בר אלמליח, המוכר כמוח שמאחורי תופעת הרשת "הפשוטע", חשב שיישאר בארון לנצח. דיברנו עם בר על התבגרות בתור ילד שהעריץ דיוות, על הבחירה בנישה של ״ליצן הכיתה״ ועל המשיכה ליון תומרקין שגרמה לו להבין שהוא אוהב בנים. לצד חוויות מצחיקות ומרגשות נגענו גם בתקיפה ההומופובית שעבר בתיכון ובטראומה ממצעד הגאווה שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל.
[מוזיקה]
מיכל: היי הדס, מה קורה?
הדס: היי מיכל, מה שלומך?
מיכל: אני מתרגשת, פרק ראשון של "יוצאות".
הדס: נכון. ופה זה הזמן להגיד שאנחנו הדס ומיכל ואנחנו יוצאות, לא אחת עם השנייה.
מיכל: נכון, חידוד חשוב.
הדס: וזה גם מאוד נדיר שלא יצאנו אחת עם השנייה בקהילה הלסבית,
מיכל: נכון.
הדס: שהיא מאוד, מאוד קטנה.
מיכל: לגמרי. ואני כאילו מה שנקרא, בעגה הסטרייטית סגרתי ת'באסטה.
הדס: את נשואה.
מיכל: כן, אבל אצלך זה AM:PM.
הדס: אני כן, אני פתוח, כל הזמן זמינה מה שנקרא.
מיכל: פרטים בפרטי מה שנקרא. דיברנו קצת בפרק הראשון על מה אנחנו עושות פה בעצם והיום אנחנו עם האורח הראשון שלנו כמובטח, בר אלמליח.
בר: היוששש.
מיכל: מה נשמע?
בר: מעולה, מה קורה?
מיכל: אחלה. יש לנו הרבה טייטלים להציג אותך, נכון? דייל קרקע,
בר: דייל קרקע זה האהוב עליי.
הדס: האדם שמאחורי "הפשוטע",
מיכל: FOUNDER AND CEO של הפשוטע.
בר: כן, מנהל עמוד.
מיכל: מנהל עמוד, אתה מוריד את עצמך בלבל, זה עמוד של כמה עוקבים? 300 אלף? 400 אלף?
בר: 400 ומשהו.
הדס: כן, אבל גם בטח עד שנעלה את הפרק זה ישתנה.
מיכל: נכון, נכון.
הדס: זה יכפיל את עצמו, ישלש את עצמו.
מיכל: בכתיבת שורות אלה.
בר: אני רוצה לבדוק עכשיו.
מיכל: תבדוק, תבדוק בזמן שאנחנו ככה,
בר: לא כי זה השתנה החודש. היה אירוויזיון.
מיכל: אה...
הדס: האירוויזיון מביא הרבה עוקבים.
מיכל: מביא את כל הבנות לחצר.
בר: 495.
מיכל: ואי ואי. טוב, יש מצב שאנחנו פושינג ל-500 עד סוף השיחה הזאת, חמסה.
בר: אבל האם זה משנה?
מיכל: אם זה 495 או 500?
בר: כן.
מיכל: לא, זה לא משנה. אבל אם יהיה 500 אתה תחגוג 500, נכון?
בר: לא.
מיכל: לא תחגוג את החצי מיליון?
בר: לא, לא ציינתי לא 100, לא 200.
מיכל: אנחנו נחגוג.
הדס: אנחנו נחגוג בשבילך.
מיכל: נכון. אממ... אז אנחנו מארחות אותך כאן היום לשיחה בעצם על אחד מהנושאים שדיברנו על זה קצת לפני תחילת ההקלטה. באיזשהו מקום כבר נון אישיו. אולי בגילאים שלנו, ככה גילאי ה-30 אחרי שאנחנו כבר עוברים כל מיני דברים עם עצמנו בחיים. נראה לי שנתחיל בהתחלה כמו שאומרים.
בר: יאללה.
מיכל: באיזה בית גדלת?
בר: קודם כל, גדלתי בבית שהייתי מאוד, מאוד, מאוד קרוב לאמא שלי. כאילו גם אבא כפרה עליו, כן? אבל אני עד גיל 6 גרתי רק עם אמא שלי בקרית גת. ההורים שלי נפרדו.
מיכל: אוקיי.
בר: אז הם חזרו.
הדס: וואו.
מיכל: וואו.
בר: כן.
מיכל: נדיר. באיזה גיל הם חזרו?
בר: כשהייתי בן 6.
הדס: זו פנטזיה של כל ילד להורים פרודים.
בר: לא, לא, הם לא מתאימים. הם גם נפרדו אחר כך שוב.
מיכל: אוקיי, קריית גת.
בר: ואז בגיל 6 גרתי עם אמא שלי בקריית גת ואז עברנו לרעות, מודיעין-מכבים-רעות,
מיכל: כן.
בר: שהיא מאוד דומה לקריית גת.
מיכל: בהרבה דברים אני בטוחה.
בר: אותו יישוב בדיוק.
מיכל: אותו נוף, אותם אנשים.
בר: בדיוק.
מיכל: [צוחקת]
הדס: איזה מן ילד היית? איך אתה זוכר את עצמך?
בר: הומו מאוד.
הדס: אוקיי תסביר מה זה אומר?
בר: אה וואי, כל הקלישאות האפשריות. כאילו אני מגיל קטן הייתי אוקיי, כאילו אני מנסה להיזכר. כשהייתי ילד אהבתי בארני, מרק אותיות וכאלה, קומפי, דברים כאלה בנאליים נורא. פימפמפו, נסיכה של שמחה, איזו קלטת יפה. אני ממש הערצתי את שרית חדד בתור ילד.
הדס: זה לסבי דווקא.
בר: כן? זה דבר לסבי להעריץ את שרית חדד?
מיכל: כן. דאז זה לא היה לסבי,
בר: אז זה לא היה לסבי.
הדס: אז זה לא היה לסבי, אבל היה את בובת שרית חדד.
בר: כן. אני חושב שזה היה גם מאוד, מאוד הומואי להעריץ את שרית חדד.
הדס: כי היא דיווה.
בר: היא הייתה הדבר הכי קרוב לכוכבת פופ שהיה לנו אז.
מיכל: היה לנו גם את רוני דואני.
