top of page

יוצאות: פרק ספיישל מלחמה #2

בפרק הספיישל חשפנו את הסוד מאחורי השם של הפודקאסט, דיברנו על דייטינג במלחמה ועל תירוצים של לסביות בפרידה. התגעגענו ביחד לקורונה, ריירנו על החיילים שמופיעים מדי ערב על מסך הטלוויזיה וכמובן שהתעמקנו בתפקיד של צה"ל בעיצוב הזהות הלהט"בית שלנו.



 

"יוצאות, עם מיכל פורת והדס לבב"

מיכל: היי הדס, מה נשמע?

הדס: שלום מיכל, איך את?

מיכל: את יודעת, כמו שצחקת עליי פעם שעברה שאני אומרת 'יום ביומו',

הדס: אז יום ביומו?

מיכל: אז ממש יום ביומו, כן. זה מאוד צעיר להגיד את זה. יש לי קטע כזה, נראה לי שאני לא כל כך בוכה באופן מפתיע בזמן המלחמה. בהתחלה ממש בכיתי ועכשיו אני כזה בוכה פעם בחודש בערך.

הדס: כשקורה משהו או במחזוריות?

מיכל: לא, זה יכול להיות בגלל הדבר הכי מטופש. נגיד בכיתי כששמעתי את "חרבו דרבו".

הדס: וואו, זה יש הרבה סיבות לבכות על השיר הזה.

מיכל: מאוד ריגש אותי.

הדס: אה בקטע כזה?

מיכל: כן, זה כאילו הציף אותי רגשית בקטע טוב כזה. אבל סתם, הבוקר ראיתי איזה ראיון על אחד החיילים שנהרג שאבא שלו דיבר. פתאום, כאילו פתאום זה ממש, ממש הציף אותי וכבר הרגשתי שהגעתי ל... לטופ של הדבר הזה והייתי חייבת לבכות. זה לא שאני עוצרת את עצמי. את מבינה מה אני אומרת?

הדס: כן.

מיכל: גם אי אפשר כל הזמן לבכות.

הדס: נכון. לא, בהתחלה היה את ההלם ממה שקרה ועכשיו פשוט אם נבכה, אז נבכה כל הזמן.

מיכל: נכון.

הדס: ולא נוכל לתפקד אז אנחנו מדחיקות.

מיכל: נכון ועכשיו כבר צריך לתפקד אז כאילו אין ברירה.

הדס: עכשיו כבר צריך לתפקד, נכון.

מיכל: אבל כמו שאני אומרת בכל הפרקים האחרונים שהקלטנו, הפודקאסט בשבילי הוא באמת דרך קצת להתעסק במשהו אחר, במשהו טוב. ופתחנו קבוצה.

הדס: נכון, פתחנו קבוצה בפייסבוק.

מיכל: כן.

הדס: קבוצה מדהימה עם אנשים מדהימים ואנחנו נשמח שגם אתם תצטרפו.

מיכל: לגמרי.

הדס: לכל מי שיש פייסבוק.

מיכל: כן.

הדס: כי זה עוד שימוש נחמד שיכול להיות לכם כאילו בין החיפושי דירות. יש גם שימוש בפייסבוק שמתלוננים על שירות של כל מיני חברות,

מיכל: נכון.

הדס: שאי אפשר להשיג אותן.

מיכל: נכון.

הדס: אז מגיבים לפוסט של "אל על" על חנוכה, מגיבים 'אנחנו לא מצליחים לתפוס אתכם, חברה גרועה'.

מיכל: כן, ואז מקבלים כרטיס טיסה בחינם.

הדס: כן, ככה זה עובד.

מיכל: לי באופן אישי לא, אבל כנראה שלאנשים אחרים לפעמים כן.

הדס: אז כן, אלה השימושים שיש לפייסבוק.

מיכל: כן. וגם כמובן לראות מה קורה עם איקס שהייתה איתך בתיכון. כמה ילדים היא כבר ילדה.

הדס: וואי, זה, זה הדבר שאני משקיעה בו הכי הרבה זמן ואנרגיה, לראות מה קורה עם האנשים שהיו איתי בתיכון.

