שרשרת זהב - הרבנית ברכה קאפח: מפעל חסד של אישה אחת
- אורית ליפקין
- 11 minutes ago
- 17 min read
בימי המצוקה של שנות ה-50, אישה אחת הצליחה להרים אירגון חסד חלוצי שמטפל באלפי משפחות- הרבנית ברכה קאפח. אורחת: עינת קאפח.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/06/2023.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
עינת: אם נגיד היה לי יום שהייתי מאוד-מאוד לחוצה, הייתי מתלבטת אם לעבור אליה בבית, כי הייתי יודעת שברגע שאני אכנס, היא הייתה אומרת: "עינת, תעשי טובה"… [אופיר צוחק] אומרת לה [בחיוך], "סבתא, שנייה". כאילו, אי-אפשר היה לשבת איתה כל היום רק בנחת ולספר סיפורים. יש משימות: "קחי להוא [אופיר צוחק], קחי לזה, קחי לשם". אבל היא הייתה אומרת לאנשים, "זאת המצווה שלך".
[מוזיקת פתיחה]
אופיר: דמיינו עמותת צדקה שפועלת בשנת 2023. יש הרבה כאלה בישראל היום. העמותה פיתחה אפליקציה של רשת חברתית חדשנית שמצליחה להעביר שאריות מזון, ביגוד משומש וחבילות, לכאלה שלא שפר עליהם גורלם. היא מטפלת באלפי משפחות מדי שנה. עכשיו דמיינו את אותו דבר מתבצע על-ידי אישה אחת, בגובה מטר וחמישים, בימים בלי פייסבוק ובלי אפליקציות. ימיה הראשונים של המדינה, כשהמצוקה שברה שיאים. לאישה הזאת קוראים הרבנית ברכה קאפח.
[מוזיקת רקע]
ברוכות הבאות, ברוכים הבאים ל"שרשרת זהב". אני אופיר טובול, מזמין אתכם בכל פרק למסע לליבה של דמות מהעולם הספרדי והמזרחי. דרך הדמויות ננסה להשלים מעט מהידע החסר בסיפור הישראלי והיהודי שלנו.
[מוזיקה דועכת ומסתיימת]
הרבנית ברכה קאפח נולדה ב-1923 בצנעא שבתימן. בגיל 21 היא עלתה לארץ עם בעלה, הרב יוסף קאפח. אחרי שנה הגיעה לשכונת נחלאות בירושלים, שם הקימה מפעל לרקמה תימנית, שבשיאו העסיק 50 רוקמות. יום אחד, בעודה מסתובבת בסמטאות השכונה, היא שמעה צעקה מאחד החלונות: [צועק] "אני רעבה". היא החליטה ללכת אחרי הקול, עלתה לבית שממנו נשמעה הצעקה, וראתה שם אישה מבוגרת יושבת לבדה, מלוכלכת, ואחרי שלושה ימים שלא אכלה. הרבנית האכילה אותה וניקתה אותה. לפני שנפרדו שאלה אותה: "תאמרי לי, מי שלח אותך אליי?" -"הקדוש ברוך הוא", ענתה האישה. באותו יום הרבנית קאפח הרגישה שהיא מרחפת באוויר מרוב שמחה. מאותו רגע היא התחילה לשים לב לכל אותם עניים שנמצאים בשכונתה. המקרה הזה היה יריית הפתיחה למפעל חיים אדיר, שבמסגרתו טיפלה באלפי משפחות נזקקות.
האורחת שלנו היום היא עינת קאפח, קולנוענית, יוצרת וכותבת, שהיא גם נכדת הרבנית.
[מוזיקת מעבר]
שלום עינת.
עינת: שלום שלום.
אופיר: מה שלומך? תענוג.
עינת: ותודה אופיר שאתה מקדיש לה פרק.
אופיר: דמות כזאת מדהימה ומעוררת השראה, שווה לדבר, ולא רק 25 דקות כמו שיש לנו אלא הרבה יותר.
תגידי, בואי נתחיל ככה בילדותה, תבנית נוף מולדתה. איפה היא סופגת את החוויה הזאת של העזרה לאחר, של החסד?
עינת: אז סבתא תמיד אמרה שבעצם הכל מתחיל מאמא שלה. היא אומרת, "זה לא ממני, זה למדתי בבית", וגם מאבא שלה. קודם כל היא גדלה במשפחה אמידה בצנעא. אבא שלה היה סוחר בדים, ומה שהיא תמיד אמרה, שהיא זוכרת שבכל יום שישי אנשים שלא היה להם כסף היו באים אליהם הביתה, ומבקשים ומקבלים מאבא שלה. אז היא כבר גדלה בתוך האנרגיה הזאת. דבר נוסף, אמא שלה הייתה לוקחת אותה בכל יום שישי לפנות בוקר - לא את האחים שלה, את ברכה, האחת לפני אחרונה, הצעירה - הם היו לוקחות אוכל, אורזות בצרורות ומסתובבות בצנעא, ומניחות לפני פתחי הבתים של העניים. תחשוב על מה זה זמן איכות עם אמא, וגם משהו של לעשות טוב. אז תמיד שסבתא דיברה על החסד, היא קודם כל התחילה את זה מאמא שלה, וכשלימים היא הקימה את העמותה שלה היא קראה לה "סגולת נעמי" על שם אמא שלה.
