top of page

יוצאות - שורטי

פרק עם אווירה של חו"ל בו ראיינו בשלט רחוק את הזמרת שורטי. מגיל צעיר שורטי ידעה שהיא נמשכת לבנות, אבל מעידה שהיא אף פעם לא הרגישה צורך לצאת מהארון. חזרנו איתה אל הילדות בה נדדה בין ארה"ב וישראל, אל התגובה הקשה של אמא שלה ואל הייצוג ההלהט"בי הראשון בו נתקלה - הסרט "ג'יה" עם אנג'לינה ג'ולי. דיברנו על החלק של הלהט"ביות ביצירה המוזיקלית שלה, וקינחנו במסר לנוער הגאה - אתם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד!


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/07/2023.

[מוזיקת רקע]

קריינית: יוצאות עם מיכל פורת והדס לבב.

מיכל: היי הדס מה קורה?

הדס: היי מיכל מה שלומך?

מיכל: אני ממש בטוב, מתרגשת מהראיון שיש לנו כאן היום. הוא ללא ספק אחד מהמיוחדים שיצא לנו לעשות.

הדס: אנחנו בעצם, בגלל שאתן לא יכולות לראות, אנחנו עושות ראיון בשלט רחוק עם ניו יורק הרחוקה. ראיון שהוא תוצאה של הטכנולוגיה המתקדמת וכיאה ללסביות, שאנחנו אוהבות להיות במערכת יחסים בשלט רחוק, אז גם הראיון הזה הוא בשלט רחוק.

מיכל: נקווה שהפעם זה יצליח.

הדס: זה, קשרים בשלט רחוק תמיד מצליחים ואני ממליצה לכל מי שחושבת על זה לבחור בזה.

הילה: [צוחקת]

הדס: לא נסתיר מכם יותר את הזהות של המרואיינת שלנו. אנחנו פה עם שורטי, עם הילה. היא זמרת, שחקנית, מנחת טלוויזיה.

הילה: [צוחקת] היי שלום בנות אהובות ויפות ויקרות שלי.

מיכל: שלום.

הדס: איך בניו יורק?

הילה: אז אני אגיד שבניו יורק מדהים, אני אגיד שבניו יורק מדהים. כיף מרגיש בבית ואני מאוד מאוד נהנית פה, הנפש נקייה וזה חשוב. אז כיף, כיף מאוד.

מיכל: מהמם, איזה כיף. טוב, אנחנו אולי ניגע אחרי זה, בהמשך בשאלה של מה את עושה עכשיו בניו יורק, אבל הרשי לנו ככה להחזיר אותך כמה שנים טובות אחורה. אנחנו תמיד אוהבות להתחיל בילדות.

הילה: [צוחקת]

מיכל: כמו בכל סשן פסיכולוגי שמכבד את עצמו. אז ספרי לנו קצת איזו ילדה היית ובאיזה בית גדלת?

הילה: איזה ילדה הייתי? הייתי… אני חושבת שהייתי ילדה בדיוק כמו שנשארתי כבן אדם בוגר. הייתי מאוד מאוד מרדנית, היה לי פה גדול, הוא קטן עם הזמן, תודה לאל, אבל היה לי פה גדול. אמרתי תמיד את דעתי. הייתי מאוד מאוד מרדנית. לא כל כך היה אכפת לי מה חשבו עליי, או זה כמובן גם נגע ביציאה בארון שלי שפשוט לא היה אכפת לי. הייתי… עשיתי מה שרציתי. לא הייתי התלמידה הטובה ביותר, כי פשוט לא הלכתי כמעט לבית ספר. אמא שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי, מאוד התעייפה ממני בגיל צעיר, אני עשיתי לה באמת את המוות, אני לא מאחלת לעצמי, כשתהיה ילדה שהיא תהיה מרדנית כמוני. אבל דבר אחד, המורים מאוד מאוד אהבו אותי. כשהגעתי לבית ספר ולא זרקתי כיסאות בבית ספר, הם מאוד אהבו אותי. אבל אהה... הייתי, הייתי, בוא נגיד שהם יזכירו אותי. גם אם לא הפכתי… גם אם לא הייתי הופכת להיות מוכרת ומפורסמת, הם היו זוכרים אותי שהייתי בבית ספר הזה. אז כן, זה בהחלט היה...

הדס: איפה גדלת?

