top of page

שרשרת זהב - שמסי מוראדפור חכמת: מנהיגה יהודית בלב המהפכה

בשיאם של שינויים חברתיים ופוליטיים באיראן, בקהילה היהודית פעלה מנהיגה אחת שכמעט ונשכחה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/05/2023.

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל-"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

יעל: אבל יש משהו שזה פמיניזם, אולי נקרא לזה פמיניזם מסורתי כזה, כי בעצם, היא בעצם פועלת בתוך הגבולות של, היא לא שורפת חזיות. וזה, אני, אני מעריכה את זה, זאת אומרת, שמסי והקבוצה שלה "ארגון הנשים היהודיות", הן בעצם פועלות בתוך המסגרת הקהילתית, הן מקבלות את התמיכה של האבות, של בני הזוג שלהן, והן בעצם מנסות בתוך המסגרות הקיימות, המשפחתיות, הקהילתיות, לפעול לשינוי. ואנחנו רואים שהן כן מצליחות לעשות שינויים דרמטיים, והן משפיעות בצורה דרמטית על כל הקהילה, נשים וגברים כאחד.

[מוסיקה נעימה של תוף וחליל מזרחי]

אופיר: הרעיון של שוויון בין נשים לגברים נראה לנו היום פשוט ובסיסי. אבל באיראן של אמצע המאה הקודמת המצב היה רחוק מכך. בקהילה היהודית הקטנה שעברה בימים ההם שינויים עזים, קמה אישה אחת והובילה עם חברותיה מאבק לזכויות נשים. גיבורת הפרק שלנו היום היא שָׁמְסִי [מלרע] מוֹרָד חִיכְּמָת.

ברוכות הבאות, ברוכים הבאים ל-"שרשרת זהב". אני אופיר טובול, מזמין אתכם בכל פרק למסע לליבה של דמות מהעולם הספרדי והמזרחי. דרך הדמויות ננסה להשלים מעט מהידע החסר בסיפור הישראלי והיהודי שלנו.

שמסי מוֹרָדְפּוּר חיכמת נולדה ב-1917 למשפחה מבוססת בטהרן. מגיל צעיר היא התוודעה לבעיות הקשות בקהילה שלה, עוני, אנאלפביתיות, אפליית נשים. היא הקימה יחד עם שותפות נוספות את "ארגון הנשים היהודיות", שפעל בתקופה מכריעה בחיי הקהילה בת 2,700 השנים.

הזמנתי את יעל גידניאן, יזמת תרבות ומומחית לתרבות של יהודי איראן.

אהלן יעל.

יעל: אהלן, תודה על ההזמנה.

אופיר: ברוכה הבאה.

יעל: תודה, תודה.

אופיר: אז בואי ננסה להבין קצת את הרקע. את יודעת, כיום כשמדברים על יהודי איראן, בדרך כלל הסטריאוטיפ, או… שמדובר על קהילה מאוד עשירה, "טֵהֵרָנְגֶ'לֵס" וכל זה. אבל זה לא תמיד היה ככה.

יעל: נכון. למעשה, בשנים הראשונות של המאה ה-20, או בוא נגיד ככה, אפילו עד שנות ה-50, זאת הייתה קהילה מאוד מאוד ענייה. זה לא אומר שהיסטורית, לאורך כל ה-2,700 שנות הקיום שלה היא הייתה ענייה, אבל בהחלט במחצית הראשונה של המאה ה-20, עוני קשה, רעב. זה משהו שהוא לא רק נחלה של הקהילה היהודית, אבל גם. במהלך מלחמת העולם הראשונה, יש כל מיני עניינים של סחורות שלא מועברות,

אופיר: משבר עולמי כאילו.

יעל: כן, בדיוק, משבר עולמי. והקהילה היהודית היא חלק מזה, אבל מה שמרתק בסיפור הזה, זה שבתוך כמה שנים, הקהילה היהודית הפכה להיות מקהילה מאוד מאוד ענייה, שסובלת מחרפת רעב, בעצם לקהילה היהודית העשירה ביותר בעולם.

אופיר: וואו.

יעל: וזה קטע מאוד מעניין.

אופיר: תיכף ננסה להבין איך זה קורה, וגם מה ההשלכות של הדבר הזה. בטוח, את יודעת, יש הרבה פעמים בעיה עם היהודים כשהם עניים, ואז בעיה עם היהודים כשהם נהיים עשירים.

אבל אני רוצה, ככה, קצת יותר גם להבין את הרקע. באותה תקופה הרבה מאוד יהודים עוברים מהערים שבהם הם חיו היסטורית, נגיד, לא יודע, אספהאן או משהד, או ערים היסטוריות של יהודי איראן, לעיר הבירה, לטהרן, יש תהליך עִיוּר כזה.

יעל: נכון, יש תהליך כזה, שבעצם גם המשפחה של אבא שלי, למשל, עוזבים את אספהאן שהייתה הבירה ההיסטורית של איראן, ועוברים לטהרן. וגם הדמות שלנו, שמסי מוראדפור חכמת, עוברת, המשפחה שלה עוד לפני שהיא נולדת, עוברים מקשאן לטהרן.

אופיר: שזה ממש, זו בעצם… טהרן הופכת להיות העיר, עיר הבירה המודרנית, הכלכלית, המצליחה, המרכז הכלכלי.

יעל: נכון, נכון. יש שם יותר אפשרויות להתפתח כלכלית, ולכן הרבה מאוד משפחות עוברות לשם, ומן הסתם נוצר שם גם מרכז יהודי יותר גדול. זאת אומרת, הרבה בתי ספר, הרבה מרכזים קהילתיים, בתי כנסת וכו'. אה… בערים אחרות זה ממשיך לפעול, וגם קמים בתי ספר גם בערים אחרות, בתי ספר מודרניים, חדשים, אבל טהרן הופכת להיות איזשהו מרכז מאוד גדול.

אופיר: אז איך בעצם הם מתמודדים עם העוני והרעב הזה של שנות ה-50?

יעל: יפה. אז אה… שמסי שלנו, ביחד עם קבוצה של נשים ממש מרשימות ומדהימות, בסוף שנות ה-40, הן מייסדות את "ארגון הנשים היהודיות באיראן", "סואז אמאנה בנובנה יהודי איראן" [שם הארגון בפרסית], ובעצם אה… אה… זה באיזשהו שיתוף פעולה עם ה-"ג'וינט" ועם "ארגון הנשים היהודיות העולמי".

אופיר: אוקיי,

יעל: יש להם קשרים לנשות "הדסה", לכל מיני ארגונים אמריקאים וארגונים יהודים עולמיים, ובעצם הדבר המרכזי והראשון שהן עושות, זה להקים מרכזי אהה… מין מעונות יום כאלה. עכשיו, המעונות יום האלה זה לא רק מעון, כמו שאנחנו חושבים, לילדים קטנים. אלא זה בעצם מרכזים, חמישה מרכזים גדולים ברחבי איראן, שהם גם מעונות יום וגני ילדים לילדים של ה… של הקהילה היהודית, וגם בעצם מרכז שמשפחות מעוטות יכולת יכולות לקבל שם חינוך גם למבוגרים, למשל קריאה וכתיבה,

אופיר: קריאה ו… כן,

יעל: ולפעמים חינוך מקצועי מסוים, כל מיני קורסים, גם לתת להם בגדים, פשוט במרכזים האלה מחלקים בגדים, מלבוש לכל מי שצריך. וגם אוכל, זאת אומרת, הילדים האלה שהיו לומדים בגנים, היו מקבלים שתי ארוחות ביום, וההורים שלהם לא היו צריכים לדאוג לזה.

בין השאר, אם היו קורים אסונות, לא עלינו, אז המרכזים האלה היו מרכזי עזרה ראשונה.

מאוד מעניין להגיד שגם אה… אנשים עניים ממשפחות לא יהודיות, היו מתדפקים על דלתותיהם של המרכזים האלה,

אופיר: והיו מתקבלים? כן?

יעל: והם היו מתקבלים ללא עוררין, ללא שאלות, ומקבלים כל דבר שהם רצו, כולל ללמוד כילדים, ללמוד בגנים האלה.

אופיר: ובצורה הזאת, בעצם ההורים גם יכולים לצאת ל… האימהות בעיקר, יכולות לצאת לעבוד, יכולות להתפתח.

יעל: נכון.

אופיר: ואת אומרת שתוך דור אחד הקהילה היהודית, תוך כמה עשרות שנים, הקהילה היהודית עוברת ממצב של קהילה ענייה ורעבה, למצב מאוד מתקדם ומצליח.

יעל: נכון, נכון. זאת אומרת שב-1979, ערב המהפכה, שלימים נקראה "המהפכה האסלאמית", הקהילה היהודית באיראן היא [מודגש] הקהילה היהודית העשירה ביותר בעולם. זאת אומרת, זה היסטרי.

אופיר: כן,

יעל: וכמובן שזה לא קשור רק לפעילות של "ארגון הנשים היהודיות", במלוא הכבוד, אלא גם קשור לתהליכים באיראן של קפיטליזציה, נקרא לזה, והמקום שהיהודים תפסו בתוך זה.

אופיר: האיראנים טובים במסחר, לא?

יעל: כך אומרים, בהחלט. אני גם מגיעה ממשפחה של סוחרים. אני כן אגיד ש…

אופיר: גם אמנציפציה כזאת שמצליחה שם, לא? בתקופה ההיא,

יעל: נכון.

אופיר: היהודים פתאום הם אזרחים שווי-זכויות.

יעל: נכון. זאת אומרת, אז יש פה כמה תהליכים. יש פה, יש את התהליך הזה של העִיוּר והקפיטליזציה של איראן באופן כללי, מה שהמלך של אותן שנים, השאה, הנהיג איזושהי מדיניות מאוד קפיטליסטית, והיהודים השתלבו בתוך המקום הזה. הדבר השני זה באמת האמנציפציה, סוג של שוויון זכויות בכלל לבני מיעוטים באיראן, שהשוויון זכויות הזה הביא לזה, שבעצם היהודים יצאו משכונות היהודים. זאת אומרת שאם עד אז הם חיו בשכונות שלהם, סחרו בתוך השכונות…

אופיר: איך קוראים לגטו, למלאח [מלאח - גטו בערבית] של איראן?

יעל: ה-"מהלה".

אופיר: מהלה.

יעל: "מהלה" [מבטאים: mahle] זה שכונת היהודים.

אופיר: אוקיי,

יעל: אני יכולה לספר שב… באספהאן, עיר המוצא שלי, היו שלוש שכונות יהודים, ולכל אחת יש דיאלקט מעט שונה,

אופיר: מה את אומרת?

יעל: של פרסית יהודית, זה נושא מרתק,

אופיר: עם שערים שנסגרים בלילה גם? כאילו ממש שכונות סגורות?

יעל: אני יודעת שבשלבים מסוימים, כן, זה היה ככה,

אופיר: מעניין,

יעל: זה היו שכונות סגורות לגמרי. היהודים כן היו רוכלים לפעמים, כמו רוכלים כאלה של השטייטל, שיוצאים עם בדים ומסתובבים מחוץ לשכונה, אבל בהחלט שכונות מסוגרות. ובעצם מה שקורה עכשיו זה שיהודים יכולים לצאת, גם באספהאן. אבל גם אם דיברנו על העיר הגדולה טהרן, הם יוצאים מה-"מהלה" והולכים למרכזים הגדולים של ה… של השווקים, ושם הם פותחים חנויות ומתפתחים וגדלים. זה כמובן מביא גם כל מיני אתגרים. על קצה המזלג, למשל, סוחרים שמחליטים לפתוח את החנויות שלהם בשבת, בשם התחרות.

אופיר: כן,

יעל: סבא שלי היה אחד הסוחרים שפעל נגד העניין של הפתיחה של החנויות בשבת, והם היו עושים פטרולים כדי לראות שאף אחד לא מרמה [אופיר צוחק: וואו, וואו], נשבעת.

אופיר: טוב, בואי נגיע, את יודעת, הקטע הזה של אישה שעולה באמצע תפילת יום כיפור לבמה, ונושאת נאום פמיניסטי, אה… את בטוחה שזה קרה?

יעל: זה קר… [צוחקים] זה קרה. אה… זה קרה. זה היה, זה כמובן שזה לא היה משהו ש… איזה התפרצות, זאת אומרת, זה היה דבר מתוכנן. במקום דרשה, היה, או אולי לצד הדרשה יותר מדויק, היה נאום שלה בבית כנסת "פּוֹלֵט שׁוּבִּי", וזה היה נאום ממש מכונן להגנה על זכויות נשים. והנאום הזה, קודם כל, אני חושבת שזה מדהים שהקהילה היהודית איפשרה, ולמעשה הזמינה כזה נאום, שוב, ביום הכי קדוש בשנה.

אופיר: זה לא שהיא התפרצה, את אומרת, אה…

יעל: לא, לא, זה היה משהו מתוכנן.

אופיר: היא לקחה את הבמה בכוח.

יעל: אני גם אגיד משהו שעוד לא אמרנו, שהיא הייתה בת של מישהו שהיה אחד מאנשי העסקים המאוד ידועים בבזאר של טהרן. זאת אומרת, שהוא גם היה פעיל בולט בקהילה היהודית, זה כמובן נותן לנו כוח. אנחנו יודעים שכנשים…

אופיר: גם בעלה לא היה פראייר, נכון?

יעל: נכון. היא גם התחתנה עם מישהו שהיה בכיר במשרד התחבורה באיראן. אבל אני חושבת שבעיקר הנוכחות של אבא שלה, כאדם בולט בקהילה היהודית, שנותן לה את הגב הזה, ואנחנו יודעים שהרבה פעמים,

אופיר: ברור,

יעל: כנשים אנחנו צריכות את הגב הגברי הזה, זה המציאות.

אופיר: אז על מה היה הנאום בעצם? אפשר לדמיין, אפשר לדמיין על מה זה היה.

יעל: כן, זה, אני חושבת ש… אני לא יודעת בדיוק, כי שוב, כאמור אין לנו את הטקסט, אבל הנאום הזה דיבר, כן, על יציאה של נשים, על ל… על ל… על לתת לנשים ללמוד. זה ששמסי הזאת הייתה בעצם בוגרת של תיכון, ולאחר מכן גם בוגרת של השכלה גבוהה, זה לא היה דבר כזה שגור. שתי הסבתות שלי, מעט נולדו אחריה, למדו חמש כיתות בסך הכל. גם בנים לא היו לומדים כל כך הרבה שנים. אבל היא בעצם גם קראה להשכלה, גם קראה לאיזשהו שחרור, ואני אגיד שאחת הפעולות המרכזיות שלה, ביחד עם ה… שאר הנשים ב"ארגון הנשים היהודיות", היה גם לשנות את התקנות בקהילה היהודית, לעניין של מעמד אישי.

אופיר: באיזה עניין?

יעל: הייתה אפליה בנושא של חוקי ירושה, שנשים לא היו יורשות כמו גברים, אלא, אני לא יודעת בדיוק את הדקויות, אבל גברים היו יורשים את עיקר הירושה, ולנשים לא היו זכויות בהיבט הזה. והיא ניסתה לעשות, ביחד עם הרבנים המקומיים וביחד עם כולם, לעשות איזשהו שינוי.

עכשיו, השינוי שהיא הייתה צריכה לעשות, הוא גם שינוי בתקנות של הקהילה, ורק לאחר מכן זה היה יכול להיות מוטמע בחוק האיראני של הפרלמנט.

אופיר: כן.

יעל: אה, כי ככה זה עובד, כמו ש…

אופיר: אז איך,

יעל: כן,

אופיר: איך מייצרים כזה שינוי? צריך להביא איזה רב כבד-משקל?

יעל: נכון, נכון, וזה בדיוק מה שהיא עשתה. היא… היא… היא…

אופיר: כי לדעתי, מחוץ לאיראן כבר כן שינו את התקנות האלה, פשוט המסורת בתוך איראן הייתה אחרת.

יעל: נכון. ושוב, גם החוק האיראני בעצם יישר קו עם התקנות של הקהילה, זאת אומרת יש איזה עניין שכל קהילה מנהלת את עצמה. אז מה שהיא עשתה, זה בעצם בתוך איראן היא כבר סידרה, היא קשרה את כל החוטים. אבל הם רצו איזושהי גושפנקא חיצונית. ב-1956 יש ביקור רשמי של ה"ראשון לציון", הרב יצחק ניסים, ובמסגרת הביקור שלו הוא בעצם מוזמן למעמד חתימה על המסמך לשינוי התקנות לעניין המעמד האישי,

אופיר: רק תחתום פה, בקשה.

יעל: נכון. מאיזושהי סיבה, שאני לא סגורה עליה, הוא לא חותם, הוא לא חותם, וזה מביא לאיזשהו מפח נפש. אבל, כל המהלכים שלה והמאמצים שלה כן מבשילים ב-1972, כאשר מגיע לא אחר מאשר הרב עובדיה יוסף לאיראן, וכשהרב עובדיה יוסף מגיע, אנחנו יודעים שהוא אממ…

אופיר: כן,

יעל: רב שיודע לשנות ו…

אופיר: לדעתי ראיתי את התמונה שלו שם אפילו באיראן, אה… והסיפור מתואר גם על ידי זה שנשים היו מתאסלמות, לפחות כלפי חוץ, כדי שבמעמד החוקי שלהם מול המדינה, הם יוכלו לקבל את הירושה.

יעל: לרשת,

אופיר: כמו כולם, ואז נוצרה בעצם בעיה משמעותית בתוך הקהילה. הרב עובדיה יוסף, שבעצם אנחנו כולנו מכירים את הסיפורים על איך הוא התיר עגונות, ועל כל הדברים המאוד אמיצים, איך הוא קיבל את יהדות אתיופיה ואת הקראים ו… אז הנה עוד נקודה שבה הוא בעצם מגיע פיזית, נכון, לאיראן,

יעל: נכון,

אופיר: לטהרן, ומצליח לשנות את התקנות, מה שבעצם פותר בעצם את הבעיה.

יעל: נכון, הוא בעצם אישר את השינוי, ועשה את זה, בוא נגיד, מצד הגושפנקא ההלכתית, ובעזרתו של יוסף כהן, שהיה נציג הקהילה היהודית באותן שנים בפרלמנט האיראני,

אופיר: אהמ… חבר פרלמנט.

יעל: כן, תמיד יש, גם היום, תמיד יש נציג לקהילה היהודית.

אופיר: וואלה,

יעל: בתוך הפרלמנט, והוא בעצם דואג שהתקנות החדשות בתוך הקהילה היהודית תרשמנה ב"חוק למעמד אישי". אני חושבת שזה אחד ההישגים…

אופיר: לגמרי,

יעל: …הדרמטיים שלה ב…

אופיר: וכמה שנים עוברות, מגיעה אהה, המהפכה, ב-1979, המהפכה האסלאמית באיראן. ו…?

יעל: שמסי שלנו בעצם, כמו רוב הקהילה, מהגרת לארצות הברית. היא רוצה להישאר באיראן, והיא מנסה, אבל זה לא… היא רואה שזה… שזה קשה לה, והיא בעצם עוברת לארצות הברית, והיא ממשיכה בפעילות, אהה…

אופיר: פעילה לזכויות נשים יכולה בכלל להישאר במציאות כזאת אהה… אסלאמית? שכופים על כל הנשים ללכת עם כיסוי ראש, ו… כן, נשמע לי, נשמע לי, לא, לא, לא שהשאירו לה מקום להישאר שם.

יעל: יש בזה משהו, אני אגיד שכולם גם… לצערי, אני יכולה להגיד שכולם סובלים שם באופן די שוויוני,

אופיר: כן,

יעל: זה פשוט על הפנים. וכן, זה קשה לה, ואני אגיד גם עוד משהו. דיברנו קודם על העניין של העושר של הקהילה היהודית. המהפכה הזאת, שהיום אנחנו קוראים לה "המהפכה האסלאמית", היא הייתה בעצם תוצאה של קואליציה מדהימה, של, גם של ארגונים קומוניסטים, גם של ארגונים אסלאמים.

אופיר: איראן השנייה.

יעל: כן, [אופיר צוחק] אפשר לקרוא לזה ככה, איראן השנייה והשלישית והרביעית, גם של אנשי דת, והרבה מאוד יהודים היו חלק מהצד הקומוניסטי. אבל מה שקורה, למעשה, אחרי המהפכה, זה שתולים אהה… תולים הרבה מהעשירים. כי העשירים הם בעצם סמל לשחיתות הגדולה, שאכן הייתה באיראן. לי באופן אישי יש קרוב משפחה, שאביה של אשתו נתלה. הוא נתלה ממש ב-1979.

אופיר: באשמת "עשירות יתר"?

יעל: משהו כזה, כן. באשמת "עשירות יתר".

אופיר: ואנחנו יודעים שהרבה יהודים הם עשירים בשלב הזה כבר.

יעל: בדיוק, זה מה שאמרנו קודם, שבעצם רוב היהודים באיראן, זאת קהילה מאוד מאוד עשירה, וגם מהסיבה הזאת הם בעצם נמצאים, בוא נגיד, בסכנת חיים, ובסכנה בכלל קיומית על הקיום שלהם כמו שהם התרגלו אליו. והם עוברים, ממש כקהילות, הם עוברים לארצות הברית.

מה שמדהים זה ששמסי עוברת לארצות הברית, והיא מקימה שם, גם כן, ארגון נשים יהודיות של דרום קליפורניה, וגם שם היא ממשיכה ממש באותה פעילות, היא מספקת סיוע כלכלי.

אופיר: אותו ארגון פשוט עובר לאנגלית ולפרסית באיראן.

יעל: כן, כן.

אופיר: בעצם בקליפורניה, לוס אנג'לס.

יעל: בקליפורניה, בדיוק. והיא בעצם מספקת סיוע כלכלי גם שם, למשפחות עניות, לסטודנטים.

היא הייתה שותפה להמון יוזמות קהילתיות. ושם היא גם מקבלת, בשנת 1989, תואר נשיאה של כבוד מטעם ארגון "הדסה". די מדהים. וזה גם, גם קצת מייצג בכלל את ה… משקף את הסיפור הפרסי-יהודי, שאומנם מדברים היום על כ-10,000 עד 15,000 יהודים באיראן, אבל בעצם הסיפור של הקהילה הזאת, כמה שעצוב לי להגיד את זה, הוא הולך ונגמר. סיפור של 2,700 שנה, צריך להגיד. והוא עובר בצורה משמעותית לשני מרכזים, שאחד מהם זה כמובן פה במדינת ישראל, ואחד מהם זה בארצות הברית.

אופיר: אני רוצה ככה לנסות ללמוד משהו על ה… על הפמיניזם הייחודי שלה.

היא לא הייתה, זאת אומרת, מה שאני שומע ממך, היא לא הייתה לוחמת, אהה… עושה פיצוצים מול הגברים, או פועלת אנטי-ממסדית כזאתי. ומצד שני היא גם, כן, פועלת ב… באזורים של עזרה לנשים, זאת אומרת, מקומות שנשים רוצות מקום משלהן, למעונות יום, לדברים שהם בעיות ספציפיות של נשים. מה אנחנו לומדים מהפמיניזם הזה?

יעל: נכון. אני חושבת שאתה נוגע בנקודה מאוד מעניינת, שיש משהו בקבוצה הזאת… תראה, אני בטוחה שהיו להם מחלוקות, ואני בטוחה שהיו להם גם פיצוצים לפעמים עם אה… עם גברים, ואולי עם נשים אחרות, אני לא יודעת, אה… אבל יש משהו שזה פמיניזם, אולי נקרא לזה פמיניזם מסורתי כזה,

אופיר: ממ… מעניין,

יעל: כי בעצם היא פועלת בתוך הגבולות ש… היא לא שורפת חזיות. אה… וזה… אני מעריכה את זה, זאת אומרת, אגב, אני מעריכה גם את מי ששורפת חזיות, ושוברת את כל מבנה הכוח, או מנסה לשבור את כל מבנה הכוח, אבל שמסי והקבוצה שלה, "ארגון הנשים היהודיות", הן בעצם פועלות בתוך המסגרת הקהילתית, הן, הן מקבלות את התמיכה של האבות, של בני הזוג שלהן, והן בעצם מנסות, בתוך המסגרות הקיימות, המשפחתיות, הקהילתיות, לפעול לשינוי. ואנחנו רואים שהם כן מצליחות לעשות שינויים דרמטיים. והן משפיעות בצורה דרמטית על כל הקהילה, נשים וגברים כאחד.

אני כן רוצה לספר, למשל, על אחת הנשים שפגשתי, ממש במקרה, שהיא הייתה בעצם אחת מהמנהלת של אשכולות הגנים, האלה שהקימה הקבוצה הזאת שאנחנו מדברים עליה.

אופיר: כן, ב"ויצו" שם של… של טהרן.

יעל: כן, כן, [אופיר צוחק] אישה בשם שָׁהַנָז, אני פגשתי אותה לפני כשנה, ממש במקרה. והיא סיפרה לי, למשל, גם במקרה שלה, אבא שלה מאוד עודד אותה ללמוד. היא סיימה תיכון, והתחילה לעבוד ישר בניהול של אשכול גנים, כאמור, בעיר אספהאן במקרה הזה, כאמור. זה שהיא, זה שהיא הייתה בוגרת תיכון, נתן לה 'פור' מאוד מאוד גדול, כי רוב הנשים, רוב הבנות באותן שנים, לא סיימו תיכון.

והיא סיפרה, למשל, שבזמן שאבא שלה מוכן לעשות הכל כדי שהיא תלמד ותתפתח, האנשים בקהילה ואנשים בשוק אומרים לה, מה יש לך? היא צריכה, היא צריכה להתחתן, היא צריכה להקים משפחה, מה אתה מעודד אותה כל כך ללמוד ולעשות את כל הדברים האלה.

אז ברור שהדברים לא עברו בצורה חלקה, אבל עם זאת אני חושבת שיש כאן איזשהו שיתוף פעולה די מרשים של נשים ושל גברים ביחד. להגיד, אנחנו נמצאים במאה ה-20, אנחנו עומדים בפני שינוי, ואנחנו רוצים להיות חלק מהשינוי הזה, וזה דווקא אולי איכשהו מצליח גם לשמור על המסורת ועל הקהילה ועל המשפחה ועל כל מיני דברים עתיקים, ועם זאת, לקבל את השינוי ולהיות חלק מהשינוי, להיות חלק מהפמיניזם שהוא מנת חלקה של המאה ה-20.

אופיר: שהוא, שהוא בעצם מתקן מבלי לפרק, מה שנקרא.

יעל: ממש ככה. ואני רוצה להגיד עוד משהו בנימה אישית, שאותה שהנז שניהלה את אשכול הגנים, היא הייתה בעצם הבוסית של סבתי, זכרונה לברכה,

אופיר: וואו.

יעל: סבתא שלי קראו לה, באיראן קראו לה איראן, ובישראל קראו לה ציונה,

אופיר: [צוחק] נהדר.

יעל: והיא הייתה בעצם, היא הייתה גננת בתוך האשכול גנים הזה.

אופיר: אז יש לך גם חיבור אישי לדמות הזאת. וואו!

יעל: ממש ככה, כן.

אופיר: איזה יופי. אני מודה לך מאוד, יעל גידניאן. אממ… אהה… דיברנו על הדמות המרתקת, באמת, שאני לא הכרתי, ובזכותך הנה, אנחנו פה מדובבים את שפתי הישנים, ו… אהה… ומעלים באמת, באמת להכיר קצת יותר גם דרכה, את הקהילה הפרסית, ומה שקרה איתה באמת כבר מאה שנה בעצם. אז תודה רבה.

יעל: תודה.

[מוסיקה]

אופיר: האזנתם להסכת "שרשרת זהב".

עורכים, ניר גורלי וערן ליטוין.

עריכת סאונד ומיקס, תמיר צוברי.

פרקים נוספים מחכים לכם באתר ויישומון "כאן", ובכל מקום שבו אתם מאזינים לפודקאסטים.

אני אופיר טובול, נשתמע בפרקים הבאים.

[מוסיקת חליל]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

13 views0 comments

Comentários


bottom of page