top of page

יוצאות: שיר ראובן

התסריטאית והסטנדאפיסטית שיר ראובן חזרה איתנו אל הטומבוי שהייתה, הניתוק שאחרי ההתאהבות בחברה הכי טובה והבכי מול פוסטרים של "המכשפות". היא שיתפה אותנו בחקירה העצמית, ברגעי העצב וביציאה מהארון מול אמא שהגיעה אחרי היציאה לקניון בראשון לציון. אבל למרות הכל, אם היא הייתה יכולה לחזור בזמן - היא לא הייתה משנה כלום.



 

[מוזיקה] 

מיכל: היי הדס, מה קורה?

הדס: שלום מיכל, חשבתי מה אני אגיד. אני כל פעם אומרת שהכל בסדר. מה יקרה אם אני אגיד יום אחד 'הכל לא בסדר'?

מיכל: רוצה לפתוח את זה כאילו?

הדס: לא [צוחקת] אני בסדר גמור.

מיכל: יופי, מעולה. גם אני סבבה. היום יש לנו אורחת מיוחדת מאוד, שיר ראובן, סטנדאפיסטית ותסריטאית.

שיר: היי.

מיכל: מה זה מביך אותך שאני אומרת שאת מיוחדת?

שיר: לא, זה נכון בעיניי.

מיכל: זה נכון? יופי, אני שמחה שהתחלנו בטוב. אז באמת ככה כשעשינו את הרשימה של הנשים ואנשים שאנחנו רוצות לראיין,

הדס: היית מאוד גבוה ברשימה.

שיר: פשש… מחמיא לי מאוד.

מיכל: כן ואנחנו שמחות שהסכמת.

שיר: באמת, בואו, יכולתן לעשות את ההצעה הזאת יותר מפתה. 'רוצה שנבוא אלייך הביתה ונקליט פודקאסט בתחום הלסביות על איך יצאת מהארון?' איך יכולתי לסרב לזה?

מיכל: כן באמת עשינו את זה קצת קל מדי.

שיר: זה מאוד, מאוד קל.

הדס: אנחנו לא נגיד שזו חליפה לפי מידה, אבל זאת חליפת "אדידס" לפי מידה.

מיכל: אז נראה לי שאנחנו, יש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, אבל נתחיל בהתחלה כמו שתמיד אנחנו עושות. ונלך לדבר הכי קשוח שיש קצת כמו התחלה של טיפול פסיכולוגי, באיזה בית גדלת?

[צוחקות]

מיכל: כזה אול אין בתוך הדבר הזה.

שיר: לא, לבריאות. תראי, אני מודה שאם השאלה הזאת תגיע שוב בעוד חצי שעה אחרי שנתחמם קצת כנראה תהיה לי תשובה יותר, יותר כנה. תראי, זאת שאלה שהיא כאילו, אני מרגישה שהיא על ציר.

מיכל: אוקיי.

שיר: בית ואיך תופסת את הבית שגדלת בו. כי מהשניה שאת יוצאת משם, התפיסה שלו מתחילה להשתנות.

הדס: דיברנו על זה בדרך, על אנכרוניזם, אז כן.

שיר: אז כאילו עכשיו אני בתקופה שלפני חודש עשיתי פטריות, סלחתי לכולם. בסדר, אבל בגדול גדלתי בבית שהיו בו המון סתירות. במובן הזה שמצד אחד, הייתה בו קבלה מוחלטת. כאילו כשהייתי ילדה אם אנחנו מדברים בהקשר הלסבי, אז כשהייתי ילדה הייתי מאוד, התלבשתי כמו בן, לבשתי חולצות רחבות, אהבתי צעצועים של בנים.

מיכל: באיזה גיל כאילו אנחנו מדברות?

שיר: כל גיל. מאז שאני זוכרת,

מיכל: מהגן כבר?

שיר: חד משמעית. בגן הייתי משחקת עם בנים. כשהיה לי יום הולדת והיו מביאים לי ברבי, הייתי כזה מה זה הפאקינג חרא הזה? אני רוצה חרב, אני רוצה משחק מחשב. ואמא שלי וגם אבא שלי לא רק שהם זרמו איתי על הכל, הם גם אהבו את זה. כאילו זה היה מיוחד בעיניהם, הם אף פעם לא גרמו לי להרגיש רע על זה. רציתי לשחק כדורגל, אמא שלי קנתה לי כפפות שוער. כזה הכל היה,

הדס: אוטומטית גם הסללה לתפקיד השוערת.

שיר: אחרי זה עברתי להיות חלוץ. אבל התחלתי משוערת. והיה כאילו, אז זה חלק בחיים שלי, חלק באישיות שלי, חלק בי שהם מאוד קיבלו.

מיכל: הם אהבו בכל גיל או שהיה גיל שהם אמרו 'רגע, מה קורה פה?'

שיר: תראי, זה השתנה באופן טבעי באיזשהו גיל. השתנה באופן טבעי כי הגוף שלי השתנה ומבחינתי זה כאילו, ההשתנות של הגיל הייתה חד משמעית חלק מהזהות הלסבית שלי. כי פתאום לא הייתה הלימה בין איך שהרגשתי ובין איך שהתלבשתי שזה משהו שהוא על גבול הטומבוי. כאילו לא על גבול הטומבוי, כאילו כשאומרים טומבוי אני מרגישה שזה לא תופס כי טומבוי זה כזה 'אה אני דוגמנית שאוכלת שיפודים' ולא, אני הייתי בן. כאילו אני הייתי ממש בן. ומרגע שהגוף שלי התחיל להשתנות אז לא יכולתי יותר להתלבש כמו שאהבתי. לא יכולתי יותר,

מיכל: הנשיות קפצה עלייך.

שיר: לא, כאילו את יודעת, חולצה של שמעון גרשון נראית פחות טוב עם ציצים מה נעשה. פשוט פחות לזה התאימו את זה. אז כאילו אני קצת הפסקתי שם, אבל הם אף פעם… כאילו את החלק הזה הם מאוד אהבו. עם זאת, מתי שיצאתי מהארון, לא נכון, אבא שלי קודם כל ידע לבד נראה לי ולא הייתה לו בעיה עם זה, לא היה לו אכפת.

הדס: איך הוא ידע לבד?

שיר: תראי, הכתובת הייתה על הקיר וכשאני אומרת הכתובת אני מתכוונת לפוסטרים של "המכשפות" שהדפסתי לבד ותליתי על כל הקירות. וגם כאילו את יודעת, זה לא… אני חושבת שכל בן אדם שהוא טיפה, טיפה, טיפה ראה עולם, לא צריך לראות הרבה עולם כדי להבין שאני לסבית. זה לא כאילו, את לא צריכה גיידאר כאילו מאוד שרירי כדי להבין את זה. אם כזה ראית שתי לסביות בחיים שלך, מספיק כזה לרפרר לשניה ולהיות כזה 'לסבית'. השזאם ישר אומר 'זאת לסבית'. אז אבא שלי ידע. גם אהבתי מאוד "המכשפות", שמעתי רק "המכשפות". הייתי בחדר כל הזמן. היה שלב שהתאהבתי במי שהייתה החברה הכי טובה שלי ואז פשוט הפסקתי לדבר איתה כי הייתי כזה או אני לא יכולה להרגיש את הרגשות האלה ואז לא היו לי חברים. וכל מה שהייתי עושה זה לשבת בבית, לשמוע "המכשפות", להדפיס תמונות שלהן ולתלות.

הדס: רגע אנחנו רצות קדימה, אבל שניה לפני זה עדיין, לפני שאת כאילו מספרת להורים, לפני שאת יוצאת מהארון באופן רשמי.

שיר: לא, אני יודעת, אני רק אומרת שהיציאה מהארון כאילו באיזה בית גדלת בו, אז את זה הם קיבלו, את זה הם לא קיבלו.

מיכל: והבחורה הזאת שאמרת שהיית מאוהבת בה, אנחנו רוצות לשמוע הכל עליה.

שיר: קודם כל אני גם. לצערי אין לה שום פרופיל באף רשת חברתית, לכן אני לא יודעת שום דבר עליה ואני כל הזמן. לפני יומיים חשבתי, אני אשיג את הטלפון שלה. עכשיו, לא דיברנו מגיל 15. אני מדברת על גיל 15 כאילו. וחשבתי אני אשיג את הטלפון שלה ואני אתנצל על זה שנעלמתי. ואני חושבת את זה פעם בכמה זמן. כאילו שממש בא לי לעשות את הטלפון הזה של 'שומעת, אני מצטערת שנעלמתי באמצע החיים. זה דבר ממש לא יפה לעשות, אני יודעת, פשוט הייתי לסבית ומאוהבת בך ולא ידעתי להתמודד עם זה'. אבל היא עברה לחו"ל והיא רופאה שם ואין לה שום פרופיל בשום רשת חברתית.

הדס: אז סיימת את התחקיר עליה. מיכל עשתה לך הפתעה. [צוחקת]

שיר: יש לינק, יש לינק. יש מישהי שהיא הייתה חברה טובה שלי ביסודי והייתה חברה טובה שלה בתיכון. וכאילו אני והיא מדברות פעם ב-3 שנים והיא כל הזמן אומרת לי, עכשיו, היא כנראה מרגישה, כאילו הניחה שזה משהו באזורים האלה כי כל הזמן אומרת לי 'ואגב, היא בחו"ל והיא רופאה'. ואני כזה 'טוב שאמרת לי', והיא 'כן, ידעתי שתרצי לדעת'. ואני כזה 'למה? למה כולם יודעים הכל על הכל?'

מיכל: מה היה… גדלת בראשון.

שיר: גדלתי בראשון.

מיכל: אגב, אני גדלתי לא רחוק משם בנס ציונה. אני חושבת ששני המקומות האלה הם די שווים בסאחיות והסטרייטיות שלהם.

שיר: אני חושבת שנס ציונה, כאילו אני הייתי מעדיפה לגדול, אולי הדשא של השכן ירוק יותר, הדשא המלאכותי של השכן ירוק יותר, אבל נס ציונה תמיד נראתה לי יותר… יותר כזה כפר בקטע טוב. אלא אם את לסבית ואז אני לא יודעת.

