שרשרת זהב - שרה לוי תנאי: ״תימנים לא שרים באותו נוסח פעמיים״

התרבות העברית המתחדשת הוהשפעה עמוקות מהמסורת התימנית העתיקה. השבוע ב״שרשרת זהב״, על דמותה של המתווכת והמתורגמנית התרבותית- שרה לוי תנאי.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/03/2023.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

נעמה: זה… זה הרגיז אותה.

אופיר: זה הרגיז אותה.

נעמה: זה הרגיז אותה ועיצבן אותה. ושרה לוי-תנאי ניחנה כנראה בעקשנות בלתי נגמרת, והיא פשוט המשיכה, כי היא אמרה "זה אני", והיא גם חוזרת על זה ואומרת את זה בראיון - "זה אני". וזה אני ואני מנכיחה את האני שלי - אני תימנייה שפועלת עם כלים מודרניים, אני מביאה את המסורת, אני מחוברת לשורשים שלי. וככל שהיא התעקשה יותר וראו שזה ממשיך, הלהקה החביבה הזאת, לאט-לאט הרבה חוגים בתרבות קצת הביעו סלידה והתנגדו לזה.

אופיר: כן, איך הם באמת… [דועך]

[מנגינת פתיח אוריינטלית קצבית המשלבת חליל ורחש רוח]

אופיר: מי ששומע מוזיקה ישראלית או רוקד ריקודי עם ישראלים לא יכול שלא להבחין בהשפעה החזקה של המסורת התימנית. את שושנה דמארי ועופרה חזה כולם מכירים, אבל היו שם עוד כמה דמויות פחות מוכרות, שפעלו למזג את המסורת התימנית עם התרבות הישראלית המודרנית. גיבורת הפרק שלנו היא אחת מהן - שרה לוי-תנאי.

[המשך מנגינת הפתיח]

אופיר: ברוכות הבאות, ברוכים הבאים, ל"שרשרת זהב". אני אופיר טובול, מזמין אתכם בכל פרק למסע לליבה של דמות מהעולם הספרדי והמזרחי. דרך הדמויות ננסה להשלים מעט מהידע החסר בסיפור הישראלי והיהודי שלנו.

[המשך מנגינת הפתיח]

אופיר: שרה לוי-תנאי נולדה ב-1910 ביפו להורים שעלו מתימן. כילדה קטנה הוריה נפטרו והיא מצאה את עצמה בפנימייה לנערות. שם התגלה כישרונה המיוחד לאמנויות הבמה - מוזיקה, ריקוד, תלבושות. בתחילה נידבה את הכישרון הזה לכתיבת שירי ילדים. המפורסם שבהם הוא "באנו חושך לגרש", המוכר לנו מחנוכה. ואז החלה לעבוד על מפעל חייה העיקרי - תיאטרון מחול "ענבל", מוסד תרבות הפעיל עד ימינו.

הזמנתי היום את נעמה פרל-צדוק, מלחינה יוצרת וחוקרת, שכתבה עבודת תזה על שילוב המוזיקה התימנית במוזיקה האמנותית בארץ.

שלום נעמה, מה שלומך?

נעמה: שלום אופיר. תודה רבה.

אופיר: ברוכה הבאה. תגידי, בשורה, מה, מי היא בשבילך שרה לוי-תנאי וכמה היא השפיעה על אותה קבוצה או אותה… קבוצה של זמרות תימניות, יוצרות תימניות, שפעלו כאן בתקופה ההיא?

נעמה: שרה לוי-תנאי בעיניי היא פורצת דרך. היא יצרה פה משהו שלא היה. ולראשונה, בין היוצרים הראשונים שגדלו בתוך העולם החינוך האירופאי המערבי, אבל הביאו את השורשים שלהם לקדמת הבמה. וניסתה לייצר, וגם הצליחה, לייצר איזושהי שפה משלה, שפה חדשה שמביאה באמת את הישראלי, הישראלי היהודי העכשווי שחי באותה תקופה בארץ.

אופיר: כלומר, היא פועלת בעצם בתקופה שבה הזהות הישראלית, התרבות הישראלית החדשה, המתחדשת, מעוצבת, מתחילה ל… זאת אומרת, היה דיון ער לגבי איך היא תשמע, איך היא תיראה. אנחנו מדברים כאן על כוריאוגרפית שגם כתבה יצירות מחול, אז גם איך היא תיראה ולא רק איך היא תשמע. והיא פועלת שם במקום הזה כדי להשפיע, כדי שהיצירה הישראלית תשמע איך בעצם?

נעמה: אז אני אשים רגע רקע למה קורה בזמן הזה. יש חיפוש אחר זהות ישראלית בארץ ישראל, אפילו שעוד לא הייתה מדינה, כבר ב-1930. באמת רבים מהוגי התרבות מחפשים מה… מהו הסימן הישראלי, מה מייצג את היהודי, והולכים ומגיעים ליהודי תימן.

אופיר: מחפשים איזושהי ילידיות גם, נכון?

נעמה: כן, משהו שהוא ילידי, משהו שהוא טהור, משהו שמייצג את היהודי באשר הוא.

אופיר: כן, העברי, הארץ-ישראלי.

נעמה: העברי, הארץ-ישראלי, ה… מה שיסמל את החדשה.

אופיר: הייתה להם גם רצון להיפטר מהגלותיות, גם האירופית בעצם.

נעמה: בדיוק, רצון להיפטר מהגלותיות ולייצר משהו חדש. והמשהו החדש הזה זה באמת בשביל לגבש את הזהות החדשה. עוד אין מדינה, אבל מחפשים כבר זהות. ובשביל לייצר זהות מייצרים תרבות חדשה. ולכן, הייתה נהירה מאוד-מאוד גדולה של הרבה מלחינים, גם שעלו מאירופה, אחר החיפוש אותו מֵלוֹס, אותה מנגינה עתיקה שנשמרה. והרבה הגיעו ליהודי תימן, למוזיקה של יהודי תימן. ובתוך החלל הזה נמצאת גם שרה לוי-תנאי.

אופיר: למה דווקא יהודי תימן בעצם?

נעמה: בגלל שתימן, גם כמדינה מוסלמית, היא מדינה מאוד-מאוד סגורה, סגורה להשפעות תרבותיות זרות. וגם בעולם המוסלמי זאת נחשבת אחת המדינות היותר שמרניות.

אופיר: כן.

נעמה: ובתוך זה יהודי תימן היו גם יחסית קהילה סגורה. שוב, לא הייתה שום גישה למשהו זר, להשפעה של תרבות זרה, לכניסה של אפילו ידיעות על דברים שקורים. ולכן, הקהילה נשמרה ושמרה כנראה על לחנים ומנגינות ואוצרות תרבותיים מאוד-מאוד קדומים.

אופיר: אנחנו מדברים על תקופה שבה… בואי נאמר, ההגמוניה התרבותית הייתה אשכנזית במובהק. אותה קבוצה ראתה ביהודי התימני איזשהו נצר או איזשהו משהו שמשמר יהדות, מה, פרה-מודרנית? זאת אומרת, משהו תנ"כי אולי?

נעמה: את היהדות התנ"כית, את היהדות האותנטית אולי אפילו אפשר לומר. וכן, זה נורא משך אותם וסקרן אותם, והם רצו להכיר. הרבה פעמים דרך מתווכים, דרך אינפורמנטים. לפעמים רק דרך ספרים, כמו המפעל של אברהם צבי אידלסון, עם כל המחקר שלו.

אופיר: שמה… שהוא היה אנתרופולוג?

נעמה: אתנו-מוזיקולוג אפשר לקרוא לזה.

אופיר: אוקיי.

נעמה: הוא הלך לכל קהילות ישראל וישב והקשיב ותיעד את המוזיקה…

אופיר: [מהמהם בקשב]

נעמה: וגם רשם בתווים את הלחנים והמגינות גם של יהודי ספרד וגם של יהודי אשכנז וגם של התימנים.

אופיר: ומי הם אותם אינפורמנטים? כלומר, כשאני מסתכל על הביוגרפיה של שרה לוי-תנאי זה לא שהיא גדלה בבית תימני עם אבא מוֹרִי, ואת יודעת, באמת מישהי ששומרת את המסורת בצורתה הטהורה. כלומר, יש לי איזושהי חשדנות שאותם אנשים שרצו לעצב כאן איזשהו משהו בהשפעה תימנית לא באמת רצו את התימני האותנטי. אני צודק? ולכן, הם לקחו מישהי כמו שרה לוי-תנאי, שגדלה בבית יתומים.

נעמה: אז… זה שאלה מעניינת, כי באמת הייתה פה קהילה תימנית גדולה שחיה בארץ. זאת אומרת, היה אפשר לקום ולגשת ולהתערות בתוך הקהילה, ולהכיר את התרבות ממש מפנים פנימה, כמו שאומרים. זה לא כל כך קרה. יכול להיות שזה מכל מיני סיבות גם תרבותיות, של גישה, של נוחות. האינפורמנטים, אלה שאני ככה שמתי אותם גם בעבודה שלי - ברכה צפירה, שרה לוי-תנאי, יחיאל עדאקי ועובדיה טוביה, היו אנשים שגם מצד אחד יכולים להעביר את המידע, אנשים מוזיקליים, עם כישרון מוזיקלי, שיכולים לשיר ולדייק את המצלול התימני, ומצד שני היה להם קשר גם לעולם המערבי. זאת אומרת, הם היו איזשהו משהו ביניים, משהו שמתווך. וזה היה קצת יותר קל לדבר איתם, כי…

אופיר: הם ידעו לתרגם את שתי השפות, כן, אחת…

נעמה: בדיוק.

אופיר: אחת לשנייה. אבל כשאני שומע את שירי ארץ ישראל, וגם השירים ששרה לוי-תנאי עצמה כתבה והלחינה, זה נשמע אשכנזי לכל דבר ועניין. בואי נניח את זה בצורה גם ברורה שזה סמל אשכנזי, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

נעמה: נכון מאוד. כשהיא כתבה בעצם את השירים הראשונים שלה, השירים העבריים, כשהיא סיימה, היא למדה במכללת לוינסקי, אצל יואל אֶנְגֶל, היא בעצם המשיכה את הקו שלו והיא כתבה את שירי הילדים, והיא כתבה גם שירי רועים ושירים כאלה.

אופיר: אגב, שירים שכולנו שרים עד היום…

נעמה: לגמרי.

אופיר: "ליצן קטן שלי", "באנו חושך לגרש".

נעמה: כן, כל שירי הגן. כי היא ראתה היה שם ואקום. זאת אומרת, רוב השירים היו שירים אירופאיים מתורגמים, והיא באמת רצתה לייצר משהו חדש. בשירים האלה באמת פחות רואים את התימניות, אבל זה גם תקופה שהיא פחות עצמה…

אופיר: כן.

נעמה: הכירה את התימניות שלה. שוב, כמו שאמרת, היא הייתה יתומה, כן היא פגשה במֵאִיר שְׁפֵיָה את חברותיה היתומות התימניות, וגם את ברכה צפירה, אבל רק לאחר מכן היא נכנסה מאוד, באמת, והכירה את המורשת שלה.

אופיר: כשהיא עוברת לתל אביב…

נעמה: כשהיא עוברת לתל אביב…

אופיר: ולכרם התימנים.

נעמה: והיא גרה בכרם התימנים, והיא שומעת את הקולות, את הצלילים, והולכת ולומדת.

אופיר: אז מה קורה לה כש… כאילו, משהו פנימי מתפרץ או…?

נעמה: לגמרי. זה עורר בה את כל החושים, את הזיכרונות, כאילו… כנראה משהו מאוד-מאוד עמוק ומאוד-מאוד קדום. ובגלל שהיא כל כך כישרונית היא קולטת מאוד-מאוד מהר גם את שירת הדיוואן התימנית, שזה בעצם השירה הגברית.

אופיר: שהיא גברית, כן.

נעמה: וגם את שירת הנשים, של הנשים שעוד היו פה ועוד זכרו וככה הכירו את השירים.

אופיר: כן, צריך לומר למי שלא יודע שבאמת בתימן הייתה הבחנה בין שירה גברית לשירה נשית. ועוד דבר זה שהשירה הולכת גם עם תנועה, ריקוד. כלומר…

נעמה: נכון מאוד.

אופיר: בתוך מסורת יהדות תימן האותנטית עצמה זה כבר מופיע, זה לא שצריך לייצר עכשיו ריקודים כדבר חדש.

נעמה: בדיוק. כל מפגש של שירת הדיוואן… זאת אומרת, זה שירה שמלווה במחול, וגם לבוש מתאים. זאת אומרת, הכל…

אופיר: [מהמהם בקשב]

נעמה: בא ביחד, כמקשה אחת ובלי הפרדה. וזה באמת מעורר אצלה חושים רדומים ככה…

אופיר: כן, למי שחונכה לתיאטרון ומחול ואמנויות הבמה הדבר הזה מסעיר מאוד.

נעמה: לגמרי. ובאמת היא נכנסת לזה, וכנראה היא גם חוקרת את זה ככה יותר לעומק, וקולטת ולומדת, ומחליטה… זאת אומרת, אחרי הכמה שנים האלה בתל אביב שהיא הייתה גננת היא עוברת עם בעלה, עם ישראל תנאי, שהוא היה גם… שהוא עלה מאירופה, הם עוברים לרמת הכובש, כי הוא… כבר מתחילה מלחמת העולם השנייה והוא מצטרף לבריגדה היהודית. שמה היא מתחילה לייצר כבר איזשהם מחזות תיאטרון, מחול, תנועה…

אופיר: זה קיבוץ, נכון?

נעמה: זה קיבוץ. קיבוץ רמת הכובש.

אופיר: צריך להגיד שבתקופה ההיא הקיבוצים היו ממש מרכזי תרבות כאלה.

נעמה: לגמרי. ו… והיא הרימה שם הפקות, והפקה לכל דבר. וחלקן גם נמשכות והן נשארות בתוך המסורות האלה של הקיבוצים, דברים שהיא ייסדה והקימה.

אופיר: כן.

נעמה: וכשהוא חוזר מהמלחמה הם חוזרים לתל אביב, ואז היא מתחילה באמת להשקיע את כל כולה בתיאטרון מחול "ענבל".

אופיר: תיאטרון מחול שהוא… קודם כל קיים עד היום, צריך להגיד.

נעמה: נכון מאוד.

אופיר: אבל הוא נפרד. זה לא שהיא הלכה ואמרה אני אציע את ההצגות האלה, ואת המחול הזה, ואת המוזיקה הזאת, ל"הבימה" או ל… לא יודע, מוסדות תרבות קיימים. למה לא, בעצם? למה היא צריכה לייסד מקום נפרד משלה?

נעמה: כי היא הרגישה שאין מקום לדבר כזה. זאת אומרת, היא בעצמה למדה משחק, ושמה היא הכירה את ישראל תנאי. היא ניסתה אחר כך להתקבל ל"הבימה" ול"אוהל" ולא הצליחה. אני מניחה שבאיזשהו מקום, היא גם קצת מדברת על זה, היא הרגישה ש… שאין לזה מקום אמיתי בתרבות הישראלית של אז. כשהיא מתחילה את תיאטרון "ענבל" זה היה תחילת שנות ה-50. באותה תקופה היה ניתוק מאוד-מאוד גדול, התחיל להיות ניתוק מאוד-מאוד גדול מכל מה שמייצג משהו ערבי, או משהו מזרחי.

אופיר: כן.

נעמה: אם עד שנות ה-50 היה ככה קבלה מאוד גדולה, בתחילת שנות ה-50 מתחיל איזשהו פירוד, איזשהו ניתוק מהדבר הזה…

אופיר: שנים שבהם גם מגיעות לכאן עליות מאוד-מאוד גדולות של יהודים…

נעמה: לגמרי.

אופיר: מכל הארצות.

נעמה: לגמרי.

אופיר: מכל ארצות ערב.

נעמה: לגמרי. ובשנות ה-50 באמת מתחיל איזשהו תהליך תרבותי קוסמופוליטי. והיא הרגישה שזה נורא זר לה. היא אומרת, איך אפשר להיות קוסמופוליטי, זה לא… זה לא קשור.

אופיר: בארץ ישראל.

נעמה: בארץ ישראל.

אופיר: כן.

נעמה: זה לא קשור לפה, זה נורא מנותק.

אופיר: ואז בעצם היא מכניסה לתוך היצירות שלה הרבה מאוד מוטיבים תנכיים, משיר השירים, מהמסורת, משירת הדיוואן, של רבי שלמה ש…

נעמה: נכון.

אופיר: של רבי שלום שבזי.

נעמה: אז היא מכני…

אופיר: כתגובה לזה בעצם.

נעמה: כתגובה לזה וכהנכחה של זה. זאת אומרת, היא אומרת אני אמנית דבר ראשון. היא הגדירה את עצמה כאמנית. אני אמנית ואני עוסקת בחומרים שקרובים אליי. ומה שקרוב אליי זה המורשת שלי, המורשת התימנית. אבל עדיין אני לא מתנתקת גם ממה שלמדתי על התרבות המערבית.

אופיר: אז איך היא בעצם מצליחה לעשות את התיווך הזה? כי הרבה פעמים כשמנסים לעשות תיווך של מסורת לתרבות קלאסית כתובה, למשל… את, למשל, רוצה לכתוב על תווים דברים שמושרים במשך דורי דורות מפה לאוזן, ואז גם… את יודעת, גם כל דור משנה קצת, וקשה קצת להעלות את זה על תווים. זה לא קצת הורס בעצם את המסורת?

נעמה: אז זה… זאת הייתה שאלת השאלות. גם של… גם של ברכה צפירה, היא התעסקה עם זה כשהיא בעצם באה ושרה את השירים שלה למלחינים אירופאים, אז היה צריך להכניס את זה לתווים. וגם שרה לוי-תנאי מזכירה את זה בראיונות שלה עם פרופ' אבנר בהט, שהיה צריך לקבל החלטה. זאת אומרת, אם אני רוצָה לייצר משהו שיהיה אפשר להפיץ אותו ושיהיה אפשר לבצע אותו בעוד מקומות…

אופיר: להוציא אותו גם…

נעמה: להוציא אותו אל האור.

אופיר: מהקבוצה שמשוייכת אליו.

נעמה: בדיוק.

אופיר: כאילו, שלא רק תימנים ייהנו מהדבר הזה.

נעמה: נכון. אז היה צריך לקבל החלטה ולקבע את המוזיקה. וזה באמת משהו שהוא קצת סותר את המהות של הפולקלור, כי הפולקלור זה משהו שהוא משתנה, וכמו שאמרת גם בהתחלה - לא שרים פעמיים אותו דבר.

אופיר: כן.

נעמה: וגם כל התרבות של המוזיקה של המזרח, הנגינה היא תמיד, כמעט תמיד שונה, כי כל נגן הוא מאלתר ויוצר תוך כדי. אבל זה החלטה שהיא קיבלה בשביל שהדבר הזה יוכל להיות בקדמת הבמה ושהמוזיקה תהיה קדימה…

אופיר: זה היה או זה או שהוא יימחק, כאילו?

נעמה: כן, כן.

אופיר: מבחינתה?

נעמה: ואפשר לראות את זה… אני חושבת שהיא צדקה. אמנם זה קשה, אמנם זו החלטה גם שקשה לקבל ונורא מקבעת, אבל אפשר לראות את זה נגיד על שירת הנשים התימניות, שזה דבר שעבר מפה לאוזן ולא הרבה ממנו נכתב בתווים, לעומת שירת הדיוואן שיש כבר ספרים שלמים.

אופיר: ספרים ו… ושירת הנשים נעלמה את אומרת?

נעמה: ושירת הנשים היא די… קצת נכחדת.

אופיר: בסכנת הכחדה.

נעמה: בסכנת הכחדה. כי גם אין מי שיעביר את זה מפה לאוזן.

אופיר: תגידי, ומה… איזה תגובות היא קיבלה מתימנים, שאמונים על שמירת המסורת הטהורה וה…

נעמה: אז היו כמה תגובות מעניינות. היא מספרת גם את התגובות מבית. היא חילקה את זה לכל מיני רמות של "משכילים" [גיחוך], ככה היא קראה לזה. היא אמרה, מבחינת התימנים ה… בוא נגיד, היא קראה לזה "התימנים הפשוטים", ככה היא קראה לזה בראיון.

אופיר: [מהמהם בקשב]

נעמה: הם היו נדהמים לראות את התרבות שלהם ואת הפולקלור ככה על ה… על הבמה. היא אמרה… ואז היא אמרה "התימנים החצי משכילים התנגדו לזה בכל מאודם". אני לא יודעת למה היא קראה להם חצי משכילים.

אופיר: מעניין.

נעמה: ואלו שהם באמת-באמת משכילים, שהלכו ולמדו וחקרו, קיבלו את זה מאוד, והיו בעדה. התגובות שהיא קיבלה מהתרבות, בסביבה, היו מעניינות. כי בתחילת הדרך של "ענבל" היא מספרת שהיו ניגשים אליה בסוף ההופעה ואומרים לה "הממ… זה נורא-נורא נחמד, איזה להקה חביבה".

אופיר: [צוחק]

נעמה: במין טון פטרוני כזה.

אופיר: כן. מזכיר קצת את היחס לרקמה התימנית…

נעמה: כן, הממ… זה נחמד. או כמו שאומרים על מישהו…

אופיר: כאיזשהו קישוט נחמד לשמלה.

נעמה: איזה יופי, זה חמוד, זה נורא-נורא חמוד.

אופיר: כן. מה היא אומרת על זה?

נעמה: זה… זה הרגיז אותה.

אופיר: זה הרגיז אותה.

נעמה: זה הרגיז אותה ועיצבן אותה. ושרה לוי-תנאי ניחנה כנראה בעקשנות בלתי… בלתי נגמרת, והיא פשוט המשיכה, כי היא אמרה "זה אני", והיא גם חוזרת על זה ואומרת את זה בראיון - "זה אני". וזה אני ואני מנכיחה את האני שלי - אני תימנייה שפועלת עם כלים מודרניים, אני מביאה את המסורת, אני מחוברת לשורשים שלי. וככל שהיא התעקשה יותר וראו שזה ממשיך, הלהקה החביבה הזאת, לאט-לאט הרבה חוגים בתרבות קצת הביעו סלידה והתנגדו לזה.

אופיר: כן, איך הם באמת… איך היו… מה היו הביקורות…

נעמה: היו…

אופיר: נגיד בעיתונות, ללהקת המחול "ענבל", להפקות שלהם?

נעמה: היו הרבה ביקורות שקטלו או סלדו מאוד מהסיפור הזה. שוב, אנחנו מדברים על שנות ה-50-60, התרחקות מכל מה שהוא ערבי.

אופיר: כן, גוררים אותנו לתרבות לבנטינית.

נעמה: כן, הלבנטינים, אוי ואבוי. פחד מלבנטיניות. כאילו, הערבים ייצגו בעיניהם משהו פרימיטיבי. כל מה שקשור לערבים… אז אם זה פרימיטיבי אז זה לא תרבות ראויה, וכן הלאה, וכן הלאה, היא ממש מדברת על זה. היא…

אופיר: אבל היו כאלה שכן זיהו את היופי שיש בדבר הזה?

נעמה: כן, מי שזיהה את זה זה אחד מ… מי ש… היום זה נקרא קרן תרבות אמריקה-ישראל, ג'רום רובינס, כשהוא ביקר בארץ, אמריקאי. והוא פשוט פתח את ליבו, וגם פתח את ליבה של הקרן, שתמכה בלהקת "ענבל" והוציאה אותם לסיבוב הופעות בארצות הברית. ושמה הדבר הזה התקבל באהבה, ובתמיכה, ובהשתאות.

אופיר: מעניין.

נעמה: כן, זה מעניין. וזה קורה [מגחכת] להרבה יוצרים ישראלים - שבארץ לפעמים לא מקבלים את כל ההכרה ובחו"ל דווקא כן.

אופיר: נעמה, אולי מילה על היצירות שלה ששואבות מהטקסטים של שיר השירים ושל המסורת. בעצם אנחנו…

נעמה: כן.

אופיר: מדברים על תקופה שבה התרבות הייתה מאוד חילונית, במיוחד התרבות התל אביבית, אנחנו מדברים על… בכל זאת מוסד תרבות שהוא פה בתל אביב, בעיר הזאת, העיר העברית, החילונית וכולי, והיא בוחרת בכל זאת להביא טקסטים מהמקורות.

נעמה: אני חושבת שזה גם איזשהו… עוד איזשהו סימן לזה של הפריצת דרך. אני אומרת כרגע במבט שלי גם כמישהי שמסתכלת על מוזיקה אמנותית שהייתה באותה תקופה וניגשה למוזיקה התימנית, הייתה שם איזה יראת כבוד, כי זה לא משהו שהם הביאו איתו מבית, כשמלחין אירופאי בא לדבר… להתייחס ולהתעסק עם מוזיקה תימנית.

אופיר: כן.

נעמה: כשהיא יוצרת שמגיעה מהעולם הזה היא מרשה לעצמה קצת יותר חופש. אז היא קודם כל, מבחינת המוזיקה, היא לוקחת את המוטיבים התימנים, אוספת אותם, לפעמים היא מצטטת ממש התחלה של שירים תימנים, פיוטים תימנים, אבל אחר כך היא ממציאה לזה כבר המשך משלה.

אופיר: בתים חדשים.

נעמה: בתים ח… גם מבחינת…

אופיר: כן.

נעמה: אני מדברת רגע מבחינת הלחן. והדבר השני שהיא עושה, היא מרשה לעצמה גם לשנות את הטקסט. היא לוקחת את המנגינה של אותו פיוט, מוסיפה לה חצי חדש, מחברת גם טקסט בעברית, הרבה פעמים חדש.

אופיר: בעברית מודרנית, כן.

נעמה: בעברית מודרנית. במקביל לזה שבתוך התנועה, בתוך העולם של המחול, היא יוצרת שפה חדשה שלא הייתה עד אז - "השפה הענבלית", ככה קוראים לה - שזה אוסף של תנועות ששואבות השראה מהמסורת של המחול התימני.

אופיר: אגב, את רואה את ההשפעה של "השפה הענבלית" הזאת בתרבות הישראלית היום, או אפילו בעתיד, בדור הבא? לאן זה הולך?

נעמה: אני חושבת שהיא הניחה איזשהם אבני יסוד לדברים שקורים היום. עצם זה שהדברים האלה הגיעו לקדמת הבמה, והסכימו להתעסק איתם, יצרו איזשהו כר פורה ליוצרים של היום. ואחד הדברים שהיא אומרת, ואפשר לראות שזה קורה בפועל, היא אומרת שהדרך הכי טובה או הכי נכונה לשילוב אמיתי זה שיהיו גם מוסדות תרבות מזרחים, שילמדו בהם בצורה רצינית. זאת אומרת, שיהיו מוסדות תרבות ממוסדים וילמדו בהם את ההיסטוריה, את התרבות, את המוזיקה המזרחית, וככה יהיה אפשר לייצר תרבות שהיא משולבת.

אופיר: זה משהו שקיים היום, אפשר להגיד…

נעמה: והיום אפשר להגיד שזה קיים.

אופיר: שזה קיים הרבה יותר מתקופתה אפילו.

נעמה: לגמרי. והיא אומרת ככה תהיה האינטגרציה האמיתית - בשילוב הזה של המזרח והמערב, ביחד, בלי לזלזל באף אחת מהתרבויות ובלי להגיד אני יותר טוב, אני פחות טוב, אלא בלמידה משותפת ומעמיקה של שתי התרבויות.

אופיר: איזה יופי, איזה יופי. שרה לוי-תנאי, דמות מופת.

ואני מודה לך מאוד, נעמה פרל-צדוק, שהגעת לדבר. תודה.

נעמה: תודה.

[מנגינת סיום הזהה למנגינת הפתיח, אוריינטלית קצבית]

אופיר: נסיים עם כמה מילים של גיבורת הפרק. "התימנים אינם שרים פעמיים באותו נוסח. זה הקסם של השירה המזרחית, אך זו גם חולשתה כשרוצים להפיצה בין אנשים שעולמם המוזיקלי שונה. בישראל החדשה הגישה לרוב אירופית, וכיוון שאני הייתי אמונה על ידי מורים ממוצא אירופי הייתי קובעת נוסח אחד לכל שיר. זו גם השיטה ב'ענבל' - לקבוע את הסלסולים ולרושמם. רבים משירי תימן עוד לא נרשמו ועוד רבה העבודה בשטח זה".

[המשך המנגינה]

אופיר: האזנתם להסכת "שרשרת זהב". עורכים - ניר גורלי וערן ליטוין. עריכת סאונד ומיקס - תמיר צובארי. פרקים נוספים מחכים לכם באתר ויישומון "כאן" ובכל מקום שבו אתם מאזינים לפודקאסטים.

אני אופיר טובול. נשתמע בפרקים הבאים.

[המשך המנגינה עד לסיומה]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה