לאן נעלמה אסתר מויאל, האישה שהציעה תמהיל חד פעמי בין ציונות לערביות, בין פמיניזם למסורת. אורחת: יפה בניה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/03/2023.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
יפה: "איך קרה הדבר הזה? מה קרה לה בעצם?" והדבר הכי סמלי אולי בסיפור הזה, כן, עד כמה החיים האישיים שלה הם פוליטיים והם מגלמים את ההיסטוריה הפוליטית הזאת, זה שהיא נפטרה בשנת 1948. אני מאמינה קודם כל שקולות שלא נשמעו פעם, דרכים שלא נסללו, הם יכולים להיות מאוד-מאוד רלוונטיים דווקא שנים אחרי. קודם כל, תרבותית יש כאן הצעה ויש כאן זהות, שהיא עדיין מחכה, הייתי אומרת, להתהוות.
[מנגינת פתיח אוריינטלית קצבית המשלבת חליל ורחש רוח]
אופיר: יהודי-ערבי, יהודייה-ערבייה. נשמע לנו היום כמו ניגוד, כמו חיבור בלתי אפשרי של קצוות שלא יכולים להיפגש. זהות שאין כמעט אנשים שבאמת אימצו, ולא במקרה. הישראליות שלנו הוגדרה על בסיס שלילת הערביות. אבל אם הולכים מספיק אחורה בזמן, ניתקל באחת הדמויות המרתקות והלא מוכרות. אישה שהייתה יהודיה וציונית, ובעת ובעונה אחת גם ערבייה גאה. על הדרך, אולי מתוך ההתנגשות הזאת, היא גם הייתה אחת מהדוברות הראשונות בעולם הערבי למען זכויות נשים. גבירותיי ורבותיי - אסתר מויאל.
[המשך מנגינת הפתיח]
אופיר: ברוכות הבאות, ברוכים הבאים, ל"שרשרת זהב". אני אופיר טובול, מזמין אתכם בכל פרק למסע לליבה של דמות מהעולם הספרדי והמזרחי. דרך הדמויות ננסה להשלים מעט מהידע החסר בסיפור הישראלי והיהודי שלנו.
[המשך מנגינת הפתיח]
אופיר: אסתר מויאל נולדה ב-1873 בביירות, ועברה במהלך חייה בין קהיר, איסטנבול, מרסיי ויפו, בה סיימה את חייה באנונימיות כמעט מוחלטת. היא הייתה עיתונאית וסופרת, ויחד עם בן זוגה, ד"ר שמעון מויאל, פעלה למען חיבור של הציונות והלאומיות הערבית. ב-1899 היא הקימה את העיתון "אל עאילה", המשפחה, אותו הגדירה כעיתון להשמעת קולה של האישה המזרחית.
אך רוב פועלה נותר עלום. מהעיתונים לא נותר זכר. הספר שכתבה נעלם כלא היה. מלבד ערך קצר בוויקיפדיה, וקטע ארכיוני נוסף מהספרייה הלאומית, תתקשו למצוא עליה חומר, או אפילו למצוא את תמונתה. אך למזלנו הרב יש מי שחופרת וחוקרת, מצילה מחשכת הארכיון כדי להעשיר את הדיון הישראלי שלנו. אני שמח לארח היום את החוקרת יפה בניה.
שלום יפה.
יפה: שלום.
אופיר: ממובילות הפמיניזם המסורתי-מזרחי בישראל. אז יפה, לפני שנצלול להבין מי הייתה אסתר מויאל, עד כמה שזמננו הקצרצר יאפשר, מה לדעתך ההסבר לשאלה מדוע היא נשכחה עד כדי כך?
יפה: כן, שאלה טובה. אני יכולה לחשוב על שלוש סיבות. [מגחכת] הסיבה הראשונה, היא נשכחה כי היא ספרדייה והיא אישה. כאישה היא חלק מקבוצה של נשים פורצות דרך, יוצרות, כותבות, שהרבה מאוד מהן נשכחו במהלך ההיסטוריה. נשכחו, הושכחו, איך שתקרא לזה. ובאמת התפקיד שלנו זה לחלץ אותן מן השכחה, ולהביא אותן חזרה לקדמת הבמה, כי יש לנו מה ללמוד מהן. כספרדייה היא חלק, כמו שאתה אמרת בפתיחה, מחבורה של אליטה ספרדית פה ביישוב לפני הקמת המדינה, שפועלת, יוצרת, גם בעברית, גם בערבית, מוציאה עיתונים, ומנסה בעצם לתווך בין אחינו היהודים שהגיעו מרוסיה ומזרח אירופה לבין שכנינו הערבים, שאנחנו רוצים גם איתם קשר, ואנחנו חלק מהם מבחינה תרבותית. וכל הקבוצה הזאת בעצם נשכחה ולא קיימת בהיסטוריוגרפיה שלנו. זאת סיבה אחת.
סיבה נוספת, היא יהודייה-ערבייה, או כמו שהיא מגדירה את עצמה, עברייה-ערבייה. שזאת זהות שנראית היום או זהות מופרכת, או יש שיגידו איזו המצאה פוליטית של חבורה פוסט-ציונית שרוצה לפרק את הנרטיב הלאומי. ובכן, יש לנו כאן יהודייה-ערבייה לגמרי בתודעה שלה, שהיא גם ציונית, והיא גם מאוד-מאוד משוקעת בתרבות הערבית, בתרבות המוסלמית. ומה שמעניין זה שזה לא שהיא יהודייה פלוס ערבייה, הערביות שלה היא חלק מהיהודיות שלה.
אופיר: יהודית והיהודיות שלה ערבית, כן.
יפה: זה מין סימביוזה כזאת. זה תרכובת, זאת לא תערובת.
והסיבה השלישית, אני חושבת, זה שההצעה שהיא ובעלה ד"ר שמעון מויאל, והחבורה הזאת של הספרדים בני הארץ, ביישוב, ניסו לקדם, של מרחב משותף יהודי-ערבי, גם פוליטי וגם תרבותי, היא הצעה שההיסטוריה לא לקחה את המסלול הזה. זה מה שנקרא, בלשון השיר של רוברט פרוסט, "The road not taken".
אופיר: כן.
יפה: הדרך שלא נלקחה, השביל שלא נבחר. ובסופו של דבר, עוד בחייה אגב, שאנחנו תכף נכנס לזה, ההצעה הזאת כבר טוטאה מתחת לגלגלי הרכבת הדוהרת של ההיסטוריה, הייתי אומרת.
אופיר: בואי באמת נתחיל להבין מאיפה היא באה, ואולי בילדות שלה באמת.
יפה: כן.
אופיר: אז היא נולדה בביירות, למשפחה לא הכי משופעת בכסף.
יפה: נכון. אז קודם כל, ביירות בתקופה הזאת, זה מעניין, כי היא נולדה בהקשר רב-תרבותי, רב-לשוני, ריבוי דתי, ריבוי לאומי. ביירות בהתפתחות מאוד מואצת בתקופה הזאת, מתוך אינטרסים כלכליים, היא הופכת להיות עיר נמל לבנטינית. זאת תבנית נוף מולדתה. המשפחה שלה אכן לא משופעת במשאבים, אבל משקיעה המון בהשכלה שלה. היא מקבלת חינוך גם בבית, אביה מלמד אותה את הקוראן, את הברית החדשה. היא לומדת בקולג' האמריקאי לבנות. וההשכלה שלה כללה שליטה בערבית, בצרפתית ובאנגלית. אחר כך היא גם משתמשת בכל השפות האלה, כן, בנאומים שלה, בכתיבה שלה… שאגב, רוב הכתיבה שלה היא בשפה הערבית. וזה גם חלק מההשכחה שלה. אני, במסע שלי להתחקות אחרי עקבותיה, לא מוצאת אותה בעברית בשום מקום.
אופיר: כן.
יפה: זאת אומרת, היא לא תורגמה בכלל. הכל נמצא באיזה ארכיון נידח, אם בכלל מוצאים את הטקסטים האלה, בערבית.
אופיר: בואי נשמע אותה: "בילדותי למדתי את הקוראן ואת הברית החדשה. את הקוראן למדתי בעל פה, וקראתי בו לפי כל טעמיו ודקדוקיו. למדתי לכתוב כתב ערבי, מסולסל ויפה, והמוֹרֶה גָ'מְבּוּר היה נוהג להללני על כתב ידי היפה, ובייחוד על הצלחתי לחדד את הקולמוס שהיה עשוי כידוע מקנה הסוף, מלאכה שהרבה מחברותיי הערביות לא היו מוכשרות לכך והיו מכריחות את המורה כי יתקין להן את הקולמוס".
למרות העוני של המשפחה, היא כאישה צעירה מצליחה איכשהו להשתלב באליטה אינטלקטואלית די חדשנית לתקופתה בעולם הערבי באותם שנים. מה בעצם הקבוצה הזאת רוצה?
יפה: כן, אז היא לומדת באוניברסיטה האמריקאית בביירות. היא פוגשת את בעלה, ד"ר שמעון מויאל, שהוא… קודם כל בילדות שלו הוא למד בישיבה ובתלמוד תורה.
אופיר: כן.
יפה: שזה מעניין. בהמשך הוא ינסה לתרגם את התלמוד לערבית, אפרופו כל התנועה הזאת של הזהויות והתרבויות.
אופיר: כן.
יפה: הוא למד באל-אזהר בקהיר איסלאם וספרות ערבית. והיא פוגשת אותו, ושניהם מתחברים לאינטלקטואלים ואנשי רוח ואנשי דת ערבים, שהם בעצם חלק ממה שקרוי באותה תקופה ה"נַהְדָה". הנהדה, במקביל לתנועת ההשכלה העברית שלנו באירופה.
אופיר: כן, מה זה הנהדה, התחייה?
יפה: הנהדה פירושו תחייה.
אופיר: כן.
יפה: פירושו בעצם, מילולית, זה לקום מהכיסא.
אופיר: [מהמהם בקשב]
יפה: אבל המשמעות רנסנס, תרבותי-לשוני. זה תנועה אינטלקטואלית, דתית, תרבותית, שמבקשת לעשות רפורמות, גם דתיות, גם אזרחיות, גם תרבותיות. והם הופכים, הזוג הזה, הופכים לדמויות מפתח בתנועה הזאת. הם גם מתחברים לאגודות בין-דתיות, של שיח בין-דתי, שמנסות לקדם פיוס והרמוניה בין שלוש הדתות האברהמיות, כן?
אופיר: כן.
יפה: זאת אומרת, הם באמת… החזון שלהם, החלום, שנראה לנו היום לפעמים תמים, אבל רק התמימים לפעמים [מגחכת] מצליחים…
אופיר: כן.
יפה: להגשים את החלומות האלה, של מרחב מזרח-תיכוני שמכיל בתוכו את הריבוי, בלי קונפליקט אלים.
אופיר: מרתק. והיא סוג של כוכבת שם.
יפה: לגמרי.
אופיר: אישה בין גברים, יהודייה בין מוסלמים, איך היא התקבלה?
