top of page

יוצאות - נדב בורנשטיין

המגיש והעיתונאי נדב בורנשטיין מעיד על עצמו שהיה ילד עב"ם, מהסוג שמחכה לביקורים בספרייה העירונית ולא מבין מה העניין בין בנים ובנות. דיברנו איתו על הילדות בחיפה, על הפעם בה התארח אצלו חבר לסופ"ש והתקווה שיקרה ביניהם משהו, ועל לילות של צפייה בסתר ב"הכי גאים שישי" וקריאה במדור של אביעד קיסוס ב"רייטינג". חזרנו ליציאה מהארון מול אמא שהייתה בטוחה ש"זה רק שלב" ועל מותו של אביו והתהייה האם היה יכול לצאת מהארון מולו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/07/2023.

[פתיח מוזיקלי]

קריינית: יוצאות עם מיכל פורת והדס לבב.

מיכל: היי הדס, מה קורה?

הדס: היי מיכל, מה שלומך?

מיכל: אני ממש ממש בטוב… יש לנו היום אורח מיוחד.

הדס: נכון, ואנחנו שוב בדייט ביתי.

מיכל: נכון, אנחנו אוהבות דייטים ביתיים. זה מוציא מאנשים את הדברים הכי טובים. אפשר לגעת בנקודות רגישות.

הדס: גם… גם מכבדים אותנו בדברים מאוד טעימים.

מיכל: נכון. היום אני קיבלתי מנגו, ואת קיבלת?

הדס: M&M.

מיכל: כל אחת ומה שהיא אוהבת לצרוך. טוב, אז נציג את האורח שלנו היום, נדב בורנשטיין.

נדב: שלום.

מיכל: מגיש, עיתונאי, והאיש הכי חתיך בישראל.

הדס: לשנת 2023.

מיכל: נכון.

נדב: זה אתן אמרתן. [מיכל והדס צוחקות] אתן יכולות להמשיך.

מיכל: מה קורה נדב?

נדב: בסדר גמור, תעריכי את המנגו, הם ספורים. עומר יודעת בדיוק כמה היא קנתה, ומחר היא תתעורר ותראה… שיש מנגו אחד פחות אז אה...

מיכל: כן, יופי, אז אני בהכרח…. [נדב צוחק] בהחלט אנשנש אותם בהמשך. אמ… אנחנו אוהבות להתחיל בהתחלה, ואצלנו ההתחלה היא באמת כמה, כמה שנים אחורה, לא הרבה, בילדות. איזה מין ילד היית?

נדב: אממ… הייתי… היום אני מבין עד כמה שהייתי ילד עב"ם. כאילו, לא הייתי ילד מבין כזה. אני מבין את זה היום, כי יש לי בת שהיא כזאת, ואני ממש עובר איתה דברים שאני עברתי בתור ילד. אבל הייתי מאוד… באמת לא הבנתי, לא הבנתי דברים, כאילו גם חברתית לא הבנתי. וכאילו הייתי ילד מאוד סקרן וחכם, וחנון כזה שנוסע כל שבוע לספרייה, לקחת שישה ספרים וקורא אותם, ומחזיר אותם בשבוע שאחרי ו…

מיכל: איפה גדלת?

נדב: בחיפה. הספרייה העירונית הייתה ספריית פבסנר. הייתי צריך לקחת אוטובוס בשביל לקרוא ספרים, היום זה נשמע [צוחק] אה…

מיכל: גם יש קינדל.

נדב: ו… נכון [צוחק]. לא, אבל בכלל, עצם הדבר הוא… וזה היה בילוי שלי, כאילו שזה עד כמה הייתי עב"ם. ו… ובאמת אני היום דרך אופק, שהיא ילדה סופר רגישה, וגם הייתי ילד סופר רגיש. אבל, אבל באותה מידה גם עם איזה מסך, כאילו עם איזה ניתוק, חוסר הבנה.

הדס: ומתי הבנת שיש חוסר הבנה, שאתה לא כמו הילדים האחרים?

נדב: לא, לא הבנתי.

הדס: או שזה לא היה בזמן אמת.

נדב: לא, לא הבנתי ממש, ממש לתוך העשרים שלי לא הבנתי כאילו…

הדס: אז היית ילד עם עולם פנימי משלך, שאהבת את הספרים, את הטיולים, ומה היו…

נדב: [צוחק] טיולים… טיולים לא.

הדס: טיולים לספרייה.

נדב: טיולים לספרייה, כן [צוחק] טיולים לא, עד היום טיולים זה לא. אה… כן, אה… היו לי הרבה. לא, היה לנו חבורה כזאת והכל… אבל אף פעם… תמיד הייתי מעדיף להיות לבד, אם אני צריך לבחור, תמיד הייתי מעדיף לשבת ולקרוא משהו, נגיד לצאת ל… אבל הייתי גם בתנועת נוער, ואת יודעת, כי הייתי בן להורים כאלה, שכל הזמנה אתה צריך להגיד כן, כל יום הולדת אתה הולך, כל טיול אתה תהיה, כל זה, אז כאילו- אז כן הייתי שותף בפעילויות החברתיות, אבל, אבל הייתי איזה… היה איזה מיסוך.

מיכל: אתה יודע להגיד בדיעבד, אתה אומר, הגילוי של המיניות הגיע קצת יותר מאוחר. אתה חושב שזה היה קשור, בדיעבד? [נדב לוקח נשימה עמוקה] כי תכף נדבר על הגילוי עצמו, אבל...

יניב: אה… אני לא יודע להגיד...

מיכל: ניסית להסתיר משהו?

יניב: אז, אז אה… הרבה חשבתי על זה. אם חלק מ… מהרצון להיות לבד, או… אבל, באמת שזה לא היה קשור בזה. כלומר, שאם אני חושב אחורה על הזיכרונות שלי, ועל ההבנה שלי, ו… לא הבנתי שאני הומו, שאני אוהב בנים ב… בגילאים האלה, לא. כאילו, רק לקראת התיכון אני חושב, הייתה לי הבנה כזאתי, וגם היא, הבנה של… של בדיעבד, של נדב הכבר גדול וחושב על כל מיני נקודות קטנות בתיכון. למשל… היה… הייתי בתנועת נוער, ב"שומר הצעיר", והיה מישהו מקן כזה אחר במקביל, וכאילו היה… והיום ברור לי שהיה לי קראש על אחד הילדים מהקן האחר, שיום אחד הוא בא לישון אצלי סוף שבוע שההורים לא היו, והיה לי ברור! בדיעבד, היה לי ברור כמה רציתי שמשהו יקרה, ושנינו לא עשינו כלום, ואז בדיעבד גיליתי שגם הוא- כאילו, היה לו… הוא לא הומו בסוף, אבל היו לו התנסויות, ולא יודע אם הוא לא [צוחק] לא משנה… הוא…

הדס: [צוחקת] זה הספקטרום.

נדב: הוא איפשהו על הרצף, ו… והיו לו התנסויות, ואז כשנפגשנו וזה, אז הוא אמר לי, כאילו, שהוא רצה שיקרה משהו בסוף שבוע הזה, אני רציתי שיקרה בסוף שבוע, ושנינו לא עשינו כלום, אבל הוא אולי הייתה לו את ההבנה הזאת בזמן אמת, לי לא. כאילו, הרגשתי שאני נורא רוצה שהוא יהיה איתי אבל, לא הבנתי שאני רוצה אותו.

הדס: היה סביב זה איזשהו פחד שמנע ממך לעשות, או פשוט לא הבנת?

יניב: אני חושב שהתשובה היא תמיד כן, כי בסוף אתה אחר, ואתה גדל אחרת מהסביבה שלך. ושוב, לא שאנחנו מדברים על לפני כל כך הרבה שנים, אבל לא היה לי בתיכון, בחטיבה, מישהו שהיה ברור שהוא הומו, או כאילו… זה לא קרה. זה, זה אפילו לא שהייתי מכיר מישהו שהייתי יכול לדבר איתו, ובחיפה זה גם לא תל אביב, לא שזה משהו זה, אבל זה כאילו באמת, זה לא היה במודעות, זה לא היה קיים, אז אני לא יכול להגיד שהיה פחד סביב זה, שזיהיתי אותו, אבל אני כן חושב שזה ברור שזה לא היה מדובר וזה לא היה קיים, אז גם זה… לא יכולתי לזהות את עצמי ככזה, או לדבר עם מישהו על זה.

הדס: גם אני הייתי בתנועת "השומר הצעיר" [נדב צוחק], בקן נהריה, וגם לי הייתה חוויה שהיא קצת דומה לשלך. שהיה איזה טיול אה… לא יודעת, מחנה קיץ, והייתה איתי בקבוצה ילדה מקן אחר, שממש התחברנו, ודיברנו, על התוכנית "האנטומיה של גריי", ועל הזוג שמה, קלי ואריזונה, ואני זוכרת שלא הבנתי על עצמי, אבל הבנתי… הרגשתי איזושהי קרבה אליה, שנורא נורא הפחידה אותי, אז ניתקתי… ניתקתי קשר ו….

נדב: מעניין.

הדס: וברחתי מזה.

נדב: אז אני לא. אני פשוט, אני חושב ש… שבאותו סופ"ש, אם הוא היה יוזם משהו, היה חד משמעית קורה משהו. כאילו, לא היה לי איזה רתיעה מזה, אבל אה… אבל, אבל מצד שני, לא היה לי את היכולת לעשות משהו, ואולי גם חוסר יכולת לעשות משהו היא רתיעה.