אופיר: על שם אמא. והיא מגיעה לארץ, ובעצם דיברנו על זה שהיא סוג של אשת עסקים. מקימה מפעל עם 50 פועלות, זה לא… זה משהו די, די גדול.
עינת: ואפילו יותר מזה. גם כשהיא הקימה מפעל לרקמה, היא הייתה רוקמת נהדרת, והיו לה רעיונות נפלאים ליצירות ברקמה, היא הייתה רואה את השכנות וכל מיני נשים שהם נטולות פרנסה, היא הציעה להם לבוא להצטרף לעסק שלה, לימדה אותם איך לעשות את התַכִים, הייתה שולחת אותם לעשות. דוד שלי או אבא שלי היו אוספים ממנה את הרקמות, והיא הייתה מוכרת לחנויות כולל ל"משכית", שלימים הצטרף…
אופיר: כן, זה המפורסם. כן.
עינת: כן, עכשיו, הרוקמות האלה קיבלו באמת הזדמנות גדולה מאוד לפרנסה.
אופיר: קיבלו חכה.
עינת: קיבלו חכה, ומה שמדהים איתה זה שתמיד היא ראתה באמת את האדם כבן-אדם שלם. וגם כשהיא החליטה יום אחד לסגור את מפעל הרקמה, ולהשקיע את חייה בחסד, היא לא סגרה את המפעל הזה עד שהיא לא דאגה שלכל אחת מהרוקמות יהיה או מקום עבודה חדש, או שתלך ללמוד. והיא תמיד אמרה, "מה, אני אעשה משהו שאני אוהבת והם ייפגעו מזה?"
אופיר: כן.
עינת: זאת אומרת, הראייה שלה את הפרט הייתה מתוך איזה אהבה עצומה לבני-אדם, לא מתוך משהו שבשבילה.
אופיר: הרקמה היא משהו שהוא מאוד משויך למורשת ולמסורת האמנותית של יהודי תימן. גם בעלה, הרב יוסף קאפח, שאולי נדבר עליו אולי טיפה קצת אחר-כך, הוא דמות כמובן שאפשר להאריך עליה רבות, וגם את כתבת והארכת עליה בהזדמנויות אחרות, אבל גם הוא עוסק בעצם במורשת יהדות תימן, גם היא עוסקת במובן הזה של הרקמה, ומביאה את זה לתוך ה… אולי האופנה, האופנה הישראלית בעצם, שאחר-כך זה הופך להיות משהו שהוא מאוד ב-בון טון.
עינת: נכון. עכשיו מה שמעניין בתימן, אני חושבת, שהעניין של "והגדת לבנך או לבתך" היה מאוד חזק. הנשים בבוקר, אחרי שהגברים היו הולכים לבית הכנסת או לעבודה, ואחרי שמנקים את הבית אחרי ארוחת הבוקר, היו מתכנסות בדרך כלל נשות המשפחה…
אופיר: ביחד.
עינת: אצל האם הגדולה, כן, הסבתא, סבתא רבא, דודה - והיו יושבות, מדברות ורוקמות. וככה סבתא למדה את זה בגיל צעיר והייתה לה… היא הייתה דייקנית וזריזה, ובאמת [בחיוך] הייתה מאוד-מאוד מוכשרת. ואת זה אחר-כך היא פיתחה כשהיא באה לארץ. גם הצורפות של סבא באה מתוך, באמת, איזה מין העברה בין-דורית, הוא עסק בזה גם לפרנסתו, במשפחה היו צורפים, ואת זה הוא גם הביא לארץ.
אופיר: ואז, בעצם, מגיע רגע שבו הרב זוכה לתפקיד של דיין - זה תפקיד המקביל לשופט בבתי דין דתיים - ואז היא סוגרת את המפעל, ומתחילה… ובעצם מתמסרת למפעל החסד שלה.
עינת: כן. כי אחרי האישה הראשונה שסבתא ככה סייעה לה, פתאום היא התחילה לשמוע על כל מיני נשים וגברים מבוגרים בשכונה, שהם במצב לא כל-כך פשוט, ולאט-לאט היא קיבצה לה כל מיני אנשים שהפכו להיות, כאילו, "הזקנים של הרבנית קאפח". אחד הסרטים [כך במקור] המפורסמים זה שהיה זוג בשכונה, והיה חורף מאוד קשה, וירד שלג בירושלים, ואז השירותים היו בחצר והאישה המבוגרת יצאה החוצה, וחטפה דלקת ריאות, ואושפזה בבית החולים, והגבר נשאר בבית, היה כנראה מאוד לבד, ניסה להדליק את הפרימוס, התנורים של פעם, והכל בער באש.
אופיר: או-וא.
עינת: ואז השכנים התחילו לרוץ… כן, הם לא חשבו לבוא לסייע, אבל הם רצו לרבנית קאפח, ואמרו לה: "הרבנית קאפח, הזקנים שלך נשרפים". סבתא הייתה מספרת שהיא רצה לשם, היא אומרת, "אני לא יודעת איך", היא לקחה שמיכה, עטפה את כולה. עכשיו, סבתא הייתה אישה קטנה בגודל…
אופיר: כן.
עינת: …הייתה בקושי מטר חמישים, גיששה בעשן ושאלה: "דוֹד, אתה פה? אתה פה?", עד שהיא תופסת איזה צרור בפינה, ומרגישה אותו. והוא אומר לה, "אני רוצה למות". היא תופסת אותו ואומרת לו: "אתה לא תמות!", היא, לא יודעת איך, היא גוררת אותו החוצה. ואז אנשים עוזרים לכבות את השריפה, והיא שולחת אותו לבית חולים. בינתיים - סבתא הייתה רשת חברתית, באמת עוד לפני שהמציאו את המילה - היא התחילה לבקש מכל מיני חברות וחברים לעזור - לשפץ את הבית, לסייד, לארגן מיטות, לארגן מצעים, כי המון אנשים יש להם, והם בעצם לא צריכים. הכינו כיור, בנו כיור בבית בשביל האישה עם ברז, ש… והגבר, שהם לא הכירו את זה קודם. וכשהאישה חזרה מבית חולים, ככה סבתא הייתה מספרת, המיטות היו מוצעות, סבתא אומרת: "כמו חתן וכלה".
אופיר: [בחיוך] בית מלון.
עינת: בית מלון.
אופיר: וואו.
עינת: והאישה פותחת את הברז וצועקת: "שכנים, בואו תראו, יש לי מים! יש לי מים!" בקיצור, סבתא הייתה מספרת תמיד את הסיפור הזה, שהיא המשיכה לסעוד את הזוג הזה חמש שנים עד שהם הלכו לעולמם. ותמיד שהיא הייתה מספרת על עוד זקנה או זקן שהיא טיפלה בהם, היא הייתה אומרת: "טיפלתי בהם כך וכך שנים, עד שהלכו לעולמם". זאת אומרת, מה זה אומר לטפל באדם מבוגר? זה שלוש פעמים ביום להביא לו אוכל, זה לקלח אותם, זה תרופות. זה הרבה פעמים לדאוג שמישהו יבוא לנקות להם את הבית. זה הרבה פעמים לדאוג ליישב סכסוכים בין האנשים האלה לבין בני משפחה. פעם אישה נפטרה, אחת המבוגרות, ופתאום הבת שלה צצה. והרבה… ולעיתים קרה שהילדים היו כועסים על סבתא שהיא טיפלה בזקנים, חלילה בשביל לקבל מהם משהו.
אופיר: כן.
עינת: וסבתא תמיד דאגה שאם אחד מהם הלך לעולמם, היא נשארה בחוץ, שלא יגידו עליה שום דבר. אז סבתא יום אחד שואלת את הבת הזאת שהגיעה, היא אומרת לה: "תגידי לי כמה זמן לא ביקרת את ההורים שלך?". אז היא אומרת לה: "שלוש שנים, אין לי זמן". סבתא הייתה משתגעת מזה. אז גם חלק מהדבר, זה היה לנסות לחבר בני משפחה ביחד.
למשל, יום אחד היא הלכה ברחוב והיא ראתה אישה מבוגרת שילדים היו זורקים עליה אבנים, וקוראים לה: "משוגעת", ו… היא הייתה אישה שנראית במצב לא טוב, ומטבע הדברים ילדים היו מפחדים ממנה. סבתא כעסה עליהם, והלכה אחרי האישה, הגיעה אליה הביתה. היא אומרת, היא פתחה את הדלת בקושי… זה רצפה שלא ניקו אותה 20 שנה, והאישה יושבת על סמרטוטים ועל חבילות, ואין לה אף אחד בעולם. אז גם פה סבתא התחילה לנקות אותה ולשטוף אותה. היא אומרת, היא הייתה כל-כך פצועה מרוב שהיו לה כינים, היו אוכלות לה בבשר. וסבתא הביאה אנשים שניקו לה את הבית. היא אומרת, "הבאתי איזה 20 בחורים, גירדו את כל הגועל נפש, שרפו את כל הסמרטוטים", גייסה חברים, מילאו לה את הבית במיטות וריהוט ובגדים. וסבתא הייתה כל-כך נהנית מזה, שהיא מרגישה שהיא כאילו נבראת מחדש. זאת אומרת, היא לא עשתה את זה כי האישה הזאת מסכנה רק, וצריך לעזור לה, אלא כי סבתא פשוט התמלאה באיזה… הייתה בה כזאת אהבת האדם. וככה הסיפור של האנשים המבוגרים בירושלים הלך וגדל, והיא נהייתה אבן שואבת לכל מיני דברים…
אופיר: כן.
עינת: והדלת של הבית לא, לא נסגרה.
אופיר: אני רוצה שנישאר רגע בתקופה הראשונה של שנות ה-50, תקופה מאוד קשה, במיוחד באזור כמו נחלאות, שם נמצאים עולים חדשים.
עינת: נכון.
אופיר: הרבה מהם הגיעו אולי ממעברות, כולם בני עדות המזרח, כאלה שאין ביטוח לאומי ומשרד רווחה שיעזור להם, כן? וממה שאני מבין ממך, בתחילת דרכה, לפני שזה הופך למפעל עם הרבה שלוחות וזרועות, היא מתפקדת כמין משרד רווחה שהוא גם לפעמים גם מכבי אש…
עינת: כן. [צוחקת קלות]
אופיר: [בחיוך] לפי מה שתיארת, של איש אחד.