מיכל: כן, זה לא טוב להיות לסבית בכפר. שם זה עוצר.

שיר: נכון. גם ראשון זה כפר, אבל כפר עם מכות.

מיכל: נכון וים.

שיר: נכון, טוב את צודקת.

מיכל: אבל כמה כאילו היו לסביות, הומואים, להט"בים סביבך? כמה זה בכלל היה נוכח בשכבה? מורות? כי נגיד אצלי הייתה מורה שרק בדיעבד גיליתי שהייתה לסבית ואמרתי איזה מטורף אם היא כאילו הייתה חושפת בפנינו את הדבר הנחמד הזה כשהיינו בתיכון.

שיר: נראה לי שבתקופה שאנחנו גדלנו בה זה היה פשוט כאילו גם ילדים בתיכון, הם בהמות. כאילו אני לא יודעת, אולי, אבל את צודקת. לא היה אף מורה שהוא להט"ב שידעתי עליו בדיעבד או לא בדיעבד. היו כל מיני מורות שחשדתי בהן אבל תמיד הן היו נשואות. פשוט סטרייטיות מז'אנר כזה, אמינם, כזה קצוץ בלונד. וכן היה איתי ילד בשכבה שתמיד, אני כאילו מדברת עליו כל כך הרבה. כל פעם שואלים אותי על הומואים, לא נעים לי. אם הוא שומע,

הדס: את צריכה לשלם לו תמלוגים.

שיר: אני לא, כאילו את יודעת, מעניין.

הדס: אבל ככה זה, כשגדלים במקום כזה, תמיד יש את הבן אדם האחד הזה שכששואלים אותך על מישהו שהיה איתך בשכבה, תמיד מדברת עליו.

שיר: נכון.

הדס: גם אצלי זה ככה, אין מה לעשות.

שיר: אז הוא היה מאוד הומו, רקדנו סלואו בבת מצווה שלי. הוא היה הכי הומו בעולם והוא מסכן, הוא חטף על זה. אני כמובן, זה עבר מתחת לרדאר כי אף אחד לא ידע מה זה לסבית. היו קוראים לי מקסימום בן והייתי כזה 'נכון אני בן, ככה אתם רואים אותי'.

מיכל: וזה הפחיד אותך איך שמתייחסים אליו? כאילו חשבת שזה מה שיקרה לך אם?

שיר: לא… כי כאילו אני חושבת שהיה לי חשד שאני לסבית מגיל כזה 12-13, התחלתי לחשוד. אבל מיניות הייתה כל כך רחוקה ממני בגילאים האלה שפשוט כאילו לא יכולתי בכלל לדמיין שום דבר קונקרטי. וגם זה גילאים שאת כאילו, עכשיו אני בת 34, כאילו זה חרמנות שיותר אנינת טעם. כשאת בת 16 את מתחברת להכל. אז הייתי רואה בנים וחושבת מחרמן והייתי רואה בנות וכנראה חושבת לא, לא, לא אסור, אסור, אסור. אבל הייתי כזה הנה הסתכלתי על בן, הוא חרמן, כן אבל גם הסתכלתי על כיסא "כתר" פלסטיק והוא חרמן. אז כאילו… נהניתי, נהניתי. כאילו לא הייתי… לא ידעתי את זה על עצמי בצורה שיכולתי להגיד יש לי סוד ואני מסתירה אותו באופן מודע.

הדס: אז ההתאהבות הזאת בחברה הכי טובה זה הניצוץ הראשון או שזה הגיע לפני?

שיר: אממ זה היה הניצוץ הראשון. גם כאילו ידעתי שזה מה שאני מרגישה אבל לא אמרתי לעצמי שזה מה שאני מרגישה.

הדס: אז מה אמרת?

שיר: שאני חייבת להפסיק לדבר איתה. גם הייתי אנורקסית בשנים האלה שזה כאילו, את גם ככה בטריפ, לא את אבל זה גם ככה טריפ של שליטה של כזה אני לא יאכל ואני לא אשתה אז גם יכולתי להפסיק לדבר עם מישהי שאני מאוהבת בה. אבל היינו חברות נורא טובות ובהתחלה רק אני זוכרת שהערצתי אותה. כאילו היא הייתה אומרת דברים והייתי כזה 'הלוואי שהייתי יותר ככה ופחות ככה'. וכאילו היא הייתה נורא עצובה כל הזמן וקינאתי בה [צוחקת] שהיא כזה עמוקה ועצובה ואני כזה בדיעבד אני חושבת, מתמודדת עם הפרעת אכילה מאוד קשה. אבל אז חשבתי איזה באסה שאני כל כך לא מעניינת והכל בסדר איתי. וכאילו אצלה היה סיפור משפחתי והכל היה שם נורא ספרותי כזה.

מיכל: אבל זה קלאסי התאהבות בבחורה סליחה הכאילו מתוסבכת.

שיר: ברור, לגמרי, לגמרי, חד משמעית.

הדס: כולנו היינו שם. החוויה הכי לסבית שאפשר לחוות. אני בכיתה ה' הייתי מאוהבת במישהי מכיתה ו' שהיא אהבה את אבריל לווין, ואנס שחור-לבן ואני אמרתי וואו, אני כאילו הייתי גרופית שלה. הייתי מסתובבת, הייתי מדברת עליה כל היום והיום נראה לי פחות.

מיכל: את היית ביסודי כשאבריל לווין הייתה בתקופה הפריקית שלה? הפאקצית שלה?

הדס: אני לא רוצה לחשוף את הגיל שלי, אבל כן. אבריל לווין הייתה חלק מהיסודי שלי.

מיכל: לא, גם שלי, אבל נראה לי בפייז אחר טיפה.

שיר: למה בנות כמה אתן?

מיכל: אני בת 30.

שיר: אוקיי.

הדס: אני בת 26.

שיר: אוקיי, בסדר.

הדס: כן, גיל לגיטימי.

מיכל: השאלה בת כמה אבריל לווין הייתה בתקופה הזאת.

שיר: לא, כאילו אני יודעת כי אני בת 34 ואבריל לווין כאילו פרצה כפריקית כשאני הייתי בכיתה ט'. אז אני עושה את החישובים.

הדס: ואז היא מתה. ואז הוחלפה ע"י כפילה.

מיכל: נחזור. אז זה עבד להפסיק לדבר עם החברה הכי טובה? זה השכיח את ההתאהבות?

שיר: כן, אני סטרייטית עכשיו.

מיכל: מה דעתך על נדל"ן? איפה את משקיעה?

שיר: לא, הייתי נורא עצובה. התגעגעתי אליה כל הזמן. כאילו,

מיכל: כאילו מה זה הפסקת לדבר איתה? פשוט הפסקת לענות לה במסנג'ר?

שיר: היינו חברות הכי טובות ואז, עכשיו שוב, היא גם הייתה בן אדם כזה, זה גם היה קצת כזה הורדת ידיים. הייתי כזה 'אני לא מדברת איתך' והיא הייתה כזה 'אני עושה כאילו לא אכפת לי', אבל הייתה מתקשרת אליי ושותקת.

הדס: זה מאוד לסבי.

שיר: היא לא הייתה לסבית. אני יודעת מתי מישהי לסבית ואני זוכרת שגם אז חשבתי היא לא בעניין שלי. ולא בקטע של את יודעת, יודעים כשמישהו בעניין שלך.

הדס: כן.

שיר: והיא חד משמעית הייתה סטרייטית.

מיכל: גם אז כשאת אומרת על עצמך שמיניות לא עניינה אותך, עדיין היה לך את הגיידאר לבוא ולהגיד 'היא לא בקטע שלי?'

שיר: אני פשוט חושבת שזה דבר שכאילו נגיד, כן. כאילו אוקיי, שנתיים אחר כך כשקרה לי קטע מאוד, מאוד דומה. כלומר, התאהבתי במי שהייתה החברה הכי טובה שלי, אני ממש זוכרת שהרגשתי פה יש מצב. וגם הרגשתי והפעם אני לא מכבה את זה. וגם כאילו כן, אני חושבת שמתח מיני או מתח רגשי בגיל הזה, אי אפשר לקרוא לזה מתח מיני בגיל 15. אבל זה דבר ש… מרגישים מתישהו הדדי ומרגישים, יש אירוע שהוא תמיד הדדי, כן? אבל אני חושבת שמרגישים כששני הצדדים בעניין וזה ששני הצדדים בעניין זה כאילו תנאי הכרחי לזה שזה יתקיים.

מיכל: כן. למה לא כיבית את זה שנתיים אחרי?

שיר: כי הרגשתי שזה היה...כאילו שזה היה יותר קשה ממה שחשבתי שזה יהיה לכבות את זה. כי באמת הייתי באיזשהו, כאילו את יודעת לא אכלתי, לא שתיתי, אני אפסיק לדבר איתה. אבל זה היה לי הכי קשה בעולם. התגעגעתי אליה כל הזמן. אני כל כך התגעגעתי אליה שהייתי חולמת בלילה שאנחנו סתם מסתובבות ועושות צחוקים. והייתי בחלום כןןן הנה החיי חברה שלי הם קיימים ואז פתאום זה היה חלום שבו חלמת שאתן הולכות לקניון כי זה מה שעושים בראשון, הולכים לקניון.

הדס: לאחד מהקניונים.

שיר: כן. וזה פשוט היה נורא והתגעגעתי אליה נורא והרגשתי שכאילו זרקתי לפח משהו מאוד יקר ערך וכאילו ושבאיזשהו אופן הבנתי מה איבדתי. ואז מתי שזה קרה שוב, הייתי כזה אני לא… אני לא הולכת לאבד את זה שוב. זה גם היה סיוט להרגיש את הרגשות האלה, כן? כי לא הייתי במקום בפעם השנייה שבאמת יכולתי לבוא לבחורה הזאת ולהגיד לה 'אני אוהבת אותך ונראה לי שגם את ואולי נדבר על זה'. ברור שלא כי הייתי בת 17 וזה כאילו דאן 200 של בגרות כאילו להגיד, אני לא יודעת אם היום אני יכולה להגיד דבר כזה. סתם היום אני כמובן יכולה. אבל כאילו… זה היה סיוט גם להרגיש את זה. זה היה סיוט להרגיש. קודם כל, הרגשתי… באיזשהו אופן מתי שהלכתי על זה, הבנתי למה לא הלכתי על זה בפעם הראשונה. הייתי כזה נכון, זה סיוט. כאילו קודם כל הרגשתי את הבגידה בחברות. כאילו הרגשתי את הרגש הזה של להיות קצת סוס טרויאני.