מיכל: כאילו…

נדב: זה הבנה שאתה…

מיכל: כן הייתה אופציה אתה אומר. כלומר, זה לא ש… ידעת ש…

נדב: אז אני אומר לך…

מיכל: ידעת שזה אפשרי.

נדב: בזמן אמת, לא. כאילו, אני חושב על אותו סופ"ש ועל נדב האהבל [מיכל והדס צוחקות] שיש לו בבית את הבחור שהוא רוצה, והוא לא עושה עם זה כלום. ו…ו… ואני אומר, אז גם זה שלא עשיתי משהו, אומר משהו. ו… בסדר, בטח נדבר עוד רגע על הורים ועל… אבל, אבל הכל קשור בהכל. כלומר, אני חושב שהעובדה שלא הייתי פתוח לזה גרמה לזה שזה לא היה יכול לקרות.

מיכל: ו… בנות?

נדב: אה… לא היה… היה… היו, כאילו, ניסיונות…

מיכל: היו בשכבה בנות [צוחקת].

נדב: והייתה חברה… והיו בנות בחיים, [מיכל והדס צוחקות] ידעתי שיש כזה דבר. לא, והייתה לנו חבורה כזאת, וכאילו, כן היו ניסיונות, אבל גם, זה [נדב לוקח נשימה עמוקה] בגיל שבו כבר גדי היה עם אסנת, ואז נטע ואיתי, כאילו, כל החברים מסביבי נהיו כזה בזוגיות וזה, וזה, וזה. [מיכל מהמהמת בהסכמה] אבל גם פה, הייתה איזו עב"מיות. כאילו, כי… כי… כי לא הייתה לי אפשרות לזהות, אם גם מישהי נורא מעוניינת. וגם אם מישהי הייתה, כאילו, קרו דברים, וזה… היה במין כזה… אין לי הבנה.

מיכל: היית סוג של לייט-בלומר אז, אולי.

יניב: אה… אני חושב שכן. גם שוב, לא גדלתי באיזה בית שדיברו… אני לא חושב שכל החברים שלי גדלו בבתים שבהם דיברו נורא על מיניות ועל זוגיות, ועל [מיכל מהמהמת בהסכמה] אז גם זה לא היה… באמת זה לא היה בתודעה, אבל אני חושב שספציפית אצלי זה היה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד רחוק. כי גם כשכולם נהיו בזוגיות ונהיו זה וזה, אני באמת לא הייתי… זה לא היה אצלי. כאילו, אני לא הבנתי את זה.

הדס: אז בוא נדבר רגע על הבית, שגדלת בו. אה… ההורים… דיברו על מיניות? דיברו על נטיות?

נדב: לא…

הדס: מה שמעתם על הומו בעיתון?

נדב: לא דיברו. לא דיברו בכלל. אני כאילו. ושוב, אז בתיכון, שאני כבר אומר שקצת יותר הבנתי וזה. אז לאביעד קיסוס היה את הטור ב"רייטינג", שזה היה טור שבועי, שבאמת הוא כתב על הומואים כמו שבחיים לא קראתי מישהו שכותב על הומואים בעברית. ואני כל שבוע קניתי "רייטינג" וקראתי את הטור, ובאמת זה זכור לי כמשהו מאוד מאוד מאוד מכונן, הוא כאילו פתאום מארח מישהו, מישהו ישן אצלו בלילה, מישהו כאילו...

מיכל: על איזה גיל אנחנו מדברים? שלך?

נדב: 16, 17, כאי… אני חושב.

מיכל: אוקיי.

נדב: אז אה… אני, אני שוב, אני באמת דולה מהזיכרון, אבל אני ממש, היו טורים שפתאום הבנתי שיש... שיש אנשים שהם גייז, שהם עם בנים, שהם, שהדבר קורה בישראל, שהדבר הוא לא- לא הגיוני, ובאותה תקופה גם "Queer as Folk" עלה בהוט, וזה שודר בלילה, והייתה לי טלוויזיה בחדר, אז אני גם זוכר שכן צפיתי בלילות בתוכנית, והיא מאוד סקרנה אותי, ו… ואז השילוב של זה, ושל זה שפתאום מישהו כותב… הרי אין לי אינטרנט, אין אפליקציות, אין...

מיכל: כן.

נדב: פתאום זה היה איזה, אוקיי, זה קורה בתל אביב. תל אביב אמנם הייתה איזה עיר נורא רחוקה, אבל זה, כאילו, כן קורה איפשהו בישראל. אז, אז שם התחלתי להתעניין, אבל מבחינת הבית וההורים אף פעם לא הייתה שיחת דבורים ופרפרים, אף פעם לא הייתה… כאילו זה היה מביך, אני חושב, את ההורים, זה הביך את ההורים שלי, "אולד-סקול" מאוד, ו… אגב, אני חושב על זה המון היום, שקנינו לבנות כבר ספר של שהם סמיט, שהוא כאילו איך… [נדב לוחש] אני חושב שזה של שהם סמיט. [נדב מפסיק ללחוש] ספר שכאילו מסביר כבר לילדים, איך ילדים באים לעולם, ותוך זה חושף אותם כבר בגילאים 6-7, כאילו לסיפור וזה. ובעיניי זה מאוד חשוב, ממקום שלא דיברו איתי על זה אף פעם. דווקא אני רוצה לעשות פה תיקון, אבל זה ממש לא היה נוכח.

הדס: ומלבד הייצוגים באמת שהיו של אביעד קיסוס ו-"Queer as Folk". היה בשכבה מישהו שהיה הומו? היה איזה מורה שידעו עליו שהוא הומו?

נדב: לא… לא… היה…

הדס: או שחיפה קטנה?

נדב: לא, לא היה בכלל, כאילו באמת לא… אה… היה קפה אחד, "קפה פאזל", שזה היה דיבור. גם לא היה כמו "אוויטה" של תל אביב של פעם, שזה נגיד פאב של גייז, או משהו כזה, אבל זה היה ידוע שזה שם. אבל אני חושב שאולי לפני הגיוס לא הלכתי, לא יודע, אולי… אני לא חושב שלפני הגיוס הלכתי. כאילו אני חושב שרק בצבא וגם ל… בשנה האחרונה של הצבא. כאילו… וגם באותה סוג של עב"מיות של לא להבין. באמת… היכולת שלי לא להבין, שהיא כנראה כרוכה ב… ב… בפחד, באיזה חוסר…

מיכל: הדחקה אולי אפילו.

נדב: רצון לגעת בדבר.

מיכל: באיזשהו מקום.

נדב: כן... היא הייתה היסטרית, היא הייתה כאילו ב… ב… כאילו מישהו מהצבא מזמין אותי אליו לישון בבית, [צוחק] אומר לי שישנים באותה מיטה, וכאילו, ואני כאילו לא… ועושה הכל ולא מבין את הדבר. ו… ו… ואני צחקתי על זה גם עם שני אנשים ששירתו איתי ו...

מיכל: איפה שרתת?

נדב: שחזר… שרתתי ב-663, זאת יחידת מודיעין מבצעית של חיל-הים. אבל הייתי מדריך, והמדריכים- יש לנו קורס… היה קורס הכשרה מאוד ארוך, בבה"ד 15.

מיכל: אוקיי.

נדב: במודיעין.

מיכל: אוקיי.

נדב: אז אה… באמת היכולת שלי… ודיברתי על זה גם עם האנשים ששירתו איתי אחר כך, שכאילו, תגיד לי מה אתה מפגר? איך, איך כאילו לא הבנת שזה מה שמתרחש? ולא הבנתי, לא הבנתי. עד שבסוף, בעצם בהתנסות הראשונה שלי, שהייתה בשנה האחרונה של הצבא אז… לא, לא השאירו לי ברירה. כאילו כבר אז הסיטואציה קרתה, היא כאילו… ואז, ואז, לאט לאט, התחלתי כאילו… דרך… להבין עם עצמי, יותר להיפתח, זה היה כאילו...

מיכל: אבל אתה זוכר רגע לפני זה את הפעם הראשונה שאתה מבין- "אני הומו"?

נדב: אממ… [חושב]

מיכל: כי אתה מספר על… כל מיני דברים מאוד ראשוניים כאלה- לראות איזה סדרה עם ייצוגים להט"בים הומואיים בחדר כשאף אחד לא רואה, לקרוא בהחבא את הטור של אביעד קיסוס. זה, זה אקספלורציה. אבל, מתישהו מגיע הרגע הזה, שאתה אומר: "אוקיי. אני הומו".

נדב: אממ… [חושב]

מיכל: או שלא היה רגע כזה, אני לא יודעת.

נדב: א… אני… אני חושב ששוב, בהתנסות הראשונה, הייתה הבנה, שזה הדבר. כאילו, ש… שזה נכון, שזה מה שאני… רוצה. וזה מה שצריך להיות. אה… להגיד ש… אני חושב שהפעם הראשונה שאמרתי את זה באמת, היה כי… שסיפרתי לאמא שלי, שזה אני חושב ש… כאילו, כי גם עם בנים שהייתי איתם, אתה לא… כאילו, אתה יודע, אז אתה… אוקיי.

מיכל: אתה לא יוצא מפניהם מהארון וכזה [צוחקת].