הילה: אני גדלתי בבת ים, אבל גדלתי בעיקר גם בארצות הברית. בגיל… נולדתי בבת ים, בגיל שבע עברנו, שבע, שמונה עברנו לארצות הברית. אבא שלי היה קבלן, אז עברנו לשם. אחי ואחותי נשארו פה, אחי ואחותי פה בארצות הברית עד היום, ההורים שלי בארץ. וכל החיים כזה חזרתי ובאתי וחזרתי ובאתי, וגם בילדות תמיד המורים היו, והחברים שלי היו צוחקים עליי שאני… לדברים… [מתבלבלת] כאילו, הייתי נודדת בין ארצות הברית ובין ישראל וזה היה לי מאוד, בוא נגיד שתרם לי זה לא, כי זה הפך אותי עוד יותר אפילו סוערת ומבולבלת. אבל זה בהחלט תרם לי ליצירה ול… לילד הרע שהפכתי להיות. כי באמת פשוט לא היה, לא יודעת אם אפשר להגיד לא שמתי זין, אבל אני אגיד לא שמתי זין, על… על שום דבר שקורה בעצם. למדתי פה, למדתי שם, עשיתי, חזרתי לארה"ב, באתי. אז הייתי כזאת הנודדת של ה… של הבית ספר, של התיכון ושל היסודי. [צוחקת]

מיכל: לא עשית חיים קלים למורים.

הילה: [צוחקת] לא.

מיכל: את זוכרת את חוויות שלך בבית ספר? מתי את יצרת חברויות שהיה משהו שהרגשת שהוא טיפה מעבר לרק חברות?

הילה: כשאני הבנתי על עצמי, אני הבנתי על עצמי בגיל מאוד מאוד צעיר, אני… וברגע שהבנתי על עצמי, גם סיפרתי ושיתפתי ישר את אמא שלי ואחותי, ששתיהן החברות הכי טובות שלי. וזה היה בגיל 15 וחצי או 16, שבאמת באתי וסיפרתי וידעתי מראש, ידעתי מי אני. כל חיי ידעתי מי אני. כן היו לי את הרגעים שעדיין ניסיתי בתור ילדה צעירה, ניסיתי עוד. כן היה לי חבר טוב בשם אבירם, שניסינו כזה להיות ביחד, אבל זה אהבה צעירה שלא באמת משהו היה בה, לא מיני ולא משהו רגשי. בארץ לא, הפעם הראשונה שבאמת הבנתי שאולי יש לי משהו כזה רגשי לזה, זה היה בכלל בארצות הברית, כשלמדתי פה בתיכון. כי למדתי שם שנתיים ולמדתי פה, ואז באמת הבנתי, הכרתי איזה ילדה והבנתי שיש שם איזשהו משהו שהוא יותר. אבל ידעתי על עצמי בגיל מאוד מאוד צעיר. אני גם, תמיד… שאלו אותי גם כשהתפרסמתי ובאמת עשיתי את זה בכל… בכל הרע… אני לא פתחתי את הדלת, אני שברתי את הדלת. שאלו אותי איך, כאילו איך יצאת מהארון בפני אנשים או בפני הזה. אני לא יצאתי מהארון אף פעם. אני לא באתי ואני אמרתי אני לסבית או אני ככה. אני פשוט עשיתי את מה שאני רוצה. אני פשוט עשיתי וזה היה מאוד ברור מבלי להגיד, כי לא הרגשתי שאני צריכה לספר משהו למישהו. זה מי שאני, יש לכם את האופציה או את הבחירה, לקבל אותי כמו שאני, או שלא. הבחירה היא שלכם, אבל זאת אני. אני מרגישה עד היום, שכשאתה בא ואתה מצהיר על עצמך משהו, אתה באופן אוטומטי מתנצל. אני לסבית, אז כאילו אני אומרת, אני ל… [מתבלבלת] כאילו אני, אני אף פעם לא הרגשתי את הצורך לעשות את זה, כי אף פעם לא התנצלתי על שום דבר. אני לא… כמו שאמרתי, אני לא באתי ופתחתי איזושהי דלת, אני שברתי את הדלת של הארון. גם בחיים האישיים שלי וגם ובטח ובטח בקריירה שלי. וזה היה הכוח שלי, בגלל זה אנשים אף פעם לא… לא נתנו לי את … לא נתתי לאנשים את האופציה להגיד אוי, אבל היא לסבית, אנחנו לא… זה לא היה אופציה. כי אני מראש אמרתי, לא, אני שמה זין על מה שאתם חושבים. וזה גם היה ככה בתיכון.

מיכל: זה מאוד מעניין, כי, קודם כל, טוב, זה לא מפתיע אותי, ש… שהדמות שלך היום והדמות שלך במהלך השנים גם הייתה ככה פעם, וכאילו, כמו שאת מתארת, את החווית יציאה שלך מהארון, זה מאוד שורטי. כאילו,

הילה: נכון.