מיכל: כן.

שיר: כאילו אני מסתובבת עם מישהי והיא חברה נורא טובה שלי ואנחנו נורא קרובות, אבל בעצם יש לי פה עניין שהוא רומנטי והיא לא יודעת. והרגשתי כזה קצת שיש בזה משהו מלוכלך.

מיכל: קצת מרמה אותה כאילו.

שיר: כן ושכאילו אני בעצם, הכל כמובן נצבע בצבעים מאוד עזים של שנאה עצמית. כלומר, אז הייתי כאילו מאוד פוחדת. הרגש שהרגשתי אליה היה מאוד תמים וטהור באיזשהו אופן. מאוד אהבתי אותה. פשוט רציתי שיהיה לנו כיף ביחד. אפילו לא יכולתי לדמיין להתנשק איתה אני חושבת. בוודאי לא לדמיין לשכב איתה. אבל כאילו עדיין עצם זה שהיה לי את הרגש הזה, ישר נצבע בצבעים של אני ג'ינג'י מ"זבנג" ואני כזה עעע עליה ורוצה להציע כל מיני הצעות דוחות. אז מאוד הרגשתי אשמה על זה. כאילו הייתי מאוהבת, אז הייתה שכבה של אשמה בגלל שלא אמרתי שום דבר אף פעם, הייתה כל הזמן שכבה של דחייה. של כאילו למה את מסתובבת עם מישהי אחרת כשהלכנו למסיבה ביחד? פייר זה כמובן יעליה אותי גם היום אם חברה תעשה לי את זה. אבל כאילו אז זה ממש היה כזה, אני זוכרת שהיינו פעם ביום הולדת ובאנו לשם ביחד ואז היא כזה דיברה כל היום הולדת עם חברה אחרת שלנו שאמא שלה נפטרה, אוקיי?

מיכל: יש לה פס.

שיר: חד משמעית. ואני כזה שמעתי "הסמית'ס" בחדר שלי, הלכתי הביתה והייתי כזה עעע איזה חרא, הכל חרא. והיום אני כזה אחי, אולי להירגע קצת.

הדס: היא הייתה בזוגיות איתך בלי לדעת שהיא בזוגיות איתך.

שיר: כן. כאילו נורא כשמישהו בזוגיות איתך לי לדעת כי אז את כל הזמן נעלבת.

הדס: מעמד צד אחד כאילו.

שיר: בדיוק.

הדס: כמה, כאילו אני יודעת שזה יכול להיות מאוד מבלבל בשלב הזה של ההתאהבות הראשונה במגדר שלך, שאת לא בטוחה או לפחות אני הרגשתי את זה, האם זה אוניברסלי, האם אני לסבית? האם אני אוהבת בנות או האם אני אוהבת אותה?

שיר: כן. אני מאוד נאחזתי בזה קצת כמו… כמו כאילו את יודעת, כמו רפסודה בלב ים. כי הייתי כזה אוקיי, אני אוהבת אותה, אבל מה אני לא יאהב אף בן? אף פעם? אף בן אף אחד? אני חותמת על זה?

מיכל: או להצליח לאהוב בת אחרת.

שיר: אני ידעתי שכן. הייתי מאוד לסבית. אבל כן, זה מאוד… היה לי קשה עם זה. עכשיו כמובן שבדיעבד אני יודעת שמה שהיה לי קשה איתו הוא מיניות, נקודה. לא בהכרח מיניות לסבית. זאת אומרת, קשה לי להגיד את המשפט גם אם הייתי סטרייטית כי אני כל כך לסבית. אבל אני חושבת שמה שהיה קשה לי זה מיניות ואון טופ אוף איט גם המיניות שלי הייתה משהו שיש תהליך לעבור איתו, כאילו זה לא פשוט. זה לא שאני פשוט אסתובב בשכבה ואני אכיר מישהו והוא יגיד לי משהו ונהיה ביחד. אני כזה צריכה לעבוד, הרגשתי, כדי לממש את הדבר הזה ולהפוך אותו לכזה שתופס איזשהו נפח בחיים שלי. כאילו זה לא יקרה פאסיבית. אני לא פשוט אלך לתחנת דלק ומישהו יתחיל איתי, זה לא מה שיקרה. מישהי תתחיל איתי. בתחנת דלק ספציפית אולי כן.

[צוחקות]

הדס: בראשון.

שיר: כן.

הדס: ובזמן שאת מרגישה את כל הרגשות האלה ובאמת נאחזת ברפסודה בלב ים, החברים שלך שמים לב? המשפחה שמה לב? מישהו מדבר איתך על זה?

שיר: אבא שלי דיבר איתי על זה פעם אחת ובנות היו מתחילות איתי כל הזמן. כל הזמן באופן עקבי וקשה. הייתי רק, הרגל שלי הייתה יורדת מקו 173 ונוגעת בתל אביב, ולסביות היו פשוט מתחילות איתי. עכשיו, אני זוכרת שמתי שיצאתי מהארון הייתי כזה עכשיו אני אוכל לדבר עם כל הלסביות האלה שהתחילו איתי, כלום. צרצרים. מדבר.

הדס: אבל מה עשית כשהן התחילו איתך?

שיר: הן היו תמיד אומרות, זה תמיד היה אותו משפט. זה תמיד היה לשלוח חברה ולהגיד לי 'את בקטע?' והייתי כזה 'איזה קטע?'

הדס: אני?

שיר: ואז היו אומרות 'את לסבית?' והייתי כזה 'לאאאא, ממש אני לאאא' וזה היה,

הדס: סתם כאילו בסנטר זה היה קורה?

שיר: זה היה קורה,

הדס: בעזריאלי בגג?

שיר: כאילו לא היו לי חברים מהבית ספר, אני משערת שבין בשקלול כל הגורמים זה גם בגלל שהייתי לסבית והסתובבתי בקבוצות שבדיעבד הרבה מהבנות שהסתובבו בהן היו לסביות. כאילו כן הסתובבתי עם לסביות, פשוט כולן אמרו שהן סטרייטיות ואלה היו החברים שלי שהכרתי באינטרנט. אז בחוגים כאלה כל הזמן. כאילו או שכאילו גם… הייתי במועצת התלמידים. יש את מועצת התלמידים הארצית, הרבה לסביות במועצת התלמידים הארצית.

מיכל: אה וואו היית בארצית.

שיר: כאילו רק בגלל,

מיכל: זה עוד שניה קריירה פוליטית.

שיר: הייתי עושה את זה רק כדי לנסוע לתל אביב כי הישיבות היו ואני אפילו לא בטוחה שהייתי בארצית או בזו של ראשון. הייתי בזאת של ראשון ואז בתוך ראשון היה צריך לבחור לארצית. לא הייתי בארצית. הייתי בזה של ראשון. כן הייתי במה שמרכז את כל מועצת התלמידים. אני אפילו לא זוכרת פעולה אחת.

הדס: אבל מועצת תלמידים זה כן אומר שהיית פופולרית כי בסוף כן היו צריכים לבחור בך.

שיר: לא, לא, לא, ממש, ממש לא. זה היה בית ספר שאף אחד לא רצה.

הדס: זה המורים בחרו.

שיר: זה לא המורים בחרו, פשוט שאלו 'מי רוצה להיות במועצת התלמידים?' ואני רציתי להפעיל את רדיו בית ספר ולשים שירים בהפסקה והייתי כזה 'אני'. ואז הייתי ב-י"ב כבר, אז הייתי אוטומטית ראש המועצה של כל בית הספר ואז הייתי כזה והייתה מישהי בכיתה ט' שממש רצתה להפעיל את זה, 'סורי, אבל אני ב-י"ב'

מיכל: יש פז"ם.

שיר: ואני עשיתי את הרדיו ופשוט הייתי שמה שירים של רונה קינן.

מיכל: באיזה תיכון למדת?

שיר: מקיף ט' בראשון. תכלס אני אפילו חושבת שלא שמתי רונה קינן.

מיכל: מפחד שיגלו עלייך.

שיר: אבל שמתי כן שירים שהם כזה בפריפריה ששירים שלסביות אוהבות. לא כזה הדבר עצמו.

מיכל: כמו מה?

שיר: חווה אלברשטיין. כזה, הרבה אנשים יכולים לאהוב את זה, אבל גם לסביות. נתח מאוד גדול מהעוגה.

הדס: לגמרי. והתחלת להגיד שהיו מתחילות איתך כל הזמן ושאבא שלך ידע.

שיר: כאילו מה זה ידע, אבל הוא כן בא אליי ושאל אותי את זה בגיל 16 ואמרתי לו כמובן שלא.

הדס: מה הוא שאל? הוא השתמש במילה לסבית כאילו?

שיר: זה גם דוחה. לא, זה כאילו, זה גם סיפור דוחה. זה סיפור שהוא חמוד לצד זה שהוא דוחה. כי כאילו מצד אחד יש קבלה גדולה ומצד שני, יש כאן פלישה גדולה. כי הוא פשוט נכנס לחדר שלי באמת בתקופה הזאת אחרי שהפסקתי לדבר עם החברה הזאת ורק שמעתי "המכשפות" ורק הייתי לבד בחדר כל היום קוראת מילים של שירים וכותבת. וכזה משהו מאוד… מופנם. ואז הוא נכנס ושאל אותי 'את עצובה, למה את עצובה?' והייתי כזה… 'לא יודעת פשוט עצובה'. ואז הוא אמר 'אני יכול לשאול שאלה?' והייתי כזה 'כן'. ואז הוא שאל אם אני נמשכת לגברים. ואמרתי 'ברור, ברור, תלך, איכס'. ואז הוא אמר לי 'כי אם לא, זה אני ואת נגד כל העולם'. והייתי כזה NOTED אבל לא, לא, תלך, תלך. מצד אחד יש בזה משהו מאוד חמוד ומקבל ומצד שני, יש בזה משהו גם מאוד פולשני. כי כזה...