נדב: הדבר… הדבר קורה, שני הצדדים מבינים [מיכל והדס צוחקות] שמשהו מתרחש [נדב צוחק]. אני חושב שהפעם הראשונה, שבאמת הייתי צריך להגיד את זה, ולהתמודד עם ההשלכות של מה זה אומר להגיד את זה, הייתה, כאילו, בשיחה עם אמא שלי.

הדס: ו… בוא תיקח אותנו לשיחה הזאת. למה, מ… מה היה הסטינג? מה גרם לך להרגיש שאתה צריך להגיד את זה?

נדב: לא, שום דבר לא גרם לי להגיד שאני צריך להגיד את זה. אמא שלי הכריחה אותי להגיד את זה… [נדב חושב] כאילו הכריחה. בדיוק סיימ… ממש השתחררתי, והלכתי לקפה, בחיפה, והברמן התחיל איתי, והוא היה מאוד חתיך, ובגלל שזה לא קפה שכאילו ידוע שהוא של גייז, אז הוא כתב לי כזה מכתב, שלפני כמה חודשים… אמא שלי… לפני כמה שנים, אמא שלי פינתה את הדירה… את בית ילדותי, ועברה לבית אחר, ומצאתי את המכתב הזה במגירה.

מיכל: וואו.

נדב: במגירה השנייה, בארון שלי הישן, שפיניתי אותו. ממש הוא היה כמו חדש המכתב, הפתק. והוא כתב לי, בגלל שזה לא היה מקום שברור שהוא של הומואים, "אני לא יודע אם אתה בעניין, אבל אם אתה כן, אז אני כן."

מיכל: על איזה שנה אנחנו מדברים?

נדב: הייתי בן 21 עד לפני משהו כמו 19 שנה, 20 שנה, 2004.

מיכל: אוקיי.

נדב: 2003. 2003 ממש כשהשתחררתי. [נדב חושב] 2004. ואז… "אם אתה בעניין, טה טה טם…" וכאילו ממש, זה, התרגשתי, ואז נפגשנו ויצאנו, ואז יצאנו כמה שבועות. [נדב לוקח נשימה עמוקה] ו… הוא גר בחיפה במקום אחר, אני גרתי בחיפה. הוא גר בדניה, אני גרתי בנווה שאנן, זה מרחק של איזה רבע שעה, לא משנה. ואז התחלנו לצאת. ואז כבר התחלתי לישון אצלו. כאילו, ובגלל שכל ילד, נער, שעושה את זה, חושב שהוא נורא חכם ויותר חכם מההורים שלו- אתם לא. [מיכל צוחקת] כאילו, אתם… הם ממש יודעים.

מיכל: [צוחקת] news flash.

נדב: הם ממש יודעים. אז חשבתי שאם אני חוזר חצי שעה לפני שהיא מתעוררת, אמא שלי… אבא שלי כבר נפטר, אממ… שזה גם. אני יודע להגיד לימים, שזה דבר משמעותי ביכולת שלי לצאת מהארון, אבל בזה ניגע אחר כך אם תרצו, בוא נחזור ל...

מיכל: לאמא.

נדב: [לוקח נשימה ארוכה] לאמא שלי. אה… אז בגלל שאני חושב… כל ילד חושב שהוא חכם, והייתי… היא תמיד הייתה מתעוררת בחמש בשביל העבודה, הייתה מאוד מתעוררת מוקדם ויוצאת לעבוד, וזאת אומרת תמיד הייתי חוזר ברבע לחמש, ארבע וחצי, והולך לישון, וחושב שהכל בסדר. ואז, אחד הימים, אחרי כבר איזה כמה שבועות שהייתי עושה את זה, ישן אצלו וחוזר. אה… נכנס הביתה שמח וטוב לב, פותח את הדלת, ואמא שלי… יושבת על הספה, לבושה בחליפה, בצבע טורקיז, עם סיכה, שיערה מסודר, יושבת מול הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה סגורה, יש ציורים מסביב לטלוויזיה.

מיכל: וואי, זה ממש סצנה מסרט.

נדב: זה… אני זוכר כל רגע בה. היא יושבת אממ… על… מסתכלת על הטלוויזיה, הטלוויזיה סגורה, ואני נכנס, פותח את הדלת כזה, ומסתכל, והיא יושבת, ויש שקט בבית, ואני… כאילו כזה, בראש, מנסה לחשוב… גם מה אני אומר, כי כאילו מאיפה חזר… וגם מה אמא שלי עושה, ולבושה כל כך מוקדם, ומה קורה? והיא אומרת לי: "נדלי", היא קוראת לי נדלי. "נדלי, אני לא יכולה יותר עם המתח, אתה חייב לספר לי. אני יודעת שמשהו קורה, אני חייבת לשמוע ממך, אתה לא יכול להשאיר אותי ככה, תספר לי." ואז התיישבתי לידה, ישבנו שנינו על הספה מסתכלים על כלום, ו… הבנתי כאילו, שעל אף שאני עוד לא אמרתי את זה לעצמי, כאילו ולא הבנתי בעצמי, אני חייב… צריך להגיד את זה. והתחלתי להגיד: "שמעי, וזה, ו…" ואחרי ממש שגמגמתי הרבה זמן, אמרתי לה: "אני… יוצא עם מישהו." ואז, אמא שלי, שהיא עובדת סוציאלית, והיא האמא הכי טובה שיכול להיות, והיא באמת אהבה אותי מאו… יש לנו קשר מדהים. היא התחילה לבכות, [נדב עושה קול של בכי] והיא בוכה, ואומרת: "לא, אני לא מאמינה. לא…"

מיכל: מה היא חשבה שתגיד?

נדב: אחר כך, ששאלתי אותה, וזה. היא אמרה, ש"חשבתי שאתה יוצא עם מישהי, שאתה זה…" אבל זה לא היה איזה רגע ש... יש לפעמים סיפורים מאוד יפים, כשהילד אומר את זה, אומרים לו, [בקול גבוה] "הו, מטומטם אחד, אם רק היית אומר, אנחנו כל כך אוהבות אותך, אוהבים אותך…"

מיכל: אז…

נדב: [קול גבוה] "וזה, למי אכפת שאתה הומו, העיקר שאתה בריא… העיקר שאתה…" [קול רציני] לא. זה לא היה רגע כזה… זה היה רגע…

מיכל: גם כאלה כבר שמענו אז…

נדב: שמעתם כאלה?

מיכל: כן. אז טוב לשמוע את הצד השני.

נדב: אז באמת, כל הכבוד להורים ש… כאילו… ליל… לא יודע. כל הכבוד. לא. זה לא היה רגע כזה, זה היה, [מחקה את אמא שלו בוכה] "מה יהיה, ולא יהיה לך אהבה, ולא יהיו לי נכדים, ולא יהיה…" ממש… [צוחק]

מיכל: מגז'דרת.

נדב: הגלגלים שלה עבדו מאוד מהר. [מחקה את אמא שלו בוכה] "לא יהיה, ולא יהיה… לך נכדים, יהיו לך חיים נורא קשים, יהיו לך חיים נורא קשים…" [מפסיק לחקות] ואני אמרתי לה: "תשמעי, זה כאילו, תשמעי… לא יודע", ואז כאילו היא התחילה להגיד: "אולי זה לא סופי, אולי אתה רק מתנסה, אולי אתה זה". אמרתי לה: "תקשיבי… אני לא חושב שאני מתנסה, אני חושב שזה זה, כאילו, אני לא יודע להגיד אם אורי, שהיה מאוד חמוד, אני לא יודע להגיד אם זה הדבר, אבל…" בכי, בכי, בכי, בכי, בכי, ו… והסוף היה שהיא אומרת: "טוב, זה לא קבוע". כאילו, זה לא חייב להיות זה, אולי זה יעבור לך, אולי זה… וזה, וזהו ואז כאילו לא דיברנו על זה הרבה זמן. לא דיברנו על זה איזה כמה שבועות, כמה חודשים.

מיכל: משהו מזה חלחל אליך אבל?

נדב: לא.

מיכל: כלומר, זה לא היה רגע של כזה- "רגע, אולי היא צודקת".

נדב: לא. קודם כל, למי אכפת שהוא בן 20, שלא יהיו לו ילדים. כאילו, בוא, ממש בגיל 20 הייתי עסוק בזה. [מיכל צוחקת] כאילו, לאמהות שמדמיינות את הנכד שיהיה להן מהבן המוצלח שלהן, שהן אוהבות, כאילו, אז אני מבין.

מיכל: כן.

נדב: גם בתור אבא גם, אם חס וחלילה, אחת הילדות לא תוכל להביא ילד, אז אולי זה יהיה לי עצוב מאוד, כי, כאילו זה… לא יודע, אבל, אבל… זה מחשבות של אמא, שוב פעם, מחשבות שלי היו כאילו: "אוקיי, יצאתי מזה [צוחק] כי היא אמרה, זה… [מיכל מהמהמת בהסכמה] אני יכול לחזור לחיים שלי" [צוחק] ובאמת…

מיכל: מה ששלה שלה [צוחקת].

נדב: מה ששלה שלה… ובאמת לא דובר, ובאמת גם לא… לא סופר. כאילו, שנים עוד, אגב, שנים עוד, אמא שלי גם לא סיפרה.

הדס: לא סיפרה לחברות שלה? לבני משפחה?

נדב: לא, לא, לא, לא, בכלל לא. היחיד…

הדס: כי היא קיוותה שזה ישתנה, היא אמרה לך- זה לא סופי.

