נעה כ״ץ, מאיירת וקומיקסאית, גדלה בכרמיאל, לא הכירה אפילו להט״ב אחד ולא התעסקה בבנים ובנות עד כיתה י׳. הכל השתנה כשהגיעה לכיתה ילדה חדשה והכריזה ״אני לסבית״. דיברנו עם נעה על התבגרות בעיר פריפריאלית בתחילת שנות ה-2000, שכללה צפייה ב-״דה אל וורד״ והצעות חברות במסנג'ר. חזרנו איתה אל הארון וההסתרה, ויצאנו עם מסר חשוב להורים - תרגיעו!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/05/2023.
[מוזיקה]
מיכל: היי הדס, מה קורה?
הדס: הכל בסדר, מה שלומך מיכל?
מיכל: שלומי מצוין, שמחה להיות פה וככה יש לנו אורחת מאוד מיוחדת היום.
הדס: נכון, היום אנחנו ב"יוצאות".
מיכל: נכון.
הדס: ב"יוצאות" ואחד הדייטים הראשונים שלנו.
מיכל: נכון, נכון, מרגש כמו תמיד, קצת בחילה כזאתי. זה מה שקורה.
הדס: אצלי זה יותר זיעה בכפות הידיים.
מיכל: אוקיי.
הדס: אבל כל אחת ומה שהגוף שלה מייצר.
מיכל: כן, לגמרי. אז את רוצה להציג את האורחת שלנו?
הדס: כן. אז היום אנחנו עם נעה כ"ץ, שהיא קומיקסאית ומאיירת.
נעה: שלום.
מיכל: מה קורה?
נעה: טוב. [צוחקת]
מיכל: את בסדר? את סבבה? אני מרגישה שהכנסנו אותך לסיטואציה שהיא יכולה להיות מאיימת.
נעה: לא, לא, הכל טוב.
מיכל: הכל טוב?
נעה: כן. אני, אני באמת עוד שניה אפתח.
מיכל: מעולה. יש רק דרך אחת. יש לנו ככה כמה שאלות, אבל המטרה היא באמת ודיברנו על זה ככה בפרק הראשון, לנסות לחזור קצת אחורה בזמן לרגעים שיכולים להיות טיפונת אולי פחות נעימים, אולי אפילו, נשמע כאילו אני מציגה סשן פסיכולוגי, נכון? אבל זו לא המטרה. העיקר שאנשים יכולים לשמוע את הפודקאסט הזה, את הפרק ולהגיד 'וואי אני לא לבד'. זו המטרה. אז דיברנו על רגעים לא נעימים ונשמח אולי להתחיל לשמוע כזה איזו ילדה היית? באיזה בית גדלת?
נעה: טוב, אז אני גדלתי בכרמיאל, זה בצפון.
מיכל: פסטיבל המחולות.
נעה: פסטיבל המחולות, גם השנה, קונים שם שרוואלים, צופים בריקודים. אבל כן, אין מלא מה לספר על כרמיאל כעיר, פשוט עיר נורא קטנה ורחוקה מכל מה ש… כל מה שאחר מכרמיאל.
מיכל: כאילו נולדת, גדלת שם?
נעה: כן, כל החיים גדלתי, כל הגדילה שלי הייתה בכרמיאל ו… והייתי כזאת טומבוי כזאת חמודה מהתחלה.
מיכל: כשאת אומרת טומבוי זה מה? תארי לנו.
נעה: אז בגיל 12 התחלתי לנסוע על סקייטבורד, אני עד היום נוסעת. ותמיד לבשתי בגדים כאלה לוס כאלה ונעליים כאלה קרועות ולא הייתי כזאת בת כמו שאמא שלי קיוותה שאני אהיה. תמיד ניסתה להלביש אותי בשמלות ואף פעם לא הסכמתי. וזה כזה רקע למי שהייתי כילדה. יש לי שני אחים גדולים, הפרש גילאים די גדול, 6 ו-10. אז כזה כשהייתי בת 12 הם כבר הלכו לצבא ולאוניברסיטה. אז כזה גדלתי כמו ילדה יחידה מגיל 12 וגם לפני זה בגלל שהם היו כאלה גדולים וכאלה בנים, אז לא יכולתי ממש לשחק איתם או לדבר איתם, לא היה לנו שום דבר במשותף בקיצור. אז הרגשתי שגדלתי כמו ילדה יחידה. ובגיל 12 כשהם עזבו את הבית ממש הייתי סוג של ילדה כזאת יחידה. ההורים עבדו מאוד, מאוד קשה כדי שיהיה לנו כל מה שאנחנו צריכים ואני הייתי בעיקר הרבה במחשב, בפוטושופ, מאוד אהבתי לעצב ולאייר בפוטושופ.
מיכל: האמת שאת מספרת על כרמיאל והדס פה גדלה לא כל כך רחוק.
הדס: כן. לא כל כך רחוק, יותר מערב. אבל גם.
מיכל: לא צריך להשוויץ, זה בסדר.
הדס: יש יתרונות וחסרונות בכל מקום. אבל כן, החוויה של עיר מרוחקת וצפונית לא זרה לי. ורציתי לשאול אותך אם המגורים בכרמיאל היה, הכרת להט"בים? הכרת מה זה? מה הייתה ההיחשפות שלך לדמויות כאלה?
נעה: כמעט אפסית [מצחקקת] לא הכרתי אף אחד שהיה מחוץ לארון בגיל שלי. נגיד עכשיו אנחנו ב-12-13 בכלל לא הכרתי, לא שמעתי, לא ידעתי וזה הגיע רק יותר מאוחר, אני אספר לכן על זה.
מיכל: כאילו זו גם תקופה נראה לי שאת יודעת, גם אנחנו מדברות על להט"ביות, אז זה היה הומו/לסבית, נכון?
נעה: כן, לגמרי. נגיד שנות ה-2000 כזה.
מיכל: כן.