מיכל: זה מגניב ממש לשמוע את זה.

הילה: תודה.

מיכל: אבל בכל זאת, ובגלל שאנחנו פודקאסט של יציאה מהארון, ואת אומרת גם את המילה ארון, היה איזשהו ארון בסופו של דבר. גם אם היציאה היא לא הייתה יציאה גרנדיוזית, הארון היה שם איפשהו. ומעניין אותי איך הוא נראה בכל זאת, כאילו, ברגעים הראשונים, בהבנה הראשונית.

הילה: הוא נראה כמו מישהי שפשוט ידעה, תשמעי, ארון בטוח היה. אבל, שוב, מבחינתי כשאת אומרת את המילה ארון, זה אומר שמשהו מסתתר מאחורי הארון. כשיש לי פה ארון, יש לי שם בגדים מאחורי הארון. אני מעולם לא הסתתרתי מאחורי הארון. אני, כשאני… בואי אני אספר סיפור שהיום אני מסתכלת עליו בדיעבד, כמו מעשה מפגר, אבל אז אני הרגשתי ככה ב… ככה אני הרגשתי, וזה מה שהיה… זה מה שרציתי לעשות. כשהייתי בת 16 או 15, אה... כשכבר הבנתי שאני לסבית, דוד שלי, אחד מהדודים שלי נפטרו, והלכתי להלוויה. רציתי שכולם ידעו [מחיאת כף] שאני אוהבת בנות. אז הלכתי להלוויה עם צמיד של הקהילה. אז, היום זה לא דברים כל כך שאני עושה, אני פחות מתחברת לצמידים ולדגלים ולדברים האלו, אבל… אבל פשוט הלכתי עם זה כי רציתי שכולם ידעו שאני אוהבת בנות, אני אחרת, אני מגניבה. עכשיו…

הדס: בהלוויה? [מיכל מהמהמת בחיוך]

הילה: כן, בהלוויה. בהלוויה או באזכרה, או ב… עכשיו, זה רק להסביר לכם עד כמה מרדנית הייתי, בהלוויה או באזכרה. אמא שלי תמיד הייתה גאה בי, אז לא היה, כמובן שעברנו שנים קשות, אנחנו בטח נדבר על זה, אבל לא, אבל היא… זה כן היא עיקמה את הפרצוף, אבל… אבל היא הבינה שזאת אני. אז… אז גם אז זה היה, ואני מדברת איתכם על לפני, אני בת 40 היום, חגגתי לפני כמה ימים גיל 40, אני מדברת איתכם על זה לפני 20 ו..

הדס: מזל טוב.

הילה: תודה! זה לפני 25 שנה, זה לא היום, זה לא אותה ק… זו לא הקהילה של היום, זה לפני 25 שנה של להיות לסבית, לא היה מה שלהיות היום. אני פתחתי את הדלתות האלו לכולם כשזה עוד לא היה מגניב וכיפי כמו היום. ופשוט לא היה אכפת לי, אז כשאת שואלת מה… כשאתן שואלות, היציאה מהארון שלי, ככה היא נראתה. אני לא יצאתי משום ארון, כי לא הרגשתי שיש לי ארון לצאת ממנו. אני פשוט אמרתי, זאת אני. אני אוהבת בנות, ואתם תראו את זה, ואתם תקבלו את זה ואני אשים לכם את זה בפרצוף. אם אתם תרצו לקבל או לא תרצו לקבל, זה שלכם. אבל אני אשים לכם את זה בפנים וככה זה היה גם לאורך כל הקריירה שלי כשהתחלתי לעשות מוזיקה. זה מה שאמרתי, אני אשים לכם את זה בפרצוף, אני לא אתחבא מאחורי נחמדות. זהו. אתם תקבלו את זה בפנים בדרך… בדרך שאני רוצה להעביר לכם את זה.

מיכל: את מאוד היית בטוחה והסיפור היה לך מאוד ברור בראש והמסר היה לך מאוד ברור בראש, אבל איך הסביבה הגיבה ל-boldness הזה?