מיכל: כן? את מחפשת להט"בים?

הדס: כל הלהט"בים שקיימים שהיו איתי בתיכון, אני כבר יודעת עליהם.

מיכל: את ממפה אותם?

הדס: אני ממפה אותם ואני יודעת מה קורה בחיים שלהם, עם מי הם. יש מישהי שכבר יש לה בת שניה.

מיכל: אוקיי, שמה זה גיל 27?

הדס: 26, כן.

מיכל: 26. ביגרתי אותך בשנה. טוב זה יפה. הספק יפה.

הדס: הספק יפה, כן.

מיכל: לסטרייטים זה הרבה יותר קל.

הדס: מאיזו בחינה?

מיכל: מבחינה של להביא ילדים זה יכול פשוט לקרות בטעות.

הדס: כן. כן, לי זה עדיין לא קרה בטעות, אבל אני לא אפסיק לנסות.

מיכל: כמו שאנחנו תמיד אומרות.

הדס: כן, יכול להיות שיקרה בטעות.

מיכל: כן. לא, אז הפייסבוק זה לגמרי המקום בשביל לגלות קרובי משפחה ישנים וגם חברים לשכבה. אבל תכלס המטרה של הקבוצה הזאת זה באמת איזשהו מקום בשבילנו, בשביל הקהילה של הפודקאסט קצת להיפגש, לדבר, לשמוע מכם. מה אתם חושבים על הפרקים? מה אתם חושבים על הפודקאסט? איך אנחנו יכולות להשתפר? כמובן, תמיד פתוחות לביקורת. לא בטוחות שניישם אותה.

הדס: ביקורת בונה, בשיטת הסנדוויץ' כמו שמלמדים בהדרכה.

מיכל: כן. וגם חשוב להגיד שאנחנו באמת מנסות לשמור על הקבוצה הזו נעימה ומקבלת ולא מכניסות, כאילו מכניסות באמת אנשים שאנחנו סומכות עליהם.

הדס: בוחרות בפינצטה.

מיכל: אני מסתכלת איזה קבוצות משותפות יש לי עם אנשים, כזה שלוש קבוצות שקשורות לגייז או מקרמה או דברים כאלה.

הדס: אני פשוט מסתכלת על איך הבנות נראות ואני אומרת 'תיכנסו'.

מיכל: מעניין. מה שמוביל אותי, זה שמזמן לא... לא אמרנו את הטאג ליין של הפודקאסט.

הדס: נכון. לצערנו הוא לא תפס. זה סוד שכבר מותר לספר. אנחנו בחרנו לקרוא לפודקאסט "יוצאות" מכמה סיבות. גם באמת יציאה מהארון וגם כי נורא הצחיק אותנו שנגיד אני הדס, אני מיכל ואנחנו יוצאות. לא יוצאות אחת עם השנייה, מיכל נשואה והדס רווקה.

מיכל: נכון.

הדס: אז נראה לי אמרנו את זה פעם אחת בפרק הראשון ואני חושבת שבגלל שלא אמרנו את זה מאז, אני עדיין רווקה כי לא פרסמנו את זה. כי בטח המון בנות יושבות ומאזינות ואומרות 'טוב, אם הדס הייתה כאילו רווקה, הן היו אומרות את זה',

מיכל: נכון.

הדס: אנחנו לא מספיק מדגישות את זה.

מיכל: נכון. אז אני חושבת שזו הייתה הדגשה טובה של העניין.

הדס: נכון.

מיכל: צריך להגיד שעכשיו לא רואים אותנו אמנם, אבל את בעצם חיה את חיי הלסביות פולסט כי ממש התיישב עלייך חתול.

הדס: כן, התיישב עליי חתול. אז תנסו לדמיין את זה.

מיכל: אז את גם טובה עם בעלי חיים.

הדס: כן. אין לסבית ממני. ותדעי לך שדייטינג במלחמה זה לא פשוט.

מיכל: אוקיי, ספרי לי עוד.

