהד: באמת?

הדס: כן.

מיכל: כן.

אוהד: וואו.

הדס: אז יאללה תענה [צוחקת].

אוהד: אז בואו ניתן לכם, בכל זאת, הפודקאסט שלכם. [צוחק].

מיכל: תודה [צוחקת]. אוקיי, אז הגענו לשלב השאלה הזה.

אוהד: יאללה, תפתיעו אותי.

הדס: אם היית יכול לחזור בזמן לאוהד של גיל 8, 9, 14, ושהיה בתוך הבדידות שלו, עם הפסנתר, והרגיש שמשהו איתו לא בסדר, מה היית אומר לו כדי לתת לו תחושה טובה?

אוהד: הייתי מחבק אותו ואומר לו שיהיה בסדר. ואני אפילו אפתיע אתכן שבימים האלה אני מפתח כמה פורמטים של מחזות זמר. עוד פעם, בשביל שאחד יצא לפועל שנה הבאה. ואחד הפורמטים זה בדיוק זה. של אומן בשם O (או), ש… מה שנקרא, רגע לפני שהוא נוטל את חייו, שזה… זקן מוזר שיודע עליו הכול, ושואב אותו ומפגיש אותו עם כל מיני נקודות שלו בחיים. וכתבתי סצנה שם שמאוד מאוד ריגשה אותי, כולל שיר מסוים, שהוא פוגש את עצמו הילד, שמסתכל על הילדים בכיתה שמשחקים בכדורגל ובעיקר מסתכל על מישהו מסוים, והוא מרגיש בודד והמבוגר אומר לילד, "אל תכאיב לעצמך ללב בגלל שאתה מאוהב בו, זה סתם, אתה מבזבז זמן". וזה באמת איזה, ילד מסוים שהוא היה דלוק עליו. עוד פעם ערבבתי שם כל מיני תמונות מהחיים שלי. זה תסכול מאוד גדול, שאתה מאוהב במישהו שהוא, על פניו, חבר שלך. דרך אגב, הנקודת סיום של המחזמר שאני כותב, היא מאוד טובה. קודם כל, הוא מבין שהזקן זה הוא מהעתיד, והוא פשוט מבין שהוא חי את העבר בשביל העתיד, במקום לחיות את הכאן ועכשיו. זה קטע, כי גם העניין של הכדורגל זה באמת משהו שאני זוכר שבכיתה ד' או ה', הבקעתי שני שערים עצמיים והבנים עשו עליי חרם כמה ימים. וגם אני חושב הילד שבאמת נמשכתי אליו בטירוף בכיתה ז', ח', הוא היה גם מצד שני מרביץ לי, סוג של מתעלל בי. זה היה תסכול מאוד מאוד מאוד גדול. עכשיו זה הייתי… לא הבנתי איך יכול להיות שאני נמשך... עוד פעם, לא ידעתי לקרוא לזה נמשך, לא נמשך, אז אני חושב שזה נורא קל להגיד בדיעבד לילד שלנו, שהיינו, שיהיה בסדר. וזה בדיעבד מאוד קל לבוא ולהגיד אני חומל את ההורים שלי, אבל עדיין אני מאוד מאוד מאחל ומייחל לילדים שלי ושל רן, לא לסבול. לנסות להקהות להם את הכאב. כי, עוד פעם, אני רוצה שתבינו, מדריכת הורים שהיינו אצלה בגיל שלוש או ארבע, היא אמרה לנו… שאלתי אותה: "דפקנו את הילדים שיש אבא ואבא?" והיא אמרה לנו תשובה מפתיעה: "כן." - "מה זאת אומרת?" - "זה לא משנה מה אתם תעשו, הילדים יבכו אצל הפסיכולוג שאתה דפקת להם את החיים". אז אני באמת רוצה לספק, אולי, מצע לילדים שלי, שקצת להקהות להם את הכאבי הגדילה האלה, של גיל ההתבגרות, שאין מה לעשות, זה קשה לכולנו.

מיכל: כן.

אוהד: אין, אני לא מכיר מישהו שיגיד שזה היה לו קל.

מיכל: גם אם ההורים שלו, סטרייטים, הכי סטרייטים בעולם [צוחקת].

אוהד: ויכול להיות שזה גם המשפחה הכי מקבלת בעולם, הכול טוב ויפה. זה דברים שאתה חייב לעבור, כאבי גדילה. אז לגבי השאלה האחרונה שלכם, יכול להיות שזה אולי באמת פרומו [מוזיקת סיום] למפגש נוסף שאנחנו נעשה, אחרי שהמחזמר הזה יצא.

הדס: אנחנו נשמח לראות אותו.

אוהד: גם אני.

[מוזיקה]

[כולם צוחקים]

מיכל: מהמם. אוהד, אני רוצה להגיד לך המון המון המון תודה, גם על הפתיחות ועל המסע בזמן הזה.

אוהד: תמשיכו לעשות את הדבר הנפלא הזה, כי זה חשוב מאוד להדהד ולהדהד ולהדהד.

מיכל: אנחנו נמשיך. ואתה גם תמשיך, נבוא לראות את ההצגות הנפלאות שלך.

אוהד: תודה רבה.

מיכל: תודה לך.

מיכל והדס: ביי ביי.

אוהד: ביי.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page