נדב: כן, אני חושב שהיא קיוותה שזה ישתנה, אני חושב שזה גם הביך אותה. אני חושב שאתם יודעים, שבסוף כשכולנו יוצאים מהארון, כל מי שמסביבנו יוצא מהארון. אנחנו יודעים את זה. כאילו, כל אחד צריך בסוף לספר ש… שהבן, אח, חבר טוב… ולכל אחד היציאה מהארון הזאת היא אחרת. כאילו, לאמא שלי זה היה מאוד קשה.

מיכל: זה היה בשבילה גם זר? כלומר היא… היה לה נגיד חברות, חברים, עם ילדים מחוץ לארון?

נדב: אז אחרי זה, וכשהיא כבר סיפרה, אז היא גילתה שגם- אני לא אגיד שמות- אבל גם הבן של החברה הכי טובה הזאת, והבן של החברה הכי טובה הזאת, והבת של החברה הכי טובה הזאת, באמת.

מיכל: הסטטיסטיקה לא משקרת.

נדב: כן, כן, [מיכל צוחקת] אנחנו יודעים את זה [צוחק]. לא, אבל ספציפית אצל אמא שלי, היא באמת, היא פנומנלית [הדס ומיכל צוחקות]. כאילו, כל הבנים או הבנות של החברים או החברות יש… אמ…

מיכל: משהו באוויר בחיפה.

הדס: זה כן, זה הזיהום אוויר. [צוחקת]

מיכל: זה הזיהום אוויר. [צוחקת]

הדס: זה הזיהום אוויר.

נדב: זה אה… אז היא גילתה את… ש… קהילה, אבל… אבל היה לה קשה לספר. אחי, אחי, לאחי אני סיפרתי, כי אחי ואני חברים מאוד טובים, והוא גר בתל אביב אז. אז כאילו אני סיפרתי לו, וזה התקבל. זה כן התקבל, כמו הסיפורים של ההורים שזהו, ישר אמרו: "אה, אוקיי," כאילו…

הדס: זאת הייתה חוויה מתקנת אחרי מה שהיה לך עם אמא?

נדב: לא.

הדס: או שלא… לא לקחת את זה ללב בכלל?

נדב: העב"מיות שלי, והיא עד היום, היא כאילו… אני באמת מאוד, מאוד, מאוד רגיש, אבל אני גם מאוד… אה… שלם, כאילו, במובן הזה ש… אוקיי, זה הדבר. זה היה מאוד נחמד שאחי לא עשה מזה עניין. אחותי כן עשתה מזה עניין, כשבסוף, אני לא זוכר אפילו אם אני סיפרתי לה או אמא שלי, אני חושב שאמא שלי סיפרה לה. היא כן עשתה מזה עניין. ולאורך השנים היו… בעיקר השנים הראשונות. כי ברגע שגם… מרגע שנהייתי בטלוויזיה, אז זה לא היה דבר מוסתר. כלומר, כבר בראיון הראשון שלי, זה היה דבר שדובר עליו. אז לא נאלצתי להתמודד עם עוד יציאות מהארון, כפי שהרבה פעמים אנשים שנהיים מוכרים, צריכים אחר כך לצאת בפני כל המדינה וזה קשה. כאילו, לי היה ברור שזה out there כבר בהתחלה. אז היו, בהתחלה, קצת יותר תגובות לא טובות, קצת יותר תגובות טובות, אבל בסך הכל, התגובות היו בסדר גמור. וגם אמא שלי, צריך להגיד את זה, היום היא עוזרת להורים שהילדים שלהם יוצאים מהארון להתמודד עם זה ולעבור את זה. היא מתנדבת.

הדס: מעניין.

נדב: היא בעצמה… טוב, אני אבא לתאומות, והיא נסעה איתי לקנדה ועם כפיר לחצי העולם להביא את הבנות, והיא הייתה איתנו חודש. כאילו, היא האמא הכי מכילה והכי מפרגנת, והזוגיות היא הדבר… כאילו, אני לא… אני… יכול להיות שאחי ואחותי יאזינו לפודקאסט, אז אני מעדיף שהם לא ישמעו את זה, אבל ללא שום ספק, כפיר הוא המחותן, המחותנת, האהובים על אמא שלי. [כולם צוחקים] אה… באמת, והם בקשר מצוין. כאילו, היא באמת… היא… היא והוא מדברים הרבה.

מיכל: כי זה קצת בסוף…

נדב: בלעדיי. [צוחק]

מיכל: נתת לה את מה ש… את ההפך ממה שהיא כל כך פחדה ממנו. כאילו אתה אה…

נדב: נכון, נכון.

מיכל: סליחה על הזה, אבל הנורמליזציה כזה.

נדב: נכון, קודם כל [צוחק], קודם כל כן, היא קיבלה את האישה ואת הילדים, שהיא רצתה, רק לא בדיוק כמו שהיא חשבה אולי. אה… אבל, אבל באמת, זה גם מוכיח שהחשש הזה של האמא, שהוא די חוזר על עצמו גם במשפחות מכילות. כי שוב אמא שלי היא מישהי שאי אפשר היה לדמיין שתגיב ככה [מיכל מהמהמת בהסכמה]. אני ש… לא הייתי עסוק בזה, כי זה די נכפה עליי, וכאילו… אם הייתי מתכונן לשיחה, הייתי מאוד מתאכזב מהתגובה של אמא שלי. בגלל שלא התכוננתי לשיחה, אז גם לא [צוחק] לא הייתה לי שום ציפייה.

מיכל: אין ציפיות, אין אכזבות.

נדב: אבל אני אומר, זה רק כדי להגיד ש… שזה… שהנה. כאילו, גם הורים שאומרים בהתחלה: [לוקח נשימה עמוקה] "השמיים נפלו עליי, זה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות." מגלים ש… לא. הכל בסדר, כאילו… ואגב, וגם זה לא כדי להגיד… אפשר גם לא להביא… הכל בסדר, כאילו, יש אנשים שיאזינו, והם יכולים לרצות לא להביא ילדים, וזה גם בסדר. כאילו, אבל אני אומר, במקרה של אמא שלי, זה היה… צודקת, זה היה סוג של חוויה מתקנת.

הדס: ואמרת שמהרגע הראשון שהתחלת להיות בטלוויזיה, לא הסתרת, והיה חשוב לך להביא את מי שאתה. זה היה גם ממקום של לרצות לראות… לרצות להיות הייצוג, שאתה רצית שיהיה כשהיית ילד? או שזה היה יותר ממקום של להרגיש בנוח בעור שלך?

נדב: כשממש התחלתי, הייתי כתב התרבות כאילו… עבדתי בעיתונות וזה, אבל נגיד, כשהתחלתי להיות בטלוויזיה, והייתי כתב התרבות, עורך התרבות של חדשות 10 בזמנו. בהתחלה זה היה… לא מתוך איזו מחשבה על עצמי כאייקון, כאילו, ממש לא חשבתי על זה בכלל. הייתי באמת כתב, מתחיל, כאילו, זה לא שחשבתי שאפילו מישהו יראה בי משהו. ואז כשהגיעה הבקשה לראיון הראשון, זה היה ראיון ב"את"... ראיון ב"את". ו… אז אשת יחסי-הציבור, כזה אמרה: "טוב, בסדר, אבל אם ישאלו גם על… הזוג…?" כפיר ואני כבר היינו… כפיר ואני 18 שנה ביחד.

מיכל: או…

נדב: אז כבר היינו אז ביחד. אז היא אמרה: "ישאלו." ואז אמרתי, טוב, בסדר, שישאלו. ואני זוכר שאמרתי לה: "אבל בבקשה, שזה לא יהיה מסוג הראיון, הוא יוצא מהארון, מספר על… כאילו…" אמרתי לה: "כזה לא. כאילו, בואי נגיד מראש, אני אדבר על הכל באהבה, אבל… ש…"

מיכל: לא הכותרת.

נדב: כן, כי כאילו, אמרתי לה, אני לא שם, אני לא מרגיש שאני פה איזה… זה לא הסיפור, זה לא העברי לידר, ש… ששנים אחרי שהוא הזמר הכי מצליח, פתאום הוא מספר… כאילו, זה לא העניין. ואז באמת הם הסכימו. הם… לא יודע אם זה היה זה, אבל זה היה סבבה, וזה לא היה הדבר. זה היה כאילו, ראיון עם הכתב החדש, ובמקרה הוא גם… הומו. [מיכל צוחקת] כאילו, זה היה זה. ואגב, אני זוכר גם שזה היה, שגל אוחובסקי אחר כך, כשהוא התייחס אל יציאות מהארון, הוא הזכיר את זה, כי זה היה מאוד מיוחד בעיניו, ש… זה, זה היה כאילו הפעם הראשונה, שבה מישהו יצא מהארון, בלי לעשות סיפור מזה שהוא יוצא מהארון. [צוחק]

הדס: זה מודל שלא הכרנו לפני כן...

נדב: [צוחק] זה כן… אם כבר לפרוץ דרך, אז לפרוץ דרך באיזה משהו כזה, אבל לא, זה… במובן הזה, זה היה לי חשוב, לא לעשות מזה עניין, כאילו… כי זה…

מיכל: זה קצת מה שקורה היום אולי, עם הרבה אנשים.

נדב: אה…

מיכל: שמ-day one, כבר בוויקיפדיה, כתוב "הומוסקסואל מוצהר", כמו שאוהבים… [נדב ומיכל צוחקים]

נדב: אני קודם כל חושב, שבעידן הרשתות החברתיות, כשמישהו כבר נהיה מוכר- לרוב זה בא על רקע משהו, ואז…

מיכל: כן.