בר: כן, לא, אבל אני מדבר כזה על 2001-2002. עוד לא.
מיכל: נכון, רוני דואני היה יותר כזה,
בר: 2006-2007.
מיכל: הבנתי, אוקיי. אבל אתה אומר הייתי ילד הומו, אבל אז לא ידעת מה זה הומו.
בר: לא, אבל הייתי מאוד בסטריאוטיפ. הערצתי את שרית חדד, שיחקתי בברביות עם בנות בכיתה. התחפשתי למאיה בוסקילה בפורים.
מיכל: וואלה לילה סתווי וייבס כאלה.
בר: החדר שלי תמיד היו כאילו עם מוזיקת פופ, עולמות נסיכת פופ, שרית חדד, מירי מסיקה גם. היה לי גם עניין עם מירי מסיקה. כאילו הייתי שומע את 'באה אליכם',
מיכל: וואי 'באה אליכם' זה היה שיר חזק בבת מצוות בתקופה שלנו.
בר: כן, 'לאן שלא תלכי', כל הדיוות והייתי רוקד בחדר.
מיכל: אוקיי, מה כזה לבד בחדר מול המראה או עם חברות?
בר: לא, לא, לא. פשוט הייתי מרים כוריאוגרפיה בלי צורך לראות את התוצר.
מיכל: רגע אבל אתה קצת נגיד גדל, אוקיי, אנחנו מדברים כבר על 2005, איזה גיל זה?
בר: 10.
מיכל: 10, משהו כזה. מתי אתה אומר טוב אני לא... כאילו הברביות סבבה, זו כבר תקופה שאתה לא משחק בברביות בטח.
בר: זה דעך.
מיכל: דעך. ומה החליף את הברביות?
בר: אוכל.
מיכל: אוכל.
בר: לא, האמת שאני הייתי ילד קבב. באמת, הייתי ילד עצום. הייתי ילד שבשיא זה הגיע ל-130 קילו. זה הרבה.
מיכל: וואו.
הדס: זה המון.
בר: כן. שזה היה כאילו כבר בכיתה ט'.
מיכל: היו מציקים לך לגבי זה?
בר: לא כי אני לקחתי על עצמי את הפלייס של ליצן הכיתה ואז זה עבד לי.
מיכל: זה אמיץ .
בר: האמת שזה הרבה דברים, זה משהו שהרבה אנשים שיש להם קושי מסוים, שהם הופכים לליצני הכיתה שזה הדרך שלהם.
מיכל: ואיפה הארון נכנס שם בעצם? מתי אתה מתחיל להרגיש שיש לי משהו שונה?
בר: אני עד כאילו כיתה ו' הערצתי רק בנות קודם כל, כאילו אני שומע לפעמים גייז שאומרים 'הערצתי כבר מגיל, מכיתה ג' הבנתי שאני מאוהבת ברן דנקר'. אז לא. עד כיתה ו' לא עניינו אותי לא רן דנקר ולא יהודה לוי ולא אף אחד.
מיכל: מי אבל היו שני החתיכים הכאילו להתאהב בהם בתקופה הזאת?
בר: רן דנקר ויהודה לוי.
הדס: הראל סקעת, הראל מויאל.
בר: אני עד סוף כיתה ו' באמת, כלום! ילד א-מיני, אהבתי כאילו אהבת אמת את רוני סופרסטאר, לואיסנה לופילאטו ככוכבות, אבל לא במקום של מן הסתם, לא הייתי מאוהב בהן, פשוט הערצתי אותן בקטע דיוותי, קטע הומואי. אבל בנים כאילו, הם היו אוויר.
הדס: אתה ידעת בכלל מה זה הומו?
בר: לא.
הדס: שמעת את המילה 'הומו' בבית ספר?
בר: תכף אני אגיע לקראש הטלוויזיוני הראשון שלי שהגיע בכיתה ז'.
הדס: אוקיי.
בר: אני אגיד שכאילו ביסודי הייתי באמת ילד תמים נורא. אני זוכר שרק בכיתה ז' הייתי כזה, מה, דיברו איתנו בבית ספר בחינוך מיני על צפייה נכונה בפורנו.
מיכל: צפייה נכונה בפורנו?
בר: כן. אני זוכר שאני ישבתי שם בכיתה ז' ואמרתי 'מה יכול להיות שילדים בגיל שלנו צופים בפורנו?'
מיכל: וואו זה באמת תמים.
בר: פשוט מאוד, מאוד תמים. כאילו היה לי תחומי עניין שהם לימודים, טלנובלות, כוכבות פופ, הייתי יכול לתמרן את כל העולם כדי שמה שאני רוצה יקרה, אבל הייתי מאוד תמים לגבי כל היתר.
מיכל: אני רק חייבת להגיד שניה שאתה מתאר איזה מן דמות של ילד. אתה אומר שקוע בלימודים, אוהב כוכבות פופ, נשמע כמו הילד הכי מנודה בכיתה.
בר: כן ולא. כי אמנם הייתי... מה זה מנודה?
מיכל: לא כוכב הכיתה עכשיו,
בר: לא כוכב הכיתה, במיוחד לא עד כיתה ג' שזה השנים שהתמודדתי למועצת התלמידים. אבל באיזשהו שלב הבנתי שהקלף שלי זה להיות מצחיק. אז התחלתי לצחוק אגב, גם אם זה היה פוגע לי בלימודים, את יודעת, להפריע למורות, אבל כן, התחלתי פשוט להיות ליצן הכיתה ואז התחילו לאהוב אותי.
מיכל: אז מתי מתחילה להיכנס שם מיניות?
בר: הקראש הטלוויזיוני הראשון שלי היה יון תומרקין ואני זוכר שפתאום היה שם רגע שזוהר ליבה החליטו שהוא אבא של יון תומרקין ואני פשוט החלטתי שהם זוג. ממש הייתי חושב על כמה הם מתאימים, כמה הם צריכים להיות ביחד. יון תומרקין וזוהר ליבה זה זוג יפה.
הדס: זה זוג אסתטי.
מיכל: כן. יש מצב שבדיעבד הם די באותם גילאים, לא? כאילו אז הם היו נראים אבא ובן, אבל,
בר: יש מצב.
מיכל: יש מצב, צריך לבדוק את זה.
בר: זה הקראש. היה לי גם קראש מהשכבה, אבל זה מביך נורא להגיד.