עינת: של אישה אחת…
אופיר: כן.
עינת: קטנה. אבל שיש לה יכולות מאוד גדולות. אני חושבת שהיא לא פחדה מאף אחד. לא משועי עולם, ולא מראשי העירייה, רק אולי מהקדוש ברוך הוא, והיא גם תמיד הייתה אומרת לקדוש ברוך הוא: "אני עוזרת לילדים שלך, תעזור לי".
אופיר: כן. [מצחקק]
עינת: זאת אומרת, במובן הזה הייתה לה אמונה מאוד גדולה. אבל כן, אנשים היו באים אליה לבקש לא רק עזרה וצדקה, אלא למשל משפחות שהילדים שלהם היו חצי עבריינים, או שנזרקו מבית ספר. ואנחנו יודעים שזאת הייתה שכונה, ובכלל תקופה, שההורים התקשו להתמודד עם הפער התרבותי, עם מצוקת החיים, עם מה זה ילדים שהם דור של הגירה, שמזלזלים הרבה פעמים בהורים שלהם או בתרבות של ההורים שלהם. ולפעמים אנשים - לא רק מנחלאות, גם מהמושבים של סביב הרי ירושלים, שסבתא הייתה מאוד מחוברת אליהם - היו אומרים לה, "קחי את הילד, תסייעי לו להתקבל, נגיד, לאיזה בית ספר". הייתה עוברת עם הילד עד שמוצאת לו איזה ישיבה או בית ספר, מפתה [צוחקת] את המנהלים ואומרת להם: "הילד הזה - עליי, שהילד ילמד".
אופיר: כן.
עינת: ויש לא מעט סיפורים כאלה, ואני באמת יכולה להגיד לך - יצאו מבני הנוער האלה, אנשים שהם באמת משפיענים גדולים בחברה הישראלית בכל מיני רמות.
אופיר: היא, אגב, הופכת גם את המטופלים שלה למטפלים באיזשהו שלב?
עינת: דוגמה ממקום אחד: הייתה חבורה של נערים עבריינים שהיו יושבים בנחלאות על הברזלים, ומציקים לעוברים ושבים. מה עושים רוב בני-האדם? עוברים למדרכה בצד השני. מה עושה הרבנית קאפח? הולכת לדבר איתם כל יום. "מה נשמע? מה העניינים? מה קורה איתכם? למה אתם ככה? למה אתם לא לומדים? למה אתם לא עובדים?". "כל יום", הייתה אומרת, "הייתי הולכת אליהם, מספרת להם צ'יזבטים", והם שיער אפרו…
אופיר: כן.
עינת: אתה יודע, כזה… ויום אחד הם אמרו לה, "הרבנית, תמצאי לנו איזה מועדון, לא נטריד אף אחד". אמרה: "בסדר". הלכה לאחת הקשישות שטיפלה, שאלה אותה: "יש לך אולי חדר פנוי בחצר?". אמרה: "יש לי". סבתא נתנה לה כסף, שכירות. הלכה לחבר'ה האלה, אמרה: "הנה מועדון, תיכנסו פנימה. אל תעשו שטויות". לא הסתפקה בזה, המשיכה ללכת אליהם כל יום, ולראות מה איתם, ולהגיד להם: "לכו לעבוד, לכו ללמוד, תעשו משהו עם עצמכם". יום אחד היא הולכת ברחוב, עוצר אותה בחור אחד לבוש יפה, מסופר, אומר לה, "הרבנית, שלום". היא לא מזהה אותו. אומר לה, "את לא מזהה אותי?, אני כך וכך". היא אומרת לו: "מה קרה לך? ישנת הפוך?" [צוחקים] ככה היא אומרת לו. ואז הוא אומר לה, "אני החלטתי שמספיק". בקיצור, באותו יום הלך ללמוד, הבן-אדם הזה הפך להיות רב באחד היישובים של הרי ירושלים. מהחבורה הזאת יצאו מנהלי בתי ספר. זה בגלל שמישהו ראה אותם. וזה מה שסבתא הייתה. אז אם אתה שואל אם הם יצאו מטפלים? הם יצאו אנשים עם, עם אהבה לעולם. כן, הילדים שלהם היו קוראים לה "אמא", הנכדים שלהם היו קוראים לה "סבתא". והם, אני חושבת, ממשיכים את השרשרת הזאת של גם איזה כבוד למקום שהם באו ממנו, וגם לראות את האחרים.
אופיר: אני רוצה לשאול אותך, השנים ההם, [מצקצק] שנות… החל משנות ה-60 מתחילה באזור הזה של נחלאות ומרכז ירושלים, והשכונות מסביב מתחילה גם מחאה מזרחית, כשאנשים בעצם רואים שהם חיים במצוקה, ושכמה שכונות ליד, ברחביה, יש כבר אנשים מסודרים, מבוססים. לא הייתה לה בשום שלב איזשהי מחשבה כזאת, על חוסר צדק שנעשה כאן, או איזשהו… איזשהי אמירה על קיפוח או על אפליה שיטתית?
עינת: אז קודם כל, זה לא משהו ששמענו בבית בכלל, אבל אני כן יכולה להגיד שהיא גם הייתה פעילה פוליטית. היא הפכה להיות חלק מתנועת "אמונה", אבל גם כשהיא הרגישה שיש נגיד משהו שצריך לתקן אותו בשכונות, אז היא הייתה, אני חושבת, נגיד, נדמה לי בתקופה שאולמרט היה ראש עיריית ירושלים, הלכה ודפקה על השולחן שלו ואמרה: "לא יכול להיות שבנחלאות לא תהיה תאורה. לא יכול להיות שברחביה יש פנסי רחוב"…
אופיר: כן.
עינת: "ובשכונת נחלאות מסתובבים אנשים מבוגרים ואין להם תאורה". זאת אומרת, היא ידעה לעשות את הדברים האלה, אבל בשיח בבית, זה אף פעם לא היה שיח כזה. בכלל, גם סבא וגם סבתא, שבדרך לארץ נפטר להם ילד, ולא היה להם קל בתחילת הדרך גם כן בארץ מבחינה כלכלית, אף פעם לא שמענו אותם מוציאים את דיבת הארץ רעה. תמיד הם היו במקום כזה שאומר, "צריך לעשות, צריך לבנות, צריך לטפח…"
אופיר: לקחת אחריות.
עינת: "צריך לקחת אחריות". ויכול להיות שאם היית מדבר איתה, יכול להיות שהייתה מדברת על העניין העדתי, אבל האמת, אני לא זוכרת את זה.
אופיר: את יודעת, אולי מי שמאזין לנו יכול לקבל רושם מוטעה שמדובר בעוד אישה שעזרה לבני שכונתה, ולא להבין שבעצם מדובר במפעל אדיר שאולי ככה, המספר שככה המם אותי, זה שבשיאה היא הייתה מחלקת קמחא דפסחא בפסח ל-6,000 משפחות!
עינת: כן, והיא הכירה הרבה מהם…
אופיר: זה הרבה כסף גם, אגב.
עינת: כן.
אופיר: מאיפה כל הכסף? אני חייב…
עינת: קודם כל, הכירה הרבה מהם באופן אישי, היא ידעה את הסיפורים שלהם. זה אחד. שתיים, היא גייסה את עיריית ירושלים, ותורמים היו עולים אליה לרגל מהארץ ומחו"ל.
אופיר: תורמים, מה, אמריקאים?
עינת: כן, כן. היו עליה המון-המון כתבות בארץ ובחו"ל. אבל גם היא תמיד הייתה אומרת… היא הייתה קוראת לקמחא דפסחא "ההר הגדול", ותמיד בתחילת השנה הייתה אומרת: "אני לא יודעת איך אני אעבור את זה", אבל תמיד איכשהו ברוך השם, זה היה בסדר. היא הייתה מגייסת את הביטוח לאומי, ואמרו לי חברות שהן עובדות סוציאליות בעיריית ירושלים, "את יודעת כמה עיריית ירושלים נסמכת על העבודה של הרבנית? על הרשימות שלה"…
אופיר: עד היום.
עינת: …"על האנשים שהיא מביאה". עד היום. אז היום הרוח החיה הזאת ששמה הרבנית קאפח לא נמצאת, והעמותה הרבה יותר מצומצמת. אמנם עדיין העמותה תומכת במשפחות, אבל לא במסות האלה. היכולת של סבתא הייתה לגייס אנשים לעזור לה. אתה יודע, היינו נכנסים אליה הביתה… אם נגיד היה לי יום שהייתי מאוד-מאוד לחוצה, הייתי מתלבטת אם לעבור אליה בבית, כי הייתי יודעת שברגע שאני אכנס, היא הייתה אומרת: "עינת, תעשי טובה…" [אופיר צוחק] אומרת לה, [בחיוך] "סבתא, שנייה". כאילו, אי-אפשר היה לשבת איתה כל היום רק בנחת ולספר סיפורים. יש משימות: "קחי להוא [אופיר צוחק], קחי לזה, קחי לשם". אבל היא הייתה אומרת לאנשים, "זאת המצווה שלך".
אני יודעת שהזמן שלנו נורא קצר, ואני חייבת לספר לך את הסיפור שהוא הכי מרגש אותי מכל הסיפורים שלה: אחד הדברים שסבתא הייתה עושה על בסיס קבוע, היא הייתה מחלקת לאנשים אוכל בימי שישי. אז היה לה אוכל יבש - אורז, פסטות וכאלה - שאנשים היו באים ומקבלים ממנה כל יום שישי במשך שנים. אבל סבתא גם הייתה מודעת לזה שיש אנשים מבוגרים שלא יכולים לבשל, או אנשים שאין להם כסף לשלם חשבון גז, למשל, או חשמל. אז כבר לפני המון-המון שנים, עוד לפני שעשו את זה - היום זה מקובל בארץ - היא קבעה עם מנהל אולם חתונות או אירועים בירושלים שכל האוכל שנשאר ביום חמישי בלילה יביאו לה, והיא הייתה מחלקת את זה למשפחות - משפחות שמרותקות למיטה, ולא יכולות להגיע ולקחת, הם היו מקבלים באמת אוכל מבושל "כל טוב השם", ככה סבתא הייתה אומרת. היא הייתה מחלקת לכמאה משפחות.