יפה: שאלה מעניינת. אני לא… אנחנו לא יודעים עד הסוף. אני יכולה לומר שהיא כן הטביעה חותם בעיתונות הערבית, בספרות הערבית, בכתבים שלה. מזמינים אותה לנאום בפורומים שונים, במקומות שונים, כמו למשל בקולג' האמריקאי לבנות בביירות. ב-1893 הסופרת זיינב פוואז אל-עאמלי מוציאה מין אנציקלופדיה כזאת בקהיר שנקראת "ספר הפנינים המפוזרים בתולדות הנשים", ויש באנציקלופדיה הזאת שני מאמרים של אסתר מויאל. ואני גיליתי לא מזמן ספר שיצא ממש עכשיו, ב-2018, אנתולוגיה דו-לשונית, אנגלית וערבית, שנקראת "The Arab Renaissance", שעוסקת בעצם… שהיא אנתולוגיה של כתבים, של הוגים של הנהדה, שכוללת את זיינב פוואז, לביבה האשם, עאישה תיימור, מאי זיאדה.
אופיר: כל גדולות התקופה.
יפה: והיהודייה היחידה שם - אסתר מויאל, עם חלק מהנאומים שלה. בספר הזה.
אופיר: וואו, וזה יוצא ב-2018.
יפה: ב-2018, כן.
אופיר: מדהים, מדהים.
יפה: זאת אומרת שיש הכרה, מסוימת כמובן. מסוימת כי בסופו של דבר לאיזו היסטוריה היא שייכת? איפה נמקם אותה? הרי אנחנו לא מספרים היסטוריה יהודית-ערבית משותפת.
אופיר: כן.
יפה: אנחנו מספרים היסטוריה יהודית לחוד, היסטוריה ערבית לחוד. והיא בעצם מנסה לחבר, היא מנסה באמת להיות על התפר בין הדברים האלה, לתווך את הדברים האלה. והיום אתה לא תמצא הרבה פורומים ובמות שבהם אפשר למצוא אותה.
אופיר: זה מרתק. ואחד הרגעים האמיצים ביותר שלה, לפחות מאלה שאני נחשפתי אליהם, זה הרגע שבו היא דורשת מהעיתונות הערבית ומהעולם האינטלקטואלי הערבי, לדון בנושא פרשת דרייפוס ובמעמד היהודים, והיא מוציאה ספר על אמיל זולא ודורשת לכתוב מאמר על אמיל זולא בעיתון, ולא נותנים לה.
יפה: כן, היא אישה אמיצה ונחרצת. אפשר לראות את זה בכתבים שלה, שחלק מהם זה נאומים שהיא נתנה בעל פה, ואתה שומע את הנחרצות ואת הלהט ואת ה…
אופיר: כריזמה, כן.
יפה: אידיאליזם והרצון הזה לשנות את העולם. בסופו של דבר היא באמת מוציאה ספר בערבית על אמיל זולא, אותו איש רוח אינטלקטואל צרפתי שיצא למאבק בחפותו של אלפרד דרייפוס, שהואשם על לא עוול בכפו בריגול נגד צרפת, והוא מוציא את הפָּמְפְלֶט הקאנוני, ה"אני מאשים".
אופיר: כן.
יפה: "J'Accuse". ובאמת היא מתרגמת את הפמפלט הזה, "J'Accuse", בתוך הספר הזה וכותבת אוטוביוגרפיה שלו לקהל הערבי. אם תרצה, אני אקרא לך מתוך הפתיחה של ה…
אופיר: כן, מאוד.
יפה: "מת אמיל זולא, ומותו מהדהד בלבבות כל הקוראים בכל השפות בכל רחבי העולם. מת זולא, וכשהוכרז מותו לציבור קראו כולם את מכתבו הפומבי באותו הבוקר. אין ספק שבאותו המכתב הראה זולא את דרך הישר לשופטים והפיץ אור שחשף את האמת וחיסל את השקר. באותו הבוקר פורסם המכתב שמיען לנשיא הרפובליקה צרפת ובו הוא מבקר את העוול שביצעו שופטי דרייפוס ופסיקתם הלא צודקת. הוא מבקר את משוא הפנים של שופטי אסטרהאזי, הבוגד הנבזה, וטוען שרמסו את החוק בכדי להוציאו זכאי. באותו הבוקר הוא היכה עם עטו בחרב וחרץ בה חריץ, ותקף את הקצינים בניצנים חדים יותר מחניתות, ובכָּרוֹז שריסק את בניינם. צרפת כולה נחצתה לשניים בגללו. חצי אחד ראה בצדק הדבר המקודש ביותר ותמך בו, וחצי שני העדיף שיירמס חף מפשע תחת המגפיים הצבאיות, יהיה מה שיהיה".
והיא פונה לקהל ו… לקהל הקוראים שלה, והיא אומרת להם ככה, כותבת להם: "היות שהבחנו כי מרבית קוראי הערבית לא מכירים את אמיל זולא, הסופר המוכשר, הפילוסוף המרשים, האדם ההגון שאין גדול מיושרו, הלוחם האמיץ והנדיב מעין כמותו, והיות שחלק מהקוראים נוהגים לעיין בעיתונים מפוקפקים, עליהם נרשמו כמנויים בזכות תחבולות ערמומיות מצד הישועים היושבים בקרבתם, ניצת בנו להט לאסוף את פיסות האמת ממה שנאמר על גאון הדור הזה וגדול סופריו. ראינו לנכון איפוא לפרסם את הדעות הקולעות, פניני החוכמה המועילות, המשפטים הצחים והאמירות המופלאות שמכילים חיבוריו, ולתרגם את מכתבו הקרוי "אני מאשים", הממוען לנשיא הרפובליקה, ושבזכותו חויב להציל את דרייפוס מציפורני הבוגדים המנוולים".
היא לא חוסכת במילים.
אופיר: וואו, וואו.
יפה: והיא לא חוסכת בסגנון שלה. ואנחנו ממש רואים כאן באיזשהו אופן איך שהיא רואה את אמיל זולא כאיזה מין מימוש של האידיאל שהיא עצמה מנסה לקדם.
אופיר: כן.
יפה: של צדק אוניברסלי, בסופו של דבר.
אופיר: צדק אוניברסלי, כן. וזה מעניין, אני יכול להבין עכשיו את המחמאה שהמוֹרֶה נתן לה על חידוד הקולמוס, ממש חד מאוד. אנחנו מדברים על אחת הנשים הראשונות בעולם הערבי כולו שמדברת גם על זכויות נשים ועל שוויון בין נשים לגברים. נסי, יפה, לאפיין לי את הפמיניזם שלה במושגים שלנו היום.
יפה: גם כאן היא חלק מתנועה, חלק מהנהדה הערבית היא "א-נהדה א-נסאאיה", תחיית הנשים. והיא בעצם חלק מהתנועה הזאת. זאת אומרת, אנחנו מדברים על סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, אנחנו מדברים על ניצנים של פמיניזם ערבי שמתפתח, שהוא באמת מאוד-מאוד מעניין. אני אתן לך לדוגמה שתי דמויות. דמות אחת, גבר דווקא, שאמנם קדמו לו נשים, אבל הוא פרסם ב-1899 וב-1900 שני ספרים, אחד מהם נקרא "שחרור האישה" והשני נקרא "האישה החדשה".
אופיר: מה שמו?
יפה: קאסם אמין. וזה נחשב ציון דרך, ששם הוא בעצם מתאר את השחרור של הנשים כקריטריון לבחון את ההתקדמות של חֶבְרָה, ומדבר גם על חיזוק מעמד האישה כחיזוק המאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי. ויש לנו כמובן את הודא שעראווי, היא פועלת בקהיר, והיא עושה מאבק להסרת הרעלה. זה מאוד-מאוד מעניין, כי אנחנו עדיין לא בפמיניזם האיסלאמי הפוסט-קולוניאלי שכבר מבחינתו הרעלה היא הביטוי, כן, לשחרור האישה.
אופיר: כן.
יפה: אנחנו עדיין במקום מאוד מורכב, שאני אנסה לתאר אותו. אז קודם כל זה פמיניזם שמתפתח בד בבד עם המאבק לשחרור לאומי. ובאופן מאוד מעניין, המאבק לשחרור לאומי בכל הארצות האלה נגד הקולוניאליזם האירופאי פותח את הדלת לפני הנשים, כי פתאום צריך אותן.
אופיר: כן.
יפה: צריך אותן במאבק הזה. צריך אותן שיצאו למרחבים הציבוריים.
אופיר: מזכיר קצת את הציונות גם.
יפה: כן, שהן ישתתפו במחאות. אז זה דבר אחד. דבר שני, זה פמיניזם שמנסה לנוע בצורה מאוד מורכבת בין, מצד אחד, מאבק עיקש בקולוניאליזם, כמובן, בכיבוש, לבין, מצד שני, ניסיון לומר יש לנו מה ללמוד מהמערב. זאת אומרת, אין איזו פסילה גורפת של המערב.
אופיר: כן.
יפה: מה שהיום…
אופיר: מה שמגיע אחר כך.
יפה: אנשים ביקורתיים יגידו זה בעצם הפנמה של דיכוי. אבל הם באמת מערביים. זאת אומרת, היא, אסתר מויאל, היא לבנטינית. היא לבנטינית במובן הזה שההשכלה שלה היא גם השכלה מערבית. השפות שהיא רוכשת הן מערביות. ואז אנחנו מוצאים שיח, שמצד אחד יש בו אלמנטים רדיקליים. היא למשל תגיד, "אתן לא חייבות להינשא", כן, בכתבים שלה. והיא תגיד - "ואם אתן נישאות, היזהרו מלא לפתח תלות בבעלים שלכן, כי אתן תצטרכו את העצמאות שלכן". היא מדברת ממש על ריבונות האישה. תשים לב, זה שיח מודרניסטי.
אופיר: מאוד.
יפה: ובכלל, כל תנועת הנהדה היא ניסיון להמציא, לייצר, את המודרניזם הערבי, את המודרניות הערבית. מצד שני, יש אלמנטים שהיום יש שיגידו שהם שמרניים מנקודת מבט פמיניסטית. היא תדבר על מקומה של האישה במשפחה היא תצדיק את הפמיניזם בטענה שמכיוון שהאישה היא המחנכת הראשית במשפחה, אז מוכרחים שיהיה לה השכלה…
אופיר: השכלה, כן.
יפה: וכמה שיותר השכלה, והשכלה גבוהה, כי היא הרי המחנכת של הדורות הבאים, ולכן אנחנו חייבים בעצם לפתוח את שערי האקדמיות לנשים. והיא כמובן מדברת על שוויון מגדרי בצורה מאוד-מאוד ברורה, כן, בלי כחל ושרק, ממש.
אופיר: את יודעת, יש שתי נקודות בפמיניזם שלה שתפסו אותי. אחד זה שהיא אומרת באחד המאמרים ב-1912, היא יוצאת נגד המערב, היא אומרת, "הם מתנשאים עלינו כאילו היינו עבדים או בעלי חיים עלובים". כאילו, היא ממש אפילו רוצה להזהיר את האישה הערבייה המודרנית שהיא לא חייבת לקבל על עצמה התבטלות כחלק מהמודרניזציה הזאת בפני תרבות המערב.
יפה: כן.
אופיר: היא רואה בעצם אולי את שחרור האישה כחלק מהשחרור של המזרח. בנקודה שנייה זה שב-1899 היא מייסדת את ה-פרויקט שלה, אולי באמת ה… העיתון שהזכרת - "אל עאילה", המשפחה.
יפה: כן.
אופיר: היא מוציאה את זה בקהיר, והיא כותבת שמה ב… אנחנו מדברים על שנים שבהם להוציא עיתון זה כמו להקים מפלגה, יש מניפסט בהתחלה למה הקמנו את ה… את העיתון, אז היא מצהירה שהוא קול לשיפור מצבה של האישה המזרחית. מעניין שהמאבק שלה לשחרור האישה הוא מאבק שנושא את הכותרת "המשפחה". כלומר, מצד אחד פמיניזם, משפחתי, מודרניזם, אבל בלי איזושהי כניעה למערב. יש פה איזושהי עמדת ביניים מאוד מעניינת ומורכבת.
יפה: נכון. כן, מה שז'קלין כהנוב קראה לו "אנשי הביניים". שבסופו של דבר, הרבה פעמים, בתוך מהלכים היסטוריים שדווקא מתיישרים למחנות עוינים, הם נשרפים בעצם. הם בדיוק אלה שמנסים לעשות את התיווך הזה, גם הממשי - בין הקבוצות השונות, וגם בשפה, וגם באופן, בשיח, בעצם. בעצם ליצור את המקום הזה, את המרחב הזה, שמפרק את הדיכוטומיות, שאומר זה גם וגם, זה גם שפה אירופאית, לא מתוך התבטלות, ממש לא מתוך התבטלות. להפך, לעשות בה שימוש כדי לחזק את הזהות שלנו. ויחד עם זה היא שפה מודרניסטית, וגם שפה פמיניסטית שאומרת גם וגם. גם לקחת את מה שאנחנו רוצות, אבל גם בסופו של דבר, לייצר את שלנו, את הדבר הזה שהוא שלנו. אנחנו רואים את זה גם ב… בציונות שלה.
אופיר: כן, בדיוק אהה…
יפה: ו… כן.
אופיר: זה בדיוק ככה מה שעלה לי, שגם מבחינת ההזדהות הלאומית שלה, היום זה נשמע לנו…
יפה: כן.
אופיר: כמעט בלתי אפשרי, כן?
יפה: נכון.
אופיר: בין ערביות לציונות. והיא הייתה גם וגם בנושא הזה.
יפה: נכון, האופציה הזאת של זהות שמשוקעת עמוק-עמוק בתרבות האסלאמית וגם מדברת לאומיות יהודית, אבל גם, יחד עם זה, תוך הכרה בלאומיות הערבית שמתפתחת. זאת אומרת, בסופו של דבר, האתוס הוא לא או אנחנו או הם. שלטענתה של מויאל, ולטענתו של שמעון מויאל בעיקר… שהוא מאוד חשדן כלפי המערב, מאוד חשדן, כמוה. חשדן כלפי… הנוצרים בסופו של דבר.
אופיר: כן.
יפה: הוא טוען שהאחדות של הלאומיות היהודית היא אחדות יחד עם הערבים ולא עם המערב, כן? אז בסופו של דבר זה לא או אנחנו או הם, אלא גם אנחנו וגם הם, לייצר פה איזשהו מרחב משותף. ב-1909 הם חוזרים ליפו, ב-1914 הם מייסדים עיתון שנקרא "צוות אל עות'מניה"…
אופיר: כן.
יפה: "קול העות'מניות", עיתון בערבית שמנסה בעצם שגם לפנות לקהל ערבי, ולנסות לגרום גם לפיוס בין יהודים לערבים, וגם לשכנע את הערבים בצדקתה של הציונות, כמובן. זאת אומרת, עוד פעם, הם יוצרים עכשיו… הם זוכים לגינוי משני הצדדים. בסופו של דבר, הם נמצאים באיזשהו רגע היסטורי, שהקונפליקט כל הזמן הולך ומסלים, ושהם מנסים כל הזמן בעצם… כאילו, אפשר לומר, להסיט את גלגלי ההיסטוריה…
אופיר: כן.
יפה: כי הם רואים לאן זה הולך. והם מקבלים גינוי מאוד חריף, אגב, מאנשי היישוב האשכנזים, שמאשימים אותם בהתבוללות, בזניחת העבריות לטובת הערביות. שוב, זאת אומרת, מתוך איזשהו אתוס שאומר…
אופיר: זה או זה או זה.
יפה: זה או עברית או ערבית.
אופיר: כן.
יפה: זה לא יכול להיות גם וגם. בזמן שאסתר מויאל היא מייצגת את האופציה שאומרת…
אופיר: אבל כולנו…
יפה: העברית והערבית…
אופיר: הם… כן.
יפה: הם בעצם אחיות.
אופיר: אבל זאת לא עובדה? אני, אני באמת שואל, זו לא עובדה…
יפה: שמה?
אופיר: שהעברית והערבית הן באמת שפות אחיות?
יפה: [מגחכת]
אופיר: כלומר, זה לא דעה של… שלהם, או דעה כזאת.
יפה: תראה, אנחנו מדברים עם… עם אותם אנשי היישוב, שבאופן פרדוקסלי, אתה יודע, הם מגיעים מבחוץ, הם מגיעים ממזרח אירופה, והם מנסים לדחוק את רגליהם של ילידי הארץ מזה כמה דורות, ושל בני הארץ, כן? והם זרים פה, הם זרים, הם לא יודעים ערבית, הם גם לא רוצים לדעת ערבית. הם… חלקם, כן, כמו שלמשל יוסף אליהו שלוש בספר "פרשת חיי" הוא מתאר בכאב את ההתעלמות שלהם מהנוכחות הפלסטינית במרחב הזה, את הניסיון לדחוק את הרגליים של ערביי הארץ, אבל על הדרך הם גם רואים באותם ספרדים, באותם מזרחים, באותם יהודים-ערבים, איום על הניסיון הזה של לייצר את ההפרדה המוחצת בין הדברים. וכן, זאת אומרת, אני חושבת כמוך שזאת עובדה, ואנחנו מנסים לקדם את המקום הזה. אבל צריך להבין, ואני חושבת שהם הכירו בזה, זאת אומרת, לא מדובר באיזשהו מפעל שהוא רק תרבותי, באיזה ניסיון לכסות על עוולות פוליטיות. זאת אומרת, הם כן נמצאים במקום שברור להם שצריך גם לשלם את המחיר הפוליטי, אם רוצים כאן מרחב משותף יהודי-ערבי, של הכרה בזכויות הלאומיות של שני העמים. וההיסטוריה לא הולכת לשם. ההיסטוריה פשוט לא הולכת לשם. במיוחד שהם פועלים בשלהי האימפריה העות'מאנית.
אופיר: כן.
יפה: עכשיו, האימפריה העות'מאנית נותנת פריבילגיות לעדה הספרדית ביישוב, כן? והיישוב הספרדי כאן הוא חלק בעצם מהזהות העות'מאנית הזאת. אבל, בתחילת ה… כבר במלחמת העולם הראשונה האימפריה בעצם…
אופיר: מתפרקת.
יפה: מתפרקת. והמנדט הבריטי, זאת אומרת, מנדט אירופי, נכנס לתמונה ההיסטורית. ואז ההגמוניה מחליפה ידיים ועוברת להיות… הגמוניה אשכנזית מאוד ברורה.
אופיר: והקולות האלה נעלמים לגמרי?
יפה: נעלמים.
אופיר: צריך לומר שד"ר שמעון מויאל גם נפטר. הוא לא מספיק לראות את כל ה…
יפה: נכון מאוד.
אופיר: חזון שלו יורד לגמרי לטמיון, ב-1915.
יפה: הם נעלמים גם מההיסטוריוגרפיה.
אופיר: כן.
יפה: זאת אומרת, אנחנו לא… אתה ואני לומדים את זה, כן, אבל… ועוד אנשים כמונו שזה מעניין אותם, אבל אנחנו… הם לא כתובים בספרי ההיסטוריה.
אופיר: בשום מקום.
"בפעם הראשונה ראיתי את ההתנגשות בין דעות היהודים הספרדים, אשר חוג השקפתם ודעותיהם ושאיפותיהם מזרחי כולו, ובין דעות אחיהם האשכנזים, המלאים מזרם הדעות האירופיות. המזרחי מטבעו באסופותיו שלא לזוז מהחוג אשר הציב לעצמו לדון בו. הוא חפץ ללכת לאט-לאט, והמְרוּצָה והחיפזון יטריחו אותו עד שאפשר שיסוג אחור אם ימריצוהו יתר. הוא מתון, מתון עד מאוד, ואפשר מאוד שחיסרון זה לפעמים יותר טוב מהמהירות הפוחזה.
האירופי יותר קרוב להתלהבות. הוא רוצה ללכת קדימה בצעדי ענק, למרות המכשולים המקומיים אשר איננו עוד בקיא בהם. הוא אוהב לחוות דעתו, אף על פי שאחרים כבר קדמוהו וחוו את אותה הדעה בעצמה, רק בסגנון אחר. הוא רודף אחר העקרונות בחיים, בה בשעה שנחוץ יותר לדון בדברים ממשיים. דבר גדול רוֹצָה אני ללמוד מאסיפה זו, והוא כי ההתנגשות אשר ממנה יראתי כל כך בתחילה, לא הייתה כל כך נוראה. כן, יכולים אנחנו להתאחד וללכת שלובי זרוע, מפני שהקרע אשר נתהווה בין היהודים בכוח הזמן ובכוח השפעת הלאומים השונים אשר גלינו לתוכם לא רחב לאושרנו יותר מדי".
הקטע הזה משנת 1909 הוא…
יפה: כן.
אופיר: בעצם דיווח שהיא כתבה…
יפה: כן.
אופיר: לעיתון. אני יודע שהוא תורגם מערבית. זה דיווח על כינוס של פעילים ציונים שקרה בפורים, נכון?
יפה: [מהמהמת בהסכמה] כן.
אופיר: התקופה… היא התקופה שבה מתחיל להעלות מעל פני השטח המתח בין המנהיגות הספרדית, שכמו שאת אומרת - יש לה כבוד ויוקרה ביישוב עדיין באותה תקופה, והמנהיגות האשכנזית החדשה שמגיעה, עלייה ראשונה וכולי, עלייה שנייה, סביב הפרויקט הציוני. אני שם לב בקטע הזה איך שוב צפה המורכבות שחוזרת ממש כחוט השני בכתיבה שלה. היא מתחילה את הקטע במודעות גדולה מאוד למתח, שנראה ממש כבלתי ניתן לאיחוי, ממש… אמירות אפילו מהותניות היינו אומרים, ומסיימת אותו, את הקטע שלה, עם פיוס ותיקון.
יפה: [מהמהמת בהסכמה]
אופיר: זה לא נשאר ברמת הכאב והפער. אני תוהה, אולי הגישה הזאת שלה ממש נובעת מעמדת הביניים שהיא נמצאת בה, גם בסיפור הזה בין היהודי לערבי, כמעט בכל מקום.
יפה: היא מנסה… זאת אומרת, מצד אחד היא רואה את ההבדלים התרבותיים, שזה נורא מעניין, זאת אומרת, איך היא מאפיינת את המזרחי לעומת האשכנזי, את המתינות המזרחית שאנחנו מדברים עליה כל הזמן…
אופיר: כן.
יפה: לעומת הלוחמנות, הלהט האידיאולוגי שהוא גם להט דוגמטי, אשכנזי. והיא מסיימת בטון של פיוס. אני חושבת שב-1909… יכול להיות שיש עדיין, אנחנו עדיין באימפריה העות'מאנית, יש עד… היא עדיין באיזושהי עמדה של כוח, היא עדיין אופטימית לגבי מה שיהיה. מה שלאט-לאט יסתבר לה שהמפעל שלה הוא לא… כמו שאמרתי קודם, הוא הדרך שלא נלקחה. וכן… ואגב, בעיתון "הצבי" גם אנשים אשכנזים שהיו נוכחים בחגיגה הזאת, שהיו בה גם, אגב, אנשי ציבור ערבים, מגיבים וכותבים על האסיפה הזאת, והם כותבים עליה בצורה מאוד-מאוד ביקורתית, על זה שהם… שהספרדים מתחנפים לערבית… עורך העיתון כותב, "רק יסירו נא יותר ויותר מתוכם את המַה יָּפִית הערבית ויהיו לעברים גדולים, לעברים שהם ראויים להיות".
אופיר: כן.
יפה: שוב פעם, מה זה להיות עברי? זאת אומרת, הפער העצום הזה, הבלתי ניתן לגישור, בין אישה שרואה את עצמה עברייה-ערבייה, עברייה מתוקף ערביותה, לבין מי שחושבים שלהיות עברי זה בעצם למחוק את הערביות שלך. פרדוקסלית [מגחכת] הם נמצאים במרחב ערבי, ים-תיכוני, מזרח תיכוני, כן?
אופיר: כן.
יפה: והם עושים את זה בכוח. הם… כן.
אופיר: את סיפרת לי שבן-יהודה מגיב לאמירה הזאת, בעיתון הבא.
יפה: כן, בן-יהודה הוא דווקא ב… הוא דווקא בעדה, כן.
אופיר: כן, זה ברור לי שהוא יהיה בעדה.
יפה: בן-יהודה דווקא מגיב בצורה שמבקרת את אותם מבקרים, והוא לגמרי בעדה, והוא… כן, לגמרי.
אופיר: כן, כן, זה… אני חושב שסוד הקסם של בן-יהודה זה ההבנה שלו…
יפה: [מהמהמת בהסכמה]
אופיר: שאין סתירה בין העברית לערבית.
יפה: נכון.
אופיר: ושהחידוש של העברית תלוי גם בערבית.
יפה: נכון, מה שאומר שהיו גם קולות אחרים בכל זאת.
אופיר: כן, כן, כן. 1915, בן זוגה נפטר.
יפה: כן.
אופיר: והיא… חייה די מסתיימים. כלומר, היא נשארת חיה, היא עוברת למרסיי לאיזה תקופה, חוזרת ארצה, ואחר כך מוצאים אותה, כמו בשיר של זוהרה אלפסיה…
יפה: כן.
אופיר: היא… מוצאים אותה באיזה דירת חדר קטנה. כל הכתבים נעלמים. היא חסרת קול. הבן היחיד שלה גם מנתק איתה את הקשר. וזה נגמר בצורה הכי טרגית שאפשר.
יפה: אז תראה, אז באמת, יש משהו טרגי בדמות של אסתר מויאל, גם במובן האישי, אבל גם במובן הזה שהטרגיות של ה… של הדמות הזאת היא מאוד-מאוד סמלית. כי יש בעצם… החלק הראשון של חייה, והחלק השני של חייה. עכשיו, החלק הראשון של חייה מקביל לזה שהיא יחד עם ד"ר שמעון מויאל בעלה, והם צוות, והם צוות חזק שעובד ביחד. וזה מקביל גם לאימפריה העות'מאנית, שקורים בה גם דברים מעניינים. היא מצד אחד בשלהי השליטה שלה, מצד שני, ב-1909 יש את מהפכת הטורקים הצעירים…
אופיר: כן.
יפה: ויש תנועה של רפורמות ושל ניסיון לשוויון בין כל אזרחי האימפריה. והחלק השני הוא כבר החלק שבו האימפריה הולכת ודועכת, והמנדט בעצם… עכשיו, שמעון מויאל לא חוזה בכל ה… התפתחויות ההיסטוריות האלה. הוא נפטר מאוד-מאוד צעיר, בגיל 49, בשנת 1915, ואנחנו עדיין בעידן האימפריה העות'מאנית. היא חיה עוד יותר מ-30 שנה אחריו, והיא מתחילה לדעוך בעצמה. בדיוק כמו הקול הזה שהיא מנסה להשמיע, גם היא עצמה מתחילה לדעוך. ויש לנו עדות מאוד-מאוד מעניינת לזה בעיתון "הד-המזרח" משנת 1944, של העיתונאי והמזרחאי יהושע בן-חנניה, שזה שם העט של יעקב יהושע, הוא אבא של א. ב. יהושע.
אופיר: וואו.
יפה: הוא שמע את שמה, והוא כותב, "ידעתי כי היא הייתה אשתו של הסופר והעיתונאי היהודי בְּרוּךְ-הכישרון ד"ר שמעון יוסף מויאל, אולם רק בחודשים האחרונים נגלתה לי בכל שיעור קומתה. אסתר מויאל היא הסופרת היהודייה הראשונה, והיחידה בשפת ערב, שקמה במזרח שטרם הוערכה במידה הראויה".
והוא מחפש אותה. הוא אפילו לא יודע אם היא עדיין בחיים. הוא פשוט מתחקה אחר עקבותיה. הוא מוצא אותה בשכונת מנשייה ביפו, בדירה קטנה ועלובה, בעוני גדול מאוד. היא כבר באיזה סוג של דמנציה, שכחה. שוב, שזה מאוד-מאוד סמלי. והוא חוקר אותה על פועלה, ומספר כמה בעצם עצוב היה לו לראות אותה. הוא אומר, "אני שמעתי וידעתי שהיא הייתה כוכב דורך בעולם ערבי. הזאת היא נעמי? איך קרה מה שקרה? איך קרה הדבר הזה? מה קרה לה בעצם?"
והדבר הכי סמלי אולי בסיפור הזה, כן, עד כמה החיים האישיים שלה הם פוליטיים והם מגלמים את ההיסטוריה הפוליטית הזאת, זה שהיא נפטרה בשנת 1948, שהיא שנת ההקמה של מדינת ישראל. גם השנה שמסמנת בעצם את סופן של הקהילות היהודיות בכל רחבי המזרח התיכון.
אופיר: כן.
יפה: התחלה חדשה, אבל גם איזושהי אופציה פוליטית, תרבותית, רוחנית, שההיסטוריה לא לוקחת אותה.
אופיר: אז אני…
יפה: יכולים…
אופיר: אז אני אוֹמַר ש…
יפה: כן.
אופיר: כן, עוברים כמה, 74 שנים. ואנחנו מגיעים לעכשיו. אנחנו יושבים כאן בתל אביב ומנסים לדבר על הדמות הזאת - לא רחוק, אגב, ממנשייה - ואני שואל, למה אנחנו עוד מדברים עליה? למה היא כל כך מעניינת אותנו, במציאות שבה מצד אחד, באמת כמו שאת אומרת, הבשורה הזאת נשמעת לנו נאיבית ולא קשורה כל כך, ומצד שני, יש לך ארבעה שרי חוץ ערבים שנפגשו השבוע כאן במצפה רמון, בשדה בוקר, ודנו על "הסכמי אברהם", שאברהם הוא המאחד החדש. יכול להיות שבעצם כן יש משהו בבשורה הזאת שרלוונטי לתקופתנו?
יפה: אמן. [צוחקת קלות]
אופיר: [מגחך]
יפה: זאת אומרת, אתה יודע, אני מאמינה קודם כל שקולות שלא נשמעו פעם, דרכים שלא נסללו, הם יכולים להיות מאוד-מאוד רלוונטיים דווקא שנים אחרי. קודם כל, תרבותית יש כאן הצעה ויש כאן זהות, שהיא עדיין מחכה, הייתי אומרת, להתהוות. אני יכולה להגיד לך שאני עצמי, שנולדתי במרוקו ועליתי… עלינו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, אני, כמו ז'קלין כהנוב, איבדתי את הערבית שלי. היא פשוט נמחקה לי. ויש לנו כאן אישה ששפת האם שלה במובן העמוק, לא רק הלשוני, גם התרבותי וגם הרוחני, היא הערבית. אז אני חושבת שזאת אפשרות שאנחנו עוד לא ניסינו אותה באמת. אני חושבת שה… ההזדמנות לקחת את האופציה הזאת, קודם כל התרבותית, ואני… התרבותי הוא לא מנותק מהפוליטי, כמובן. זאת אומרת, כי ברגע שאנחנו, כיהודים, מחזירים לעצמינו את הנכסים האלה, שהיא מגלמת אותם בצורה כל כך נפלאה, אז אנחנו יכולים, עשויים, ראויים, להוות בדיוק את הגשר שהיא ובעלה, והחבורה הזאת שסיפרנו כאן עליה, ניסו להיות, את אותו הגשר שעליו אפשר לבנות מחדש חיבורים, ולהתנגד ולסרב להפרדות האין-סופיות שעד היום בפוליטיקה שלנו מנסים לעשות אותה. וזהות המקף הזאת של היהודי-ערבי היא זהות שהיום או לועגים לה, או כמו שאמרתי בתחילת דבריי, או מנסים לתייג אותה כזהות פוסט-ציונית שמאלנית רדיקלית.
אופיר: או לפעמים גם משתמשים בה…
יפה: תקשיב, האנשים…
אופיר: כדי לנגח את המזרחים.
יפה: כן. עכשיו, האנשים האלה הם מדברים את הדבר הזה מתוך יהדותם ויהדותם המסורתית.
אופיר: כן, באיזשהו מקום אותנטי מאוד.
יפה: הם מסורתיים, הם… והם ציונים. ומתוך המקום הזה הם מציעים לנו את המרחב הזה, הזהותי, התרבותי, הרוחני והפוליטי.
אופיר: אני מודה לך מאוד, יפה בניה.
יפה: תודה.
[מנגינת סיום הזהה למנגינת הפתיח, אוריינטלית קצבית]
אופיר: נסיים עם כמה מילים של אסתר מויאל: "אישה בכל הגאווה היא מהותם של החיים ושמחתם, שירת היופי והשלמות. כשם שנשמתנו עולה וצפה באין-סוף, והולכת לשמיי האמת, העדות והדמיון, כאשר אנו מדקלמים שיר של אל-מַעַרִי, אל-מות'נַבִּי או אבו תמאם אלטאאי, כך אנו חשים כאשר אנחנו יושבים ומדברים עם אישה מנומסת ונבונה, המאפשרת להשראה הנשית ולשלמותה האינטלקטואלית להוביל אותה. כיוון שהמסורות המזרחיות שלנו קובעות שמקום האישה בבית, במקום שבו אף פעילות אינה מעירה את שכלה, ואף אמנות אינה משביחה את יכולותיה הנפשיות, ואינה מרחיבה את גבולות דמיונה, ובכן גבירותיי היקרות, הוכחנה לדמגוגים האלה שהם שוגים לחלוטין ותראינו שהטוב שבחיים נוצר על ידינו, הנשים".
[המשך המנגינה]
אופיר: האזנתם להסכת "שרשרת זהב". עורכים - ניר גורלי וערן ליטוין. עריכת סאונד ומיקס - תמיר צובארי. פרקים נוספים מחכים לכם באתר ויישומון "כאן" ובכל מקום שבו אתם מאזינים לפודקאסטים.
אני אופיר טובול. נשתמע בפרקים הבאים.
[המשך המנגינה עד לסיומה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
תגובות