הילה: אני חושבת אמ… שכל פעם שאתה מראה חוזק לסביבה או כלפי סביבה או כלפי בן אדם, הם באופן אוטומטי יודעים ש… נעשה את זה quote unquote, מרכאות, הם לא יכולים להתעסק איתך, הם לא יכולים לשבור אותך. כשאתה מראה חוזק, [שיעול] אז קשה להם, קשה… הרי מתי אנשים אוהבים גם כל החרם וכל הדברים האלו שאנחנו… אנשים מרגישים חוזק כלפי אנשים שהם חלשים. אה... כלפי אנשים שאני לא אגיד אפילו מראים חולשה, אלא חלשים, שהם מרגישים שהם חלשים יותר מהם וזה דבר נורא. כשאתה עושה שרירים על בן אדם או על ילד או על בן אדם שהוא חלש יותר ממך, אין דבר נוראי יותר מזה. ואני מראש פשוט לא הרשיתי שאף אחד יחשוב שאני חלשה, או שאף אחד יחשוב… אני פשוט באמת באמת באמת ולא כתדמית, לא היה אכפת לי. אני ידעתי שעלולות לבוא השלכות עם זה, והגיעו השלכות עם זה, גם מבחינה של הקריירה שלי. אבל אני העדפתי כל החיים שלי, בוא נגיד להיות אמיתית או למות, כאילו? זה באמת מה שאני העדפתי, אני העדפתי להיות אמיתית עד הסוף גם אם זה יפגע בי. לא כולם קיבלו את זה טוב. בטח שוב, בטח לא ב… באז של לפני 25 שנה. אבל אני לא הכרתי משהו אחר, אני לא הכרתי דרך אחרת להציג את עצמי. אני… זאת אני.

הדס: את מספרת על תגובות גם פחות טובות שהיו. ומעניין אותי לדעת איך היו התגובות בסביבה הקרובה. את מספרת שאמא שלך תמיד הייתה גאה בך. והאם גם ברגע שסיפרת לה, מעניין אותי איך זה היה.

הילה: אני ואמא שלי עברנו, אמא שלי כמובן תמיד הייתה גאה בי והכל, אבל אני ואמא שלי עברנו בוא נגיד שלוש שנים לא קלות עם הנושא הזה. אנחנו, היה לה קשה לקבל את זה. היא קיבלה אותי ואהבה אותי בכל מצב, ועד היום זה המצב. אבל היו לנו שנים לא… לא קלות, לא קלות בכלל, כי אז…אז היה את, גם את המקום של מה יחשבו. אמא שלי, היה לה את המקום של קודם כל מה הסביבה תחשוב עליי. כי שוב, אנחנו מדברות, וזה משהו שחשוב להדגיש, לפני 25 שנה.

הדס: וואו.

הילה: זה לא אתמול, זה לא היום, וזה גם לא לפני חמש שנים, 25 שנה כשלא היה… קודם כל אף אמן אישה שיצאה מהארון, ובצורה כל כך בוטה. וזה לא היה משהו שהוא, שהוא שומעים אותו הרבה. אז חשוב להדגיש כל הזמן את ה-25 שנה האלו. אז היא לא קיבלה את זה טוב. אחד, היא פחדה מה יחשבו בחוץ. כי מישהי שהבת שלה לסבית, אז, זה לא משהו ששומעים. ושנית, היא… היא פחדה עליי. איך תמיד אז היה את הנושא הזה של, עם מי אני אסיים את חיי? היא לסבית, עם מי היא תהיה? אז זה באמת שתי מובנים, שתי אופקים של… היה לה את הפחד של מה הסביבה תחשוב, ומצד שני היא לא רוצה, היא… היא דאגה לי, איך אני, אני הלסבית, אוי הלסבית, אז זה, כאילו זה פעם זה היה מילה, זה היה אישיו. זה היה כאילו מילה רצינית. לסבית, או הומו. אפילו לסבית יותר מהומו, ההומואים….

מיכל: מי היה ההומואים שהכירה נגיד, נגיד שהסתכלה ואמרה, אוי, אני לא רוצה שהיא תהיה כמוהם, היו כאלה?

הילה: לא היו! לא היו! לא היה! בואי נגיד, עברי לידר ואני התח… בואי נגיד, יצאנו, והתחלנו, עברי קצת לפניי, אבל התחלנו להתפרסם, בכמעט, הוא קצת לפניי, אבל זה מי שהיה. לא היה אסי עזר חתיך, והזה שתפס את הטלוויזיה, והראל סקעת, ורן דנקר, ו… ו… לא היה את כל זה. זה לא מי שהיה, בואי נגיד, הלס… אני הראשונה שבאמת באתי, שאני לא רוצה להחמיא לעצמי, אבל כשנראית כמו שאני נראית, ועם פה כמו שלי, ובאה לעשות בלאגן. אני הראשונה. הייתה קורין אלאל, שזה רחוק מה… בכלל, זה לא היה אף אחד. ועברי לידר, אז בואי נגיד גם את עברי היא הכירה, אבל זה לא היה… זה לא הימים של היום של להיות הומו ולסבית, זה מגניב.