יום חמישי אחד, 12 בלילה, מנהל האולם לא מגיע. הוא תמיד היה מגיע אליה עם מלא-מלא-מלא קופסאות.
אופיר: כן.
עינת: אחת בלילה - לא מגיע. שתיים בלילה - לא מגיע. סבתא התחילה לדאוג. היא אמרה, "מה נעשה? מה אני אעשה עם כל המשפחות בבוקר?" שלוש בבוקר, דפיקה בדלת. הוא מתייצב עם 100 מנות, ואומר לה: "סליחה הרבנית, אבל האורחים אכלו את כל האוכל בחתונה. ידעתי שאת מחכה, אז נשארתי עם הצוות".
אופיר: וואו, איזה סיפור.
עינת: הנה, יש לך צמרמורת…
אופיר: וואו.
עינת: כן, גם לי. ואני מספרת את זה באמת אלפי פעמים. לסבתא הייתה יכולת להגיד לאנשים, "זה המצווה שלך, זה לא בשבילי". ואנשים היו עושים את זה, כי הם לא יכלו לפשל בדבר הזה. אז זה גם היה הכוח שלה, ובגלל זה גם היא הייתה יכולה לטפל בכל-כך הרבה…
אופיר: כן.
עינת: למרות שהיא הייתה מרכ… מרכז העצבים שמכיר את כולם.
אופיר: אגב, היה משהו חדשני גם באקטיביזם שלה. את אומרת, 10 שנים אחר כך כבר הוקמה עמותה שזה מה שהיא עושה. אותו דבר בעניין הבִּגְדִיָה שהיא הקימה - מין חנות בגדים יד שנייה כזאת, אממ…
עינת: שזה לא היה חנות בהתחלה…
אופיר: כן.
עינת: זה היה יד שנייה, אבל פעמיים בשבוע אנשים היו באים, ואם הם היו לוקחים דברים, הם היו משלמים על הדברים, אפילו 10 אגורות, רק בשביל להרגיש שהם קונים, והם לא מקבלים את זה כתרומה. לזה אתה מתכוון כ…? [מחייכת]
אופיר: כן. שהיום, את יודעת אתה כבר לא זורק בגדים לפח, כולם יודעים שיש מחסני יד שנייה כאלה, וגם זה, את יודעת, נהיה גם טרנדי באיזה שהוא מקום.
עינת: אני אומרת, סבתא באמת היא הייתה רשת חברתית, לא היה לה פחד. תשמע, כל יום שישי… סבתא הייתה… את האוכל לשבת למשפחה סבתא הייתה מכינה כבר ביום חמישי, כי ביום שישי הבית שלה היה מלא המולה. בת-דודה שלי יום אחד שומעת ביום שישי בבוקר שיחה ברדיו, היא שומעת שבן-אדם מבוגר מספר על זה שהוא חוזר הביתה מבית חולים, אין לו אוכל, אין מי שיטפל בו. בת-דודה שלי, כמו רובנו, שמעה את הסיפור ואמרה, "מסכן". בצהריים של יום שישי היא הולכת לבקר את סבתא, כמו תמיד, והיא רואה את סבתא מבשלת אוכל לשבת למשפחה. היא אומרת לה, "מה, לא בישלת אתמול בלילה?" היא אומרת לה, "כן, אבל שמעתי ברדיו שיש בן-אדם שסיפר - והוא במרכז ירושלים - שהוא חזר מבית חולים ואין לו אוכל. דפקתי על הדלתות של השכנים, עברתי בית בית, מי מכיר, מי יודע מי זה הבן-אדם הזה?". מצאה אותו, הביאה לו את האוכל שהיא בישלה למשפחה, ועמדה להכין אוכל למשפחה. זאת סבתא. זאת אומרת, גם רשת חברתית שנעזרת באנשים, כולם אנשים טובים.
אופיר: כן.
עינת: כולם יכולים לעזור. היא הייתה הרוח החיה.
אופיר: וכשהם רואים אותה, הם מבינים שהם צריכים גם לעזור. גם אם הם לא…
עינת: אי-אפשר לא.
אופיר: …גם אם לא מתאים להם באותו רגע…
עינת: [מחייכת] אי-אפשר היה להתנגד לה, באמת. גובה מטר חמישים, אבל אנרגיות של "את חייבת".
אופיר: תגידי, בעלה, הרב קאפח, שהיה דמות בפני עצמו, כאילו אנחנו מדברים על מי שהוציא 70 ספרים, ושימר את מורשת יהדות תימן, והיה מנהיג דתי בעצמו. איך הוא הגיב ל… לקריירה המקבילה של אשתו?
עינת: אז באמת, הם היו מאוד-מאוד שונים. הוא היה אדם הרבה יותר מופנם, ויושב הרבה מאוד שעות בשקט בספרייה, והיא, ללא הפסקה, הדלת הייתה…
אופיר: כן.
עינת: כשהיו מתקשרים והוא היה עונה…
אופיר: היו מפריעים לו, לא?
עינת: אז הוא אף פעם לא הגיב כשמפריעים לו. אבל כשהיו מתקשרים והוא היה מרים את הטלפון, והיו שואלים אם הרבנית נמצאת [צוחקת] הוא היה אומר: "כבר עוד לא" [צוחקים]. הוא מאוד-מאוד כיבד את העבודה שלה. גם הוא זכה ב"פרס ישראל" וגם היא זכתה ב"פרס ישראל". עכשיו, היא זכתה בהמון פרסים. אז לכל הטקסים שלה הוא לא הגיע, אבל ל"פרס ישראל" הוא בא לכבד אותה. ותחשוב, אנשים היו מסתובבים בבית - "איפה המפתח הזה? איפה המפתח הזה?" ולפעמים נשים נגיד לבושות לא צנוע - הוא לא אמר מילה. הייתה באמת הערכה, אני חושבת, הדדית מאוד גדולה. הם ידעו לתת מרחב עצום אחד לשני. ואני חושבת שכל אחד מהם העיד על עצמו שהוא מימש את החיים שלו באופן מקסימלי.
אופיר: מלא. לגמרי, לגמרי. וואו. תגידי, "פרס ישראל", איך, איך הייתה החוויה הזאת שלה לזכות ב"פרס ישראל"?
עינת: היא מאוד-מאוד התרגשה, וסבתא בכלל מאוד אהבה לתלות את התעודות שלה בבית, כשהתעודות של סבא היו מגולגלות איפשהו באיזשהו מקום [צוחקים]. אבל גם, כמו שמתאים לסבתא - בדרך כלל מי שמקבל "פרס ישראל", הזוכים, אומרים להם: "תביאו, נאמר, חמישה אנשים", כי אין מקום באולם. סבתא אמרה: "מה פתאום? כל החברות המתנדבות שלי במשך שנים, [צוחקת] לא יקבלו?" בקיצור…
אופיר: [בחיוך] גם להם, גם להם מגיע את הפרס!
עינת: שלוש שורות [מדברת תוך כדי צחוק] ב"תיאטרון ירושלים", וכשאמרו: "הרבנית קאפח", אתה שומע מחיאות כפיים באמת וצעקות, סליחה, כמו בשוק, אבל [צוחקים], אבל מגיע לה.
אופיר: תגידי, אחד הדברים שבאמת ככה מרגשים בגישה שהייתה לה לצדקה, זה מהצד של הנותן ומהצד של המקבל. כלומר, זה שהמקבל לא ירגיש מסכן, שצריך להגיע למצב שהוא מקבל - אז למשל את מספרת שב-בגדיה צריך היה לשלם איזה משהו, ומהצד של הנותן - שהנותן לא ירגיש שכאילו עכשיו הוא מציל את העולם, ומקריב את עצמו וכולי. היה לה גם מקום של ליהנות מהסיפור.
עינת: סבתא מאוד-מאוד אהבה את החיים. היא רצתה ליסוע לטייל בעולם - הייתה מוציאה שלושה אוטובוסים של גם של חברים וחברות, אבל גם של אנשים שאין להם יכולת, בארץ ובעולם, כדי לטייל. או היא הייתה רואה, למשל, נשים יושבות בשבתות בשכונה ומקשקשות, וקצת הטריד אותה שהם יושבות עם פיג'מות. והיא אמרה, "יאללה, בוא נעשה משהו נחמד". הזמינה אותם אליה ואומרת להם, "אתם, בא לכם? יש לי עוגה, בואו נשב". אמרו להם, "יאללה, אנחנו באות". ישבו ואכלו עוגה. ואז היא אמרה להם, "מה אתם אומרות? אולי אני אגיד פרשת שבוע?" אמרו לה, "יאללה, סבבה". ואז היא אמרה להם, "אולי תבואו גם שבת הבאה?". אמרו לה, "סבבה". מאז נהיו לה שני שיעורים, כל שבת, לנשות השכונה, והיא אהבה את זה. זה לא רק "אני נותנת להם". אלא אנחנו, פרשת שבוע, והם נהיו חברות שלה, והביאו את התרמוסים של התה והעוגיות. היא כמו "עיניים של ילדה", ככה אני אומרת. היא התחתנה בגיל 11, כל החיים היו לה עיניים סקרניות, שכל דבר בחיים האלה הוא הרפתקה. אז גם כל מה שהיא עשתה לא הייתה… לא היה גרם של פטרונות, אלא מהלב, כאילו, כאילו אל הלב. וגם בגלל זה הרבה מהאנשים שהכירה זו הייתה חברות אה… אי-אפשר תמיד היה לדעת האם היא מסייעת או האם זה… האם זה ביחד…
אופיר: כן.
עינת: של אנשים ונשים.
אופיר: תגידי, ככה אולי אה… בפן האישי, איך היה לגדול לידה? את גדלת בית מתחתיה.
עינת: אני… גדלנו, ממש גדלנו בחצר שלה. אז תראה, קודם כל ברמת החוויות שכילדים…
אופיר: בתוך משרדי העמותה. [מצחקק]
עינת: זה לא…
אופיר: משרדי… מחסני…
עינת: זהו, זה לא היה משרד, איזה משרד? בתוך המחסן בגדים שזה היה המגרש משחקים שלי ושל אחי. היינו קוברים את עצמנו בתוך השקים עם ריח של יד שנייה [צוחקים], אני לא יודעת איך לא נחנקנו שם. היינו עושים לה המון-המון בלגן. וכן, זה היה לגדול בבית שאנשים נכנסו ויצאו כל הזמן. אני לא יכולה להגיד שתמיד אמרתי, "וואו, יש לי סבא וסבתא גדולים". זה היה החיים. וגם לא תמיד זה היה פשוט, כמו שאני אומרת, "עינת בואי תעשי טובה", כן? סבתא הייתה משימתית.
אופיר: כן.
עינת: אבל עם השנים הבנו שיש פה משהו ענק. וגם היא הייתה נורא מצחיקה. הייתה בה איזה אנרגיה כזאת, שתמיד מלא-מלא סיפורים. היא וסבא, אגב, אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים בחיים שלהם זה שהם סיפרו על תימן. הם סיפרו על החיים שלהם, וזה שאנחנו מאוד-מאוד מחוברים, זה בגלל שהחיים היו מלאים באמת בתרבות תימן. כל דבר היה בו איזה צבעוניות כזאת - לעשות את החרוסת לפסח זה אירוע, אירוע משפחתי. אבל לא תמיד זה פשוט, כן? לכל מקום ללכת, אז מצד אחד, "אה, את הנכדה של הרב והרבנית קאפח", אז יש בזה משהו מאוד מחייב, וזה מורכב. כן? "אז בטח גם את צדיקה", או "בטח גם את תלמידת חכמים". לא, אני לא [צוחקים]. אבל כאילו זה מחייב, ו… אבל גם, זה, זה כן - לעמוד מול שני האנשים האלה, זה לבחון כל הזמן את החיים שלי - האם החיים שלי הם מספיק משמעותיים? וזה רף שהוא מאוווד… גבוה. [צוחקים]
אופיר: זהו, אני, אני חו… זהו, ח… בדיוק חשבתי על זה ש… מה הסיכוי שהיום בעולם הטכנולוגי, מנוכר, כולנו גרים בבניינים עם קוד בכניסה לבית, וכאלה, מה הסיכוי שבכלל יש היתכנות לאישה כזאת היום?
עינת: תראה, יש המון אנשים נפלאים בעולם הזה. וכל פעם שאני שומעת על מישהו או מישהי שעושים מעשה חסד אני נורא מתרגשת, כי אני אומרת, פשוט צריך כל פעם להרים את השמיכה ולגלות אותם, הם קיימים. אבל זה נכון שהמשהו הבלתי-אמצעי שהיא הייתה…
אופיר: כן.
עינת: ושהוא היה, זה נראה לי משהו שהוא נדיר. היום הרשתות החברתיות נורא מסייעות, אבל אני חושבת שמה שהיה מדהים בה, זה בלי פייסבוק היא, כן, היא הגיעה ל-6,000 משפחות. זאת אומרת שזה אפשרי. זה אפשרי גם כי ברגע שמדברים עם אנשים בגובה העיניים, אנשים נענים. יש המון טוב בעולם ו…
אופיר: צריך מישהו שיוציא ממנו את ה… את הטוב שבנו.
עינת: כן.
אופיר: תגידי, את חושבת - ככה ממש לסיום - שסבתא, וגם סבא, זכו למקומם הראוי בתור, בוא נגיד, בפנתיאון של גדולי האומה? זאת אומרת, מבחינתי אני חושב ככה אחרי שאני שומע את כל המפעל הזה של עשרות שנים, אני חושב שבאמת זה המקום הראוי להם. את חושבת שהם קיבלו את מקומם שם?
עינת: לא מספיק. ואני חושבת שהיום הם מתחילים לקבל את המקום. אני חושבת שוועדת ביטון, שהתחילה לעשות שינויים למשל בתוכנית הלימודים במערכת החינוך, פתאום הנכיחה את הדמויות האלה. אני כבר לא מדברת על תפיסת העולם של סבא, אחד האנשים שהביא לציבוריות הישראלית ובכלל לעולם המחשבה היהודית בארץ ובעולם את כל גדולי הפילוסופיה של הרמב"ם, ורבי יהודה הלוי ורב סעדיה גאון.
אופיר: כן.
עינת: זאת אומרת גדולי…
אופיר: הוא תרגם את הכתבים שלהם גם.
עינת: תרגם ופירש אותם. [מוזיקת רקע] באמת, אז אני חושבת שיותר אנשי שלומנו ידעו להגיד, "אה, אתם הנכדים", או "אלה הרב והרבנית קאפח". היום זה מתחיל יותר, ואנחנו בתקופה טובה מהבחינה הזאת, וגם בגלל זה התוכנית הזאת נהדרת, אבל זה לא מספיק.
אופיר: לגמרי. לגמרי לא מספיק, ונמשיך.
אני מודה לך מאוד גם על כל מה שעשית כדי להציב את דמותם, ודמותה של הרבנית קאפח, שעליה דיברנו היום בפרק המרתק הזה. תודה רבה לך, עינת קאפח.
עינת: תודה רבה לך אופיר, כיף כתמיד.
[מוזיקת רקע]
אופיר: האזנתם להסכת "שרשרת זהב". עורכים ערן ליטוין וניר גורלי, עריכת סאונד ומיקס תמיר צוברי.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר ויישומון "כאן", ובכל מקום שבו אתם מאזינים לפודקאסטים.
אני אופיר טובול, נשתמע בפרקים הבאים.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments