top of page

יוצאות: פרק הפתיחה עם הדס ומיכל

נפגשנו כדי לדבר על מי אנחנו, איפה גדלנו, מה קורה כשפותחים טינדר בנהריה, למה אנחנו בכלל עושות את הפודקאסט הזה ומה המשאלה הקטנה שלנו לגביו.



 

פרק הפתיחה עם הדס ומיכל

מיכל: היי הדס, מה קורה?

הדס: היי מיכל, מה שלומך?

מיכל: אני סבבה, קצת מתרגשת אני חייבת להגיד. פרק ראשון של הפודקאסט שלנו "יוצאות",

הדס: נכון.

מיכל: שזה הזמן להבהיר שאנחנו לא יוצאות.

הדס: אנחנו לא יוצאות, מיכל נשואה, אני רווקה.

מיכל: כן חשוב להזכיר, אנחנו גם נזכיר את זה בהמשך של הפודקאסט.

הדס: כל פרק תהיה הבהרה שאני עדיין רווקה.

מיכל: בהתחלה ובסוף.

הדס: עד שזה ישתנה.

מיכל: נכון.

הדס: בעזרתכן המאזינות.

מיכל: בדיוק. אז אני אשמח שכאילו אולי נדבר קצת על למה אנחנו פה ולמה אנחנו עושות את הדבר הזה. זה קצת מתחיל אולי מהחוויה האישית שלנו, נכון?

הדס: נכון. בעצם אנחנו עושות פודקאסט על יציאה מהארון. שזה משהו שכל להט"ב חווה, חווה או יחווה ויחד עם זאת, זה שונה לגמרי גם בין אדם לאדם וגם אותו אדם והיציאות השונות שלו מהארון.

מיכל: לגמרי. כאילו וגם חשוב להגיד אולי בהקשר הזה שאפילו חלקים שונים בארץ, נכון? יכולים לזמן יציאה מהארון שהיא שונה לגמרי.

הדס: נכון.

מיכל: ויש כאלה שזה קורה להם בצבא ויש כאלה שזה קורה להם בגיל ההתבגרות, אולי אפילו בגיל מוקדם יותר. ויש כאלה שלא יודעת, אני בת 30, את גם כן קצת פחות.

הדס: אני בת 26.

מיכל: כל הפרטים הגיאוגרפיים אנחנו ניתן אחרי זה כדי שיוכלו לכתוב. אז גם בגילאים שלנו שהם נחשבים קצת יותר מאוחרים וגם פרק ב', אנשים יוצאים מהארון.

הדס: וגם אנשים שאף פעם לא הרגישו צורך לצאת מהארון.

מיכל: נכון. גם כאלה אנחנו נפגוש.

הדס: שבהם תמיד מאוד קינאתי.

מיכל: כן?

הדס: כן, לגדול במקום שאפשר להיות הכל ולא להרגיש שמסלילים אותך לכיוון מסוים. זה היה נראה לי כמו משהו בסרטים.

מיכל: אז אולי במילה על איפה גדלת.

הדס: אוקיי. אז אני הדס, גדלתי בנהריה.

מיכל: וואו.

הדס: מקום שהוא מאוד רחוק ומאוד סטרייטי.

מיכל: רחוק מתל אביב?

הדס: רחוק מתל אביב, אבל מאוד קרוב ללבנון.

מיכל: [צוחקת] בירת הלסביות של המזרח התיכון.

הדס: האמת שאם תפתחי טינדר בנהריה, תראי הרבה בנות מקסימות מהאוניברסיטה האמריקאית בביירות.

מיכל: באמת?

הדס: כן.

מיכל: וואו טוב, אני רוצה לשמוע על זה יותר בהמשך.

הדס: בהמשך.

מיכל: אז בנהריה אין, בלבנון יש.

הדס: נכון.

מיכל: מה עוד יש בנהריה?

הדס: מה עוד יש בנהריה, יש לנו נהר הגעתון שעולה על גדותיו כל שנה ומשתק את העיר.

מיכל: אוקיי.

הדס: שם גדלתי בנהריה ולספר ממש את ה...סיפור יציאה?

מיכל: כן, אולי אפשר להשאיר למאזינים איזה משהו לחכות לו, אבל אני אספר אולי טיפונת על החוויה שלי ככה בגדול או יותר איפה אני גדלתי. אני גדלתי בנס ציונה שזה דווקא די קרוב לתל אביב ואנשים חושבים שזה רחוק, אבל זה כזה 20 דקות נסיעה. ואפשר להגיד שהסיפור שלי הוא יותר סיפור של בדיעבדים. כל מיני דברים שאני מבינה בדיעבד שחשבתי, הרגשתי. יצאתי מהארון בגיל 21 ומאז אני באיזשהו מחקר על מה שקרה לפני. אז כאילו נראה לי גם על זה נדבר קצת בהמשך, אבל כן, אני בטוחה שעוד אנחנו נשמע פה הרבה סיפורים. ואם כבר דיברנו על מה נשמע, אז יש לנו רשימה של מרואיינים, מרואיינות להמשך, אנשים שמאמינה שכולכם, רובכם מכירים. אבל אולי לא מהזווית הזאת.

הדס: כן, אני חושבת שזה גם מה שאנחנו מנסות לעשות פה בפודקאסט שבין כל הראיונות ב"שבעה לילות" וכל הציטוטים שלוקחים, באמת להתמקד בחוויה של היציאה מהארון. פחות בעשייה או פחות במה קורה עכשיו, יותר כאילו לקחת כל אחת לרגע הזה בגיל 16 שישבה לחוצה מול אמא שלה ולשמוע איך היה.

מיכל: כן, כן. אבל למה בעצם לא לדבר על האחרי זה בעינייך? למה לעצור שם?

הדס: כי אני חושבת שיש הרבה ערך בחוויה הראשונית הזאתי שאני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל היא מחלקת קצת את החיים לרגע שבו אני הבאתי את הפנים שלי החוצה.

מיכל: כן.

הדס: ועכשיו, אני בטוחה שנזכיר מה קורה עכשיו עם כל אחד.

מיכל: נכון, זה מעניין שאת אומרת את זה כי קראתי לפני, אני קוראת איזשהו ספר שאני יודעת שגם לך יש, נכון? "2000 made me gay" כל מיני כזה...

הדס: essays (מאמרים)

מיכל: essays כאלה על תרבות פופולרית ולהט"ביות. ואחד הדברים שהיא מדברת עליהם שם זה באמת המילה, ה-Phrase (ביטוי) הזה של Coming out (יציאה מהארון) כשפעם היה נהוג להתייחס לקאמינג אאוט כמשהו שהוא Coming out as a homosexual, משהו שהוא מלא בגאווה וביופי ובאמת המקום שרוצים להיות בו. ואיכשהו עם הזמן הלבשנו למושג הזה הרבה בושה והרבה פחד. ואולי ננסה בפודקאסט הזה לחזור למקורות.

הדס: כן, בואו נגרום ללצאת מהארון להיות כמו לצאת אל החברה הגבוהה, כמו לחשוף מישהי ולא כמו לצאת מהארון שיש בו שלדים ודברים חשוכים ומגעילים.

מיכל: נכון. לגמרי. או בלגן של ארון חורף,

הדס: נכון.

מיכל: נגיד שזה מה שקורה אצלי עכשיו. אז בואי נתייחס שניה להיבט היותר פרקטי של הפודקאסט הזה. אם אתם/אתן נמצאות כרגע בתהליך של יציאה מהארון, למה כדאי לכם להאזין?

הדס: זאת שאלה מצוינת. גם כדי לראות שאתן לא לבד ושאנשים אחרים היו במצב בו אתן נמצאות ותראו איפה הם עכשיו ושהחיים ממשיכים והחיים גם נהיים טובים יותר. אני זוכרת שלא האמנתי שהשם רונה קינן יעלה כל כך על ההתחלה.

מיכל: אנחנו כן, אחרי פחות מ-5 דקות.

הדס: אבל פעם הלכתי להופעה של רונה קינן וממש אחרי שיצאתי מהארון.

מיכל: באיזה גיל זה היה?

הדס: גיל 19.

מיכל: אוקיי.

הדס: והלכתי להופעה לבד. אני זוכרת שזה היה בתל אביב.

מיכל: וואו.

הדס: הלכתי לבד, לא היה לי ליד מי לשבת וראיתי שצדי צרפתי שם יושב וכאילו שאלתי אם אפשר לשבת שם.

[צוחקות]

מיכל: שאלת את צדי צרפתי אם אפשר לשבת לידו?

הדס: כן כי היה כיסא פנוי.

מיכל: זה הבן אדם היחיד שהכרת.

הדס: הבן אדם היחיד, לא הכרתי עוד אף אחד חוץ ממנו. בסופו של דבר, לא ישבתי שם, לא יודעת למה.

מיכל: איזה פספוס.

הדס: כן. עבורו. אבל אחר כך כל הופעה של רונה קינן יש כמו שהולכים לראות רב, יש תור של לסביות מאחורי הקלעים שכולן מעדכנות אותה בדברים.

מיכל: לקבל ברכה.

הדס: בדיוק, כן, זו סגולה. ואני זוכרת שאני ניגשתי אליה ואני אמרתי לה 'אממ רונה, השירים שלך עזרו לי לצאת מהארון, יצאתי מהארון'. והיא אמרה לי, היא חיבקה אותי, היא אמרה 'מעכשיו הכל יהיה יותר קל, הכל יהיה טוב'.

מיכל: וואו.

הדס: ואני חושבת שכאילו למאזינות שלנו כדאי להאזין לנו כדי באמת לראות שדברים טובים קורים כאילו כשהחוץ שלך נאמן לפנים שלך.

מיכל: לגמרי, לגמרי, לגמרי ואפשר אפילו להגיד שאפשר להשתמש בפודקאסט הזה, בפרקים שלו כאיזשהו משהו לשלוח להורים, לחברים, למשפחה, לאחים. כל מי שצריך לשמוע, שצריך להבין שאין באמת הרבה מאוד פחד או חושך סביב היציאה הזאת מהארון, אני יודעת שלפחות כשאני גדלתי והייתי שומעת אנשים מבוגרים מדברים על אנשים שיוצאים מהארון זה תמיד היה 'וואו, הולך להיות להם חיים מאוד קשים'.

הדס: לגמרי.

מיכל: ואני באיזשהו מקום נורא מקנאה בדור הזה שעכשיו גדל כאן שלא רואה את זה ככה. אני רוצה להאמין, אולי אני נאיבית, אבל אני רוצה להאמין שהם יודעים שאם הם יצאו מהארון, הם יצאו לעולם קל יותר, טוב יותר. לפחות ממה שלנו ניבאו כשהיינו צעירות.

הדס: לגמרי. וגם ההורים או האנשים עם הסמכות שיקשיבו לנו, יבינו שבסופו של דבר, מה שעושה את היציאה קשה זה פחות המחשבה של הנערה על החברה, אלא יותר המחשבה שלה על הסביבה הקרובה שלה, איך הם יגיבו.

מיכל: לגמרי.

הדס: החברה הישראלית, מה אכפת למה ממנה?

מיכל: כן, כן, בייחוד בימים האלה פחות אכפת לה ממנה, אבל לגמרי. מה שקורה בבית, זה מה שחשוב. טוב, אז מה נאחל?

הדס: נאחל שנדבר עם נשים מעניינות, עם אורחות מעניינות מכל מיני תחומים ומכל מיני ייצוגים על הרצף.

מיכל: על כל הקשת הלהט"בית.

הדס: בדיוק.

מיכל: אני מקווה שנצליח לעשות את השינוי הקטן הזה שבאמת, נורא קשה למדוד את זה, אבל שמישהו או מישהי ישמעו את הפודקאסט או אחד מהפרקים ויגידו 'זה שינה אצלי משהו'. בין אם זה הורה, בין אם זה ילד או ילדה שנמצאים בתהליך או שזה נמצא אצלם איפשהו במאחורה של הראש ולא נותנים לזה מקום. שזה ישפיע עליהם לטובה, זו התפילה הקטנה שלי.

הדס: זו תפילה שאני שותפה אליה וגם שזה יהיה משהו שכיף לשמוע.

מיכל: לגמרי.

הדס: כשאת באוטובוס, כשאת בקניות. איפה אנשים שומעים פודקאסטים.

מיכל: כששוטפים כלים.

הדס: שוטפים כלים. ממש אבל, כששוטפים כלים זו בעיה כי אז את חייבת להגביר עד הסוף כי יש את הזרם של המים.

מיכל: נכון, נכון, נכון.

הדס: ואז את מתחילה סיפור, שוטפת כלים ואז את חוזרת לסוף שלו.

מיכל: וואו זה צרות עולם ראשון. הכי כאילו צרות עולם ראשון ששמעתי.

הדס: שלא מדברים עליהן.

מיכל: לא מדברים על זה מספיק.

הדס: לגמרי.

מיכל: טוב, אז יאללה, נתחיל?

הדס: נתחיל. נציג את האורח הראשון שלנו?

מיכל: אפשר כבר להגיד שהאורח הראשון שלנו הוא מישהו שכולכם מכירים, אולי אפילו עוקבים אחריו ברשתות החברתיות והוא בר אלמליח, הלא הוא הפשוטע.

הדס: הוא הפשוטע ואי אפשר להתחמק ממנו.

מיכל: לגמרי.

הדס: וגם אנחנו לא רוצים להתחמק.

מיכל: לא רוצים להתחמק ויש לו סיפור מאוד, מאוד, מאוד מעניין. אז יאללה תצטרפו אלינו לפרק הבא.

הדס: ביי ביי.

מיכל: ביי ביי.


11 views0 comments

Comments


bottom of page