נעה: הסיפור הלהט"בי שלי מתחיל בסביבות כיתה י' כשלפני זה לא ממש התעניינתי בבנים באופן מיוחד, בנים, בנות וכל ה… הבנות בכיתה כזה כבר התחילו כזה לדבר הרבה על בנים.
מיכל: לא היה לך כזה התאהבויות של בית ספר יסודי כזה? חטיבה?
נעה: היה את יונתן השכן שהחזקנו ידיים בכיתה ו',
מיכל: אינטימי.
נעה: והיה לנו כזה שרשרת של חצי לב. וכשנפרדנו אחרי כמה שבועות,
מיכל: אני פעם קניתי שרשרת של חצי לב למישהו ונפרדנו אחרי יום.
הדס: זו סגולה לא טובה. סגולה הפוכה.
נעה: כן, אז כזה אחרי כמה שבועות היה ל"ג בעומר ונפרדנו וזרקתי את זה למדורה.
מיכל: וואו, דרמה.
נעה: כן, דרמה של כיתה ו' כזה. כן. נגיד חוץ מיונתן מכיתה ו' החמוד, לא ממש היה שום דבר. והאמת לא חיפשתי את זה גם, זה ממש לא עניין אותי. אבל בכיתה י' אז עברה ילדה חדשה מבית ספר אחר לבית ספר שלנו והיא הגיעה לכיתה שלי י' מה זה היה? י' 7 אולי.
[צוחקות]
נעה: ספציפית נחתה ב-י' 7. והכל היה בסדר, היא פשוט הצטרפה אלינו לכיתה, אבל היה איזה שיעור אחד שהיה איזה הפרעה בכיתה והשיעור סוג של נעצר והיא כזה סוג של ניצלה את השקט בכיתה והיא כזה הכריזה שהיא לסבית.
הדס: וואו.
מיכל: רגע, אבל לפני זה שמת לב אליה?
נעה: לא.
מיכל: לי יש זיכרון ממישהי שהגיעה אלינו לתיכון, גם כן כנראה כיתה י' או משהו כזה, אפילו זוכרת את השם שלה. אז אני לא… לא ידעתי שאני לסבית, לא חשבתי שאני לסבית, אבל אני זוכרת שהיא עניינה אותי. כאילו יותר מאשר סתם מישהי חדשה שתגיע. כי היה לה קצת מראה כזה יותר, כאילו היום אפשר להגיד לסבי. אז לא ידעתי איך לקרוא לזה. כזה שיער קצר בלונדיני כזה, נראה כאילו יצאה מ"The L Word" באיזשהו מקום.
הדס: וואו.
מיכל: וכאילו היא תפסה לי את תשומת הלב, אני תוהה רגע אם אצלך לפני ההכרזה הדרמטית שמת לב למשהו?
נעה: לא. הייתה ממש ילדה כמו כל ילדה אחרת ולא היה לי אכפת ממנה בכלל. אבל אז היא הכריזה את ההכרזה הזאת וכזה קצת הרמתי את הראש. וגם בהתחלה זה לא קרה לי ישר שפתאום שמתי לב אליה, כי בהתחלה הייתי נורא אמביוולנטית לכל הדבר הזה וכזה מתחיל לעבור זמן בתיכון הזה ופתאום אני שמה לב שאני כן מתחילה לשים לב אליה.
מיכל: מה היא אמרה? כאילו מה… תארי את הסיטואציה.
נעה: לא זוכרת בדיוק איך זה היה, אבל… היא הייתה מיודדת עם איזה בחור שהוא היה קצת מופרע כזה. הוא תמיד הפריע והוא עשה איזו בדיחה עליה והיא אמרה 'כן, אבל אני לסבית' משהו כזה, לא יודעת, לא זוכרת, זה היה כל כך ממזמן.
מיכל: ובכיתה איך הגיבו לזה?
נעה: אז היה כזה שקט ואז פשוט השיעור המשיך. זה היה מעניין כי אף אחד לא התנכל לה או משהו כזה. אני לא הכרתי אף אחד בשכבה שהיה מחוץ לארון. יכול להיות שהיו, אבל אף אחד לא ממש הכריז על זה בגאווה כמו שהיא הכריזה על זה בשיעור הזה. אז זה היה מאוד יוצא דופן. ואז אני פתאום מתחילה לשים לב שמשהו בה מושך אותי. אז בתיכון ישבתי ליד חבר שלי, דוד. כל שנה היינו יושבים ביחד בשולחן והוא גר נורא קרוב לבית ספר. אז כל פעם שהיה לנו חלון היינו, אני ודוד, הולכים לדוד והתחלנו לראות "The L Word" ביחד.
הדס: וואו…
נעה: אממ ותמיד, תמיד,
מיכל: רגע, איך הגעת ל-"The L Word"? כאילו חיפשת כזה,
הדס: כותבים בפורום איגי.
נעה: עשיתי מחקר [צוחקת]
הדס: פורום איגי לנשים בלבד, יש שם רשימה של כל הסדרות שצריך לראות.
מיכל: סילבוס?
הדס: כן, כל ההשכלה הקולנועית שלי משם.
נעה: כן, "The L Word" היה סוג של עבודת מחקר כזאת.
מיכל: זה כאילו גם לא יודעת, ייצוגים בתרבות פופולרית וכאלה, זה היה מה שנשאת אליו עיניים ברמה הלהט"בית?
נעה: כן, לא היה לי שום דבר אחר חוץ מזה. והיינו הולכים לדוד ורואים "The L Word" קבוע בחלונות הקבועים בשבוע.
הדס: כמו חוג.
נעה: ודוד תמיד הכין לנו מלאווח עם דבש. אז זה כזה זיכרון עם טעם.
[צוחקות]
נעה: היינו יושבים ורואים. ואת שנינו זה עניין מן הסתם. אז נראה לי שדוד היה הראשון שידע עליי באיזושהי, מהבחינה הזאת.