הדס: כי אני חושבת שמה שהתקשורת מאוד מדברת עליו זה כל המאיה ורטהיימר, המילואימניקים החתיכים,

מיכל: יצא לך להסתכל ברשימות האלה של מאיה ורטהיימר וכל אלה?

הדס: כן.

מיכל: אני כזה מעבירה, מעבירה, מישהי שאולי נראית לסבית וכתוב כזה 'מתעניינת בבנות',

הדס: את מתעכבת.

מיכל: כן.

הדס: אבל לא, בקושי יש. זה כזה בנים, בנים, בנים, בנים. ובנות הן מאוד צמאות לזה, כך נראה. ומהצד השני, בעולם הדייטינג של הבנות, את מכירה, את הרי הרבה זמן לא רווקה הוללת.

מיכל: נכון. אולי מעולם לא הייתי.

הדס: את היית נשואה מאז שיצאת מהארון.

מיכל: מאז שיצאתי מהרחם.

הדס: כן.

מיכל: לא, האמת שהייתה לי תקופת רווקות קצרה וזה היה כזה בשיא הקורונה וגם אז כאילו הייתי ב"טינדר" ונראה לי, אני לא יודעת, טוב, תכף תספרי איך החוויה שלך, אבל גם אז זה היה קצת כמו מלחמה כזה. כאילו היה אפשר פתאום לא להיות בקשר עם מישהי כי יש לה קורונה ואי אפשר להיפגש. או היה צריך להתחבא או כל מיני דברים כאלה.

הדס: לא, זה היה דווקא, הקורונה זה היה בקטע אחר. איכשהו הדייטינג היה יותר מיני בעיניי בגלל שכל המקומות היו סגורים אז, אוי לא, חייבים להיפגש בדירה.

מיכל: כן, בבית.

הדס: אוף, לא. אז זה מה שהיה.

מיכל: אוקיי.

הדס: אבל עכשיו במלחמה,

מיכל: את אומרת גוד טיימס.

הדס: גוד טיימס באמת, מי ידע שאני אתגעגע? ועכשיו במלחמה אז את מכירה שכאילו יש בדייטינג הלסבי כל מיני תירוצים כאלה לדחייה, כי הרי אנחנו לא נגיד 'סליחה, לא מתאים', 'סליחה את לא מוצאת חן בעיניי'.

מיכל: כן? לא אומרות את זה?

הדס: לא.

מיכל: ישיר?

הדס: לא... לא אצלי, לא בחוויה שלי כי זה נורא מעליב להגיד את זה. כאילו גם לפעמים,

מיכל: מה כזה 'סורי, לא מתאים?'

הדס: כן, סורי את ממש חמודה, אבל זה לא מתאים.

מיכל: אוקיי.

הדס: ואני אגיד לך, אני מעדיפה באמת שכאילו יחרטטו אותי ולא יגידו לי 'את לא מוצאת חן בעיניי'.

מיכל: אוקיי.

הדס: זאת המוסכמה. אז יש כל מיני תירוצים של דחייה. אחד מהם זה בטח את מכירה, 'הי חשבתי שאני מוכנה',

מיכל: 'בדיוק יצאתי מקשר'.

הדס: 'יצאתי מקשר ואת כאילו ממש מדהימה וכאילו הכי כיף לי איתך בעולם',

מיכל: שזה יפה.

הדס: 'אבל אני עדיין כאילו לא פנויה רגשית'.

מיכל: BEEN THERE DONE THAT זה הגיוני.

הדס: כן, שזה באמת התירוץ המושלם שאין מה לעשות. ואני בתיאוריה שלי כל בחורה או שהיא בקשר או שהיא מתגברת על קשר. או שהיא מאוהבת או שהיא מתגברת על קשר.

מיכל: שני מצבים.

הדס: כן. ואף אחד מהם לא אידאלי.

מיכל: כן.

הדס: ועכשיו יצא תירוץ חדש שכמובן מבלי לזלזל, מבלי להפחית בכאב, אבל אני חושבת שיש כל מיני בנות שגם משתמשות במלחמה.

מיכל: וואלה.

הדס: ואומרות 'בתקופה הזאת אני נראה לי לא מתאים להתחיל משהו', שסליחה,

מיכל: אז למה את ב"טינדר"?

הדס: גם למה את ב"טינדר"? גם בתקופה הזאתי הכי מתאים להתחיל משהו? לא שמעת על בייבי בום? לא שמעת על כאילו בעיתות מלחמה את חייבת כאילו, מה עדיף להיות לבד ולראות,

מיכל: את דני קושמרו?

הדס: את דני קושמרו. ממש ממש לא. עדיף להיות עם עוד בן אדם. זה מה שעדיף במלחמה.

מיכל: זה נכון. אני מבינה מה את אומרת.

הדס: אוקיי, אבל?

מיכל: אבל באמת נראה שאנשים לוקחים את זה קשה, אבל זה עדיין לא מסביר למה מראש היא יוצאת לדייטים האלה או נשארת ב"טינדר" אחר כך.

הדס: נכון. אני חושבת שכאילו יש משתמשים גם במלחמה וזה סבבה. זה כאילו יופי, יש עוד תירוץ, יש סירקולציה, יש משהו מעניין. וכאילו אני יכולה להבין את זה גם כשנגיד מדובר ברמטכ"ל. אני לא יכול להיכנס לקשר, אני רמטכ"ל. אבל אם את מישהי ש,

מיכל: אז בואי נגדיר את זה אולי מדרגה מסוימת שזה סבבה.

הדס: כן, אני אומרת מסא"ל אפשר להגיד.

מיכל: כן, בגלל כמות האחריות.

הדס: נכון, בגלל שיש באמת את האחריות על האחר וזה. ואני חשבתי כאילו שבמלחמה אז יש כזה יצר חיים, לא... 

מיכל: אני לא מרגישה יצר חיים באופן כללי. כאילו סורי שאני מנרמלת את התירוץ, אבל אני גם מבינה מה את אומרת. זה קשה כי גם אני הכי מבינה למה שנרצה כזה להיות ביחד ו... ולא להיות לבד. אבל אולי פשוט אנשים מפחדים לקחת החלטות בתקופה הזאת ולהתחייב.

הדס: כן, כי הכל כל כך זמני.

מיכל: כן.

הדס: ואולי זה דווקא לא יודעת, זה... מרגיש כזה תיבת נח.

מיכל: כן.

הדס: קורה המבול וכל מי שבמשהו נשאר איתו.

מיכל: כן, יש בזה משהו. אפרת ואני עברנו לגור ביחד אחרי "שומר חומות".

הדס: אחרי "שומר חומות"?

מיכל: כן. כי לא היה לי מקלט.

הדס: כמה נוח... 

מיכל: כן, אז היא הייתה פה.

הדס: הייתה חייבת להיות פה.

מיכל: כן. וזהו. אז כזה היא הייתה פה כל הזמן. אז אמרנו אוקיי, זה נחמד. אולי נשמר את זה. ובאמת אחרי איזה חודש ככה כבר היא די הייתה פה קבוע. אבל הזכרנו את דני קושמרו,

הדס: נכון.

מיכל: וחוץ מדני קושמרו שכולם, כולן מריירות עליו ואולי גם כולם, יש גם מלא חיילים על המסך שמתראיינים וכתבות על לוחמות בשריון.

הדס: כן, שזה הסוג שאנחנו אוהבות לצרוך.

מיכל: כן. כן. ופתאום כל הקונספט הזה של "יש לסביות?" מגיע גם לחדשות.

הדס: כן, "יש לסביות!"

מיכל: את עושה את המחקר? יש דרך בכלל? כאילו זה לא שאנחנו מחוברות לצה"לנט או משהו כזה,

הדס: ואפשר לחפש במייל הצבאי.

מיכל: כן, במייל הצבאי.

הדס: לא, אני זוכרת שיש עמוד אינסטגרם שמוקדש לבנים האלה שמופיעים בחדשות ומצלמים את הפריים ואז בנות כותבות 'מי זה? מי יכולה להגיד לי מי זה?'

מיכל: וואו. צמאות.

הדס: אולי,

מיכל: אולי צריך.

הדס: אולי צריך, אולי אפשר לעשות את זה.

מיכל: אולי מישהי תרים את הכפפה.

הדס: מאזינה שרוצה להרים את הכפפה, מוזמנת.

מיכל: כן.

הדס: אבל וזה גם באמת אבל, כי בתחילת המלחמה זה היה הכל מאוד בנים, בנים, בנים. וזה יצר תחושה שיש רק בנים.

מיכל: נכון.

הדס: וגם ההומואים היו סטרייטים בתחילת המלחמה כי ההומואים גם נלחמים.

מיכל: כן.

הדס: משודרגים.

מיכל: נכון.

הדס: ואז טרנד החתונות, הצעות נישואין גם עבר ללהט"ב.

מיכל: נכון, נכון. זה היה ממש מרגש.

הדס: כן. אז אני חושבת שלאט, לאט אנחנו הופכים את המלחמה הזאת ליותר גיי פרנדלי אם אפשר להגיד את זה.

מיכל: כן, עד כמה שזה יכול להיות. אני חושבת שזה כאילו ברצינות עכשיו, זה איזשהו נרמול של כל העניין הזה. כמו שאמרו פעם גברים צריכים להילחם או מה זה פעם? ינון מגל שאומר נגיד עכשיו 'מלחמה קשורה לגברים'. גם צחקו על זה ב"ארץ נהדרת". זה כבר לא רק זה. גם לנשים יש לצערנו, זה הכל נורא טראגי, כן? אבל גם מקום במערכה הזאתי. וגם להט"בים, אותו דבר. כאילו דיברנו על זה גם לפני כמה שבועות על כמה זה עצוב שאנחנו משיגים או נלחמים על שוויון שהוא כל כך טראגי. אם זה גם אחרי שלא יודעת מה, בני זוג נהרגים במערכה וכאלה. אבל כן, מעניין אם עבורנו זה נורא מרגש וזה, אבל מעניין אם אנשים רואים לא יודעת, עכשיו לוחמת לסבית מתראיינת או בכלל חושבים שהיא לסבית, זה בכלל מעסיק אותם.

הדס: אני לא חושבת שזה מעסיק אותם כמו שזה מעסיק אותנו. אני חושבת שהרבה דברים, הרבה מחאות בתהליכים שקורים בצבא, בסופו של דבר מגיעים לאזרחות. אז אני מקווה שהמאבק על הזכויות שלנו ודברים כאלה, שאולי יבואו עכשיו מהמלחמה ומהצבא יצליחו לחלחל לשגרה.

מיכל: כן.

הדס: ולעשות את מה שניסינו לשנות במשך הרבה שנים ולא הצלחנו.

מיכל: כן, וזה גם מראה עד כמה אנחנו עדיין כל כך מחפשות דימויים.

הדס: נכון.

מיכל: יש מלחמה, יש חדשות ואני כאילו רואה חבורה של בנות בשריון ואני אומרת 'וואי מעניין אם הן לסביות'. כאילו עכשיו תכלס זה לא מעניין.

הדס: זה מעניין אותנו.

מיכל: כן, זה מעניין אותי כי אני אומרת 'וואי בא לי שמישהי כאילו להט"בית, לסבית לא משנה, תהיה שם'. אני אפילו לא יודעת להסביר למה זה כ"כ מדגדג לי.

הדס: אני חושבת שבגלל שאנחנו מחפשות ייצוג בכל דבר שאנחנו צורכות. כאילו גם עם מוזיקה, גם עם סדרות וגם כאילו עכשיו לצערנו במלחמה.

מיכל: כן.

הדס: כאילו זה התוכן שיש לנו עכשיו.

מיכל: לגמרי. אני חושבת שבאופן כללי אולי נקדיש לזה פרק, על התפקיד. אנחנו כל פעם מדברות על זה קצת וכאילו באמת על התפקיד של הצבא והייצוג של הלהט"ביות שלנו.

הדס: וואו, אנחנו רק מדברות על זה, זה יכול להיות פודקאסט בחסות צה"ל, בחסות מיטב.

מיכל: ממש. אגף כוח אדם בצה"ל.

הדס: מאז אליס מילר לא היה שיווק כזה לשירות הנשים בצה"ל.

מיכל: ממש. כן, נשים וגברים. כאילו אני יכולה לספר שעבורי הזהות הלהט"בית שלי מאוד התגבשה בצבא. אני הייתי בגלי צה"ל. תמיד היה את הקלישאה הזאת שאתה נכנס סטרייט ויוצא גיי בקצה. כל הלסביות והומואים וביסקסואלים וזה היה מקום מאוד, כאילו נראה לי אמרת את זה פעם באחד הפרקים. כאילו שמים ילדים בני 18, סופר הורמונליים.

הדס: כן, זה קולג'.

מיכל: ואומרים יאללה. כאילו זה "משחקי הרעב" של הגייז.

הדס: נכון. אבל שאפשר רק לנצח.

מיכל: כן, אף אחד לא מת. כולם נהיים גייז.

הדס: כן, שזה הניצחון.

מיכל: כן, לגמרי. ולפעמים אני אומרת, טוב אז אני שירתתי בגל"צ, יופי לי, אבל האם זה אותו דבר גם ביחידות אחרות שהן נגיד יותר בעלות אופי משרדי? יומיומי? כאילו האם גם שם יש את הדברים האלה? האם זה בכלל מעסיק אנשים? האם יש משהו, במילים אחרות, האם יש משהו בצבא שהופך אנשים לגייז או שזה פשוט התקופה הזאת בחיים שאנשים יותר מגלים את עצמם?

הדס: אני חושבת שאין דבר שהופך אנשים לגייז.

מיכל: לצערנו.

הדס: לצערנו ואנחנו עובדות על למצוא אותו.

מיכל: כן, נכון. מפתחות את זה במכון ויצמן עכשיו.

הדס: במכון ויצמן, מיטב המוחות. קיבלנו כבר אישור מה-DFA על הנסיוב.

מיכל: על גלולה.

הדס: על גלולה ממש בקטנה.

מיכל: כן. זה כזה פעם ביום אחרי האוכל.

הדס: ובשעה מסוימת, אסור לפספס או שתחזרו להיות סטרייטים.

מיכל: נכון, אני לוקחת את זה באופן אישי.

הדס: כן, אני כאילו את הפלצבו.

מיכל: איך את יודעת אם זה משפיע?

הדס: אני חושבת שזה לא משנה איפה, אני חושבת שאולי את אמרת על גל"צ, אבל נראה לי גם שבשירות קרבי אז גם יש ממש את התחושה הזאת עם המפקדות. סמכותיות ואחוות לוחמות. אבל נראה לי שבאופן כללי גם בשלישות וגם ב-8200,

מיכל: כן.

הדס: שמה שנותן לנו את החופש לגלות את עצמנו זה באמת פעם ראשונה להיות רחוקות מהבית, להיות עם אנשים שלא היו איתך כל התיכון ויש לך חופש של להמציא את עצמך מחדש. אני כאילו, הפעם הראשונה שבאמת הזדהיתי כלסבית מוצהרת, הייתה כשסיימתי טירונות והגעתי ליחידה שלי, ביטאון חיל האוויר. זה היה המגרש משחקים שלי להגדיר את עצמי ככה ולא להתמודד עם אנשים שהיו איתי מכיתה י' והכירו אותי.

מיכל: כי מה היה באנשים האלה?

הדס: זה לא שהיה בהם משהו אחר, פשוט הם הכירו אותי בתור הדס הישנה. אנשים שהיו איתי בתיכון. וזאת הייתה הזדמנות לפגוש אנשים חדשים שאני יכולה להיות יותר הדס.

מיכל: כן. זה השילוב של הדף החדש הזה וההתרחקות,

הדס: ההתרחקות מהבית.

מיכל: כן.

הדס: ולהיות עם באמת, להכיר אוכלוסייה שלא נפגשתי איתה לפני.

מיכל: טוב, שמענו על חוויות דומות מאולפנות ומישיבות.

הדס: נכון.

מיכל: גם שם לא חסר.

הדס: כן.

מיכל: כי זה גם מייצר איזושהי חוויה שהיא באמת דומה.

הדס: פשוט תרחיקו אותנו מההורים שלנו.

מיכל: כן.

הדס: תרחיקו אותנו.

מיכל: אם אתם רוצים שנצא גייז כמובן. אם לא, אז להשאיר קרוב.

הדס: להשאיר עד גיל 40 בבית וזה יפה, יפה יעשה את העבודה.

מיכל: ולא לקחת את הגלולה שאנחנו מפתחות.

הדס: אנחנו משווקות ופרטים בתיאור של הפרק על איך רוכשים אותה.

מיכל: טופס ויתור זכויות רפואיות.

הדס: כן, זה קצת מסוכן.

מיכל: כן. כמובן הכל בצחוק ואנחנו לא באמת, אבל אם יש לכם רעיון,

הדס: בכל צחוק יש טיפת אמת.

מיכל: נכון. כן, אז הקטע הזה של הצבא הוא מאוד מעניין וגם עוד משהו שרציתי לספר שאת הזכרת לפני כמה פרקים. שאת שלחת איזה מכתב או כתבת מכתב לכזה קומונרית שלך או משהו כזה.

הדס: נכון,

מיכל: אני מדייקת במושגים.

הדס: אני לא שלחתי בול בדואר, אני פשוט הגשתי לה אותו במבוכה.

מיכל: אה הבנתי. אז אני נורא מפחדת לפעמים לגעת בכל מיני התכתבויות ודברים כאלה מפעם כי אני יודעת שזה מאוד, אני אצלול לתוך הדבר הזה, אבל שמתי נפשי בכפי והלכתי להודעה ששלחתי למישהי שהייתה המפקדת של צוות אחר בטירונות אחרי שהטירונות הסתיימה. עכשיו, בשלב הזה היה לי חבר. כאילו לא... את יודעת, תמיד בדיעבד אפשר להגיד כן, ברור, ידעתי נה, נה, נה אבל אז לא. כאילו זה לא היה מעל לפני השטח. אז זכרתי שכתבתי לה איזה משהו מוזר כזה שכאילו היא לא הייתה המפקדת שלי, הייתי צוות 5 והיא הייתה צוות אחר. ואז כתבתי לה איזה משהו כזה כמו 'אני ממש רוצה להודות לך כי' כאילו כל הטירונות אצלי הייתה כזה התקף חרדה אחד ארוך.

הדס: כמובן.

מיכל: כנראה שהיה לי איזה משהו במטווחים, לא זכרתי, אבל כתבתי לה על משהו כזה של תודה רבה שהיא עזרה לי במטווחים ופה ושם ואני זוכרת שכאילו שמתי לב אליה באופן שונה מאשר לשאר המפקדות.

הדס: מה מסתבר?

מיכל: לא, מסתבר עליי, לא מסתבר עליה. היא נראה לי נשואה וזה. אבל זה מעניין כאילו הגישושים האלה שאנחנו עושות גם לפני שאנחנו יודעות אפילו להגיד לעצמנו שזה העניין. כאילו אני לא יודעת כמה זה היה אצלך בשלות של להגיד 'טוב, אני לסבית ואני מאוהבת בה ואני אשלח לה מכתב' ואצלי זה היה כזה 'טוב, משהו קורה, כאילו בא לי להגיד לה שאני מעריכה אותה'.

הדס: כן.

מיכל: אז אני אשלח לה הודעה במסנג'ר או בפייסבוק.

הדס: זה גם היה לי. בשלב הזה זה היה להבין שיש איזו דמות נשית שיש איזה כוח משיכה קוסמי אליה.

מיכל: כן.

הדס: משהו שלא קורה לי עם דמויות אחרות ורצון לאיזושהי קרבה.

מיכל: כן.

הדס: וזה תקשור של הדבר הזה אפילו לפני שידעתי לקרוא לזה בשם.

מיכל: כן, מעניין. אממ טוב אז נראה לי שקודם כל, הפרק הזה הוא באמת איזשהו רצון שלנו קצת לפרוק וקצת לשתף ולספר ואם יש נושאים שמעניינים אתכם שאנחנו נדבר עליהם, אז תגידו לנו. ראיתי שכתבו לנו שישמחו לשמוע את הסיפור שלנו.

הדס: נכון. ומה דעתך על זה?

מיכל: אני מרגישה שיש עוד כמה דברים שאני צריכה להבשיל איתם לגבי הסיפור שלי אם להיות כנה. וגם יש משהו בפודקאסט שעדיין, הקלטנו כבר איזה 20 פרקים, אולי יותר.

הדס: נכון.

מיכל: הרוב באמת פרקים עם מרואיינים ואנחנו משתפות מדי פעם. עדיין מוזר לי לשים לפחות את עצמי בפרונט של הדבר הזה. כאילו מה, יהיה פרק שיקראו לו "מיכל פורת"?

הדס: כן, זה יהיה פרק מדהים.

מיכל: ויאזינו לו שלושה אנשים?

הדס: לא, לא, יאזינו לו לפחות עשרה.

מיכל: לפחות עשרה, כן. אז אנחנו מקבלות את הבקשה הזאת ואנחנו נחשוב על זה ונעבוד על זה, נראה איך לעשות את זה בצורה הכי טובה.

הדס: אני לפעמים במקלחת עונה על שאלות כאילו של הפודקאסט. אני כזה חושבת שאת שואלת אותי, 'איזה ילדה היית?' טוב, אני נולדתי בנהריה.

מיכל: טוב, אז נשמע שאת בשלה לפרק הזה.

הדס: כן. גם ההורים שלי ממש כאילו לוחצים כזה.

מיכל: וואלה.

הדס: שאני, הם אומרים 'ככה אנחנו מכירים אותך, דרך הפודקאסט'.

מיכל: איזה יופי שההורים שלך מאזינים.

הדס: אני חושבת שזו מזימה שלך ושל ההורים שלי ביחד להציץ לנפש שלי. כי הם הבינו שהם לא יכולים להאזין מאחורי הדלת בטיפול פסיכולוגי.

מיכל: כן.

הדס: הם אומרים טוב, יש דבר כזה.

מיכל: טוב, עכשיו אפשר לספר שההורים שלך פנו אליי לפני כמעט שנה,

הדס: יואו!

מיכל: ואמרו לי 'אולי תעשי פודקאסט',

הדס: אולי תיקחי את הדס כפרויקט?

מיכל: יש לנו בת בשם הדס, אולי את מכירה אותה מה"טוויטר", כן. אז כן, זה הכל, זה "המופע של טרומן".

הדס: [צוחקת] ממש אמין לי, להורים שלי מתאים לעשות את זה.

מיכל: [צוחקת] בקיצור, אז אנחנו נחשוב באמת על הפורמט ובאמת תודה שאתם כותבים וכותבות לנו וגם ממש מזמינות אתכם להצטרף לקבוצה. נשים אותה כרגיל בתיאור של הפרק. מה נאחל עד הפעם הבאה?

הדס: שיהיה שלום ושכל החטופים יחזרו.

מיכל: אמן.

הדס: אמן.

מיכל: אי אפשר לנסח את זה יותר טוב.

הדס: אני כאילו כל פעם שנופל לי ריס, אני מבקשת את זה.

מיכל: וואו, כל מי שיש לו יום הולדת, כאילו ברור מה כולם מבקשים עכשיו. אני מקווה.

הדס: אם אתם בכותל כאילו באזור,

מיכל: כן. או בכל מקום אחר דתי או קדוש שאתם מאמינים בו.

הדס: רוחני.

מיכל: כן, בבקשה תבקשו את זה. באמת אין דרך יותר טובה לנסח את זה. שהמלחמה תיגמר, שהחטופים יחזרו בשלום ונוכל לנסות להתחיל לשקם את כל מה שנהרס פה בחודשים האחרונים.

הדס: ויש הרבה לשקם.

מיכל: יש הרבה ואני מאמינה שאנחנו ננצח ויהיה בסדר.

הדס: יחד ננצח.

מיכל: אמן.

הדס: אמן.

מיכל: יאללה ביי ביי.

הדס: ביוש!

6 views0 comments

Comments


bottom of page