מיכל: לא צריך להגיד שמות, אבל שניה, מה זה אומר קראש? ברמה שאתה מסתכל ואתה אומר 'זה מעניין אותי, אני נמשך?'
בר: בא לי להיות איתו.
הדס: ומה זה עשה לך להבין שאתה נמשך לבנים? זה הבהיל אותך?
בר: לא, היה לי תקופה של כזה הלקאה עצמית וכזה החלטה עם עצמי, כאילו אני חושב שכיתה ז'-ח'-ט' זה היה שלוש שנים שבהן הייתי מאוד, מאוד הומו. כאילו גם אז אני מדבר על דברים קצת יותר מאוחרים, אבל עדיין הערצתי את "כמעט מלאכים", פן של אדוארד מדמדומים.
הדס: טים אדוארד.
בר: ו"גלי", שלושה דברים,
הדס: השילוש הקדוש.
בר: עכשיו, לצד הדברים האלה פתאום נהייתה לי חבורה כזאתי שהצלחתי לא יודע, בדרך מוזרה מאוד להתקבל אליה, של גברים בנים טוקסיק כאלה מהסוג שמפרסמים ממים שכולם אוהבים ורואים סאות' פארק, ילדים כאלה.
מיכל: איך הגעת להיות חבר שלהם?
בר: אני לא יודע. זה פשוט קרה כי הייתי חננה אני חושב והם היו טובים בלימודים.
מיכל: כאילו הסללה לחבורה הזאת.
בר: כן, הוסללתי לחבורת ה... הם קצת אינסלים סליחה.
מיכל: זה מקום אבל נראה לי נורא נוח להיות בו כשאתה בארון כי זה כזה תעודת הביטוח שלך.
הדס: לא רואים מי אני, תראו עם איזה אנשים אני מסתובב.
בר: נכון, יש מצב. כאילו אבל, הם כאילו היו, היום נגיד כל מי שהיו בחבורה הזאת, אף אחד לא בקשר אבל כולם גדלו להיות גברים רגישים ומודעים. אבל בכיתה ז'-ח'-ט' מה שעניין אותם זה סאות' פארק.
הדס: כן, זה הגיל.
מיכל: ובנות גם.
בר: אה?
מיכל: בטח גם בנות עניין.
בר: ובנות.
מיכל: רגע, הם היו מדברים על בנות לידך?
בר: בטח.
מיכל: ואיך היית משתלב בשיחה?
בר: אה... אני הייתי עציץ.
הדס: אתה לא היית מנסה להמציא דברים? איזו כוסית.
בר: לא...
הדס: אני זוכרת שאני כשהיו, כשהייתי בגילאים האלה והיו מדברים איתי על בנים, הרגשתי שאני חייבת גם למצוא משהו ולא הצלחתי להבין מה הן מוצאות בבנים, אז הייתי אומרת דברים מוזרים כמו 'איזו יציבה טובה יש לו', 'וואו ממש יש לו כתפיים רחבות'.
מיכל: ממש התעמלות אומנותית.
הדס: ממש,
בר: האמת שיכול להיות שאמרתי 'כן, היא שרה מהמם' או דברים כאלה. אבל אני חושב שאנשים חשבו, לא, הייתי כזה ילד שמן גוץ. אני לא חושב שאנשים חשבו שאני הומו, הם נראה לי פשוט היו בטוחים שאני א-מיני.
מיכל: שאתה משהו אחר כאילו.
בר: כן, שאני איזה חייזר.
מיכל: גם מקום נוח להיות בו. אנחנו מדברים על ארון והסתרה. יש לך את הנישה שלך ואף אחד לא חושד. אתה קצת שקוף באיזשהו מקום מבחינה מינית.
בר: נכון. בכלל כאילו זה לא קרה. ואז ז'-ח'-ט' זה היה שני תהליכים מקבילים. כי מצד אחד, זה כאילו לא היה לזה אישיו אבל זה היה אישיו בתוכי. ואני ממש הסתרתי. עכשיו, בהתחלה אני כאילו הייתי על התפר. מצד אחד, הייתי מאוד בארון והחלטתי עם עצמי, ממש קיבלתי החלטה שאני אהיה בארון לנצח ואני זוכר שחיפשתי, היה אתר בשם "אור לנוער" של איזה רב, שממש כזה הייתי יושב וצופה בהרצאות שלו על התמודדות עם יצרים. ממש כאילו הייתי בזה. ואז כוכבי "כמעט מלאכים" הגיעו לארץ ואני ביקשתי מאמא שלי לישון במלון "דן" כי היה מבצע,
מיכל: ספציפית במלון "דן".
בר: קנו סופ"ש במלון "דן" וקבלו מפגש מעריצים עם כוכבי "המורדים".
מיכל: זה לא גילית באתר "אור לנוער".
בר: לא, לא.
[צוחקות]
בר: זה באנחלישראל.קום. ואני שכנעתי את אמא שלי ללכת וזה. ואמא שלי חשדה, היה מאוד קשה לא. ויש לי דוד בשם "בן לולו" שהוא מאז שאני בן 4-5, היה בא ואומר לאמא שלי 'יום אחד את תגלי שיש לך קוקסינל'.
מיכל: וואו.
הדס: וואו.
בר: הוא כזה אבל.
מיכל: רגע, איך אתה יודע את זה? הוא היה אומר את זה מולך?
בר: סיפרו לי בדיעבד. עכשיו, היינו שם ואז אמא שלי זורקת לי 'בר, תגיד, אתה שם לב שאתה פה רק אתה ומלא בנות?' ואז אני כזה הרגשתי שהיא דוחקת אותי לפינה. כזה יאללה, תעזבי אותי, מה את רוצה ממני? אוקיי... ואז נסענו לאילת וכל מה שעשיתי בדרך לאילת היה לראות פרקים של "פריטי ליטל ליירז", שקרניות קטנות ויפות.
הדס: וואו, סדרה מדהימה.
בר: כן, זה בערך מאפיין את התקופה. וגם אז אמא שלי אמרה שהיא רוצה חופשה רק אני והיא וזה. ואז גם שם היא פתאום העלתה את זה. נורא התעצבנתי עליה. אמרתי לה 'מה פתאום? אני לא הומו, איזה מן דבר זה'.
מיכל: למרות שהיא לא שאלה את זה בצורה ישירה.
בר: היא שאלה את זה בצורה ישירה באילת.
מיכל: אוקיי, מה היא שאלה 'אתה הומו?'
בר: כן.
מיכל: וואו.
בר: היא שאלה אותי אם יכול להיות שאני נמשך לבנים.
מיכל: ומה אתה מרגיש שניה לפני שאתה עונה לה? מה אתה מרגיש? היא שואלת אותך את זה ו?
בר: לא, אני התגוננתי. 'מה את ממציאה שטויות? איזה דבר זה?' וממש הכחשתי. תקופה של אני עכשיו מנסה להיזכר בדברים. מרוב שהדחקתי אותם, אמאלה איזה פעם.
מיכל: כן.
בר: ואמרתי לה 'לא, ממש לא, לא להמציא בבקשה, אני אוהב בנות'.
הדס: וחזרת לראות,
מיכל: אמרת ממש 'אני אוהב בנות'.
בר: כן, כן.
מיכל: וואו זה כאילו שני שקרים.
בר: שני שקרים.
מיכל: היית שקרנית קטנה.
[צוחקות]
בר: אבל ראיתי שכאילו הייתה לה הקלה.
הדס: כאילו היא לא באמת רצתה לדעת את האמת, היא רצתה להמשיך לחיות באשליה,
בר: נכון.
מיכל: רצתה לוודא שהיא טועה.
בר: רצתה לוודא שהיא טועה. ואז,
הדס: באיזה גיל אנחנו?
בר: כיתה ט'.
הדס: כיתה ט'.
בר: 15-16, 15. ואז הגיע החופש הגדול בין כיתה ט' לכיתה י' ואני ישנתי אצל סבתא שלי ואז התקשרתי לאמא. אני זוכר שקמתי אחרי חלום ואמרתי והיה לי כזה 'צריך לספר, צריך לספר, צריך לספר'.
הדס: זה היה בחלום?
בר: כן. פשוט קמתי תוך כדי שינה, 6 וחצי בבוקר. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא, תקשיבי, מה ששאלת אותי, זה נכון, אני נמשך לגברים'. ואז היא אמרה לי 'לא, אתה מבולבל, צריך לעשות, ללכת לפסיכולוגית לדבר על זה'. כאילו כל הזה, 'אם אתה בארון, אז תיכנס לארון ותזרוק את המפתחות לים'. באלו המילים.
הדס: וואו, זה קשה.
בר: קשה.
הדס: קשה מאוד לשמוע דבר כזה.
בר: קשה. אבל, אבל כאילו באתי ממקום כזה שנורא באתי ורציתי חיבוק והייתי בטוח ואז היא אמרה לי 'לא'. ואז אני ממש איזה כמה שעות אחר כך אמרתי לה 'תקשיבי, זה כנראה היה איזה חלום, אני מבולבל, אני לא הומו'.
הדס: אז בעצם אתה פתחת את הדלת של הארון, הוצאת רגל ואז מיד חזרת.
בר: בדיוק.
הדס: עד שמצאת את האומץ לצאת מהארון, בעצם היית צריך,
בר: לחזור אליו.
מיכל: דיברתם על זה פעם?
בר: כן אבל בדיעבד.
מיכל: ברור ומה היא אמרה?
בר: שהיו לה כוונות טובות. היא מתנצלת על זה. אמא שלי מושלמת, כן? היא היום במקום אחר לגמרי.
מיכל: מדהים.
בר: ואז באמת היה את היציאה חזרה. אבל כשהבן שלך בא ואומר לך ואת גם ככה חושדת 'אני הומו' ואז הוא אומר לך שלוש שעות אחר כך 'לא, לא, לא אני הייתי מבולבל, אני לא הומו' את לא מאמינה לו. ואז לי זה נתן איזשהו יתרון. אני מצד אחד, הייתי שוב חזרה בארון, אבל אמא שלי יצאה לבדוק. הגיעה למקומות, לתהילה, התחילה לקרוא.
הדס: זה גדול שהיא...
בר: ללמוד.
הדס: פנתה לתהילה.
בר: כן.
הדס: זה לא מובן מאליו.
בר: לא. ואמא שלי אבל היא אמא צעירה. היום היא בת 49.
מיכל: וואו.
בר: אבא שלי נגיד הוא הרבה יותר לקח את זה קשה. הוא גילה את זה בשלב מאוחר יותר והוא באמת מבוגר מאמא שלי ב-18 שנה.
מיכל: הבנתי.
בר: ואז נכנסתי לארון חזרה, אבל בזמן הזה היא חקרה והעמדה שלה נהייתה יותר מכילה כי היא למדה. היא בעצם עברה את השלב שההורים עוברים אחרי שהילד יוצא מהארון כשאני עוד הייתי בארון, שזה יתרון מסוים.
מיכל: זה נוח. כן.
בר: זה היה לי נוח. ואז התחלתי לראות 90210 ו-90210 הייתה דמות בשם טדי.
הדס: טדי שהוא חתיך היסטרי.
בר: חתיך היסטרי שיצא מהארון באמצע עונה 2 וכולם קיבלו אותו באהבה. ואני פשוט ראיתי את זה ואני זוכר שאני פשוט שם החלטתי אבל היה הבדל. ביציאה הראשונה יצאתי מהארון ממקום של 'אמא אני רוצה שתדעי שאני הומו ותחבקי אותי ותקבלי אותי' וקיבלתי כאפה. כשיצאתי בפעם השנייה מהארון אחרי שנה, אני יצאתי מהארון ממקום מתריס 'כולכם על הזין שלי ותמותו כולכם'.
מיכל: כי מה?
בר: ובכוונה התחלתי לעשן. והתחלתי,
מיכל: עשית מרד.
בר: כן. היה לי מרד נעורים זה. הפסקתי להשקיע בלימודים.
הדס: אולי כי נכווית בפעם הראשונה שרצית שיחבקו אותך ואמרת,
בר: בדיוק!
הדס: אני כבר לא צריך את החיבוק שלכם.
בר: לא, לא רוצה.
הדס: זה מי שאני,
מיכל: מה היו האירועים שהובילו לזה שיצאת ככה?
בר: אוקיי, אז בשנה הזאתי שעברה מאז לאז אם אני שם רגע בצד את 90210 שכבודו במקומו מונח, אנחנו נכנסים פה לנושא אחר. אני לא יודע אם רוצים להיכנס להפרעות אכילה, אנחנו רוצים?
מיכל: הבמה שלך.
הדס: מה שאתה מרגיש.
בר: לא, לי לא אכפת לפתוח. אני הייתי כמו שאמרתי עד אותו שלב ילד מאוד, מאוד, מאוד שמן ובאותו שלב אני התחלתי דיאטה. אורח חיים בריא ורזיתי ורזיתי ורזיתי. זה הידרדר למחוזות הבולימיה, אבל אין לזה יותר מדי מה להיכנס. זה יותר עניין שקשור לאחרי היציאה מהארון. אבל אני פשוט שוב, רק כדי להבין, מ-128 קילו הגעתי בשיא אחר כך ל-58.
מיכל: וואו.
בר: כן. ואני אומר, כשהתחלתי לרדת במשקל, פתאום התחילו, פתאום הפסקתי להיות העוף המוזר, החייזר. פתאום אנשים התחילו להסתכל עליי כאה, הוא מרזה, בטח הוא מרזה כי הוא הבין שאחרת הוא יישאר לבד.
מיכל: התחילו להסתכל עליך. אם עד אז היית שקוף, פתאום קיבלת איזה ספוטלייט.
בר: בדיוק. נכון. חברתית הייתי במקום טוב.
מיכל: זה כיתה י'?
בר: כן.
הדס: עדיין עם החבורה של הבנים?
בר: כן, כן, כן. החבורה הזאת הייתה איתי, הקשר התנתק בלי קשר. היינו חברים עד הצבא. ובאמת כזה פתאום זה התחיל להיות דבר שכאילו התחלתי לחשוב על כזה, אה אולי כאילו באמת לממש את זה ולעשות סקס על אמת זו אופציה, אולי לצאת עם מישהו זו אופציה.
מיכל: כי הרגשת כזה נחשק פתאום? שאתה יכול להיות אטרקטיבי?
בר: הרגשתי רלוונטי. אני לא יודע אם נחשק זו המילה כי לא הרגשתי, אבל הרגשתי רלוונטי.
מיכל: אוקיי.
בר: וגם הגעתי ל"איגי".
מיכל: אוקיי.
בר: ב"איגי" פגשתי,
מיכל: "איגי" ברעות?
בר: במודיעין. כאילו לאט לאט זה נבנה.
הדס: זה היה המקום הראשון בו פגשת אנשים שאתה יודע שהם כמוך.
בר: כן. מאה אחוז, מאה אחוז.
הדס: נתן לך ביטחון לפגוש אותם ולדבר בחופשיות?
בר: אני חושב שלרוב החניכים "איגי" יותר משמעותית ממה שהיא הייתה לי כי היו לי חברים בנים סטרייטים שהם מאוד חיבקו אותי כשיצאתי מהארון. קיבלו את זה. אני זוכר שבאתי לשם כי אולי שם אני אכיר זוגיות. זה מה שעבר לי בראש. בשיא הכנות.
מיכל: הגיוני.
הדס: מחשבה לגיטימית.
בר: בגיל 16 כן, אני חושב. ואז באמת עברה השנה הזאתי ויצאתי בצורה מאוד, מאוד מתריסה וכזה ירדתי המון במשקל. ואני ממש בגיל 16 הגעתי כבר לאפליקציות כאלה "אטרף", וכל מה שהיה פעם. והייתי בכל מערכת יחסים לא בריאה שאת יכולה לחשוב עליה. כאילו גיל 16 אני הייתי, בעלי היום מבוגר ממני ב-14 שנה, תמיד העדפתי בוגרים ממני. גיל 16 הייתי עם בני 30 פלוס, 40 פלוס.
הדס: זה ממש לא טריוויאלי, אבל זה סיפור שאני שומעת הרבה מהומואים, שהחוויות המיניות רומנטיות הראשונות שלהם היו עם גברים הרבה יותר מבוגרים.
בר: אז אצלי זה גם מתחבר כי זה באמת גם העדפה שלי האישית לימים, אבל אני חושב שזה נבע מזה, באמת לא היה לי שום מקום אחר להכיר בו. היו לי הומואים בשכבה, אבל הם יצאו מהארון בדיעבד רק.
מיכל: גם זה שהם הומואים לא אומר שאתה מעוניין.
בר: לא, לא, מאה אחוז. אבל אני כאילו אומר, לא היה לי כאילו בכלל בסביבה.
מיכל: כן.
בר: וכאילו זה שם היה מוצע, החבר הראשון שלי היה מישהו שפגשתי ב"איגי" שהיה לנו אירוע ל"ג בעומר. אירוע ל"ג בעומר של כמה סניפים של "איגי" ואז שם נפגשנו. הוא בן אדם מקסים. באמת. אבל שוב, זה היה כאילו קראש כזה יותר מאהבה. יצאנו חודשיים, שלושה.
הדס: אני חושבת שאולי הדבר המשמעותי שהיה, פתאום אפשרות של קשר זה לא רק משהו שאתה רואה בטלוויזיה.
בר: כן. אני לא חושב שאני באמת אהבתי אותו כמו שאהבתי את הרעיון של להיות בזוגיות. כמו שאהבתי את הרעיון שתהיה לי את היכולת להעלות תמונה שאני בזוגיות.
מיכל: איזה תגובות קיבלת על התמונה? אתה זוכר?
בר: זה כאילו בעיקר היה משהו שכל בית הספר דיבר עליו ואני מתתי על זה.
הדס: נכון, כי ליצן הכיתה לשעבר, עכשיו הוא מקבל תשומת לב אחרת.
בר: רומנטית, בדיוק. אני כאילו נהניתי מהזה של כאילו אוקיי, אני לא רק ליצן הכיתה, מאוד נהניתי מזה.
הדס: איך המשפחה קיבלה אותו? את העובדה שאתם בקשר? כי זה דבר אחד שאתה הומו ודבר שני שאתה הומו בחיים האמיתיים.
בר: נכון, DON'T ASK DON'T TELL.
הדס: כן?
בר: כן. הם כאילו בהתחלה כזה במיוחד, ההורים שלי לא רצו לדעת בכלל. הם לא פגשו בעצם אף בן זוג שלי עד בעלי.
הדס: באמת? וואו.
מיכל: מדהים.
בר: כי רק בעלי אבל באמת היה מספיק רציני.
הדס: אבל לא הבאת אותם הביתה או שכאילו הם דאגו לא להיות בבית?
מיכל: עצמו עיניים מול...
בר: גם כשהם באו אליי הביתה.
מיכל: מעניין אותי באמת על היציאה מהארון מול החבורה של הבנים.
בר: אז מה שקרה זה שאני שמתי להם 90210, את הפרק שטדי יוצא מהארון. וכאילו שיחקתי אותה כאילו זה ברקע. שמתי את זה שניה לפני שהם באו. והם לא הבינו למה הטלוויזיה דולקת ואז התחלתי כזה 'יואו איזה מעניין, בואו נראה מה קורה פה בסדרה הזאת'. ואז הם ראו ואז בסוף הפרק אני פשוט אמרתי להם 'אוקיי תקשיבו, גם אני גיי'. ואז פשוט הלכתי והם היו אצלי בבית.
[צוחקות]
בר: ואני פשוט הלכתי! והם באו אחריי להגיד,
מיכל: רואים שגדלת על סדרות דרמה.
בר: כן. הם פשוט באו אליי להגיד 'תשמע, הכל טוב, הכל בסדר'. אני פשוט כל כך הייתי מבוהל. פשוט הלכתי. והם הולכים אחריי והם קוראים לי והם אומרים 'זה בסדר'. –'אל תבואו, אל תתקרבו אליי!'
מיכל: וואו, איזו מגננה כאילו.
בר: כן.
הדס: בדיעבד הם אמרו לך שחשבו, שהייתה להם תחושה או שזה לא...
בר: רק אחד מהם לא הופתע. ואז כאילו הגעתי לבית ספר, אני חייב להגיד שלמרות שהם קיבלו את זה ממש טוב, שזה הצעד הנכון, הם לא שמרו את זה לעצמם. לא. אין לי בעיה. הם כאילו שאלו אותי כזה 'אפשר לספר לשאר החבורה?' כי הם היו חלק. ואז אמרתי להם 'תעשו מה שאתם רוצים'. אני זוכר את זה ממש.
הדס: ואז יום אחר כך בבית ספר כולם יודעים.
בר: זה היה ממש ככה, כן. הגעתי וכל המבטים עליי. עכשיו מה, הייתי במגמת תיאטרון ובאותו שבוע העלינו דיאלוגים/מונולוגים. כולם היו בטוחים שאני משקר כחלק מהדיאלוגים/מונולוגים.
מיכל: נכנס לדמות.
בר: שהולך לעשות שם איזו דמות של הומו. ואז הם באו והם רואים אותי עושה קטע מיאקיש ופופצ'ה ולא מבינים למה אין קשר ליציאה מהארון.
מיכל: אבל הייתה איזו דמות ככה שחששת מהתגובה שלה יותר מכולם?
בר: אבא שלי כן היה אכפת לי, אבל הוא כאילו לא כעס באף שלב. אבא שלי לא מראה רגשות שליליים. אבא שלי פשוט,
מיכל: רגשות חיוביים כן אבל?
בר: סחב את זה, כן. ובהתחלה הוא כאילו פשוט לא דיבר על זה, לא רוצה לשמוע על זה, כאילו הכל כרגיל, אבל זה לא קיים, הדבר הזה.
מיכל: הכחשה מוחלטת.
בר: ואז לקח לו איזה שלוש שנים פתאום לבוא אליי ולהגיד לי 'תשמע בן, לקח לי זמן לעכל את זה ואני מאוד גאה בך'. כאילו איזה רגע כזה יפה.
הדס: וואו...
בר: אבל לקח לו שלוש שנים. זה עדיין יפה.
הדס: כן, איך זה היה לך לשמוע את זה ממנו?
בר: לא, זה מרגש.
הדס: אתה מתאר שבאמת קיבלת חיבוק מאוד גדול ואנשים תמכו בך. האם היה איזה רגע שקיבלת את הצד השני שהרגשת שזה לא טוב להיות הומו? אנשים שזה הפריע להם?
בר: אז אני חייב להגיד שמהסביבה הקרובה לא. הסביבה הקרובה מאוד, מאוד קיבלה אותי. לא חושב שאף אחד הופתע. היו קשרים שהתמסמסו עם הזמן בלי קשר, אבל זה קורה לכולם. מה שכן היה, זה שבכיתה י"א בחופש הגדול בין י"א ל-י"ב, חבורה של נערים שיכורים מבית ספר אחר, חבר'ה שאני לא מכיר, הם פשוט שמעו שאני הומו והם באו, נתנו לי מכות רצח. חבר'ה שלא פגשתי מעולם.
הדס: באו אליך ברחוב?
בר: כן, הם שאלו אותי 'אתה בר?' כזה 'כן'. וכזה 'אתה הומו?' וכזה 'למה?' אני לא חושב שכזה הבנתי, החושים אמרו לי מה הם רוצים. ואז הם פשוט הרביצו לי ואני זוכר שהלכתי להגיש תלונה במשטרה. עד היום זה כאילו יושב עליי באיזשהו מקום. הייתי כאילו ב"טרם" הייתי בטיפול. חברות שלי היו איתי. כאילו זה היה ממש, זה קרה אחרי שהתפצלתי מחברות שלי, אבל אז הן שמעו והן ישר רצו חזרה. ניקול, דורון וטל. עוד חבורה שמאוד, שתמיד בליבי. ואז באמת ניגשתי לתחנת המשטרה אחרי שהייתי ב"טרם" ועד היום יושב עליי שאני ממש באתי להגיש תלונה. ישב שם איזה שוטר והוא פשוט ישב שם ושכנע אותי לא להגיש תלונה כי זה יהרוס להם את החיים.
מיכל: הם? לשוטרים?
בר: לא,
מיכל: לילדים?
בר: לילדים.
הדס: וואו.
בר: כן, הוא כאילו שאל אותי את כל השאלות המאשימות קורבן שיכולות להיות. כזה 'הם שאלו אם אתה הומו?' אני כזה 'כן'. –'אמרת להם כן?' אני כזה 'כן'. ככה עניתי להם. עושה לי 'למה אמרת להם?'
מיכל: וואו רגע,
בר: ממש כזה.
מיכל: זה הזיה. כאילו ממש...
בר: זו הזיה. והוא ממש גם לא רק ולא מספיק שהוא ניסה לשכנע אותי לא להגיש תלונה ואני אמרתי שאנשים זרים הרביצו לי באמצע היום, אני רוצה להגיש נגדם תלונה. הוא התקשר להורים שלי לשכנע אותם שלא להגיש תלונה.
הדס: וואו...
מיכל: איך זה השפיע עליך כהומו?
בר: אני חושב שרק בדיעבד כשנהייתה לי יותר מודעות, בחמש שנים האחרונות אפילו, כאילו הסיפור הזה חזרתי אליו והבנתי כמה זה היה פאקד אפ. אבל באותו זמן אני זוכר שפשוט אמרתי כזה 'בא לי שזה יהיה מאחוריי'.
הדס: זה לא החזיר אותך לארון באיזשהו,
בר: לא, בכלל לא, זה רק עשה לי עוד יותר רצון למרוד ולהתמרד.
מיכל: בעצם כל היציאה הרצינית שלך מהארון, הפומבית הייתה מתוך התרסה, מרד.
בר: זה גרם לי אפילו עוד יותר להיכנס למקומות של הקהילה. פתאום התחלתי לנסוע כל שבוע לברנוער, כל שבוע למטבחון, כל שבוע לבית הפתוח.
מיכל: מה עם מצעדי גאווה?
בר: הייתי סדרן במצעד הגאווה בירושלים ששירה בנקי נרצחה בו.
מיכל: וואו.
בר: זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בירושלים מיוזמתי.
הדס: בגלל החוויה הזאת שעברת שם שאתה לא מסוגל?
בר: שוב, זה כאילו היה מאוד מפחיד. זה היה כאילו 200 מטר לפניי.
הדס: וואו.
בר: כן, זה היה...
מיכל: אז זה השפיע עליך ברמה שאתה לא חוזר לירושלים.
בר: באותו חודש אני הייתי כל יום בירושלים בהפגנות בכיכר ציון. היה לי איזה פאזה כזאת של בא לי כאילו לשרוף את כולכם. בא לי שהעיר הזאת תבער. אבל זה גם כזה שלב כזה שבאמת, אני לא זוכר אם דיברנו על זה פה במסגרת הפודקאסט, אבל אני זוכר שהרבה פעמים כשיוצאים מהארון יש דברים שבוערים בך שהופכים לא מחוסר אכפתיות כמו מרצון לחיות את החיים עצמם שהופכים או לנון אישיו או שאתה כבר לא חי אותם ביומיום.
מיכל: ומתי הלהט"ביות שלך הפכה להיות נון אישיו מבחינתך?
בר: אה...
מיכל: מתי כבר לא היית צריך את היציאות הקטנות האלה מהארון?
בר: אז אני חושב שהשינוי הגדול קרה לי כשהגעתי לנתב"ג וזה היה מקום שלי לדף חדש וחלק. פתאום אני מגיע למקום כבן אדם מגובש. אני מחוץ לארון. וזה גם מקום עבודה, זה לא צבא. סליחה, אבל מה שנקרא, המסננת יותר צפופה. ובאמת יש שם אנשים עם ראש על הכתפיים ואנשים בוגרים.
מיכל: המערכת שמרה עליך.
בר: בדיוק. ובאמת שם הרגשתי בפעם הראשונה שאני בן אדם בוגר בסביבה בוגרת שכאילו זה כבר לא אישיו במסגרת שאני נמצא בה.
מיכל: ושאתה גם לא צריך אולי להחצין את זה כמו שאמרת שהחצנת את זה.
בר: נכון, שם כבר,
מיכל: לא היית ליצן, היית בר.
בר: הייתי בר.
מיכל: זה חלק מהקטע של להתבגר, לא?
בר: שהחיים שלי נרגעו. זו ממש הייתה ההרגשה. ובמקביל, הכרתי את בן זוגי שלימים נהיה בעלי ואנחנו ביחד כבר 7 שנים וחצי. זה הרבה זמן.
הדס: זה המון.
בר: כן, זה נחשב הרבה.
מיכל: טפו, טפו.
בר: וזהו. ואני אגיד אבל שאני חושב שדווקא בגלל שנכנסתי לזוגיות עם בעלי, ואנחנו כזה הכי זוג סטרייטי,
מיכל: בורגני,
בר: זוגיות סגורה ובורגנית וכאילו באמת, מודיעין-מכבים-רעות. אז אני חושב שמה שקרה זה שאני הפסקתי לצאת למסיבות ו"איגי" כבר לא נהיה רלוונטי כי, כי,
מיכל: כי גדלת.
בר: כי גדלתי. כאילו גם את יודעת, היכרויות, אפליקציות, זה כבר לא היה נוכח בחיי. כי אני בזוגיות.
מיכל: התמסדת. נשמע כמו התמסדות קלאסית.
בר: גם בעבודה אני כאילו הגעתי למצב שכאילו פשוט הרגשתי שההומואיות נעלמה מחיי. כאילו שהיא הפסיקה להתקיים מחוץ לממד הווירטואלי ששם היא עדיין הייתה קיימת. בפייסבוק ופוסטים, אבל בעולם האמיתי הפסיקה להיות. ואני גם חייב להגיד אבל שאני... שכאילו במקביל לדעיכה בחיים האמיתיים, זה דעך גם בחיים הווירטואליים. הרגשתי שלא בא לי להתעסק בזה יותר. סליחה, זה דבר שהוא לא יפה להגיד, אבל אני מרגיש ואני אומר בהכללה גסה, המרחבים הווירטואליים של הקהילה הם הרבה פעמים רעילים מאוד. מאוד שואבים. מאוד,
מיכל: שטחיים.
בר: מאוד לא מסתכלים על מורכבויות.
מיכל: כן.
בר: מאוד מחפשים על מה לכעוס. וכשאתה חי 24/7 בתודעה של על מה בא לי לכעוס, זה לא בריא לנפש.
מיכל: נכון.
הדס: היה לך שלב ארוך שחיפשת על מה לכעוס, לצאת נגד ויכול להיות שפשוט מצאת שלווה ומצאת שקט.
בר: שוב, באיזשהו שלב הוא התבטא גם ברשתות החברתיות. הייתה לי קבוצת פייסבוק שהייתה קיימת שנה. יכול להיות שהיא עדיין קיימת, אבל פתחתי אותה ואחרי שנה עזבתי אותה. הייתי שם בתקופת הזהב שלה. שקראו לה "ממים של להטבפ"ק" שנהייתה באמת תוך 4 דקות חממה פוליטית כי לשים ארבעה להט"בים במקום אחד ויש לך דיון פוליטי.
מיכל: פורה, כן. אני כן רוצה אבל שניה, דיברנו על הפייסבוק, הזכרנו רק פעם אחת את המילה "הפשוטע",
בר: נכון.
מיכל: ואפשר לדבר על זה שעה שלמה. אבל בוא ננסה, מעניין אותי כי סיפרת את הסיפור של הילדות שלך ושהוא היה רווי בדיוות ופופ וטלנובלות. עד כמה, מתישהו זנחת את זה, נכון? הכנסת את זה לתוך הארון שלך ו"הפשוטע" זה מן התיקון אולי של בר הילד?
בר: אני לא חושב שאף פעם בתחושה שלי זה... זה תמיד היה לי באוזניות.
מיכל: אבל עכשיו זה רמקולים.
בר: אני אומר, גם כשהיה ממים של להטבפ"ק זה היה ממים על תרבות הפופ, על העולמות האלה. כלומר, זה תמיד היה העולם שלי. אבל אני חושב שבאיזשהו מקום אחרי שבאמת בדיוק לשם חתרתי להמשיך, שאמרתי שהגעתי לאיזו נקודה שבה באמת, אגב, הפסקתי להיות פעיל בפייסבוק באופן כללי שנתיים בערך.
הדס: וואו...
בר: הייתי נטו בעבודה, עם בעלי ובחיים עצמם. וכאילו מראה שאני לא ברשתות החברתיות.
מיכל: אני, אני כבר לא בפייסבוק.
בר: די כאילו, אנחנו צריכים לחיות את החיים, לראות את העולם, לפגוש אנשים.
מיכל: שיט ניו אייג' כזה.
בר: כן, היה לי, היה לי תקופה כזאתי בגיל 22. ואז הרגשתי שחסרה לי הקהילתיות. הרגשתי שבא לי משהו כזה שוב. זה גרם לשני דברים: הראשון, זה באמת ללכת להדריך ב"איגי" לתקופה של 4 שנים. והדבר השני שזה גרם לי, זה כי רציתי יותר לכתוב על תחומי העניין שמעניינים אותי שלא מעניינים את הקולגה הממוצע שלי. אפילו לא ממקום הומואי, אלא כמו בא לי לדבר על לנה דל ריי. אנשים בעבודה שלי לא רוצים לדבר על לנה דל ריי. אני צריך פלטפורמה שבה אני אוכל לדבר על לנה דל ריי ועל אירוויזיון ועל נועה קירל כי, כי אנחנו מדברים על 2017 ואפילו לא היה פאוץ' וחצוף.
מיכל: רק סלפי עם קהל של משתוללים.
בר: כן, היא זמרת אמיתית?
מיכל: מי זאת הילדה הזאת ששרה על 69?
בר: אז באמת מהמקום הזה הפלטפורמה הזאת באה.
מיכל: של "הפשוטע"?
בר: כן. ופתאום, זה התחיל באמת כתחביב נטו. זה עד היום תחביב, צריך להגיד את זה. אבל זה גדל וגדל וגדל וגדל וגדל וגדל. ופתאום זה קצת... נהיה גדול.
מיכל: כן, זה נהיה תאגיד "הפשוטע".
הדס: כן, פתאום בר הילד שהיה צריך לקבל תשומת לב כדי להיות ליצן, הוא מקבל תשומת לב על מה שמעניין אותו באמת ולא לשחק איזה תפקיד.
מיכל: זה ניצחון קצת.
בר: קצת, כן. יש בזה ניצחון.
מיכל: אז אנחנו שמות עליך כתר.
בר: יש!
מיכל: וירטואלי. יש לנו שאלה לסיום. שלב השאלה הזהה.
הדס: אתה עכשיו חוזר לבר בן ה-6 רוקד בחדר ושר את "זוכר את נובמבר", מה אתה אומר לו לגבי העתיד? לגבי איך שהוא ירגיש עם עצמו? לאן אתה לוקח אותו כדי לתת לו תקווה?
בר: וואי, דבר ראשון אני אומר לו לעשות רישיון על אוטומט, לא לעשות את הטעות הזאת של הידני. כי באמת, כל כך הרבה שיעורי נהיגה וכסף. אבל ברצינות אני אומר לו, וואו התקלת אותי, מה אני אומר לבר בן ה-6? לא לקחת דברים כל כך קשה, לקחת אותם בפרופורציה. לזכור שמה שהיום נראה לי כמו הדבר הכי גדול בעולם והכי סוף העולם או הכי גדול בעולם, משהו שעוד חודש לא יהיה רלוונטי ברוב המקרים. כאילו הדרמות האלה. אני חושב שיש משהו בגיל צעיר שכל דבר מרגיש לך דרמה.
הדס: ככה גם הרגשת לגבי המשיכה?
בר: כן. אבל אני אפילו לא מדבר רק על המשיכה עצמה, אני מדבר על התגובות של ההורים, התגובות של החברים, המקום עבודה, בית הספר שרצית לעבור אליו, תלמה ילין ולא קיבל אותך, המיונים אלה לגל"צ שלא עברת. כל דבר כזה נראה לך כמו סוף העולם. בסוף זה לא משנה כלום.
הדס: מסר מהמם.
מיכל: ממש. ממש. גם לא רק לילדים, גם למבוגרים. מסר מעולה. נגיד לך תודה רבה.
בר: תודה לכן.
מיכל: שככה באת ופתחת בפנינו את הלב שלך. תמשיך לעשות חיל.
בר: תודה רבה.
מיכל: אנחנו נהנות לעקוב.
הדס: ובהצלחה לחצי מיליון.
בר: אני מחכה לשמוע את הפודקאסט ואת כל הפרקים.
הדס: יופי.
מיכל: תודה רבה. שיהיה המון בהצלחה.
בר: תודה.
הדס: ביי ביי.
מיכל: ביי ביי.
בר: ביוש.