נדב: אבל לא… עדיין, יש… אני יכול לחשוב על לא מעט דוגמאות בשנים האחרונות, של אנשים שגילינו רק אחרי הרבה מאוד זמן שהם... לא, וזה גם בסדר, יש הרבה אנשים שמתמודדים עם זה. לא סתם אנחנו מדברים על הטלוויזיה, כי זה עוד יציאה מהארון, ובתהודה מאוד גדולה. בסוף, [מיכל מהמהמת בהסכמה] כשאתה איש מוכר, אז היציאה מהארון שלך היא משמעותית. ואז לגבי השאלה שלך- בשנים שאחרי, כאילו… כבר שנהייתי… התחלתי להגיש "לילה כלכלי", ובטח כשהתחלתי להגיש את "חי בלילה", וזה בסוף… לא… היה איש אקטואלי הומו שמקבל תוכנית יומית, זה היה כאילו… היה אסי עזר, אבל לא היה, באמת לא היה, בתחום שלי. ואז זה, זה היה לי מאוד חשוב, ואז לכן, גם בתוכנית, היינו משתדלים כמה שיותר- לאמץ אג'נדה גאה, לדבר… וגם אני מאמין ש… שעצם הקיום שלך, הוא נורא נורא חשוב, ובגלל זה גם ל… כל הפגנה, כל מחאה, כל… תמיד אני אומר כן, כי אני באמת חושב שזה, שזה מאוד מאוד חשוב.

מיכל: אה… טוב אנחנו נחזור להיום, ובאמת לקול שלך במחאה הזאת, בשנים האחרונות.

נדב: רגע, לא דיברנו על אבא שלי.

מיכל: זה בדיוק מה שרציתי לשאול. [מיכל ונדב צוחקים] ריככנו אותך קצת, ועכשיו…

נדב: לא.

מיכל: נחזור לדבר על אבא שלך.

נדב: צריך צריך.

מיכל: כי... בעצם, היית בארון. והוא נפטר לפני שהוא הספיק לראות אותך מחוץ לארון, הוא… לא היה את הרגע הזה. אולי תספר לנו קצת על אבא שלך?

נדב: לי ולאמא שלי יש ויכוח ארוך שנים. אה... האם… אחד, אני הייתי יוצא מהארון באותה מידה, אם אבא שלי היה בחיים. שתיים, איך אבא שלי היה מגיב. [לוקח נשימה עמוקה] כשאני חושב שלא הייתי יוצא מהארון, כל כך מוקדם, בגיל 21, אה… ואני גם חושב שהוא היה מגיב לא טוב, והיא חושבת שאני full of shit כי הוא היה מגיב מצוין, והוא היה מהמם. [לוקח נשימה עמוקה] אי… אי אפשר יהיה לדעת אף פעם.

מיכל: זה, אגב, ויכוח ידוע, גם לגבי סבתא שלי נגיד, שהיא שנפטרה כבר לפני 20 שנה. כשאני שואלת את אמא שלי איך היא הייתה מגיבה לזה שהנכדה שלה לסבית? אז אמא שלי אומרת, היא הייתה הכי מקבלת וזה, ודודה שלי אומרת להפך. [נדב מצחקק] אז כל אחד יש לו את החופש להגיד מה שהוא רוצה על אנשים שכבר לא איתנו.

נדב: נכון.

מיכל: זה מאוד נוח.

נדב: אבל תראי, אני מכיר את אבא שלי. גדלתי… 18… הוא מת כשהייתי די צעיר, כאילו בגיל 17 וקצת הוא נפטר מסרטן. אה… הוא לא היה איש קל, אבא שלי היה איש חינוך, הוא היה מורה והוא היה מנהל, והוא… במערכת היחסים שלנו, הוא היה דמות מאוד אה… קשוחה. כאילו, אמא שלי הייתה מאוד רכה, ומחבקת ואוהבת והוא היה איש מאוד, מאוד קשוח. אחי ואחותי לא חוו אותו ככה. אז או שהיה בינינו פער… על רקע המון דברים. עב"מיות, אולי גם איזו הבנה של האבא הסטרייט שהבן שלו הוא לא בדיוק…

מיכל: הוא היה כזה סטרייט-סטרייט כזה?

נדב: כאילו… כן, כן, שחקן כדורגל…

מיכל: כדורגל זה…

נדב: בקבוצה.

מיכל: מכבי חיפה.

נדב: הפועל חיפה.

מיכל: אה, הפועל חיפה, סליחה.

נדב: כן, לא, זה וואו, [מיכל מתנשפת] מיכל זה…

מיכל: כן.

נדב: ו…לא באמת. הוא היה ממש. כאילו, גבר גבר. אה… ואז אולי על רקע השונות, כאילו, הייתה לי שיחה עם דני, הפסיכולוג של חתונמי ב… באיזה פעם שראיינתי אותו בחדר הלבשה, והוא אמר שיש מחקרים שאומרים שהאבא הסטרייט מזהה לפעמים את הילד ההומו, ועל רקע השונות הזאת, יש ביניהם יחסים שהם יחסים יותר קשים. יש את זה מחקרית. אז אני לא יודע, במקרה שלנו, אני אף פעם לא אדע אם זה על הרקע הזה,

מיכל: כן.

נדב: אבל זה היה מאוד נוכח. [לוקח נשימה עמוקה] גם הייתי הילד שלא דומה לו בשום צו… כאילו, עם אחי הוא היה הולך ומשחק כדורגל, עם אחותי הוא היה הולך גם, גם משחק כדורגל, גם היא הייתה מאוד ספורטאית, וזה. אני כאילו, התייאשו ממני בגיל מאוד צעיר, בכל מה שקשור לספורט, בכל מה שקשור למוטור, כי, אני היחיד שלא ידעתי לרכב על אופניים, כאילו...

מיכל: טוב, גרת בחיפה, אפשר לתת לך את ההנחה הזאת.

הדס: כן. [צוחקת]

נדב: [צוחק] אפשר. היום אני יודע, למדתי בקורונה עם הבנות, [מיכל צוחקת] ואנחנו רוכבים בהנאה. אה… אז, אז, אז, אז אני לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה איתו שיחה כזאתי, לא יכולתי לדמיין אותו עושה שום שיחה. כאילו, בעולמות האלה. יש כן, הוא כן ניסה ממש כמה חודשים לפני שהוא נפטר, אז ממש זכורה לי נסיעה. יצאנו מהבית, כאילו, לצאת משאול, צריך כזה לעשות סיבוב, וממש בסיבוב, שאל: "תגיד, מה, עם חברה?" כאילו, הייתי כבר בן 16, 17, ואף פעם לא דיברנו על זה, וזהו, אז כאילו, אני זוכר שאמרתי לו: "אה, אין לי איזה מישהי", משהו כזה. אבל זה כאילו צרוב לי בזיכרון כפעם הראשונה שבה הוא בכלל, שאל אותי מה קורה איתי ועם זוגיות. ואולי גם, כי אני חושב לעצמי שאם הייתי יכול אולי להגיד משהו, אולי הוא ניסה כאילו, בשיחה הזאת לגרור בכלל לכיוון אחר, אי אפשר לדעת. אז אמא שלי אומרת שהוא היה מקבל וזה. אני, אני חושב שאני לא הייתי יכול לעשות את זה. באמת. כאילו, שוב, אם שניהם היו יושבים באותה שיחה על הספה בסלון וכופים עליי לצאת מהארון, גם אז, אני, אני לא יודע, אני לא… אני מרגיש, שלא הייתי יכול לצאת מהארון בפני אבא שלי. אבל אה…

מיכל: כן. נשמע, נשמע הגיוני. כאילו, אולי באיזשהו מקום… לא יודעת, אולי אחותך, בזה שאמרת שהגיבה פחות טוב…

נדב: כן, אגב…

מיכל: מצאה את הביטוי של אבא שלך, פרוקסי כזה?

נדב: זה… זה ממש ככה, וגם… זה כאי… העובדה שאבא שלי הוא כזאת דמות בעיניי, ואני אומר- לא יכולתי לצאת. היא… היא כן מנהלת אותי במחשבות שלי גם על איך שאני אחר כך, כאילו, ואיך שאני יכול להיות אחרת עם הילדים, כאילו, כי אני לא רוצה, שעומר ואופק ירגישו שהן לא יכולות לספר לי משהו, שהם לא, כאילו… זה, זה לא מקום טוב, הרי. אבל גם, תשמעי, אולי לא היה לי את התיקון איתו. כאילו, אולי אם הוא היה יותר… שנים איתי, ואני הייתי יותר… עם עצמי יותר בשל ומבין, וכאילו, הוא היה חווה אותי… זה מה שאמא שלי אומרת, כאילו, הוא לא היה יכול, הוא לא… הוא היה אוהב אותך נורא, וכאילו, הוא לא היה יכול להגיד משהו לא טוב… אבל לא היה לי את התיקון הזה איתו, כאילו… הוא נפטר בנקודה שבה אני חושב שלא יכולתי לצאת מהארון בפניו.

הדס: זה משהו שאנחנו מדברות עליו עם הרבה מרואיינים. על היציאה מהארון. תמיד יש דמות, קרוב משפחה, שהם הכי חוששים לספר לו את זה. אז זה בשבילך זה היה אבא? או ש...

נדב: זה מעניין, כי אני שוב אומר, לאבא שלי אני לא מרגיש שיכולתי לספר. כאילו, יותר חששתי נגיד מהתגובה של… חששתי מהתגובה של אמא שלי. כאילו, אבל זה חוכמה להגיד, כי לאבא שלי, מבחינתי בכלל לא הייתי מספר. [צוחק]

הדס: כן.

נדב: אז, אז אבל זה לא שחששתי מהתגובה שלו. אני באמת, יש לי איזה מחסום… לפני כמה שנים בעיריית תל אביב, היה כזה "ערב על הבר", שאנשים מוכרים הגיעו, וכל אחד היה יכול לקבוע איתם חצי שעה או רבע שעה, או משהו כזה. ואני פגשתי כל מיני אנשים, חלקם סתם רצו להיפגש, חלק… ואז הגיע בן אדם בן שלושים ומשהו, מהנדס בחברת הייטק, good-looking וכאילו, הוא סיפר שהוא לא יכול לצאת מהארון. הוא לא יכול לספר להורים שלו, הוא לא יכול וכאילו, וקשה לו. ו… ואני תמיד נורא נזהר, כי אני לא… להגיד למישהו- "צא מהארון"… זה… אני לא מאמין בזה. כאילו, וזה גם מאוד קשה, וגם ההשלכות אחרי זה. לא תמיד יש happy ending, וצריך לקחת את זה בחשבון, צריך להיות נורא שלם עם עצמך. ולא הבנתי, איך בן אדם בן שלושים, לא יכול… מוצלח, תל אביבי, לא… ואני חושב ש… זה בדיוק העניין, שבסוף אולי יש אנשים שאתה מרגיש שאתה לא יכול לספר להם. וכאילו, זה לא רציונלי, ואתה לא… וצריך… חד משמעית צריך לנצח את זה, כי, כי לי נהיה הרבה יותר טוב אחרי שסיפרתי לאמא שלי, ברור. אבל לפעמים זה לא רציונלי.

מיכל: מי הייתה האהבה הראשונה שלך? אחרי שכבר יצאת, ואחרי שהיית…

נדב: האהבה הראשונה, כאילו לא הוכרה. כאילו, האהבה הראשונה, מישהו שהייתי איתו?

מיכל: מישהו שהיית מאוהב בו.

נדב: לא, בסדר. מישהו שהייתי מאוהב, זה כמו להגיד ברנדון מ"בוורלי הילס"? כזה כאילו? [צוחק]

מיכל: מישהו שהיית מאוהב בו והייתה… היה סיכוי [נדב צוחק] שהייתם ממשים…

נדב: זה היה יכול לקרות? [צוחק]

מיכל: את האהבה הזאת.

הדס: זה היה בתוך אזור חיוג.

מיכל: כן, תשע, שבע, שתיים, כזה…

נדב: וזה היה יכול לקרות. [צוחק]

הדס: אפס-ארבע.

נדב: לא, זה לא היה אפס-ארבע, זה היה אפס-שלוש כבר.

מיכל: כן, זהו, אז אני מניחה שזה היה יכול לקרות.

נדב: אז אני לא יודע… אהבה זה מילה מורכבת, אבל הבחור הראשון שיצאתי איתו, שיצאתי רציני, היה… כאילו, ממש הייתי שבור לב, כש… נפרדנו… אני יזמ… כאילו, זה התקדם מאוד מהר וזה הלחיץ אותי. זה היה הפעם הראשונה שהייתי עם מישהו ואז עצרתי את זה, ו…

מיכל: מה הלחיץ אותך?

נדב: הכול. כאילו… כזה הוא רצה שניסע לטיול.

מיכל: החיים?

נדב: לא, נסענו כזה לטיול ביחד לסופ"ש, וכאילו, ממש היה לי לא טוב פיזית. כאילו, ממש לא… לא יודע, בן אדם לא יכול להיות עשרים ומשהו שנה עב"ם, ואז בשלושה חודשים להיות אה… מאהב השנה, הוא לא. [מיכל מגחכת] אז, אז, אז עצרתי את זה. ואז אחרי איזה כמה שבועות, נלחצתי שעצרתי את זה. כי אמרתי, זהו, זה היה האיש ולא היה לי מישהו אחר. וגם, לא משנה… זוגיות ראשונה, וזה, אתה עוצר לפעמים על דברים דבילים. כאילו, גם חלק מזה היה דבילי, כאילו, כל מיני דברים קטנים. היום אני חושב עליהם שהם מטופשים מאוד, אבל כאילו, אז...

מיכל: כמו מה?

נדב: זה… לפתוח כפתור במכנס בסוף הארוחה. כאילו, הוא תמיד היה פותח, והייתי חושב שזה ממש מטומטם. מי עושה דבר כזה, כאילו, זה ממש דבילי, מה, למה? אתה סבא שלי? כאילו, מי עושה…? לא יודע [מיכל והדס צוחקות] קפץ לי עכשיו, כן? אני לא חושב שחשבתי על זה המון, המון שנים.

מיכל: היום כפיר יכול לפתוח כפתור אחרי הארוחה?

נדב: בוא נגיד ש… [מיכל ונדב צוחקים].

הדס: אם הוא רוצה להסתכן בגירושים, כן הוא יכול. [כולם צוחקים]

נדב: אם הוא רוצה, אחרי 18 שנה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה [מיכל והדס צוחקות]. אה…

מיכל: יש לנו את זה on record.

נדב: הוא יודע, הוא יודע, הוא יודע את זה. אה… אז, אז, אז נורא נלחצתי אחרי איזה חודש. בדיוק קראתי את "הר ברוקבק" באנגלית. וזה ממש, נראה לי שזה כאילו, הייתי אמוציונלי, סיימתי את זה בבוקר, הספר הוא ממש הרבה… צריך לקרוא את הספר, הוא הרבה יותר טוב מהסרט, כן. הוא ממש ספר שעושה את זה. ואז החלטתי שאני מתרגם את הסיפור, תרגמתי את הסיפור. זה סיפור. אמנם סיפור קצר, אבל הוא ארוך. תרגמתי את כולו לעברית, כי לא היה אז תרגום. נסעתי… אני ידעתי מתי הוא נוסע לבסיס, הוא היה חייל, והוא היה נוסע כל כך הרבה. קניתי פרחים, הדפסתי את התרגום, נסעתי אליו הביתה, בלי להודיע לו, חיכיתי שהוא יצא. הוא יצא, נתתי לו את הפרחים, נתתי לו את הזה, והוא הסתכל עליי- כאילו, מאיפה באתי לו, ואז אמר לי: "תקשיב, אתה שברת לי את הלב, אני זה, אני עכשיו יוצא עם מישהו אחר". ואמרתי לו משהו שבאמת נורא לי להגיד: "טוב, תזכור שאני רוצה, אולי זה לא יסתדר, כאילו, ואז אני כאן." כאילו, זה באמת הדבר הכי… [צוחק]

מיכל: זה המספר שלי… [צוחקת]

נדב: [צוחק] לא, כן, זה הדבר הכי… זה לא, כאילו, אתם יודעים, אבל זה לא יפה לעשות, אבל בסדר, עשיתי. והוא לא התקשר… [צוחק]

מיכל: הוא לא התקשר. [צוחקת]

הדס: הלילה עוד צעיר.

נדב: היום הוא נשוי לאישה עם שני ילדים.

מיכל: ברוך ה'.

נדב: נפגשנו באיזה… אינסידנט. אבל ניסיתי להחזיר אותו אליי מתוך תחושה, כאילו, שזה, זהו. כאילו, שאם זה לא יהיה הוא, זה לא יהיה, ולמה? בגלל דברים מטופשים, עצרתי את זה, כי נלחצתי.

מיכל: עשית את זה בצורה מאוד לסבית, אני חייבת להגיד.

הדס: כן.

מיכל: את מסכימה?

נדב: בצורה מאוד לסבית? בצורה מאוד…

הדס: לבוא עם פרחים, וסיפור שאתה מתרגם זה, זה מעשה לסבי.

מיכל: כן.

נדב: למה? זה כל קומדיה רומנטית הוליוודית. לחכות לה מתחת לדלת, ולהביא לה פרחים ושיר או זה? טוב אני אקח את זה בעצם כמחמאה.

מיכל: לא, לא זה מחמאה.

הדס: זו מחמאה

נדב: בצורה לסבי… לא, אני… אם הייתי מתיו מקונוהי, הייתי כזה ב"עשרים דברים שהיא חושבת עליך רע", או לא יודע, סרט כאילו ש… [כולם צוחקים], אז כאילו שאני הולך ו...

מיכל: "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים", אם כבר להיות מדויקים.

נדב: כן, לא עושה [כולם צוחקים].

הדס: ו"עשר [כך במקור] דברים שאני שונאת אצלך".

נדב: כן, בסדר.

הדס: דייט ו…

נדב: תודה לשתי הלסביות [צוחק].

מיכל: זה ה-mash-up שלא היינו צריכים [צוחקת].

הדס: נראה לי אנחנו צריכות מדי את ה-mash-up.

נדב: כן זה… תודה לכן [צוחק]. אז זה-זה, והייתה, שוב, בצבא הייתה איזו מערכת יחסים משמעותית. שאגב, הוא היום- רב עם המון, המון, המון ילדים.

הדס: אני מזהה פה תמה.

מיכל: כן, [צוחקת]

נדב: כן, לא. אני את כל הדברים האלה גיליתי...