הדס: יש הבדל מאוד גדול בין להיות הומו, להיות לסבית. בסוף כאילו, איכשהו, אצל לסביות זה יכול להיות קצת יותר טריקי.

הילה: נכון, בטח. היום זה כבר מתחיל, מתחיל להיות מאוזן יותר. אבל פעם, בואי נגיד, גם מסיבות, לא היו מסיבות של הומואים ולסביות ביחד, זה לא היה, זה לא היה. הם אפילו היו נגד. הייתה הפרדה מוחלטת בתוך הקהילה הזאת, נשמע כאילו עכשיו אני איזו הדודה המבוגרת, אבל אני עדיין בועטת יותר מכולם, אז אני מרשה לעצמי להגיד את זה. אבל זה לא היה. היית רוצה לצאת נגיד למסיבה בתל אביב, היה לך מסיבות של הומואים, והיו… וכמעט ולא מסיבות של לסביות, זה כבר התחיל בשלב יותר מאוחר, כשאני הייתי בת 20, קארפה דיאם, וכאלו דברים. אבל תמיד זה היה בימים. היה לך את היום של הלסביות, ו… וכאילו זה לא היה את ההפרדה הזאת, הקהילה לא הייתה מקבלת, ופתוחה וצבעונית כמו שהיום, זה בטוח.

הדס: אנחנו דיברנו על איזה ייצוגים אולי היו לאמא שלך לראות. אבל כשאת, כמה שנים לפני כן, כשאת עדיין מגלה דברים על עצמך, היו ייצוגים לך? את הסתכלת על זמרים, על מפורסמים, היה לך מישהו או מישהי לראות שחיים חיים כאלה?

הילה: לא, לא. לא היה, לא היה, ממש לא! אפילו לא אחת.

מיכל: אז מאיפה…

הילה: אני אגיד לך את זה חד משמעית, אפילו לא אחת.

הדס: מאיפה הייתה לך איזה השראה או מודל או מישהי להסתכל עליה ולהגיד אני רוצה לחיות ככה?

הילה: קודם כל, לא הייתה לי את ההשראה הזאת. אני לא הסתכלתי על אף אחד ואמרתי אני רוצה לחיות ככה, אני חייתי כמו שאני. אני יכולה להגיד כשהייתי בת 15 וחצי, גרתי פה גרתי בארצות הברית וראיתי את הסרט "ג'יה". וראיתי את הסרט "ג'יה" עם אנג'לינה ג'ולי ו… וזה פעם ראשונה שראיתי אישה מנשקת אישה. הייתי בת 15 וחצי. [חושבת] באתי לפה אחרי שכבר הייתי בארץ וסיפרתי לאימא שלי, אבל אני לא באמת עוד הבנתי. ואז גרתי פה בארצות הברית, גרתי אצל אחותי, ראיתי את הסרט "ג'יה" בטלוויזיה, ראיתי את אנג'לינה ג'ולי מנשקת שם בחורה. באותו רגע הבנתי שאני לסבית, חד משמעית. באותו יום הלכתי לחדר של אחותי ובעלה, הערתי אותה משינה ואמרתי לה אני לסבית, אני מבינה את זה עכשיו. אני לא ידעתי לשים שם לדבר הזה כי ידעתי, אולי אני נמשכת לבנות, המילה לסבית זאת לא מילה שהיית, שהיית שומעת בכלל בלקסיקון אז. אה… אבל… ופשוט הלכתי והערתי אותה ואמרתי לה אני אוהבת בנות, אני מבינה את זה עכשיו, ראיתי את אנג'לינה ג'ולי, את ג'יה, היא התנשקה עם בחורה בסרט, זה מה שאני מרגישה, אני מרגישה ככה. וזה היה, זה מה ש… מצחיק להגיד, סרט פתח לי את העיניים, אבל בתור ילדה שזה כל מה שאתה מכיר, ואתה לא רואה את זה כמו היום, אתה לא רואה את זה ברחוב, אתה לא… זה לא היום שכל בחורה הולכת גם עם בנות, תודה לאל, גם תודו לי.

מיכל: [צוחקת]

הילה: אני העברתי לפחות אלפים מהם לצד השני, אתן יכולות להודות לי על זה, אבל זה לא היה כמו היום. אז… אז זה הייתה הדוגמה שלי להבין שאולי אני באמת אוהבת בנות, כי ראיתי אותה מנשקת בת ואמרתי, היי, גם אני רוצה. זה מה שאני מרגישה. זה הייתה הדוגמה שלי, לא הייתה לי דוגמה אחרת.