מיכל: כן, קצת אאוטינג כזה.

שיר: זה לא טריטוריה שלך, זה טריטוריה שלי. זו לא טריטוריה שאתה אמור להיכנס אליה. מצד שני, זה באמת כזה יופי. כאילו גם דיסקליימר נחמד. אמא שלי לעומת זאת,

מיכל: זהו באתי לשאול מה עם אמא שלך.

שיר: אמא שלי לא ידעה כלום ובאיזשהו שלב מתי שאני יותר התחלתי… כאילו מהשלב שאני יכולתי לומר על עצמי שאני לסבית שזה היה בגיל 19, אז נהיה לי כיף. זה נהיה לי דבר שהוא משחקי. זה נהיה לי דבר שהוא… הרגשתי שיש בו מן התמרדות כזאת.

מיכל: כאילו הארכת את גיל ההתבגרות באיזשהו מקום עם הדבר הזה.

שיר: אממ… כן. כאילו וגם נהיה בי משהו של כזה כן! אני לא, אני במסלול אחר.

מיכל: אבא שלך כבר ידע בשלב הזה או שהוא עדיין היה?

שיר: לא. אני לא יודעת מה הוא ידע או חשב או לא חשב, אבל אני לא יצאתי מהארון בפני אף אחד עדיין. ואז, כאילו אחותי טוענת שאני סיפרתי לה. לי אין שום זיכרון שסיפרתי לה. אני חושבת שהיא פשוט ידעה כי היא גם לסבית. אבל… כאילו כן התחלנו לראות נגיד "THE L WORD" בחדר.

הדס: אלמנט חוזר אצלנו בפודקאסט.

שיר: כן?

הדס: כן.

מיכל: "L WORD" במערכה הראשונה, יציאה מהארון בשלישית.

הדס: השרתים של "L WORD" היו מאוד עמוסים, כן.

שיר: אז אמא שלי הייתה נכנסת ואני ואחותי היינו רואות את זה בחדר שלי במיטה, פשוט שמות את זה. אמא שלי תמיד הייתה נכנסת כשהן מזדיינות. זה מה שחשבתי אז, אבל עכשיו אני חושבת שהן חצי פרק מזדיינות. אובייסלי נכנסה.

מיכל: בשיר הפתיחה אולי לא מזדיינות.

שיר: ממש. וכאילו היא הייתה נכנסת והיא הייתה רוצה כזה פשוט שתי בנות מתחרמנות והיא הייתה כזה 'עוד פעם הסדרה הזאת, הסדרה "בנות"' ככה היא קראה לזה.

[צוחקות]

מיכל: שמאוחר יותר הגיעה הסדרה "בנות" שהייתה מאוד סטרייטית.

שיר: כן, ממש.

מיכל: יש נשיקה אחת שם.

הדס: יש שתיים.

מיכל: אוקיי,

שיר: של מארלי וג'סה, הנה שוכבת שם עם מישהי בסצנה ממש מגעילה.

הדס: סתם קוויר בייט.

שיר: מה?

הדס: זה סתם היה קוויר בייט. כלומר, זה לא היה איזה משהו.

שיר: אה אני יודעת, אני דווקא, כאילו לא מסכימה דווקא.

הדס: כן?

שיר: כאילו אני חושבת ש… הייתה שם אמירה בעיניי.

הדס: כן אבל הם לא פיתחו את זה לעלילה משמעותית.

שיר: לא, בסדר, אבל כאילו גם בנו יש משהו טיפה נרקיסיסטי כקהילה שאנחנו חושבים. אנחנו מאוד רוצים להגיד 'אנחנו נורמליים, אנחנו אנשים, אנחנו חלק מהמרקם', ואז בחוגים האלה של כאילו ניו יורק, ת"א. כאילו בערים גדולות שבהן זה כזה כן אתם ממש רגילים וזה לא מעניין אף אחד אפילו. אז ברגע שיש פשוט דמות לסבית שהיא פשוט ניצבת בפרק בגלל שהי, פגשתי לסבית, וזרמתי איתה כמו שפרק לפני זרמתי עם בן, אז זה כזה קוויר בייט. לא, היא פשוט פגשה לסבית, זה רגיל לה.

הדס: טוב יש שם דמות הומואית כאילו מאוד משמעותית.

שיר: נכון.

הדס: אז סגרו את הפינה.

שיר: אני חושבת שזה אותנטי בסדרה הזאת. אני מאמינה להכל שם.

הדס: אני מאמינה שאין להם חברה לסבית.

שיר: כן, אין להם. לסבית לא תסתובב איתן.

מיכל: מי עוד היה כזה ייצוגים, דימויים שלך? דיברנו על ענבל, דיברנו על "THE L WORD",

שיר: אי אפשר להגיד ש-"THE L WORD" היה ייצוג שלי,

מיכל: אוקיי, אבל זה משהו שכן כאילו חיפשת אותו ומצאת בו,

שיר: חיפשתי, מצאתי, פשוט חשבתי אה זה גרוע. אני רואה את זה כי יש בזה לסביות, אבל זה פשוט חרא.

מיכל: זה מה שעושות.

שיר: נכון, ברור. אבל אז ראיתי, כאילו הייצוג המשמעותי הראשון שראיתי, אחותי הראתה לי אותו זה היה "טיגן ושרה" שכאילו הכרתי את האלבום שלהם מאוסף אלבומי השנה של "עונג שבת" ב-2007. היה כתוב שם "התאומות הלסביות" והייתי כזה 'לסביות' טו גיי! אני לא יכולה לשמוע את זה. ואז אחותי התחילה לשמוע אותן ובעיקר לראות, אני לא יודעת אם עדיין יש את זה. אבל הן היו עושות הופעות ולפני ההופעות הן היו עושות סטנדאפ בתכלס. הן היו כאילו מספרות סיפור, חלקם מצחיקים יותר, חלקם מצחיקים פחות. זה לא מחזיק מופע סטנדאפ. אבל כאילו גם אמרו שזה חלק מהאג'נדה שלהן. כאילו הן אמרו 'אולי השירים שלנו עדיין לא מספיק טובים, אבל אנחנו כן יכולות לספר סיפור ולהצחיק אנשים'. השירים לא הייתי שומעת אותם בכלל, לא הייתי שומעת את הקטעים שהן היו מספרות לפני וזה היה גם נוגע ביציאה מהארון וגם בעיקר איזשהו ייצוג מאוד מנורמל על זה ששתיהן בזוגיות עם אישה ולזה שמישהי מהן הייתה נשואה אפילו כי בקנדה אפשר לעשות את זה. ואז ראיתי את הסרט שהן עשו, איזשהו דוקו שהן עשו על איך הן עשו את האלבום שלהן "THE CON" ושם הייתי כזה, אה לסביות שמחות. שכיף להן ושכאילו פשוט חיות את החיים שלהן. זה מה שאני רוצה להיות. ממש הייתי כזה 'אה אני אהיה זה'.

הדס: זה מאוד נדיר, כאילו לא יודעת מה המאזינים שלנו יודעים, אבל לראות לסביות עם סוף שמח, כאילו רוב הסדרות הורגים את הלסבית, הלסבית עצובה, הלסבית מתה. כאילו זה מאוד נדיר לראות לסבית שפשוט חיה את החיים שלה.

שיר: לגמרי, לגמרי ושהיא מצחיקה ושיש לה חברים ושהכל פשוט כאילו מה שאהבתי בזה שאפילו נגיד ב-"L WORD" מה שלא אהבתי ומה שאני לא אוהבת עד עכשיו זה שזה קצת, קצת כפר הדרדסים מרגיש לי. כאילו הן בראו עולם, אולי זה קיים ב-LA אמריקאים משוגעים, אבל אני רואה את זה וראיתי את זה גם אז וחשבתי, נטייה מינית זה לא באמת דבר שקוף גם עבורי. הלסביות שלי לא שקופה גם עבורי. וברגע שב-"L WORD" מציגים מערכת יחסים לסבית שהיא פשוט, זה פשוט אנחנו בעולם שכולן בו לסביות. אז אין שום סיבה להתעכב על זה.

הדס: כן, אוטופיה לסבית כזאת.

שיר: כן וזה כאילו, זה כל כך, אי אפשר, אני לא יכולתי להזדהות באמת עם שום דמות שם בגלל שהייתי כזה, זה פשוט בת' וטינה' לא יודעת, זה לא נוכח בשום חלק מהחיים, זה פשוט רגיל. בת' הייתה יכולה להיות גבר סטרייט וזה היה עובד. זה אפילו הגיוני. וכאילו טיגן ושרה שהם אנשים אמיתיים, אז הלסביות הייתה מאוד נוכחת כחלק מהזהות שלהן. לא שכל היום הן היו אומרות 'אני לסבית, אני לסבית', אבל הן נראו לסביות. הן, ההומור שלהן היה לסבי. אז זה היה הייצוג הכי חזק. ענבל כאילו היא לא ייצוג חיובי בעיניי.

מיכל: כן.

הדס: כן.

שיר: מאוד אהבתי אותה, אבל תודה לאל שבחרתי בטיגן ושרה כייצוג.

הדס: לא מודל לחיקוי. נקפוץ לרגע שבו את מבינה שאת לסבית. את רואה את הייצוגים, מתי את מחליטה או לא מחליטה לספר את זה לאנשים?

שיר: אממ… הרגע שהבנתי שאני לסבית לא היה, כאילו קודם כל אמרתם להיכנס לעומק, אז אני חוזרת אחורה ונכנסת לעומק. אז מה שהיה שאחרי שהתאהבתי בחברה בתיכון שכאילו לא עשיתי עם זה שום דבר ו… ואז התגייסתי. ובצבא אני ממש זוכרת שחשבתי, כאילו הייתי נורא מבולבלת כי כבר די ידעתי שאני לסבית. ואני זוכרת שבטירונות כבר די שחררתי. כאילו אני אפילו לא שחררתי את עצמי להימשך לבנות אחרות, כאילו להסתכל על בנות אחרות. לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה. כאילו… זה לא דבר שאפשרתי לעצמי. ואני זוכרת שבטירונות עם כל הבנות במדים וזה ומפקדות וזה, הרגשתי שזה מרחב כל כך לסבי שזה מותר. פשוט הייתי כזה טוב,

מיכל: זה חלק מערכי צה"ל.

שיר: כן. [צוחקת] אז בצבא כן הרשיתי לעצמי להימשך ואז פשוט סבלתי, סבלתי, סבלתי, סבלתי. גם היה לי נורא קשה בצבא בלי קשר. ואז אחרי תקופה שהיה לי פשוט סיוט גם בגלל התפקיד שלי, אני בטוחה שאם הייתי מחוץ לארון זה היה אחרת. נהייתי מוזרה מרוב שהייתי בארון. כאילו פשוט נהייתי מוזרה. זה… כאילו אומרים את זה הרבה וזה באמת נכון שברגע שאת מסתירה חלק אחד בחיים שלך, את מסתירה את הכל. אי אפשר להסתיר דבר אחד. וזה כאילו כמו דומינו ראלי הפוך. לבנה אחת פשוט העמידה עוד ועוד לבנים ולא יכולתי להיות מי שאני בסיטואציה ובגלל זה פשוט לא יכולתי בשום מרחב להיות אני. לא היה לי שום מרחב להכיר, להיות בקשר. החברים היחידים שלי מהצבא היו באמת הומואים בארון. כאילו היו איתי שלושה הומואים בארון שאז לא הבנתי, חשבתי כן, יש לי דווקא שלושה אנשים בצבא שהם בסדר. הומו, הומו והומו בדיעבד.

מיכל: את שיתפת מישהו? הם ידעו?

שיר: לא, הם גם היו בארון. לא רק שהם היו בארון, הם גם היו ממש כאילו נראו ונשמעו הומואים. אחד מהם למד פיתוח קול. היו שואלים אותם והם היו אומרים 'לא, אני לא הומו', כאילו זה היה ככה ואנחנו באמת היינו כזה היחידים. כאילו הם היו החברים היחידים שלי בצבא. אבל בקיצור, סבל, סבל, סבל ואז בסוף הייתי צריכה להחליט אם אני יוצאת מהצבא או לא. כאילו הייתי מטופלת אצל קבן, פסיכיאטרית בצבא, ובאיזשהו שלב היא אמרה לי 'טוב, אנחנו נצא אותך לגימלים נפשיים'. הייתי שלושה חודשים בגימלים נפשיים ואז כזה בסוף את צריכה להחליט אם את נשארת בצבא או לא. ובמהלך הגימלים הנפשיים האלה גם התחלתי כן להשתחרר מהדיכאון הזה שכאילו אחד מהדברים הקשים שדיכאון עושה זה להרחיק אותך מעצמך. זה כאילו סוג של הרגשתי כאילו האופי שלי בורח ממני, כאילו פשוט הולך. משהו בי דוחה אותי כזה. ואז הייתה איזו פעם שפשוט הלכתי לישון. כאילו הלכתי לישון צהרים כי זה מה שעושים שנמצאים בגימלים נפשיים שלושה חודשים. ואמרתי לעצמי וכאילו כל הזמן הייתי חושבת 'אני לסבית? אני לא לסבית?' כל פעם שהיה לי רגע פנוי עם עצמי, הייתי פשוט כאילו,

הדס: כמו לופ כזה.

שיר: כן לגמרי. וזה היה סיוט. ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי אוקיי, האם את מדמיינת את החיים שלך עם גבר? והייתי כזה 'לא'. קיבלתי את הלא מאוד מהר. זה היה כזה 'האם את מדמיינת את החיים שלך עם אישה?' והייתי כזה 'כן'. זה היה כזה 'אז את לסבית, בסדר'. אז את לסבית.

מיכל: כמו שאלון כזה ב"מעריב לנוער".

שיר: לגמרי. וזה עבד עליי השתי שאלות האלה. מהנקודה הזאת הייתי כזה זה מה שאני ועכשיו כזה כשאמרתי ביני לבין עצמי אין מה, אין לאן לברוח מזה, זה פשוט המציאות. ואז משם התחיל איסוף הייצוגים, התחיל הזה, התחיל הכל, חיכיתי שבנות יתחילו איתי. הפסיקו להתחיל איתי.

מיכל: חזרת לבנות מתל אביב שהתחילו איתך והן כבר לא היו שם.

שיר: נכון. ריגלתי אחריהן ב"פייסבוק", כבר היה "פייסבוק". כולן היו בזוגיות.

מיכל: אבל מי ידע בשלב הזה?

שיר: אף אחד. כאילו אחותי ידעה, אני ידעתי, זהו. אחרי חצי שנה בערך סיפרתי אולי פחות, אבל אחרי כמה חודשים סיפרתי למי שהייתה החברה הכי טובה שלי. כי שוב, כי הרגשתי כל הזמן את ה… תחושה הזאת שאני משערת שהרבה, אני לא יודעת אם עדיין, כן? אבל בטח בגילנו, אני לא יודעת אם בגילך. אבל כאילו בטח בגילנו. שמהשנייה שהבנתי שאני לסבית, הבנתי שאני אצטרך לעבוד בזה. כאילו אני לא, זה לא שאת כזה מקבלת סל קליטה של הנה ככה נהיים לסבית, הנה פה החברות שלך ופה את מסתובבת, ככה את צריכה להתלבש. זה לא היה ככה והייתי כזה, אוקיי אני צריכה להפוך ללסבית. אני צריכה להבין איך נהיים לסבית.

מיכל: אני חושבת שזה מאוד תלוי בסביבה. כי כשאני יצאתי מהארון זה היה מיד אחרי השחרור שלי ואני שירתי בגל"צ.

שיר: אה כיף חיים.

מיכל: שזה כזה טירונות של לסביות בייסיקלי, של גייז בכללי. כולם מגיעים לשם סטרייטים לכאורה.

שיר: כמו "סם שפיגל".

מיכל: כן, סוג של. זה שלב לפני זה על חשבון צה"ל. ואז כשיצאתי הכל היה כמו שאת אומרת סל קליטה, היה לי סל קליטה. היה לי די ברור. אבל השנה לפני זה עדיין הייתה. למרות שהייתי במרחב הכי מקבל ולהט"בי וזה, הייתה לי שנה של דיכאון ואני לפני כמה זמן פגשתי את מי שהייתה אז המפקדת שלי והיא כאילו פגשה אותי ואת אשתי כבר היום וכאילו היא אמרה לי 'את היית נורא עצובה, פשוט היית עצובה'. וזה מסוג הדברים שכאילו אז כן, אני יכולה להגיד, גם התחלתי טיפול בדיוק וכאלה. גם התחלתי טיפול לא כי חשבתי שיש לי, שאני נמשכת לנשים, כי עוד מעט אני אשתחרר מהצבא ואני צריכה להתאפס על החיים שלי. ואז כשמישהו משקף לך כמה המצב שלך היה גרוע, את אומרת פאק, כאילו גם בסביבה כביכול הכי מאפשרת, עדיין אפשר להיות מאוד, מאוד לבד.

שיר: נכון.

מיכל: זה כאילו משהו שככה ממש טלטל אותי לשמוע.

שיר: סיפור מאוד יפה. כאילו זה עצוב, אבל התרגשתי.

מיכל: כן, אני באמת חושבת שיש בדברים האלה, יוצא לנו גם לדבר על זה בינינו, הדס ואני וגם עם מרואיינים שאין משהו שהוא מושלם. כאילו גם היום אני בטוחה שצעירים גם אם יש להם את כל הדימויים בעולם וכל הייצוגים וכל המעטפת ומן סל של 'יופי אתה הומו, הנה מה שאתה צריך לעשות', עדיין יש מורכבות ויש את הנפש שלנו שזה הדבר שכאילו אין לו עדיין פיתוחים טכנולוגיים או ייצוגים.

שיר: חד משמעית. חד משמעית. וזה גם כן… כאילו יציאה מהארון, אני לא יודעת, זה באמת מעניין אותי איך זה היום. כאילו זה באמת מעניין אותי איך זה היום לילדים שגדלים בת"א. אני משערת שזה עדיין לא נעים, כן?

מיכל: לא כולם גדלים בת"א גם.

שיר: לא אני יודעת, אבל מעניין אותי ספציפית בת"א בגלל שאני אומרת איך זה במקום שזה כביכול הכי קל בו.

הדס: שאלה טובה.

מיכל: נכון.

הדס: אנחנו כן נרצה לשמוע על היציאה מהארון מול המשפחה.

שיר:  אני כבר כזה, אחותי ואני היינו כזה כל הזמן בדיבור על בנות בגדול.

הדס: היא גדולה ממך? קטנה ממך?

שיר: היא קטנה ממני ב-4 שנים ופשוט היינו מסתובבות, מדברות על בנות, על מי נראית טוב, על מי זה, על מי זה. באמת כמו שני בנים מגעילים. כאילו כמו באמת, אין לי...

מיכל: שתי בנות מגעילות.

שיר: כן. לא, אצל בנות זה מקסים. אני חושבת שתי בנות מקסימות וזה, אבל אם זה היה שני בנים זה היה...גם חמוד לא יודעת. זה היה מן פשוט כאילו… זה מאוד מעניין להיות שתי לסביות בסביבה שהיא מאוד לא לסבית והייתה מוכרת ב"טאוור רקורדס" בקניון שהייתה לסבית גם ופשוט הייתה הדבר הכי יפה בעולם או לפחות נראתה לנו כמו הדבר הכי יפה בעולם. ופשוט היינו הולכות לשם כל הזמן וכזה מתעניינות בדיסקים. הכרתי ככה אבל מלא מוזיקה טובה. הכרתי ככה את סופיאן סטיבנס. ואז השתחררתי מהצבא, ישר עשיתי פסיכומטרי כי הייתי מאוד,

מיכל: בסוף בעצם השלמת שירות?

שיר: כן, חזרתי כי אמא שלי… בעייתיות שמופיעה במערכה הראשונה. אני ממש רציתי לצאת וגם הצבא מאוד רצה שאני אצא. כאילו זה היה כזה… 'עשינו טעות, את פחות מתאימה, לכי'.

הדס: כן, אבל אם יש כוח שיותר חזק מהצבא, זאת אמא.

שיר: כן, ואני מאוד רציתי לצאת ואמא שלי אמרה לי 'אין מצב ואת הורסת לעצמך את החיים' ואז אני ממש זוכרת את המבטים של הקב"נים שהם היו כזה אווו אמא, הם ראו את זה בלייב כאילו. ואז נתנו לי שלושה ימים בבית להחליט. אמא שלי לא דיברה איתי ולא הסתכלה עליי בשלושה ימים האלה. פשוט התעלמה ממני לגמרי והייתי כזה טוב, כנראה שהיא פשוט תשנא אותי אם אני לא אחזור לצבא, אז אני אחזור לצבא. ואחרי שהבנתי שאני לסבית, אז היא התחילה כל הזמן לפזר לי כאילו רמזים שזה לא סבבה. כל הזמן כזה אם הייתי אומרת משהו על מישהי, אני אף פעם לא הייתי אומרת, אבל אחותי הרבה פעמים הייתה מוציאה את זה. היא אחות קטנה, הם מטבעם יותר חופשיים. נגיד אני ואחותי היינו מדברות על משהו ואז אמא שלי הייתה אומרת 'די עם השטויות' אם היה בזה לסביות. והייתי כזה אוי… וכל הזמן הייתי אומרת לה 'תקשיבי, לצבא יכולתי לחזור, אבל יש דברים שאני לא אוכל להפסיק לעשות רק בגלל שאת לא מקבלת אותם. אני פשוט אומרת את זה'. ואמא שלי הייתה אומרת 'אין שום בעיה, אני אוהבת אותך בכל מצב'. הייתי מתחילה לבכות בשיחות האלה, כי הייתי חושבת אני יודעת שאני יושבת על פצצה. אני יודעת שאני יושבת על פצצה עצומה שתטלטל פה הכל. ואז בקיצור, סיימתי צבא, עשיתי פסיכומטרי והתחלתי לעבוד במלצרות ליד הים. שתי משמרות אבל הייתי צריכה לקנות מכנסיים שחורים. אחותי באה איתי לקניון, אמא שלי שניה לפני זה, דיברתי על זמרים, זמרות שאני אוהבת ואמרתי 'באנגלית אני מעדיפה לשמוע בנים, בעברית אני מעדיפה לשמוע בנות'.

מיכל: משפט באותו זמן,

שיר: פשוט אלוהים באמת. ואז אחותי אמרה משהו שהסאבטקסט שלו ואולי גם הטקסט עצמו היה 'כי את לסבית, כי את לסבית'. ואמא שלי אמרה 'די עם זה, די עם השטויות' ואני פשוט רציתי למות. כל פעם שהיא אמרה את זה פשוט הרגשתי כאילו אגף בלב שלי מתייבש ומת. ואז הלכנו,

הדס: היא הייתה שמרנית כאילו? אמא שלך שמרנית?

שיר: אמא שלי מזרחית. אי אפשר להגיד שהיא שמרנית כי נגיד בכל מה שקשור לזה שלא נראיתי כמו בת הרבה שנים, היא אהבה את זה וזרמה איתי.

הדס: יש לך אחים?

שיר: כן אחות.

הדס: לא, אחים,

שיר: אחים, בנים, לא אין לי לצערי.

הדס: אז אולי זה היה פיצוי.

שיר: מה? שיש לה שתי לסביות?

הדס: היא אמרה כאילו… לא הלסביות, הטומבויות.

שיר: לא, אני חושבת שהיא באמת, יש בה משהו מצד אחד, שהוא מאוד אופן מיינדד. כאילו אני לגמרי יכולה לתת לה את זה. נגיד עד היום כשאני הולכת ואני עושה סופשבוע שאני יודעת שאני אעשה בו פטריות, אז אני אומרת לה. 'את באה יום שישי?' –'לא', 'למה?' –'כי אני הולכת ואנחנו עושות סופשבוע פטריות' ואז יש שתיקה והיא אומרת 'טוב, את שומרת על עצמך?' ואני כזה 'כן, כן, אל תדאגי'. אומרת 'טוב.'

מיכל: את כבר ילדה גדולה אבל.

שיר: נכון.

מיכל: אז היית ילדה שגרה אצלה בבית.

שיר: נכון, אבל עדיין אני חושבת שהפתיחות שלה לזה. או נגיד כשהייתי יותר מעשנת, אז פעם אחת אמרתי לה 'אמא רוצה להתמסטל איתי?' והיא הייתה כזה 'יאללה בואי ננסה'. כאילו יש בה משהו מאוד פתוח.

הדס: וגם עברה תהליך.

שיר: זה לא, כאילו היא בטוח עברה תהליך, אבל אני חושבת שהייתה לה בראש איזושהי תמונה של בת שתהיה לה. ואני חושבת שלהיות כאילו טומבוי זה עדיין היה ברצף שלא הפריע לה. אבל נגיד להשתחרר מהצבא זה לא מה שהיא דמיינה והיא ממש נלחמה בי כדי שאני אתיישר לפי מה שהיא דמיינה. ואני חושבת שהיציאה שלי מהארון שמיד אני אגיע אליה, הייתה ממש המסמר האחרון בתיבה של להבין שאני לא אהיה מי שהיא דמיינה. היא צריכה לזרוק את הדמיון הזה לפח, זה יהיה משהו אחר. בקיצור, מה שקרה זה שהלכנו לקניון ואחותי בסוף השיחה הזאת של ה'די עם השטויות' אז אמרתי לה 'הדר, הדר, די, די!' ואז היא אמרה 'סתם, סתם לשיר יש חבר'. הייתי כזה 'לא, לא! די!' ואז נסענו לקניון לקנות מכנסיים שחורים לעבודתי כמלצרית ואמרתי לה 'את חייבת להפסיק להגיד את זה לאמא, אני לא רוצה שסתם יהיו לה תקוות. אני מתכננת שכשתהיה לי חברה', טוב מאוד שחיכיתי עם זה כי זה לקח 6 שנים. אבל אני מתכננת שכשתהיה לי חברה, אז אני אספר לה ואל תגידי לה שיש לי חבר בינתיים, אני לא רוצה שהיא תחשוב זה'. ואז אחותי אמרה לי 'את צריכה פשוט לספר לה'. והייתי כזה 'טוב מה פתאום'. הלכתי לקניון לקנות מכנסיים, חזרנו. חזרנו ואני עולה הביתה וזה ממש ישב עליי. כאילו יש איזשהו עלבון מאוד עמוק בזה, בהומופוביה בתוך הבית. כאילו זה אחד הדברים אני חושבת, בשבילי זו הייתה החוויה הכי קשה והרבה יותר קשה, לא שאף פעם לא חוויתי סיטואציה שבה צעקו לי 'יא לסבית' וזרקו עליי במבה כמו שאנשים חווים. כאילו לא חוויתי נידוי חברתי.

מיכל: הומופוביה קלאסית כמו שמתארים בסרטים.

שיר: הילד ההומו שלמד איתי קיבל מגרפות לפנים. כאילו קיבל אלימות מאוד קשה.

מיכל: נראה לי שלהומואים יותר קשה.

שיר: חד משמעית להומואים יותר קשה. אבל בתוך הבית כשיש בזה משהו שבן אדם שאת הכי אוהבת ושלימד אותך להיות ואפילו את יודעת, בגילאים האלה שאת כבר מפתחת איזשהו קיום עצמאי, זה עדיין מאוד, מאוד קרוב. והוא אומר לך 'אני לא אוהב את החלק הזה בך. אם יש בך את זה, אני נגד זה'. כאילו ומסמנת לך גם. כאילו לא שואלת מה את אומרת, פשוט אומרת 'לא, לא. להעיף את זה. אין לזה מקום'. וזה ממש כאילו ביום הזה ספציפית עשה אותי עצובה. וחזרנו הביתה מהקניון עם שקית של "קסטרו" ונכנסתי הביתה ואמא שלי פתחה לי את הדלת ואמרתי לה 'אמא, את חייבת להפסיק להגיד 'די עם השטויות' כשאנחנו מדברות על דברים כאלה'. ואז אמא שלי אמרה 'למה כי יש בזה משהו?' ואני לא זוכרת אפילו אם אמרתי כן או שישר התחלתי לבכות, אבל ישר התחלתי לבכות. וסבתא שלי ודודה שלי היו אצלנו בסלון, יושבות על הספה מרכלות, מקללות. והייתי כזה, פשוט רצתי לחדר ואמרתי לה 'תעיפי אותן, תעיפי אותן, תעיפי אותן'. היא באמת אמרה להן ללכת, הן גרות קרוב, כן?

[צוחקות]

שיר: ואז היא נכנסה ודיברנו וזו פשוט הייתה שיחה נוראית. פשוט נוראית. כאילו ממש נוראית. אני לא זוכרת את הפרטים. הפרט היחיד שאני זוכרת הוא התאורה, פלורסנט. תאורה עילית. אולי משם האנטי. וזו פשוט הייתה שיחה נוראית, פשוט שיחה שהיו בה המון חלקים פולשניים כמו 'שכבת פעם עם גבר?' 'שכבת פעם עם אישה?' 'איך את יודעת?' עכשיו אני זוכרת ששיקרתי. זה היה 'שכבת עם אישה?' והייתי כזה 'כן'. כאילו ו… וזה היה פשוט נורא. והיא כל הזמן אמרה לי. היא אמרה דברים שאני זוכרת שחשבתי 'אני לא מאמינה שאת אומרת את זה'. היא אמרה 'אני לא מבינה, אבל את תמיד הסתובבת עם כל הבנים, שיחקתם כדורסל וכדורגל ביחד'. ואני כזה...

הדס: כן...

שיר: את חשבת שהם כולם חרמנים עליי? חשבת שזאת הסיטואציה? שאני פשוט, שאנחנו, לא. אני הייתי אחת מהבנים ושיחקנו ביחד כדורגל וכדורסל.

מיכל: כאילו לה התבשל בראש בעצם נרטיב אחר לגמרי ממה שאת חווית, כאילו גם כשאת מספרת את זה, היא כזה, 'כן לאמא שלי לא הייתה בעיה, היא הייתה מאפשרת ועפה על זה שאני עם בנים, שאני מתלבשת כמו בן', אבל כאילו באג'נדה שלה במרכאות זה יופי, כי ככה היא תהיה מגה סטרייטית.

שיר: אני לא יודעת אם זה היה בראש, אם זאת עדשה שהיא בכלל ראתה דרכה סטרייטית ולא סטרייטית. אני כן חושבת שכשאת לא רוצה לראות את המציאות ואמא שלי ברחה, אז את מוצאת פתרונות מאוד יצירתיים להכל. אם את לא רוצה לראות את המציאות. כאילו כולם, תמיד, בכל סיטואציה. את לא רוצה לראות את המציאות, את תמצאי את התאוריות קונספירציה. כאילו באמת, את לא יכולה לראות את המציאות שיש מגפה עולמית עכשיו, זה הממשלה עשתה. בסדר, אז אמא שלי… לקתה גם בזה. אז אמרתי לה לא לספר לאף אחד. היא כמובן סיפרה לסבתא שלי ולאבא שלי. וכשאמרתי לה 'למה סיפרת לאבא?' היא אמרה 'מה זה הבן זוג שלי' ואני כזה, המבוגר לא על ההגה. אין עם מי לדבר, אין זה ופשוט הייתה אווירה נוראית בבית. עד שכאילו, עד שיצאתי מהבית והתחלתי ללמוד, אבל זה פשוט היה נוראי. זה ממש היה נוראי. וגם בדיעבד אני יכולה לומר שזה עשה לי מאוד, מאוד לא טוב. כאילו זה עשה לי. כאילו אני פתאום התחלתי לעשות, התחלתי מאוד לא לשמור על עצמי. כאילו דברים שהיום כמובן לא הייתי עושה. אבל הייתי שותה ונוהגת. עכשיו שוב, אפשר גם להגיד 'סבבה היית בת 20', אבל לא עשיתי את זה קודם. כאילו זה כן,

הדס: הרס עצמי.

שיר: בדיוק. זה כן טירגר איזשהו מקום של כאילו הרס עצמי. היה לי ציפורניים אז שוב, הייתי כזה 'אני לסבית ועכשיו אני מגדלת ציפורניים'. עד כמה לא הייתי מחוברת לשום דבר. ואני זוכרת שמתי שהייתי מגיעה איתה לריבים שפשוט כאילו לא היה עם מי לדבר, זה היה לדבר עם הקיר. שהיא אומרת לי 'איך את יודעת? איך את זה? אולי זה' ופשוט די תשחררי אותי. זה היה מספיק קשה להבין שאני לסבית ועכשיו הבנתי שאני לסבית, תפסיקי, אני לא פותחת את זה לדיון. עכשיו, גם צריך לתת קרדיט למי שלפניי בשושלת הלהט"בית שזה גל אוחובסקי שהייתי קוראת את הטורים שלו והוא פשוט אמר לי, פשוט היה כזה 'הנה, זאת האמת, זו נטייה מינית. זה דבר שהוא תמים ומותר להיות עם זה, אין עם זה בעיה. תהיה לך משפחה, יהיה לך מה שאת רוצה, הכל בסדר'. היו לי תשובות. כאילו היו לי תשובות לדבר הזה וגם ידעתי שמה שהיא עושה הוא לא בסדר וזה מדהים, דבר מדהים שהדור שלפנינו העניק לנו. אבל כן מתי שהייתי מגיעה לזה והיו לי ציפורניים, הייתי שורטת את עצמי באינסטינקט. עכשיו, אף פעם לא חתכתי את עצמי, אף פעם לא פצעתי את עצמי, זה לא היה דבר שהוא הקטע שלי. ואפילו אחרי פעמיים שזה קרה, בצורה שממש חסרת שליטה, הייתי כל כך חסרת אונים שהייתי כזה 'אני אפגע בעצמי'. אז הורדתי את הציפורניים. כי כזה אני לא רוצה. הייתי ממש נפצעת. אני לא רוצה לפצוע את עצמי יותר בגלל ריבים מפגרים עם האישה הזאת.

מיכל: זה לנתב את הכאב אבל. זה קלאסי.

שיר: כן, זה להוציא על עצמך אלימות שאת מעוניינת להוציא עליה. כאילו באיזשהו אופן.

מיכל: או להחליף כאב נפשי בכאב פיזי.

שיר: כן. אבל זה פשוט היה… היה מאוד קשה. ואז התחילה תקופה שבקושי הייתי בבית ובאמת כאילו… עשיתי דברים שהם לא בריאים וזה רק הלך והסלים. אני לא מאשימה את הכל בזה שהיא לא קיבלה את זה שיצאתי מהארון. כמובן גם דברים שאמא שלי ואבא שלי עשו בילדות המוקדמת. לא צריך… אפשר לפרוש את זה לתשלומים. אבל מתי שעברתי לתל אביב, יצאתי מהבית כי למדתי שנתיים בירושלים ועדיין הייתי גרה בבית כי זה היה רק פעמיים בשבוע. ומתי שעברתי לתל אביב וגרתי בבית משלי והייתי צריכה או הם היו צריכים להתאמץ כדי לראות אותי, אז משהו השתחרר הרגשתי. אבל כן היא מאוד התרחקה ממני אחרי. כאילו אפילו פעם אחת בדרך חזור מהלימודים בירושלים נסעתי באוטו. עכשיו שוב, כאילו צריך גם לומר, הם שילמו לי על הלימודים. הם נתנו לי אוטו לנסוע איתו לירושלים. בהתחלה שילמתי מכסף שחסכתי על דלק וכאלה ואז לא היה לי כסף יותר והם פשוט נתנו לי כרטיס. הם גם היו הורים טובים בהמון דברים ואמא שלי, זה לא שאבא שלי, אמא שלי הייתה כזה 'בואו, בואו נשלם לה על הלימודים עד שהיא לא סטריי-' כאילו לא, הם תמכו בי. והיה להם קשה עם הקטע הזה שהוא 70% מהאישיות שלי.

הדס: איפה אבא שלך היה באותה תקופה? כי אמרת שאז הוא אמר 'אני ואת נגד כל העולם'.

שיר: זה היה הבטחת בחירות.

הדס: זו הייתה הבטחת בחירות.

שיר: כאילו תראי, אבא שלי כן פעם אחת, אני באה ממשפחה מזרחית ליכודניקית. כאילו כשאתם שואלים את עצמכם מי מצביע לביבי עדיין, המשפחה שלי, זה האנשים שמצביעים לביבי עדיין. ואני כן זוכרת שהייתה איזו פעם לפני מצעד הגאווה ויש לי איזה דוד שהוא חזר בתשובה גם. והוא אמר 'אני לא מאמין שמישהו שהוא הומו לא יכול להיות סטרייט וצריך לבטל את המצעד הזה' ואבא שלי צרח עליו. אבא שלי צרח עליו 'אתה מפגר ואתה זה ואתה זה' ואמא שלי בכתה במטבח. כל אחד עשה את שלו. אז כאילו במובן הזה הוא כן היה נגד העולם, אבל הוא לא בא והתייצב נגד אמא שלי ואמר לה 'בואי תתיישרי' גם בגלל,

מיכל: כי הוא בן הזוג שלה.

שיר: מה?

מיכל: כי הוא הבן זוג שלה.

שיר: אני כאילו,

מיכל: כמו שכאילו את מתארת היא הלכה וסיפרה לו.

שיר: כן.

מיכל: יש את היחידה שלהם שזה...

שיר: אני לא יודעת. כאילו אני כן חושבת שבתוך זוגיות, כאילו אני כן חושבת שהוא היה צריך. קשה לי להגיד מה הוא היה צריך לעשות.

מיכל: זה מאוד מורכב.

שיר: היה יכול להיות נחמד אם הוא היה קורא אותה לסדר. בעצם הוא כן קרא אותה לסדר באיזשהו שלב. כאילו כן אמר לה 'לכי לטיפול ותתמודדי עם זה'. אבל… זה לא שהרגשתי, לא הרגשתי שיש לי בית. כאילו ממש הרגשתי ש...שזה סיוט להיות בבית וניסיתי להיות בבית כמה שפחות והרגשתי שלא מקבלים אותי והרגשתי שזה תמיד כזה כדור באקדח הטעון, שיחה על האם אני לסבית, למה אני לסבית, איך אני יודעת שאני לסבית. ואני זוכרת שכאילו בגלל שאמא שלי כאילו התרחקה ממני ובאמת כזה סוג של מה שהכי פחדתי שיקרה, שזה שיהיה בינינו איזשהו נתק, זה פשוט נוצר, זה פשוט קרה. ויום אחד התקשרתי אליה בחזור מהלימודים שזה כבר שנה-שנתיים אחרי שיצאתי מהארון ואמרתי לה, 'את לא יודעת שום דבר על החיים שלי, את לא יודעת עליי כלום, את לא שואלת כלום, לא אכפת לך ממני, את בוחרת לא להיות חלק מהחיים שלי וזה חבל כי אני אחלה' ואני בוכה, בוכה כמובן. אומרת 'נכון, בסדר' ושום דבר לא זז. זה נפתח כשעברתי לתל אביב. כאילו ו...היא כנראה התרגלה לזה. גם כנראה כשנהייתי בזוגיות והתחלתי לא לבוא יותר אז אולי היא כן הבינה שזה יהיה יותר דומה למה שהיא דמיינה. בקיצור עברה תהליך.

הדס: בזוגיות דווקא היא כן, לא מספיק יש לסבית אחת, יש עכשיו עוד לסבית שהיא צריכה לקבל וביחד.

שיר: אני לא חושבת שההומופוביה שלה הייתה הומופוביה גזענית של כאילו אני נגד לסביות נקודה. אני חושבת שהבעיה שלה הייתה שהבת שלה שהיא אוהבת ושיקרה לה ושהיא כן דמיינה חיים מסוימים שהיו לה, הולכת להשתנות ולהפוך לאחר באיזשהו אופן. כאילו היא הולכת להפוך לדבר שאני לא מכירה. ובהרבה מובנים היא צדקה, כאילו זה נכון. כאילו אם הייתי סטרייטית יכול להיות שהיו לי חיים אחרים לגמרי. יכול להיות גם שלא, אני לא יודעת. אבל ברגע שהייתי בזוגיות אז אני חושבת שהיא כן ראתה שזוגיות, במיוחד זוגיות לסבית זה דבר נורא נורמטיבי ב-90% מהמקרים. זה נורא כזה באות לארוחת שישי, אנחנו ביחד,

מיכל: חמודות,

שיר: כן. זוגתי מחמיאה לך על הבישולים, מפנות ביחד את השולחן, משחקים אחר כך רמיקוב או יניב מה שלא שיחקנו ונראה לי שזה הקל עליה, כן.

מיכל: טוב, אנחנו מתקרבות לסיום.

שיר: אוקיי.

מיכל: ויש לי שאלה דווקא כן על ה… יותר על הימים שאנחנו חיות בהם עכשיו, על השנים האחרונות על העשייה שלך. יצא לי להיות בכמה הופעות שלך. את מספרת שם הרבה כאילו מהחוויה של לגדול ולגלות על עצמך שאת לסבית ודברים כאלה. אבל כשאת יושבת וכשהתחלת לבנות את המופע ואת חושבת על הפלואו של הסיפור, מה את משאירה בחוץ?

שיר: אממ… אני חושבת שהשאיפה שלי היא לא להשאיר בחוץ כלום. ובגלל זה החלק הזה כל הזמן הולך ותופח במופע שלי כי אני מרגישה ש… נגיד יש לי בדיחה אחת שאני לא אשרוף פה, אבל כאילו בדיחה שכאילו, רגע שהיה לי עם אמא שלי שבמציאות הוא היה מאוד, מאוד כואב. כאילו שממש לא האמנתי שהוא קורה. ויש משהו בלומר את זה על במה. ולא רק את זה, אני אומרת הרבה דברים. אני מדברת על זה שגם יצאתי מהארון, גם ההורים שלי לא קיבלו את זה, גם הייתי קלולס. כאילו וגם הסביבה מתייחסת אלייך. בקיצור, אני חושבת שזה המקום שבו אני הופכת את כל הדברים הכואבים האלה למשהו שהוא שלי. כאילו אני כזה, אני מרוויחה מהם משהו. אני הופכת את הלימון ללימונדה. אני כזה הנה וזה.

מיכל: ריקליימינג של הסיטואציה.

שיר: אני אפילו לא יודעת אם זה בקטע של ריקליימינג. זה פשוט בקטע של אני אומרת החרא הזה, אז כאילו שרדתי אותו ובגלל ששרדתי אותו הוא הפך לזהב. כאילו זה לא שבר אותי ולא רק שזה לא שבר אותי, עכשיו אני יודעת שזה כאילו הפך אותי למי שאני באיזשהו אופן. אז אם יש דברים שהם לא מצחיקים, אני משאירה אותם בחוץ כמובן, כן? אני חושבת שיש בזה גם הרבה דברים שהם לא בהכרח מעניינים.

מיכל: או דברים שאולי דיברנו על טיפול ודברים שאולי את משלימה איתם ו… ואז מביאה אותם לבמה? כלומר, את מרגישה שאת עדיין מעבדת חוויות ילדות האלה? התבגרות?

שיר: אממ… לא יודעת אם אני עדיין מעבדת אותן, אני כן חושבת שהדברים שחשוב לי, יש עכשיו ז'אנר של סטנדאפ, אני חושבת שהוא אפילו התחיל או אולי הסממנית הכי מובהקת שלו היא לסבית שזה נאנט שזה לא סטנדאפ, היא עולה לבמה והיא מספרת סיפור עצוב על להיות לסבית. זה לא מה שאני רוצה לעשות. אני חושבת שאם לא צוחקים בסוף, אז הפסדת. זה נפסל.

מיכל: כן, אז הספיישל שלה זה היה פשוט דיכאון אחר כך.

שיר: בדיוק. וזה כאילו, אני לא מבינה למה קוראים לזה סטנדאפ, אני לא מבינה למה כל בן אדם שעולה על במה עם מיקרופון אז זה סטנדאפ, זה לא סטנדאפ, זה מופע יחיד. מופע יחיד שבו סיפרת על היציאה שלך מהארון. אז מה שלא מצחיק אני לא מספרת, אבל השאיפה שלי היא כן לזקק את החוויה הזאת שהייתה לי טראומתית. כאילו באמת טראומתית. ברמה שאני חושבת שאני ממש זוכרת את הרגע שבו התחלתי לכתוב על זה בדיחות וחשבתי אהה, השלמתי עם זה. כאילו הטורנט סיים לרדת. כאילו עכשיו. וזה לקח יותר מ-10 שנים. כאילו זה היה ממש, ממש קשה. אממ... אז אני בשאיפה, כל עוד זה מצחיק, אני אכניס.

מיכל: מדהים.

הדס: ועכשיו אנחנו בשאלה האחרונה.

שיר: בטח.

הדס: שזו השאלה הזהה לכל המרואיינים שלנו והיא זו: אם היית יכולה לחזור לשיר בת ה-12-13 שיושבת ובוכה מול תמונות של ענבל,

שיר: לא, זה היה בגיל 16.

הדס: בגיל 16.

שיר: אוקיי.

הדס: מה היית אומרת לה או לאן היית לוקחת אותה שיגרום לה להרגיש יותר טוב עם עצמה, שייתן לה תקווה?

שיר: תראי, החנונית שבי רוצה לומר הייתי אומרת לה כלום בגלל שאז זה היה משנה את ההווה,

הדס: לא הייתי הורגת את היטלר גם אם היית חוזרת בזמן.

שיר: אממ… אני כן חושבת, יש לי הרבה מאוד את המחשבה כשנגיד כשעברתי לגור בדירה הזאת עם בת הזוג שלי שאני הכי אוהבת אותה ושכאילו הייתה מן, כאילו אני חושבת את זה הרבה. הרבה מתי שהחיים שלי מסתדרים, מתי שהסדרה שלי יצאה, כאילו… אחרי הופעה ממש טובה, אז אני הרבה פעמים חושבת אם אני של גיל 16 הייתה יכולה, כאילו היו יכולים להביא לה חייזר, היה יורד לה איפון מהשמיים ואומר לה 'תסתכלי שניה 10 שניות, 10 שניות מהחיים שלי עכשיו', הייתי כזה פפפף אוקיי, בסדר, הכל בסדר, סבבה. אבל כמובן לא הייתי עושה את זה כי אני חושבת שהייתי צריכה לעבור בחרא כדי להגיע להכל. אבל כן, אני חושבת שכאילו אולי אפילו אני אגיד דבר מאוד, מאוד היפי. אני חושבת שבאיזשהו מקום האמונה, זה לא היפי, זה הארי פוטר. אבל כאילו זה שבסופו של דבר הכל בסדר, זה שבסופו של דבר, החיים שלי הסתדרו ולא רק שהם הסתדרו, הקושי שהיה לי אממ… סביב זה שאני לסבית, הפך להיות דבר שאני עובדת סביבו. כאילו שאני כותבת סביבו, שאני יוצרת סביבו, שאני כל הזמן מחפשת איך ליצור עוד ועוד ייצוגים ואיך...כאילו עכשיו אני עושה עם גיתית פישר ועם נונו, אז יש מחזמר. והמחזמר הזה יש בו סיפור שסיפרתי לכם. כאילו פשוט סיפור וכאילו יש על זה שיר. ואני שומעת את השיר הזה ואני חושבת פאקינג יש שיר על איך שאני הרגשתי כשהפסקתי לדבר עם החברה הכי טובה שלי. איזה יופי. כאילו איזה כיף שאפשר לעשות את זה. אז כאילו אני כן חושבת ש...באיזשהו מקום באופן קוסמי שאני לא יודעת להסביר למעט סצנת הפטרונוס בהארי פוטר 3, אני חושבת שידעתי שלא רק שיהיה בסדר, אלא שכל החרא הזה, אני אעשה ממנו משהו טוב וזה אפשר לי לשרוד את זה.

מיכל: מדהים.

הדס: וואו. אני מחכה מאוד. זה רק שנה הבאה, לא?

מיכל: יש תאריך למחזמר?

שיר: שנה הבאה, לא, אין תאריך, כשיהיה תאריך,

מיכל: כולם ידעו.

שיר: דברו איתי.

מיכל: נבוא שוב, נקים את הסט-אפ ותיתני לנו,

שיר: לא, התכוונתי אני אתן לכם כרטיסים חינם.

מיכל: אה סבבה, קיוויתי להצהרה, אבל אנחנו נשמח לכרטיסים.

שיר: אין, לא יודעת אם יש הצהרה.

מיכל: חכי, חכי שנה הבאה.

שיר: בסדר.

מיכל: טוב, המון, המון תודה שיר.

שיר: תודה לכן.

מיכל: גם על האירוח הנפלא.

שיר: שכלל כוסות מים.

מיכל: וחתולה וחבל שאי אפשר לראות את זה, אבל יש פה חתולה שמתכרבלת עלינו. חתולה, נכון?

שיר: חתולה ברמה מאוד גבוהה, כן.

מיכל: לא, היא משהו אחר. ובאמת תודה שככה נפתחת ושיתפת אותנו והצלחנו לגעת בעומקים.

שיר: בשמחה. תודה שחתרתן לעומקים.

מיכל: בשביל זה באנו.

הדס: זה מה שלסביות עושות. שיחה שלמה של מה את חושבת.

מיכל: בדרך לפה אמרנו שזה הולך להיות סוג של דייט כזה.

הדס: כן, זה דייט בדירה שזה כאילו דייט קורונה.

מיכל: באנו לחפור בקיצור. אז המון, המון תודה והרבה, הרבה בהצלחה.

שיר: תודה.

מיכל: אנחנו נמשיך לעקוב כרגיל ונתראה.

שיר: נתראה.

מיכל: ביי ביי.

הדס: ביי ביי.

[מוזיקה]


26 views0 comments

Comments


bottom of page