הדס: אתה טיפולי המרה בבן אדם!

נדב: אני… כן, [צוחק] את כל הדברים גיליתי.. מה עשיתי להם? מה עשיתי להם שהם זה?

מיכל: את רוצה לספר לו על תאוריית המידאס?

הדס: זה, אני… יש תאוריה.

מיכל: נחשפה בפרק הקו…

הדס: בפרק הקודם, ש… אני אה… אני יוצאת עם בנות, ובנות שכזה לפעמים לא בטוחות כל כך, אם הן נמשכות לנשים או לא, ואז הן יוצאות איתי, ואז הן בטוחות שהן לא נמשכות לנשים.

נדב: הבנתי.

הדס: הן רוצות את החותמת.

נדב: אז תראו, במקרה של הרב היו לו הרבה התנסויות בבסיס. [מיכל והדס צוחקות] אז אני לא יודע אם זה אני. [כולם צוחקים]

מיכל: רב צבאי.

נדב: גם את זה גיליתי אחרי… צילמתי איזה פרסומת, ואז הבמאי של הפרסומת ששירת איתי, התחיל לדבר איתי, ואז הוא הראה לי שהוא רב, וזה, וזה, ואז זה היה כזה: "כן, גם אני הייתי איתו…." אז זה, וזה, אז זה לא היה...

מיכל: הוא נגע בהרבה תלמידים. [צוחקת]

נדב: זה היה כאילו, זה ה… "מצאתי למי זה שייך", וכולם קמים: "לי זה שייך! לי זה שייך!", זהו, אה, זה רפרנס שאם מישהו מבין אותו, אז כל הכבוד לכם. אה… אז…

מיכל: אז זה היה את הרב.

נדב: אז זה היה את הרב, היום הוא רב. וזהו, וחוץ מזה, זה היו ההתנסויות המשמעותיות. כאילו, הייתה עוד איזה מערכת יחסים… לא היו לי, היו לי הרבה מערכות יחסים קצרות. כאילו, לא היו לי מערכות יחסים ארוכות עד כפיר, זה היה חודשיים, שלושה, כזה, תל אביב.

הדס: חודשיים, שלושה, 18 שנה.

נדב: בדיוק. בדיוק.

הדס: וואו.

נדב: וגם הייתי לא... כאילו, לא הייתי, אה… לא הייתי כל כך טוב בלהיפרד, כאילו, הייתי לא נייס גאי. כאילו, לא בכוונה, אני בן אדם מאוד נחמד, אבל כאילו, בכל מה שקשור ללחתוך וזה, הייתי לא טוב, כאילו, פתאום הפסקתי לענות על ה… עשיתי גוסטינג לפני שזה היה. [כולם צוחקים] אבל כאילו, זה לא היה…

מיכל: אבי הגוסטינג. [צוחקת]

נדב: אבל גם, אני אומר לכם, זה באמת היה מתוך היציאה מהעב"מיות. כאילו, זה היה מתוך כזה, טוב, זה לא, לא יודע. אבל לא היה איזה משהו… נורא משמעותי, כאילו, עד כפיר, חוץ מכפיר.

הדס: דיברנו… באמת הרבה. עלתה פה המילה עב"ם.

נדב: כן…

הדס: בהקשר שלך כילד, ואחר כך התבגרות. אתה רואה את היציאה מהארון ואת החיים כהומו, כיציאה מהעב"מיות לאנושיות? יש קשר?

נדב: אה… אני חושב שגם כפיר, נגיד לי ולכפיר היו כמה שיחות כאלה, גם כפיר היה עב"ם, ואני חושב ששנינו עב"מים, בהרבה דברים אני עב"ם עד היום. [לוקח נשימה עמוקה] אבל ללא שום ספק… ה… זה, זה, המעבר לתל… זה, זה כל מה שקרה בתקופה ההיא… זה… זה המעבר לתל אביב, זה היציאה מהארון, וההתחלה של חיים בזוגיות, ומיניות ש… שלגמרי פתחה אותי ומשנה וכאילו… לגמרי פתחה ושינתה אותי, אבל מקצועית, למשל, עד איזה גיל 30 הייתי עב"ם. כאילו אני בעבודה… העבודה העיתונאית מחייבת איזו עב"מיות, במקום שבו אתה מסקר טרגדיות, מראיין אנשים, חושף בתחקירים דברים מאוד קשים, וזה מחייב איזה ניתוק, שלי הוא היה built in, יש אנשים שמפתחים אותו, ויש אנשים שלא מצליחים להתמודד איתו, ועוזבים את התחום הזה. אבל לי הניתוק הזה היה קיים. אגב, סדקים בו התחילו דווקא כשהבנות נולדו, וקשיים, נגיד, להתמודד עם סיפורים של התעללות בגנים, וכאילו זה ממש נהיה לי מאוד, מאוד, מאוד, מאוד קשה. זה ממש… לא יכולתי לסקר סיפורים כאלה בתוכנית, והפסקנו. כאילו נגיד איזה… אבל אני אומר, אז יש כל מיני לבלים (level-ים) של ניתוק, בחיי. אבל ללא שום ספק כל מה שקשור לזוגיות, מיניות, פתיחות רגשית, אה… יכולת להכיל. אה… שוב, כשזוגיות ומיניות מתחילה ביחד, אז זוגיות זה גם- כאילו, זה משהו שצריך להתמודד איתו, ולכן אני אומר שלא התמודדתי איתו טוב בשנים הראשונות. יש לא מעט אנשים בתל אביב שכועסים, [מיכל צוחקת] לא חושב שאני כזה משמעותי בחיים שלהם, אולי עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, אבל תקופה ארוכה. כאילו, אם היו רואים אותי, נגיד, הם היו ממש כועסים עליי, כי… התנהגתי לא סבבה. אבל גם מתוך...

מיכל: אתה גם בפרצוף שלהם כל ערב, אז זה… [צוחקת]

נדב: אז זהו! [צוחק] אני מקווה שבסוף אה… גם, גם אלי התנהגו… גם אנשים נפרדו ממני ואנשים וזה..

הדס: כן, כן זה ברור.

נדב: אז כאילו, אני אומר, בסוף החיים הם כאלה. כאילו, אני מקווה ש… לא נראה לי שאנשים נוטרים לי טינה עד היום.

הדס: ואם כן, אנחנו מבקשים מהם סליחה, במעמד הזה.

נדב: יפה! ואם את או אתה… "את או אתה". [כולם צוחקים] אם אתה מאזין, אז… אז אני מתנצל.

מיכל: יחסית לקראת סיום, אני רוצה כן לחזור לעניין הזה של טלוויזיה. אז בעצם גדלת על מושאי עיתונות כאלה ואחרים: אביעד קיסוס, גל אוחובסקי. ואז הפכת לאיזשהו מושא בפני עצמך. איך אתה רואה היום, את הייצוג הלהט"בי בטלוויזיה? אה… [נדב חושב בקול]

מיכל: אתה חושב שזה חשוב?

נדב: אני חושב ש…

מיכל: שזה… שזה משפיע על אנשים?

נדב: לא, אז קודם כל אני חושב שזה חשוב זה בוודאות, אה... מאז שאני משפיען באינסטגרם, אז אה.. אני מקבל המון, המון, המון, המון פניות. ולא רק של, או אפילו ממש לא רק של נערים או כזה… גם אנשים מבוגרים, כל מיני גילאים, מתייעצים וכותבים, ו… ואני חושב שזה מאוד משמעותי, אני חושב שזה מאוד משמעותי, בתוכנית כמו שלי, כמו "חי בלילה", שהיא באמת עבודה קצת יותר עיתונאית, ולכן גם ז'אנר קצת אחר מהנחיה או… שוב, הכל חשוב. כאילו, אסי עזר וזה שהוא בטלוויזיה, וזה שאלברט איתו בפרסומות, זה היסטרי. כל אחד עושה דברים אחרים. אבל אני, אני חושב שזה מאוד חשוב, ואני גם יודע שזה מהווה… יש קהל… אמהות מאוד אוהבות אותי. [מיכל והדס צוחקות] שישים פלוס.

הדס: תת-ז'אנר כזה.

נדב: לא, זה הקהל שצופה בתוכנית, ומאוד אוהב… והם, עזרתי להרבה מהם, להתמודד עם יציאה מהארון של הבן שלהם. כאילו, אני… הן כותבות את זה- "הידיעה שיש מישהו כמוך, הידיעה שהוא נשוי, ויש ילדות, והוא, כאילו, חי חיים מספקים, ועשירים ו…" ממש הרבה אמהות זה עוזר להן לדמיין את הילד שלהם יוצא מהבכי של אמא שלי [קול של בכי] "אתה לא… ומה יהיה" לחיים שהם טובים ובריאים. אז, אז, אז, חד משמעית.

מיכל: אני, אגב, בנימה אישית, מה שנקרא. אני… עבדנו ביחד ב"חי בלילה", אני אחרי שהשתחררתי מהצבא.

נדב: רק עכשיו אנחנו חושפים את זה, מיכל!!!

מיכל: כן, וואו.

נדב: איזו בגידה במאזינים.

מיכל: כל מי שלא ידע… אז כן, השתחררתי מהצבא, והייתי תחקירנית, ובעצם, בזמן שעבדתי ב"חי בלילה", יצאתי מהארון. כאילו, לא משנה, זה כבר סיפור לפעם אחרת, על היציאה שלי מהארון, וזה, אבל...

נדב: כן, למרות שאני לא ידעתי את זה. [צוחק]

מיכל: אתה לא ידעת?

נדב: עד שהתקשרת ושאלת אם אני רוצה לבוא לפודקאסט. לא, סתם. [צוחק], לא, אני לא ידעתי את זה. [צוחקים]

מיכל: אני אפילו זוכרת שסיפרתי לך, וזה היה רק אחרי פרידה כי אני הייתי שב…

נדב: ממש בסוף.

מיכל: הייתי שבורה ועצובה וזה, ו… ואני חושבת שעבורי, כאילו, כן, היה הרבה כוח, בזה שעבדתי בתוכנית, שהייתה כל לילה, וכולם הכירו, וכולם ראו את זה, והמגיש היה הומו, מחוץ לארון, שלא מתנצל על זה, וזה לא היה כזה התלחששויות, אולי הוא הומו, אולי זה. וגם לא משנה, היה לנו בכלל מערכת להט"בית, ועבורי, זה היה מאוד מאוד חזק, וגם נתן לי הרבה… כאילו, הייצוג הזה. הרגשתי שאני… איזה כיף להיות חלק מהדבר הזה, כשאני עוברת את התהליך הזה.

נדב: זה מהמם, מהמם לשמוע. מיכל, למה אני צריך לבוא לפודקאסט כדי שתגידי לי את זה?

מיכל: [צוחקת]

נדב: אבל… בזה אני יודע שיש כוח. ואגב, לכן אני גם, אין הפגנה או מחאה, או מצעד, או לא משנה מה, שאני אומר, לא. אני תמיד אומר כן, אני מגיע, כמובן בהתנדבות מלאה ו… כי אני יודע שזה חשוב. כאילו…

מיכל: חשוב לך להיות הקול הזה?

נדב: זה, זה כאילו, לא באופי… זה באמת לא באופי שלי, זה, זה לא, אני לא.

מיכל: איך העב"ם הפך להיות אה…?

נדב: אני לא, זהו וזה העניין, שההבנה היא… שההבנה שהצורך של זה, הוא גדול ממני. וההבנה היא של מה שאני יכול להביא, הוא הרבה יותר ממה שאני חושב ומרגיש. כי ככה, אני לא מרגיש, אני לא מרגיש על עצמי ככה את כל הדברים האלה שאת אומרת, או שכותבים לי וזה, באמת לא. אני לא מרגיש את זה, אבל אני יודע שזה קיים. ולכן, אפילו כשהגעתי למחאה הראשונה באמת, הייתי שם באיזה, כנראה פסיכוסומטית, הייתי שם סמרטוט, כאילו, הרגשתי הכי רע שרגשתי בחיי, על… העליתי דובר, הצגתי אותו, הלכתי להקיא. כאילו, חזרתי, הייתי, כאילו. לא… באמת, ניגבו איתי את הרצפה בסוף הערב שם וכאילו היה… אמרתי אני מסיים את זה, כי אני יודע שזה חשוב. כאילו, אני מבין עד כמה זה, זה מהותי. אז לכן אני, אני שמח גם לשמוע שזה נכון, או לפחות ש…

מיכל: עבורי.

נדב: ש… עבורך. [צוחק] עבורך.

מיכל: [צוחקת] חוויה סובייקטיבית שלי, אבל אני בטוחה שגם בשביל הרבה נוספים. נעבור לשאלה האחרונה שלנו?

הדס: נגיע לשאלת הסיום, שהיא שאלה זהה. אותה אנחנו שואלים את כל המרואיינים. והיא… אם היית יכול לחזור בזמן לילד שהיית בגיל 12, 13, שנוסע באוטובוס לספרייה, מרגיש קצת מנותק, מה היית אומר לו שיבין שיהיה בסדר, שהוא יכול להיות מישהו ושהעתיד בהיר?

נדב: אמיר ממש רוצה אותך, לך על זה בסוף שבוע הזה, יא דביל, לך על זה, הוא בעניין שלך, תעשה את זה. אה… אני, אני ככה… צופי "רופול" יודעים שצריך להגיד ל… אלסקה בת ה-4 מה היא הייתה אומרת לעצמה. בגלל… אין לי את זה. כאילו אני לא יכולתי להגיד לעצמי כלום. בגילאים האלה ש… כאילו יכולתי… לא, לא קשור להומואיות. כאילו יכולתי להגיד לעצמי אתה ממש, ממש, ממש, ממש עשר. כאילו, אל תרגיש לחצים חברתיים, לצאת, ולעשות דברים ולהיות עם אנשים שאתה לא רוצה. כאילו… באמת, יש לך שקט פנימי, שהוא שווה הרבה יותר מאשר הצורך הזה, כאילו לרצות איזו חברה. תדע את זה. כאילו... והייתי חוסך לעצמי מלא, מלא, באמת. אי אפשר להגיד את זה לילד, כי הלחץ של… הרצון לעשות, וההורים שלא מבינים למה הילד שלהם לא רוצה לצאת מהחדר, וזה לא דבר טוב, אבל אולי ממש טוב לו בחדר, והיה לי ממש טוב. אבל אם כי… זה לא קשור להומואיות, וזה מה שהייתי אומר לעצמי. באמת, תעוף על עצמך בשנים האלה. כי אתה, הייתי ילד… אתה מהמם כאילו באמת. זה הדבר שהייתי אומר לעצמי, אבל זה באמת לא קשור להומואיות, אבל זה מה שהייתי אומר.

מיכל: הרבה פעמים באמת גיל התבגרות וכל התהליך של הנטייה המינית הם…

נדב: הם ביחד.

מיכל: כן, הם ביחד אי אפשר להפריד אותם.

נדב: נכון! אגב, אני הכי מקנא, כשאני רואה באינסטגרם, כאילו מישהו בתיכון, או בחטיבת ביניים והוא בזוגיות, או כאילו יוצא עם בן, וזה הכל… אני אומר וואו, כאילו הלוואי מישהו היה יכול להחזיר לי את שנות התיכון האבודות של האהבה שלא הייתה, שהייתי יכול בהם, כאילו לחוות, אפילו שברון לב, לא משנה מה, אבל כאילו, כמו שהחברים שלי היו.

מיכל: כן.

נדב: הלוואי… אבל… הכל בסדר. בסוף אתה יושב על הספה, לא זאת של אמא שלי, וכאילו… באמת, החיים, החיים טפו חמסה, אז כאילו.

מיכל: בסוף הכל טוב.

הדס: בהקשר לזה אני ממש מתחברת כי… היום, עשור אחרי שסיימתי תיכון קצת פחות, איזה עשרים חבר'ה מהשכבה יצאו מהארון, ואז היה אחד מחוץ לארון. אני חושבת- איזה כיף היה יכול להיות אם באמת היינו מחוץ לארון, וזה באמת, כמו שאמרת, שאני, כאילו, אהבת-תיכון, אני לא אדע איך זה להתנשק ליד לוקר, אני לא אדע את זה. כל מיני דברים… להבריז משיעור, כאילו, אהבה של תיכון.

נדב: כן. כן.

הדס: זה משהו שנגזל ממני.

נדב: זה… חד משמעית, אני מסכים. כי… ו… שוב, אנחנו עוד בהפרש של עשור, אז, אז, אז, הלוואי ו… זה יהיה הנורמה. כאילו, באמת ו… שוב, והבנות כאילו, כפיר כל הזמן אומר להן. הן שאלו אותו אם אפשר להתחתן איתו או איתי, כאילו, זה בגיל הזה כבר. זאת אומרת, אם… מישהי תרצי להתחתן איתו- או איתה- או איזה… [מיכל צוחקת] כאילו, איך זה הכל כזה נורא… כזה… בסדר.

מיכל: ממש.

נדב: אז אה…

מיכל: כן, האמת שזה דיון נפרד ומעניין על איך מגדלים ילדים, ילדות.

נדב: זה לפודקאסט שלכם- ערות, הרות!

מיכל והדס: הרות!

נדב: אחרי "יוצאות", יהיה לנו "הרות".

מיכל: מצוין, אנחנו עדיין מחכות לחסות מ"בן גיי".

הדס: כן.

מיכל: אז…

נדב: אה… זה יכול לקרות. [מיכל והדס צוחקת]

מיכל: [צוחקת] אם אתה מכיר מישהו, אז נשמח לקישורים, או לחברת ארונות כלשהי, גם נשמח. [צוחקת]

הדס: פנדור!

מיכל: פנדור, [צוחקת] דלתות פנדור, כן.

נדב: יעזרו לך לצאת מהארון. [הדס צוחקת]

מיכל: לגמרי. נדב, איזה כיף שאירחת אותנו.

נדב: אה, בשמחה. תודה שבאתן למושב, תודה שאכלת מנגו של עומר, למרות שלא נגעת בו.

מיכל: הצלחתי, לא, הצלחתי לנשנש קצת תוך כדי.

נדב: אה הצלחת.

הדס: אני לא הצלחתי, כי אמרתי זה יעשה רעש.

נדב: כי M&M זה תקלה! [צוחק]

מיכל: מנגו זה הרבה יותר סולידי. ושוב, המון המון תודה שככה, נפתחת בפנינו.

נדב: בשמחה.

מיכל: מעריכות את זה, והמון בהצלחה, נמשיך לראות אותך בטלוויזיה.

נדב: תודה לשתיכן.

מיכל: תודה לך.

הדס: ביי ביי.

[סיום מוזיקלי]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


bottom of page