הדס: אה… ואת, בתחילת השיחה שלנו, את סיפרת שגם כשהתחלת ליצור, את ישר הבאת את האמת שלך ואת לא הסתתרת ולא הסתרת את מי שאת מהרגע הראשון. ומעניין אותי, מה, מה הייתה התגובה בקהל הישראלי,

הילה: נכון.

הדס: כי זה באמת היה משהו שהוא חריג בנוף.

הילה: אה… התגובות, כמו כל הקריירה שלי, היו מאוד מחולקות. אה… היה לאנשים, מצד אחד, הנוער שפניתי אליו, אני לא אגיד נוער, אני אגיד נעורים יותר. הנוער המרדן של הגילאי 15, 16 עד 24, 25, בגילאים שלי, מאוד… אני הייתי, הפכתי להיות איזושהי נושאת דגל עבורם ועבור הקהילה, לא רק בעניין המיני, אלא בכלל בתור מישהי שבאה להגיד, לבעוט בכל הדלתות. אז במובן הזה, קיבלתי קהל מאוד נאמן, שתודה לאל, ואין הרבה אמנים שיכולים להגיד את זה, שהולך איתי עד היום. עובדה, 20 שנה אחרי הסינגל הראשון שלי, אני יושבת פה מולכם. אז... אה... ואני מעריכה את זה מאוד, תודה לכן. אז באמת זכיתי בקהל מאוד מאוד מאוד נאמן, שהרגיש שאני הקול שלו לדברים שהוא לא יכל להגיד. אז זה מהצד הראשון. מהצד השני, היו ההורים של… של אותם בני נוער, שלא אהבו שאני הדוגמה שלהם. שאני המרדנית, המופרעת, הבעייתית, שנותנת את הדוגמה להורים שלהם, שלילדים שלהם, שמדברת איתם על יציאה מהארון, ומדברת איתם על להיות מי שאתה, ושמה זין על הכל. והיו… היו הרבה הופעות שלי שהיו אמ… עשו, שההורים עשו חרם ולא רצו להגיע, ולא היו מוכנים שאופיע בבתי ספר של הילדים שלהם. אז זה היה מאוד מאוד מחולק. כשאני עשיתי את הסינגל הראשון שלי, את "לאלף את הסוררת", והצגתי בקליפ אותי במכונית, מתנשקת עם שלוש בחורות, זה משהו שלא היה. וזה עשה המון המון המון רעש, וזה פגע בי גם, זה גם קצת פגע בי, אבל לא הייתי משנה שום דבר.

מיכל: טוב, אני חייבת להגיד שגם את הביטלס רצו, החרימו לפני שהם רצו להגיע לארץ.

הילה: [צוחקת] נכון.

הדס: אז את במועדון טוב.

הילה: תודה, תודה, איזה השוואה, תודה [צוחקת].

מיכל: [צוחקת] וכן… בכיף, בשמחה ואהבה. מדברת על הקהל שלך, ואני הייתי ככה, בוא נגיד, ילדה, נערה, כשאת באמת היית בתחילת הקריירה שלך. אז… אז אני זוכרת את שורטי, כמו שאת מתארת גם את עצמך כילדה, כילדה הרעה של המוזיקה וראפרית, ובאה ועושה היפ הופים הכי גדולים. וזה גם, את יודעת, כאילו, אני לא באה להתחנף, אבל כזה זה הסיבה שהזמנו אותך, כי עבורנו זה איזושהי סגירת מעגל. ואותי מעניין, ככה בדלתות מסתובבות.

הילה: תודה רבה, קודם כל.

הדס: אם את חושבת ששורטי הייתה יכולה להצליח, או, מה זה להצליח? איך האומנות שלה הייתה נראית אם הייתה סטרייטית? האם את חושבת שהמיניות שלך השפיעה על האומנות שלך?

הילה: ברור, בטח. האומנות, אז זה לא היה בכלל, לא היה קו הפרדה בין זה לזה. כשאני התחלתי לכתוב, ואני כותבת את כל המוזיקה שלי, ואת כל הטקסטים שלי, זה דברים שאני כותבת, אז לא יכלתי שלא לגעת בנושאים האלו. אני נגעתי בכל הנושאים. אם תשמעו את האלבום הראשון שלי, האלבום הראשון שלי נוגע גם במיניות, בשבירת דלתות, בשבירת מוסכמות, נוגע בפוליטיקה מאוד אחרת, נוגע בנושאים חברתיים מאוד קשים שכתבתי עליהם, והמיניות היא כמובן חלק מזה. השירים הכי יפים שלי, שאני, או… כאילו עד היום הם ילדיי, מה שנקרא, הם על… הם על הנושאים של מיניות וגם "לאלף את הסוררת", שהוא לאו דווקא על נושא של מיניות, אתה שומע את זה בתוך הטקסט. אתה… זה חלק ממי שאני. אז גם אם זה, זה כל, זה סביב זה, זה שם. אז אני לא, אז קודם כל אם הייתי סטרייטית, אני לא בטוחה שבכלל הייתי אמן, כי אני הגעתי לתוך האמנות ולתוך היצירה, מתוך זה שהיה לי מה להגיד, ומתוך זה שרציתי להגיד את האמת שלי, ולהוציא אותה החוצה, וזה חלק מהאמת שלי. אז אני לא יודעת איפה הייתי, או מה הייתי עושה אם הייתי סטרייטית. אבל אין שום סיכוי שהייתי רוצה להיות סטרייטית, למרות שניסיתי, זה פחות עבד לי, אבל זה חלק ממי שאני, וחלק מהאמנות שלי. אני לא מכירה משהו אחר.

הדס: אני חושבת שיש משהו משותף עם הרבה, לא יודעת, נערים להט"בים, שמתמודדים עם הסוד הזה, שהם פונים לאמנות, כדי לבטא את מה שהם מרגישים. מה שהם לא יכולים להגיד בעצם בקול, הם מבטאים בכתיבה, במוזיקה, בריקוד, זאת הדרך שלהם לפרוק.

הילה: נכון.

הדס: ורגע לפני סיום, אני ארצה לשאול אותך את השאלה שאנחנו שואלות ככה, את כל המרואיינים שלנו. ויהיה מאוד מעניין לקבל את התשובה שלך, כי היציאה שלך מארון לא דומה לשום יציאה ששמענו עליה לפני כן. והשאלה היא, אם היית יכולה לחזור, למי שהיית בגיל 13-14, כשאת לא יודעת לתת שם למה שאת מרגישה, שאת חושבת את המחשבות האלה, אבל אין לך על מי להסתכל, ושתהיה הדוגמה שלך. מה היית אומרת לעצמך של הגיל הזה, כדי לתת לה תחושה שיהיה בסדר, ושהיא תמצא את הדרך שלה?

הילה: אממ… אני אענה על השאלה שלך, ותוך כדי זה אני גם אענה לאותם נערים ונערות, שבאמת, כמו שאת שואלת, אין להם באמת תמיד את המפלט הזה. מה אני הייתי אומרת להם, וזה באמת משהו שאני התמקדתי בו כל החיים שלי, זה באמת להגיד לאותם בני נוער, וזה משהו שאמרתי לעצמי: אתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד. אתה… אני אומרת את זה, אם את שואלת אותי מה הייתי אומרת לעצמי, אז הייתי אומרת לעצמי את אותו דבר שאמרתי אז, שעזר לי להתמודד עם מי שאני הייתי אז, ועם מי שאני היום. וזה מה שאני אומרת לבני נוער, ובני נוער תמיד היוו חלק מהקריירה שלי, ותמיד דיברתי אליהם בסופו של דבר. תראו, הדבר הכי קל, זה באמת להסתכל לצד, ולחשוב מה אנשים יחשבו עליך. זה… אני לא אגיד קל, אבל זה חלק מה… אנחנו בני אדם, אנחנו חושבים מה יחשבו עלינו, זה נכון. בסופו של יום זה החיים שלנו. כל עוד אתה לא פוגע באף אחד, כל עוד אתה גם לא פוגע בעצמך, שזה גם חשוב. אני פגעתי בעצמי הרבה פעמים לאורך החיים שלי. כל עוד אתה לא פוגע בעצמך, ואתה לא פוגע באף בן אדם אחר, יש לך את הזכות לחיות את החיים שלך, כמו שאתה רואה לנכון. וזה דברים שאני עונה גם לאנשים שכותבים לי הודעות, על הנושא הזה עד היום. אי אפשר להעביר את החיים שלנו בפחד. אתה חייב להעביר את החיים שלך כמו שאתה רואה לנכון, אחרת אתה לעולם לא תהיה מאושר. ואנחנו פה לזמן מאוד קצר, זה נראה הרבה, אבל אנחנו פה… אני לפני יומיים הייתי בת 20, אני בת 40 היום. אז אנחנו פה לזמן מאוד מאוד קצר. אנחנו צריכים להיות חזקים, ולקום. וגם אם אין לאותו בני נוער, אין להם היום את ההשראה, אולי הם לא מוצאים, אולי זה… אם הם ירימו את הראש גבוה גבוה גבוה, אף אחד לא יוכל להתעסק איתם, ואף אחד לא יוכל להוריד אותם. האנשים חלשים תוקפים אנשים. הבריונות היא בעצם בן אדם שהוא מרגיש חזק, אבל הוא חלש, הוא קטן. ואם יש מולו בן אדם חזק, הוא לא יצליח להוריד אותו. אז ככל שאנחנו נרים את הראש גבוה, ונגיד: זה מי שאנחנו, זה מי שאני, אני לא אכפת לי מה אתה תגיד, אתה לא תצליח לשבור אותי, לא משנה מה אתה תעשה. אז הבן אדם השני באופן אוטומטי, מי שירצה להוריד אותו, יוריד את הראש וילך. כי זה מה שאנשים חלשים עושים. אז פשוט להיות מי שאתה, גם שזה קשה, וזה לא תמיד קל. ולא לתת לאף אחד להוריד אותך, תחיה את החיים שלך כמו שאתה רואה לנכון. וזאת הדרך לנצח בעיניי. אולי… אולי לא, אני מבינה, לפעמים אנשים רוצים אישור מבחוץ, וזה בסדר, זה טבעי. אבל בסופו של יום, כשאתה הולך לישון במיטה, ואתה שם את הראש על הכרית, אתה הבן אדם היחיד שצריך, שאתה צריך את האישור ממנו. זהו! ועל זה פשוט צריך לעבוד. וברגע שאותו בני נוער, אותו נוער שהוא מתקשה עם עצמו, יגיע למקום הזה שהוא ירגיש טוב עם עצמו, רק אז הוא יוכל לנצח את העולם. וזה ככה לגבי הכל. [הדס מהמהמת בחיוך] אז זה המסר שלי החוצה. גם אליי וגם החוצה.

הדס: מהמם.

מיכל: מדהים. תחשבי שאולי יש הורים שאז אמרו לילדים שלהם, לא ללכת להופעות שלך, והם שומעים אותך מדברת ככה, מבחינתם זה סגירת מעגל גם כן.

הילה: כן. זה, זה… ההורים אף פעם לא עניינו אותי. לא עניינו אותי, אני אפילו נהניתי מזה. אמרתי איזה כיף לי, אם אני מגיעה למקום, אני כל כך מצליחה, כשההורים עושים עליי חרם, אני נהניתי מזה. הבני נוער תמיד היו האישיו שלי לדבר אליהם, כי אני דיברתי אליהם מתוכי. אני דיברתי לעצמי קודם. הם פשוט היו האוזן שתפסה, תפסה אותי.

וזה תודה, אני מעריכה כל אחד ואחד שהולכים אותי עד היום, ואת אלו שמגלים אותי היום, ויש המון המון המון כאלו, כי עוד מעט גם יש מוזיקה חדשה,

הדס: וואו.

הילה: אז אני מאוד מאוד שמחה על זה. אבל אני תמיד דיברתי אליהם. כן, העיר הזאת נותנת המון השראה. אני תמיד דיברתי אליהם. אז ההורים אף פעם לא עניינו אותי. אז אם הם שומעים אותי עכשיו, שילכו קצת אחורה למוזיקה הראשונית שלי, וישמעו את הדברים, וזה מה שאני מרגישה ואומרת עד היום. שימו זין על הכל ועל כולם.תלכו עם ראש למעלה, ורק שאתם תראו לעולם, אני באמת לא אכפת לי מה אתם חושבים עליי, אז לאף אחד לא יהיה מה להגיד.

[מוזיקה חלשה ברקע]

מיכל: מדהים, אני חושבת שזה מסר מהמם, וכיף, כיף לשמוע שאת אומרת משהו כזה, אני בטוחה שזה יכול לעזור להרבה בני ובנות נוער. אני רוצה להגיד לך המון המון תודה שורטי.

הילה: תודה רבה לכם. היה לי כיף.

מיכל: כיף נורא לארח אותך, כיף לדבר איתך. נאחל לך המון המון בהצלחה,

הילה: תודה רבה לכן.

מיכל: ותהני בניו יורק גם בשבילנו.

הדס: תהני! [מחייכת].

הילה: יאללה, יאללה, פעם הבאה אנחנו נעשה את הראיון הזה פה.

הדס: אמן!

מיכל: יאללה, אני אזכור שהבטחת.

הילה: תודה רבה בנות היה לי כיף.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comments


bottom of page