מיכל: אבל כאילו בשלב הזה כמה מגובשת היית כאילו ב…?
נעה: לא, לא מגובשת. היה לי חבר עם ראסטות בגיל 16, קראו לו אביתר ראסטה והיינו מתמזמזים, אבל גם, לא עשה לי שום דבר. זה היה כזה, הוא הציע לי חברות במסנג'ר ואמרתי 'בסדר' ואז אחרי שלושה שבועות נפגשנו בקניון הישן, אה החדש שהוא גם די ישן והוא אמר 'זה לא מתאים לי' ואמרתי 'בסדר'. [צוחקת]
הדס: וואי שברון לב אכזרי.
נעה: לא ממש. זה היה ממש בסדר.
הדס: וכל זה היה בתקופה שהילדה החדשה הייתה בבית ספר והנוכחות שלה משפיעה עלייך?
נעה: כן. הכל כזה בגיל 16, גיל כזה של… פתאום אני מגלה דברים. אני מבינה די מהר שאני מאוהבת בילדה הזאת. כי אני כל הזמן בוהה בה בשיעורים. כאילו מן סוג של אובססיה לא בריאה כזאת שיש לנערים לגבי אהבה. ואני מחליטה לאזור אומץ אחרי איזו שנה ולספר לה שאני אוהבת אותה ואני כותבת לה במסנג'ר "רוצה להיפגש במדרחוב?" ואנחנו נפגשות במדרחוב ואנחנו הולכות כזה לפארק עם ספסל. אנחנו מתיישבות בספסל ואני מנסה להגיד לה את זה, אבל המילים לא יוצאות. אז אני כזה ממש, דקות ארוכות שאני נאבקת בעצמי והמילים לא יוצאות, אני כאילו קופאת. בסוף היא כזה יושבת ומחכה [צוחקת] ונראה לי,
מיכל: לא הייתה הצהרה הפעם שהיא הייתה צריכה להצהיר.
נעה: יושבת ומחכה, מסתכלת עליי. אז כאילו מה זה יכול להיות, מה היא מנסה להגיד לי? אפשר נראה לי לנחש מה הולך, אבל היא לא אמרה כלום ובסוף הצלחתי להגיד "אני אוהבת אותך" כזה. [מצחקקת] הדבר הראשון שאת אומרת לבן אדם, את לא אומרת "בואי נצא לדייט" או משהו, "אני אוהבת" ישר על מאה.
מיכל: בואי נעבור לגור ביחד.
נעה: [צוחקת]
הדס: רק נפגשנו.
נעה: בקיצור, אני אומרת לה את זה והיא אומרת "ידעתי" [צוחקת]
הדס: וואו…
נעה: אוקיי. ידעתי ואז היא אמרה "טוב תני לי לחשוב על זה". אז אמרתי "בטח, קחי את כל הזמן שבעולם". [צוחקת] ואז באמת חודש שלם,
הדס: חודש היא חשבה על זה? וואו.
נעה: כן או שעשתה דברים אחרים.
הדס: ואיך את היית בחודש הזה? ישבת על המסנג'ר?
נעה: אני התחרפלצתי, התחרפלצתי. ישבתי בבית ו… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וזה כאילו לא יודעת מה, זה היה ממש, ממש לא כיף. קיצר, אחרי חודש אני כבר שונאת אותה? [צוחקת] בנקודה הזאת. וכבר מאבדת סבלנות, אז אני כותבת לה במסנג'ר "נו, יש לך תשובה?" כאילו, והיא כזה "טוב, החלטתי שלא". אני כזה "טוב".
מיכל: למרות שכאילו לא הייתה, הייתה הצעה בעצם? הצעת לה להיות חברה שלך או שזה רק היה "אני אוהבת אותך, מה דעתך?"
נעה: לא הצלחתי להוציא עוד מילים חוץ מזה, כאילו הייתי ממש במצב… [מצחקקת] אה… זה היה נורא קשה להגיד את זה. ואז היא כזה אמרה לי לא והיה לי נורא קשה. הייתי כזה נורא עצובה כמו נערה. בתקופה הזאת גם אימו היה ממש באופנה, אז מאוד אהבתי, זה נורא התאים.
מיכל: My Chemical Romance,
נעה: היה לי פוסטר ענק ו-AFI וכל הלהקות של פעם. ואז החלטתי גם שאני רוצה קצת לצאת מהארון יותר כי הייתי לבד עם התחושה הזאת של העצב ואמרתי יעזור לי לספר לאנשים והתחלתי לספר קצת לחברים שלי.
הדס: ידעת אבל לתת לזה שם? אמרת "אני לסבית"? אמרת כאילו?
נעה: נראה לי שאמרתי שאני נמשכת לנשים, לבנות בתקופה ההיא.
הדס: אני חושבת כאילו שבאופן כללי זה משהו שיותר קל להגיד "אני אוהבת בנות" מאשר "אני לסבית", זה פחות מחייב.
מיכל: בגלל זה אני שואלת כי יש איזשהו נרטיב כזה די קבוע. אני מתחילה לחשוב על בנות, אני אוהבת בנות, אני נמשכת לבנות, ומעטות הנשים שדיברתי איתן שאמרו לי "כן אני אמרתי שאני לסבית פרום דיי וואן בגילאים האלה". נגיד בגילאים יותר מבוגרים,
נעה: זה מפחיד להגיד את זה. זה, זה יותר קל לתאר את מה שקורה.
מיכל: כן.
נעה: אז קיצר, אז ממש היה לי ביומן טו דו ליסט והיה כתוב "לספר לזה, לספר לזה, לספר לזה, לספר לזה",
הדס: וואו…
נעה: וכל מי שסיפרתי לו עשיתי מן קו כזה.
הדס: מי הראשונים שסיפרת?
נעה: דוד כבר ידע.
מיכל: כן, איך הוא הגיב?
נעה: הוא היה מבסוט, הוא אוהב לסביות. הוא ראה "The L Word"
מיכל: מי לא אוהב לסביות?
נעה: כן, הוא היה ממש חמוד. קבוצת החברים שלי הייתה כזה חנונים ופריקים והייתה מורכבת בעיקר מבנים, אז היה לי הרבה יותר קל לספר לבנים מאשר לספר לבנות. כי לא ידעתי איך הן יגיבו. אולי הן פתאום יפחדו ממני. לא יודעת. לא ידעתי מה יהיה.
מיכל: זה כבר, על איזה גיל אנחנו מדברות? י"א?
נעה: כן, נגיד י"א כזה.
הדס: גם עם בנות יש את החשש, כאילו כשאת מספרת לבן שאתה אוהבת בנות, כזה הוא לא מאוים, אבל בנות אומרות "רגע, את נמשכת אליי? רגע, אז כל החברות שלנו את בעצם היית דלוקה עליי?"
מיכל: ישר לוקחות את זה אליהן.
הדס: כן, בנות יש להן נטייה לעשות את זה. וזה הרבה יותר מפחיד, אני מבינה.
נעה: כן, כזה מה זה יעשה למערכת היחסים שלנו כחברות אם אני אגיד לה את זה.
מיכל: את גם חשבת את זה אבל?
נעה: מה?
מיכל: שזה אולי יכול להשפיע או שרק פחדת מהתגובה שלהן אז ויתרת?
נעה: בסוף סיפרתי לכל החברים שלי, די התגברתי ובאמת היה בסדר. אבל אז הגיע הרגע שאני צריכה לספר לאמא שלי, דה ביג ט'ינג. הייתי תלמידה נורא, נורא גרועה והיחסים שלי עם אמא שלי לא היו ככה-ככה, כאילו הם כן היו ככה-ככה בעצם.
[צוחקות]
נעה: ההורים נורא הישגיים ואני תמיד הרגשתי שאני מאכזבת נורא. זה לא שלא ניסיתי בלימודים להצליח, פשוט לא הייתי תלמידה מוצלחת ואני חושבת שזה נורא השפיע על מערכת היחסים שלי עם ההורים שלי, שזה דפוק.
מיכל: האחים שלך כן היו תלמידים טובים?
נעה: כן. הם כל כך היו מצטיינים, זה מעצבן. ואז הם גם הלכו לצבא ולטכניון ותמיד הם היו נורא, נורא מוצלחים וזה שם אותי ישר במשבצת איך הם מעזים? שם אותי במשבצת הזאת של הילדה הפחות מוצלחת. אז תמיד היה לי מן הרגשות כאלה ברקע. ואז יום אחד אמא שלי ירדה למטה לחדר שלי וכנראה היא רבה עם אבא שלי והיא רצתה לשתף מישהו, לדבר עם מישהו והיא נכנסה לחדר וסיפרה לי כזה שהמערכת יחסים שלהם לא כל כך טובה וזה. וישבתי והקשבתי, אבל כל הסיטואציה הייתה נורא מוזרה כי בד"כ היא לא באה לדבר איתי.
מיכל: גם קצת מוזר שהורה יבוא לדבר עם הילד שלו על מערכת יחסים של ההורים, לא?
נעה: כן, אני מרגישה שבשלב הזה היא פשוט הייתה צריכה לדבר עם מישהו. והיא באה אליי מתוך איזה צורך שלה. ואז אחרי שהיא סיפרה לי את זה והייתי שם בשבילה, אז היא שאלה אותי "יש משהו שאת רוצה לספר לי?" ואז כזה סיפרתי לה את כל הסיפור עם הילדה הזאת ושאני חושבת שאני נמשכת לנשים, אולי גם לבנים, אני לא יודעת.
מיכל: אבל באמת חשבת שנמשכת גם לבנים או שאמרת את זה כדי להשאיר לה תקווה?
נעה: קצת, קצת כזה כן, אבל עדיין כזה ניסיתי להתנסות עם בנים טיפה. היה עוד איזה בן אחד שהתמזמזתי איתו.
מיכל: בישן או החדש?
נעה: בלבון, במשגב. שוב, זה לא עשה לי שום דבר. ושם זה הפסיק. הבן הזה זה היה הבן האחרון.
[צוחקות]
מיכל: שם מעולה לספר.
נעה: לא הצלחתי לשחזר את תחושת ההתאהבות בבת עם הבנים. אז קיצר היא שואלת אותי אם יש לי משהו לספר לה ואני מספרת לה והיא מקבלת אותי נורא יפה בתקופה הזאת.
הדס: את זוכרת מה היא אמרה לך אחרי ש?
נעה: היא אמרה שהיא אוהבת אותי, שהיא מקבלת אותי.
מיכל: היא חשדה בקיצור?
נעה: לא יודעת אם היא חשדה. היא אמרה לי,
מיכל: סתם אמרה "יש לך משהו לספר לי?"?
נעה: היא סיפרה לי שגם בצבא היא הייתה מאוהבת במישהי לאיזו תקופה קצרה.
מיכל: וואו.
נעה: כל מיני כאלה, תגובה טובה.
מיכל: כן ממש, 10 מתוך 10.
נעה: חכו, לא נגמר כאן. [צוחקת]
מיכל: לא, אני מרגישה שתמיד כזה זה או שהתגובה ליציאה מהארון היא מאוד טובה או מאוד רעה ואחרי זה יש איזשהו איזון. לפחות ברוב הסיפורים שאני שמעתי. לפעמים השוק הזה מייצר תגובה מאוד אוהבת, מאוד חמה ואחרי זה האסימון מתחיל ליפול ו…
נעה: כן, אז אצלי זה היה TOO GOOD TO BE TRUE. אבל היא קיבלה אותי בתיאוריה. אבל ביקשתי ממנה "אל תספרי לאבא כי אבא יהרוג אותי". קצת פחדתי מאבא שלי אני חושבת. לא יודעת,
מיכל: כאילו מדיבור, דברים שהוא היה אומר?
נעה: לא, הוא אף פעם לא אמר שום דבר הומופובי או משהו כזה. פשוט הוא היה כל כך אנפרדיקטבל (לא צפוי), לא ידעתי איך הוא יגיב, אז פחדתי. אז אמרתי לה "אל תספרי לאבא ואל תספרי לאחים, זה הסוד שלנו" בינתיים. היא אמרה "בסדר" והיא באמת שמרה את הסוד אני חושבת. לפי מה שידוע לי. ובאמת שנה עברה ו,
הדס: איך הרגשת אחרי שסיפרת? הרגשת הקלה או הרגשת שעדיין יש לך עוד הרבה משימות בטו דו ליסט ושאת לא יכולה לנוח?
נעה: היה ממש הקלה. האמת שהייתי נורא מבסוטה. פשוט כאילו הקלה שהיה לי סוד ועכשיו אין לי סוד, לפחות בן אדם אחד בבית יודע. אז עדיין יש לי סוד לשאר תושבי הבית, אבל לפחות משהו. זה היה צעד טוב, לכיוון הנכון. אני חושבת ששנה עוברת עד שהיא מספרת, עד שאני אומרת לה "אוקיי, אני מוכנה, את יכולה לספר לבנים ולאבא שלי".
הדס: מה השתנה בזמן הזה שגרם לך להרגיש שעכשיו את מוכנה?
נעה: לא קרה איזה שום דבר קיצוני שגרם לי, לא היה איזה טריגר. אני חושבת שפשוט גדלתי קצת ואמרתי יאללה, על החיים ועל המוות. יאללה בסדר, תספרי להם. ואז היה רגע מאוד סוריאליסטי כמו חלום שאני בעצם אין לי מושג, זה ממש כמו חלום. שהייתי בחדר של אח שלי שהיה חדר ריק כי הוא עזב כבר לטכניון. אז זה היה חדר עם פרקט וקירות לבנים ריקים, חדר ריק. ואני עומדת שם בחדר ופתאום דפיקה בדלת. אח אחד נכנס, נותן לי חיבוק, יוצא. אח שני נכנס, נותן לי חיבוק, יוצא. כאילו מקבלים אותך. היא כנראה לקחה אותם הצידה, אמרה להם "נועה לסבית, לכו תחבקו אותה".
מיכל: בחדר ריק.
נעה: בחדר ריק ואין לי מושג מה עשיתי בחדר הזה. ולמה הם נכנסו באמת בתורות ולא ביחד. אבל הם לא אמרו משהו. אני לא יודעת, זה היה כל כך סוריאליסטי.
הדס: בתור אחים הייתם מדברים על רגשות?
נעה: לא.
הדס: מערכות יחסים?
נעה: לא. כאילו לא גדלתי איתם. כאילו כשגדלתי איתם הייתי קטנה מאוד אז אף פעם לא דיברנו ממש. אז היה מוזר. ונשארתי לחכות אולי אבא יכנס. לא יודעת, לא הבנתי מה קורה בסיטואציה, אבל אבא לא נכנס. אז אמרתי טוב אני אצא מהחדר. כמה זמן אפשר לחכות בחדר הריק הזה. נורא כאילו התגנבתי החוצה מהחדר. כאילו פתחתי אותו נורא לאט וכזה הסתכלתי ואבא היה למטה בסלון על הכורסא שלו הלייזי בוי של האבות וראה טלוויזיה. ולא ניגשתי אליו, פשוט הלכתי לחדר וככה זה נגמר. כאילו הוא לא אמר שום דבר, אבל ידעתי שהוא יודע. שזה היה מעניין. והוא ידע עליי. והוא אף פעם לא ממש דיבר איתי על הנושא, אבל נגיד אני זוכרת שפסט פורוורד, כשאני כבר יותר מבוגרת ובדיוק נפרדתי מאיזו בת זוג, אז הוא אמר לי באוטו "מגיעה לך מישהי טובה וחכמה ואת תמצאי אותה" או משהו כזה. זה היה נורא מרגש.
מיכל: זה בעצם הרגע שאת אומרת שהוא קיבל אותך.
הדס: מה שתיארת על החדר הריק והשרשרת חיבוקים, זה באמת כאילו יציאה מהארון. את יצאת מחדר ונכנסת לחדר, היית בארון, יצאת מהחדר את כבר לא היית בארון, כולם בבית ידעו עלייך.
מיכל: ריאליטי מטורף, פורמט מטורף.
נעה: כן, החדר,
[צוחקות]
מיכל: החדר הריק.
נעה: החדר הריק. כן, את עומדת בחדר ומגלים מחוץ לחדר סוד ואז תגובה.
מיכל: זה ממש מעניין כי אני חושבת שכמעט לכל להט"ב יש את הבן אדם הזה שהוא משקשק מהתגובה שלו. כאילו יש אנשים שזה סבא, סבתא, נכון? אני לא יודעת אם זה היה אצלכם, אבל לא מספרים לסבא, לא מספרים לסבתא.
נעה: מעדיפים שהם ימותו.
מיכל: כן, הם ימותו והם לא ידעו כאילו את הדבר הנורא הזה. אז כאילו בשבילך זה היה אבא? אמרת הבן אדם שאת הכי מפחדת מהתגובה שלו.
נעה: כן, כן. האבא והמשפחה של האבא, האחיות שלו וההורים שלו. פחדתי. הם לא צפויים. אף פעם לא דיברו על הנושא, אז לא היה לי ידע מה דעתם על זה. זה היה ממש כזה WILD CARD כזה.
מיכל: אולי זה עדיף באיזשהו מקום כי אם הם היו מדברים ואומרים נגיד איזו אמירה הומופובית, יכול להיות שזה היה אפילו לוקח אותך אחורה.
נעה: היה נותן לי איזה מושג.
מיכל: כן.
הדס: אף פעם לא היה בטלוויזיה כתבה על מצעד הגאווה? איזה אסי עזר או משהו שעורר התייחסות?
נעה: לא. בכל אופן SO FAR SO GOOD כולם יודעים, אבל בגיל 18 אני מסיימת את התיכון, אני עדיין מרגישה כזה נורא בודדה, לא מכירה אף להט"ב בשלב הזה וגם אני לא ממש מחוץ לארון באופן פומבי. לא הייתי מחוץ לארון בתיכון כי חשבתי שזו התאבדות חברתית. [צוחקת]
הדס: במקום זה בילית עם האימואים שזה כידוע מקפצה חברתית.
נעה: לא הייתי ילדה מקובלת מן הסתם, נראה לי שאפשר לזהות את זה עליי. אבל לא רציתי להחמיר את המצב שלי. [מצחקקת] כי כן. אז רק החברים שלי ידעו ורק המשפחה הקטנה.
מיכל: בתיכון הכרת עוד אנשים? כאילו לאט, לאט נהיה לך איזה גיידאר אולי?
נעה: לא, לא היה לי מושג. כל כך לא היו. ואז אמרתי שאני הולכת לחפש אותם באופן אקטיבי. להצטרף לאיג"י. הייתי גם בפורומים.
מיכל: היה איג"י בכרמיאל?
נעה: אז בגיל 18 זה היה 2009 נגיד, התחילה להתגבש קבוצה מאוד, מאוד קטנה והם קבעו איזה תאריך להיפגש בקניון הישן ובאמת באתי לצאת מהבית ואז שלחו לי SMS שזה מבוטל כי אין מספיק אנשים.
[צוחקות]
מיכל: כאילו זה לא כדורגל, אפשר להיות מעט אנשים, נכון?
הדס: מה עם המדריכים?
נעה: נראה לי שזה היה ברמת האחד על אחד כבר.
מיכל: אבל כאילו מה הרגשת לקראת זה? כי בטח, אני חושבת שהייתי מתרגשת בטירוף.
נעה: התרגשתי, התרגשתי מאוד. סוף סוף לפגוש אנשים כמוני.
מיכל: וגילית שאין.
נעה: ואז כן. בסוף היה עוד איזה תאריך, עוד ניסיון ובאמת הגעתי. ושם פגשתי את בת הזוג הראשונה שלי שירשור, שיר ונהיינו בנות זוג.
מיכל: שהיא הייתה מאיפה?
נעה: היא הייתה ממשגב שם. וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת זכיתי לממש את הלסביות שלי ואשכרה,
מיכל: לעשות אקטיבציה לתוכנה.
נעה: וגם לגעת במישהי, כן. [צוחקת] אקטיבציה לתוכנה. יפה מאוד. ואז אמא שלי לא קיבלה את זה יפה. פתאום נהיה אמיתי הדבר הזה ורבנו המון וזה היה ממש לא כיף.
מיכל: כי מה סיפרת לה שיש לך בת זוג?
נעה: לא, פתאום אני מביאה אותה הביתה והיא הופכת להיות חלק גדול מהחיים שלנו כמשפחה. והתעמתי איתה הרבה וזה פשוט היה לה קשה. בתיאוריה זה היה בסדר ובמעשי זה היה קצת יותר קשה.
מיכל: הצלחת להבין אותה אבל? הצלחת להבין מה הפריע לה?
נעה: לא. מאוד כעסתי עליה. מאוד, מאוד כעסתי עליה, אבל עבר הזמן ועכשיו זה לא אישיו כבר. והיא גם כל הזמן אמרה שהיא מצטערת וסלחתי לה.
הדס: היא הסבירה קצת מה היא הרגישה בזמן הזה? או שזה…
נעה: לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי אז שאלתי אותה על זה והיא באמת אמרה שזה פשוט הפריע לה שזה נהיה אמיתי וזה הרגיש מאוד, מאוד אישי כלפי בת הזוג. ההתקפה הזאת. שזה היה מאוד לא נעים. מאוד אהבתי את שירשור. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליה.
הדס: בפודקאסט שלנו לא אומרים שום דבר רע על אקסיות.
נעה: רק על אימהות. [צוחקת]
הדס: ואבא שלך שחששת מהתגובה שלו, איך הוא קיבל את בת הזוג הזאת?
נעה: הוא היה חמוד.
מיכל: זה היה לפני שהוא אמר לך את המילים האלה באוטו?
נעה: כן, לפני. אה… היא עשתה שירות לאומי בטבעון ואבא שלי עבד ביקנעם שזה ליד, אז בכל יום ראשון הוא היה מסיע אותה לשירות הלאומי שלה.
הדס: וואו…
נעה: ובזמן הזה שהם היו במכונית, אז נוצר איזה מן קשר נחמד בין שניהם. אני שמעתי הרבה על גרעפסים של נקניק שאבא שלי היה עושה בנסיעה הזאת, אבל באמת היה להם את הזמן הזה. היא תמיד אמרה שהוא נורא חמוד. אז אמא שלי נורא שנאה אותה ואבא שלי היה מביא אותה לשירות הלאומי ועשה עליה גרעפסים.
מיכל: זה כנראה אמא שלך שלחה את הגרעפסים.
נעה: כן, זה אליה וקוץ בה.
הדס: סנדוויץ' עם נקניק, אמרה ביום ראשון.
מיכל: שום כזה.
נעה: כן,
הדס: סלמי כזה.
מיכל: יש מקומות שאת לא מרגישה בהם שאת עדיין בארון? את מאוד אאוטספוקן לגבי המיניות שלך.
נעה: אני לא חושבת שיש בן אדם שלא יודע עליי.
מיכל: אפילו על מקומות קטנים שהם עדיין…
נעה: לא. גם המשפחה של אבא שלי שלא הייתי ממש בטוחה, לא ממש דיברתי איתם על זה, כזה לפני איזה 5 שנים אולי אפילו, פשוט שלחתי להם הודעה בוואטסאפ הקבוצתי וכתבתי "אתם יודעים שאני גייז נכון?"
הדס: וואו…
נעה: והם כתבו "נכון, אנחנו יודעים". אז כאילו זה היציאה מהארון בשבילם.
מיכל: איזה מזל שיש קבוצות וואטסאפ.
נעה: כן ולא ממש היה איזה דיבור מעבר. אז הם יודעים. המשפחה המורחבת של אמא שלי הרבה יותר ליברלים מהמשפחה המורחבת של אבא שלי. אז הם גם ידעו ממש מהר. ובאמת, אין בן אדם שלא יודע כרגע. גם כותבת על זה הרבה בספרים שלי. אז אחרי שסיימתי את הצבא, עברתי לירושלים כי רציתי ללמוד בבצלאל ובת הזוג שלי נשארה בטבעון. אז נאלצנו להיפרד כי זה היה ממש רחוק וקשה לראות אחת את השנייה. ובאמת נפרדנו אחרי איזה ארבע שנים של זוגיות. אני זוכרת את זה ממש כחוויה קשה ומטלטלת. ובבצלאל גם גיליתי את הקומיקס ובאמת התחלתי לכתוב קומיקס וזה התקבל נורא יפה בבצלאל. כולם כזה נורא עודדו אותי להמשיך לכתוב קומיקס. ובפרויקט הגמר שלי עשיתי קומיקס על יציאות מהארון. קוראים לו "4" וראיינתי בעצם ארבע דמויות מקהילת הלהט"ב.
מיכל: בירושלים?
נעה: בכללי. כן, עשיתי סוג של מה שאתן עושות איתי עכשיו. באמת הגעתי לאנשים וביקשתי מהם לספר לי את הסיפור הלהט"בי שלהם, היציאות מהארון והגילוי העצמי וכל זה. והפכתי את זה למן ספרון קומיקס קצר של 50 עמודים והגשתי את זה לבצלאל וככה סיימתי את הלימודים שלי בבצלאל.
הדס: זה גרם לך להבין משהו על היציאה שלך מהארון?
נעה: קודם כל, זו הייתה פעם ראשונה שכתבתי על עצמי בקומיקס. כי הפרק הראשון הוא עליי. אז כזה כתבתי על הילדה הזאת שהגיעה ושסיפרתי לה שאני אוהבת אותה. אבל זה היה עשרה עמודים שהקדשתי לעצמי ואז כל אחד קיבל פחות או יותר עשרה עמודים. אני חושבת שגיליתי שאני אוהבת לכתוב ולהתעסק בזה, להתעסק בלהט"ביות שלי בקומיקס. וגם אחרי שסיימתי את הקומיקס הזה, כבר הפכתי להיות אזרחית [צוחקת] סיימתי את הלימודים. אז באמת עשיתי ספר שלם רק על החוויות שלי, 150 עמודים אוטוביוגרפי רק על חוויות אמיתיות שקרו לי וביניהם גם הסיפור על האחים והחדר וכל הדברים האלה.
מיכל: עם הרבה… קראתי אותו מן הסתם, עם הרבה הומור.
נעה: כן.
מיכל: אני חייבת להגיד, את יושבת איתנו פה ונראה שכאילו הייתה תקופה גם עם כאב, אבל זה עובר דווקא, הכנסת הרבה הומור לתוך הספרים.
נעה: כן, לא יודעת, אולי זה מנגנון הגנה כזה. כי נתתי לפסיכולוגית שלי החדשה לקרוא את הספר הזה,
מיכל: רוצה לתת את השם שלה? את המספר?
נעה: לא.
מיכל: חסות על הפרק.
[צוחקות]
נעה: אז נתתי לה את זה והיא נורא הזדעזעה. [מצחקקת]
מיכל: למה?
נעה: כאילו היא כזה "וואו, כמה טראומות" כזה [מצחקקת]
מיכל: הרבה עבודה.
נעה: אבל כשכתבתי על זה, אני לא הרגשתי שאלה טראומות, למרות שאח שלי קורא לזה "ספר הטראומות של נעה".
מיכל: מאוד נוח כי הוא לא גר בבית ולא היה שם לחוות את זה מקרוב.
נעה: הוא לא ידע הרבה עליי כי הוא לא היה שם. אבל אז כשגדלנו ונהיינו אחים נורא טובים, אני ואחים שלי ביחסים מאוד טובים. אז הם למדו עליי הרבה דרך הספר הזה.
הדס: אז דיברנו הרבה על הילדה שהיית בכרמיאל, אם היית יכולה עכשיו נעה של היום לקחת את נעה של אז, נעה בת ה-12-13,
נעה: לירות לה בפרצוף, סתם. [צוחקת]
הדס: לא לעשות לה שום דבר פיזי כואב, אלא,
מיכל: לא חוקי.
הדס: לקחת אותה למקום שיכול לתת לה תקווה או לספר לה משהו שייתן לה תקווה בקשר לזהות שלה, למשיכה שלה, מה היית עושה?
נעה: אני חושבת שהספרים שלי הם סוג של מוקדשים לילדה שהייתי. כאילו כי לא היה ספרים בנושא ולא ראיתי את זה במדיות. ובאמת, רק הבנתי מה זה לסבית בגיל מאוד, מאוד מאוחר אז מן הסתם שהרגשתי חייזר. לא ידעתי אם זו תופעה שקורית להרבה אנשים. אז באמת הרגשתי מאוד, מאוד לבד בחוויה שלי כלהט"בית בכרמיאל. ובאיזשהו מובן אני באמת, אני… הספרים, לפחות השניים הראשונים והספר החדש של הרבייה גם על החינוך המיני, אלה ספרים שהלוואי והיו לי כשהייתי קטנה. אז מה הייתי אומרת לה? לא יודעת. היום אני עושה דברים בשביל שילדים כמוני שאולי הם עכשיו במצב של איך שאני הייתי, אולי הם איכשהו יתגלגלו אליהם הספרים ויעזרו להם. אבל כן, אולי הייתי אומרת לה שיהיה בסדר כזה. זה ממש כבר לא מרגיש כמו אישיו. כשאת מתבגרת, המון דברים כבר לא נהיים אישיו. נגיד אה יש לך קוצים ברגליים, בגיל 16 את רצה לגלח.
מיכל: כן…
נעה: [מצחקקת] היום למי אכפת, אף אחד לא מסתכל על הרגליים.
מיכל: נכון.
נעה: וגם להט"ביות באותה מידה. בדימוי הזה, זה כבר לא הופך להיות אישיו. את כזה טוב, זה חלק ממני, זה לא כזה ביג דיל. ובאמת, הסביבה גם לא הגיבה אליי ברשעות או בנבזות. לא היו מקרים שמישהו הפריע לו שאני לסבית. את כל כך חוששת מהדברים האלה. להורים שלי מעל המיטה היה מן פלאק כזה, חתיכת עץ שהיה כתוב עליה 'רוב הדברים שאנחנו חוששים מהם אף פעם לא קורים' אז כזה.
הדס: וואו.
מיכל: וואו. מעניין. ואם בכל זאת, אני יודעת שהיום הרבה, כאילו הנושא הלהט"בי הוא הרבה יותר מדובר כזה עם בני נוער, גם ממה שהיה כשאנחנו היינו צעירות. בכל זאת אם יש מישהו שנמצא עכשיו בתהליך יציאה מהארון, לא משנה אגב, לא בהכרח בני נוער, גם אנשים שהם בפרק ב', אחרי נישואים או בגילאים שלנו עכשיו, יש איזו עצה אחת? עצת זהב? זה יכול להיות גם משהו קיטשי להחריד. אז כאילו תרגישי בנוח.
נעה: עצת זהב, וואי לא יודעת.
מיכל: אולי אפילו את יודעת מה, לא… אני אאתגר אותך. עוד יותר.
נעה: עוד יותר.
מיכל: כי דיברת הרבה על הורים, אז אולי עצה להורים.
נעה: עצה להורים? אה יואו תירגעו. [צוחקת] למה אתם כל כך רעים? סתם לא, באמת לאט, לאט, צעד, צעד, גם הורים צריכים זמן. כאילו אני מבינה את זה לגמרי שהורים חייבים זמן כי את מנחיתה עליהם איזשהו משהו והם צריכים לעכל את זה. הם צריכים שניה רגע להבין מה קורה. אז כאילו אולי אל תגיבו ישר, אולי קחו כמה ימים לחשוב על זה, לדבר עם הורים אחרים. כמו הקבוצה הזאת של ההורים, תהילה. וכזה אל ישר תתפחלצו. כאילו לכו תחשבו על זה רגע.
מיכל: תנשמו.
נעה: כן. זה לא הדבר הכי נורא בעולם. יהיו לכם נכדים. כאילו הכל יהיה בסדר. ולילדים גם, הכל יהיה בסדר. כאילו ככל שאנחנו גדלים, אנחנו ממש גדלים. כאילו אני ממש מרגישה את זה. אני בת 31 שזה עדיין צעיר, אבל אני כל כך שמחה להיות בת 31. כאילו זה הרבה יותר טוב מלהיות בת 20 או להיות בת 16. איכ!
הדס: וואי הכל יותר טוב מלהיות בת 16.
מיכל: וואי לגמרי.
נעה: כן, אבל איזה כיף להיות מבוגרת סוף סוף. כאילו שום דבר זה לא אישיו.
מיכל: נכון.
נעה: חוץ ממיסים.
מיכל: שזה תיזהרו ילדים.
נעה: כן, אבל מיסים אף אחד אחר לא ישפוט אתכם כי כולם עושים מיסים באיזשהו מקום,
הדס: חוץ מאנשים מסוימים.
מיכל: טוב, אז קודם כל נגיד לך המון תודה.
נעה: בכיף.
מיכל: אני חושבת שגם סיפרת דברים שהם מעניינים ואני מאמינה שאנחנו נפגוש פה אנשים ונשמע כל מיני סיפורים, אבל אפשר בסוף לראות הרבה קווים מקשרים. אני מאמינה שזה גם משהו שנוגע בהרבה אנשים שיקשיבו לנו. אז המון תודה.
הדס: תודה שבאת.
נעה: בכיף.
מיכל: ואנחנו נקנה את הספרים שלך.
נעה: שכולם יקנו את הספרים שלי [צוחקת]
מיכל: להיכנס לאתר, CALL TO ACTION,
נעה: האמת שאת "4" אי אפשר להשיג כרגע כי נגמרו לי כל העותקים שזה משמח, אבל אפשר להוריד PDF מהאתר שלי ולקרוא. אני עכשיו עובדת על להוציא אותו באנגלית, זה מאוד, מאוד מרגש. את שאר הספרים אפשר להשיג בחנויות הספרים. תלכו למוכר ותגידו "תביאו לי את כל הדיסקוגרפיה של נעה כ"ץ"
מיכל: זה שוד.
נעה: [צוחקת] זה בטח משתתף באיזה מבצע, בטוח. אה ויש לי ספר חדש, ספר הרבייה, אז תקנו גם אותו.
הדס: תקנו גם אותו להשלמת הסריה.
מיכל: תבואו עם שקית כזאת של "איקאה".
נעה: יש לי חמישה ספרים.
הדס: איזה כיף.
נעה: הגאווה, MY PRIDE AND JOY, איך אומרים?
מיכל: איזה כיף. המון תודה.
נעה: בכיף.
מיכל: ושיהיה המון בהצלחה.
נעה: תודה, גם לכן.
הדס: ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント