top of page

פרק 6 עונה 2 - דניאל גליה-קינד



"אמנות טובה דיה" - שיחות בין אימניות, אימהות שהן גם אומניות, אומניות שהן גם אימהות.


מורן: שלום לכם מאזינות ומאזינים. עוד פרק של "אומנות טובה דיה". אני מורן אביב דביר ואיתי היום בביתי שבדלפט בסלון דוגרת דניאל גליה קינד, שלום לך.

דניאל: שלום כיף פה מאוד שתדעו ונעים.

מורן: זה מאוד כיף שאת כאן. דניאל כראוגרפית, אשת חינוך, מטפלת בשיטת אילן לב, אמא של סול, בן כמעט שלוש?

דניאל: שנתיים ושמונה.

מורן: ובת זוג של דורון. וגרה כאן בהולנד באמסטרדם, 40 דקות בערך ברכבת מדלפט.

דניאל: נכון.

מורן: זה באמת נורא מיוחד שאת כאן דוגרת איתי

דניאל: זה כל כך נעים, אני כמעט לא מבינה איך אפשר לעשות את זה אחרת.

מורן: רגע בסך הכל יש לנו פה באמצע תקוע בינינו, תקוע בינינו המיקרופון, אבל בעצם זה מרגיש עוד פגישה, עוד פגישה שלנו מיני רבות בהן שוחחנו לא מעט על העולמות האלה של אימהות ואומנות. יש לך משהו להוסיף כזה לרצף ההגדרות שגם לא אמרתי את כולן, שכוללות בתוכן גם הרבה עולמות של יזמות וחיבורים. וכמובן העולם האקדמי והמחקרי שאת נמצאת בו עכשיו בשנים האחרונות שהפך להיות חלק מהיצירה שלך מאוד. אז לא פירטתי את כל כל הדברים כי אנחנו עוד נדבר עליהם, אבל יש עוד משהו שחשוב לך כזה להניח מבחינת מי את כאילו כבר עכשיו בהתחלה?

דניאל: כן למה לא? קודם כל תודה. זו באמת הזדמנות מבורכת להיפגש ואת יודעת כמה אני מעריכה את הפודקאסט ואת התרומה שלו לעולם דרך אימהות. אז תודה על זה. אני חושבת שכשאת שואלת את זה ככה ביחס לדברים שאמרת וביחס לנושא השיחה שלנו. אז בא לי לומר שלושה דברים שזה מאוד מעניין שזה מה שעולה בי. אחד זה שאני בת לאימא שלי, מיכל קינד, שהיא דמות משמעותית מאוד בחיי ובטח בתוך מעשה היצירה והאימהות שלי ועכשיו כשהם משתלבים אז עוד יותר.

השני זה שאני תלמידה, שזה עלה בי אחרי הרבה, פעם הייתי כמעט בכל הגדרה העצמית מספרת שאני תלמידה של יורבינג היידקר, המורה שלי לבלט וכבר הרבה שנים העולם שלי כל כך נפתח שזה לא עלה בי. אין לי מושג למה זה עלה עכשיו, אבל זה מאוד מעניין וזה בטח קשור גם לעיסוק שלי בזיכרון תאי ו-ancestors וכו'.

והדבר השלישי זה שהייתה לי זו זכות בגיל 17 להקים את גרעין ענת, שהפך להיות קהילת ענת שהיא קהילה של אמנים ישראלים, שעוסקים בחיבור שבין אמנות וחינוך וחברה. בעיקר אמנות ואנשים וחלומות. ככה קראנו לזה כשהיינו קטנים וזה דבר שאני חושבת, מאוד השפיע על בניית הזהות המקצועית שלי כי מצאתי את עצמי בעצם מובילה קהילה כבר בגיל 17 וחצי מבלי שידעתי שזה מה שאני עושה וזו הייתה קהילה יצירתית וזה מאוד ביסס את התפיסה הדיאלוגית שלי או את העניין האמיתי שלי בשותפות ובלהיות חלק דווקא מתוך זה שיש לי המון כישורי מנהיגות וזו הפוזיציה הטבעית שלי. אז כל הזמן להתנגד לבדידות הזו של המנהיגות ולאתגר את זה מגיל מאוד צעיר ובתוך קהילה אמנותית, שזה לא דבר שיש הרבה ממנו בארץ.

מורן: מעניין שאת אומרת את העניין הזה של הבדידות והמנהיגות והקהילה כי גם בעצם מה שאת עושה היום במופע שעולה ממש בקרוב ובכורה זה בעצם להקים סוג של שבט אימניות כזה על הבמה. וגם לשתף את הקהל בתוך השבטיות הזאת בכל מיני דרכים. והדבר הזה הוא נורא ריגש אותי שאמרת בהגדרות, הזכרת את אמא ואת המורה כי זה באמת פתאום אני חושבת על זה, למה, למה באמת זה לא קורה יותר? למה אנחנו לא יותר מגדירות את עצמנו מאיפה שיצאנו? למה זה לא קורה יותר כאילו? בא לי עכשיו לשנות בכל הפרקים שאני כותבת על כל אחת כזה, אז אני כותבת של אמא של מי היא או הוא ומי היא מבחינה מקצועית אבל בעצם גם מאיפה היא באה, ילדה של מי היא. זה נורא משמעותי וזה באמת מרגש. הושבת את זה לשולחן פה בדלפט ישר על ההתחלה.

דניאל: אני חושבת שכשאמרת בת זוג של ואמא של, אז פתאום זה היה לי חסר ונזכרתי שבאמת הרבה שנים הייתי אומרת את שני הדברים האלה ואת אמא שלי אני עדיין מזכירה הרבה. וגם זה מאוד מעניין כי נגיד בשנים האחרונות הייתי ממש תלמידה של אילן לב ובכל זאת, אמא שלי, אורה, הייתה המורה שלי. כשהייתי ילדה נצרב בגוף שלי ואני תמיד באיזשהו אופן תלמידה שלה.

מורן: אני רוצה להחזיר אותך לשם רגע. אולי לא כל כך, כל כך אחורה בזמן, אבל בעצם אם נסתכל על ציר הזמן הזה של לפני האימניות ואחריה כאילו שהפך להיות אימנית אז מתי? מה קורה לפני? כלומר, יש את באמת את הגיל שבע עשרה כזה להקים את הגרעין אומנות הממש מטריף הזה שבעצם ממשיך וגדל ועד היום, כאילו זה די מדהים. ויש גם את הקמת מגמת מחול בכפר הירוק שהיא בעצם בית ספר בינלאומי, אולי גם תספרי לנו על זה. אבל תנסי למקם אותנו בעצם לתוך מה נכנס סול? נכנסת ההורות? כאילו באיזה אדמה היא, מאיזה אדמה היא צומחת? נתחיל מזה, נראה לאן אנחנו מתקדמות וצומחות.

דניאל: סופה וסערה. [צוחקות] ממש, לתוך הוריקן שדבר לפני סול לא הצליח לעצור אותו. דורון בעצם, המפגש איתו נטע בתוכי את הזרעים האלו.

מורן: דורון בן זוגך.

דניאל: כן, דורון בן זוגי שהוא לא סופה ולא סערה. [צוחקות] הוא מים ואור ובאמת המון, המון, המון דברים נפלאים שאיכשהו הצליחו לחדור דרך הזימים שלי ולאפשר התחלה של סיפור אחר. והסיפור לפני הוא באמת סיפור של הר געש, של פרץ. צורך להתבטא וליצור ולהתחבר וכמעט בלתי נשלט. זאת אומרת, יצא לי לדבר על זה גם בתואר השני, שהרבה שנים רציתי לעצור, להתרחק מישראל בגלל...לא בגלל להתרחק מישראל, אלא להתרחק מישראל מבחינה של למידה אומנותית כי אני מרגישה שזה משהו שהוא חסר בארץ לימודים גבוהים.

ולא הצלחתי לעצור, אני פשוט לא הצלחתי לעצור. כאילו אף פעם לא היה אפשר ובאמת זו סתם החלטה, אבל זה באמת היה ככה. לא היה שום דבר שחיבר אותי לקרקע או לנשימה מרווחת עם נחת. אלו דברים שפגשתי לראשונה בהריון.

מורן: בהריון עצמו כבר בעצם?

דניאל: בהריון עצמו, ממש. ככל שהמשקל עלה, אני נרגעתי. ודיברנו לפני שבעצם הייתה קורונה ואני זוכרת שבוטלו לי כמות מטורפת של הופעות. והיינו אמורים להופיע ב"פאצ'ה קוצ'ה", להתחתן על הבמה ב"פאצ'ה קוצ'ה".

מורן: רגע, רגע, רגע, את מדברת כאילו כולנו יודעות מה זה "פאצ'ה קוצ'ה". [צוחקות] יש פה כמה מושגים שכביכול, גם "פאצ'ה קוצ'ה" ששווה להגיד על זה כמה מילים כמובן, אבל לפני שאנחנו אולי ניגע בזה, הייתה לכם עבודה, בעצם לך ולדורון, שלא הייתה עבודה. אתם התחתנתם, נישאתם אחד לשנייה במופע פרפורמטיבי. בעצם הנישואים שלכם התרחשו אל מול קהל שבא גם בעצם לראות מופע ממש כהגדרה. זה היה בימק"א בירושלים.

דניאל: התרחשו וממשיכים להתרחש.

מורן: כן ואת זה אני רוצה שתספרי עוד רגע. אבל בעצם הנישואים עצמם שלכם התרחשו אל מול קהל המשפחה שלכם והחברים שלכם וגם עוד קהל שיכל לבוא?

דניאל: אז החתונה הראשונה בעצם, לא קל בבטן עם הקונספט הזה של מוסד הנישואים כפי שאנחנו מכירים אותו לחלקנו. ולדורון ולי, לכל אחד מאיתנו יש מסביב לזה שאלות ודורון עשה טעות ופלט לידי ממש כשהתחלנו לצאת, זרק איזה יום 'אם נתחתן אז בטח יהיה הצגה'. [צוחקת] פשוט כל מי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע שפליטות פה סופן להפוך למופעים.

מורן: דברים ממשיים בעולם.

דניאל: כן ובאמת כך היה. אפילו לא באמת הייתה לנו איזושהי הצעת נישואים, אלא באיזשהו שלב היה איזה קול קורא ואמרנו כזה 'טוב נגיש לזה את החתונה?'

מורן: בול בזמן סידר לכם את הפינה של,

דניאל: הוא שלח לי איזה מייל של 'נגיש לזה את החתונה' אני כזה אוקיי נראה לי שזה אומר שהוא רוצה להתחתן. [צוחקת] אבל באמת מה שעשינו זה יצרנו קונספט. לי היה מאוד חשוב שלא תהיה פעם ראשונה ולכן הפעם הראשונה הייתה שלוש חתונות בחמישה ימים. זאת אומרת, האירוע שאת מתייחסת אליו הוא בכל זאת היה אירוע יותר גדול וסגור בימק"א בירושלים וממש הוא התרחש ביום חמישי. וביום ראשון או שני עלינו לשתי חתונות בתיאטרון הבית ביפו.

מורן: הירח דבש שלכם היה לעשות עוד שתי,

דניאל: אז באמת הסיפור הזה היה מה קורה להתחייבות כשמראש יודעים שאנחנו נצטרך להתחייב יותר מפעם אחת ואיזה מין נדרים כותבים כשיודעים מראש שאתה נושא דברים שונים שלוש פעמים בחמישה ימים רק כדי להתחיל.

מורן: ובאמת כל פעם יש נדרים שונים ויש כאילו, תספרי קצת באמת מה העוגנים שמרכיבים את הפרפורמנס הזה, זה פרפורמנס שנקרא "נישאים" שבאמת הפעם הראשונה הייתה באמת הפעם הראשונה שבה התחתנתם ואתם כל פעם מחדש מתחתנים. כל פעם מחדש מתחתנים אל מול עיניים חדשות במבט חדש ועדים חדשים להתרחשות הזאת. ותספרי קצת מה קורה שם כאילו ומה המרחבים שבהם יש להם מקום להשתנות כל פעם?

דניאל: נישאים, טקס חתונה מפוקח, זו בעצם פעולה שבה אנחנו מתחייבים אחד לשני כל פעם מחדש על הבמה, אבל זה מופע שהופך לחופה. זאת אומרת, יש ממש חלק מופעי שבו אנחנו מתייחסים ליחסים שלנו למוסד הנישואים ואחר כך הוא הופך לחופה יהודית חילונית והקהל הופך לקהילה בעצם. זאת אומרת, הוא גם מתחיל כקהילה כי המופע מתחיל, האירוע מתחיל כשהגברים והנשים נפרדים והחתן והכלה, לכל אחד יש הזדמנות לחלוק את אשר על ליבו במעמד הזה בעצם. והטקס שאני עושה עם הנשים, אה וואי פתאום אני שמה לב שגם שם יש שיר בהתחלה. אנחנו שרות כולנו שיר ובאמת במופע,

מורן: איזה שיר?

דניאל: כל פעם שיר אחר ואני לא שמתי לב שזה ממש אותו דבר כמו בפרקטיקה שלי עכשיו. אבל בשלושה המופעים הראשונים ואולי יותר מהשלושה אפילו זה היה "בואי אמא" ובעצם אני מתחילה עם חלוק ואמא שלי מלבישה אותי בשמלת הכלה בזמן ששאר הנשים שרות יחד את "בואי אימא".

מורן: וואי את יודעת שזה כל כך מרגש אותי כי פה ממש, פה בסלון שאנחנו יושבות כשלוטם נולד הזמנתי בגיל כשהוא היה בן חודש, הזמנתי את כל נשות חברות דלפט שלי לפה ועשינו לו מעגל לידה. וזה היה שיר ששרנו לו ביחד את "בואי אמא". וואי זה באמת גם מחזיר אותי למה שהתחלת לדבר בהתחלה על החשיבות שההגדרה שלנו היא כל כך מאיפה שבאנו. כאילו זה פלא נורא נורא גדול.

דניאל: בהכל. יש משהו גם בסיפור הזה של מאיפה באנו, עכשיו באמת במחקר שלי אני מתייחסת לזה בתור mother's voice. שזה גם הקול שלי הפיזי והחשיבות שלו לילד שלי, אבל גם מה הקול שלי האימהי, זה המילה הכי טובה שיש signal זו מילה קצת קטנה אבל קול.

מורן: כן, מה המטען שבו את...וואו אני מחזירה אותנו כן לרגע הזה של "נישאים" שבעצם אמרת שהתחלתם בשני קהלים של גברים נשים שעוברים משהו ביחד ואז מה קורה?

דניאל: אז אני רוצה לומר שגם זה דבר משתנה. זאת אומרת, המפגש הזה עם הקהילה המגדרית שזה כמובן הגדרה בעייתית, אבל זה קהל אז כל אחד יכול להגדיר איפה שהוא רוצה להיות באותו יום. אבל אחר כך בעצם יש חלק שהוא מאוד מאוד סט, שהוא חולק "דיסני" והוליווד ומיני רפרנסים שמשפיעים על תפיסת הנישואים בימינו. וכל הדבר הזה היה לפחות מאוד, מאוד מתוכנן עד שנולד סול והתחתנו כשסול היה בן שנה בשעון חורף בירושלים. והיינו צריכים למצוא כל מיני פתרונות וכמובן שהוא באמת התעורר והתחיל לצרוח באמצע המופע והנקתי אותו על הרצפה תוך כדי שאני מבקשת מהאנשים מהקהל לבוא ולעמוד במקומי בסצנה ואנחנו מנסים להעמיד את זה ובאמת חשבנו על זה והבאנו את הטקסט מודפס.

מורן: שיהיו לך מחליפות.

דניאל: כן.

מורן: ברגע שצריך להניק אין ברירה. וואו אז בעצם אתם ממשיכים להינשא גם היום אחרי שהוא בן שלוש וזה משהו שהפעולה הזאת...איך זה לעשות את זה באמת כל כך רחוק כבר בעצם מהבחירה לעשות את זה?

דניאל: החתונה אחרי שסול נולד היא היום הכי צרובה בי בעצם כי הייתי זקוקה לה. השנה הראשונה של האימהות היא שנה של אימהות ושותפות במשפחה, אבל היא לא שנה של זוגיות בשבילי. כאילו הזוגיות הפכה להיות משהו אחר. ואז הערב הזה היה מוקדש לדורון ולי ולנסות להבין מי אנחנו עכשיו לא כאבא ואמא של סול ולא כחברי משפחה שאנחנו מאוד, מאוד אוהבים להיות, אלא פשוט כבני זוג ואיזה סוג של התחייבות. ואני זוכרת שבנדרים אמרתי לו 'אני מתגעגעת אליך' והיה לזה מקום. כי ההתחייבות החדשה דרשה להיות מעודכנת.

מורן: וואי זה ממש נפלא להתחתן שנה אחרי שנולד לך ילד. זה ממש להתחתן שוב.

דניאל: גם באמת סליחה, אבל מה שחתמנו עליו קודם אנחנו לא ידענו.

מורן: לא רלוונטי.

דניאל: לא קראנו את האותיות הקטנות, הן היו לבן על לבן, אי אפשר היה לראות אותן.

מורן: אז בעצם סול מגיע, מגיח לעולם הזה לשני הורים יוצרים. שניכם עוסקים גם ביזמות ובחינוך ובאקטיביזם מסוגו וזה ממש להיכנס, להיוולד לתוך יצירה בתוך יצירה בתוך יצירה. הילד הזה הוא יצירה בפני עצמו שנולד לתוך יצירה, שנולד לתוך מרחבים כל הזמן של אמנות והתרחשות כזו מבעבעת ומאוד, מאוד, מאוד עם מבט רחב למציאות כל הזמן.

כאילו כלומר זה מזכיר לי כשדיברת עכשיו על הלנדור נדרים מחדש וזה. זה מזכיר לי גם את העבודה שלכם בסירות על המים באמסטרדם שבאמת מציעה לאנשים לזוגות לבוא ולעבור איזושהי חוויה משותפת של חתונה מחודשת כזאת, חידוש ההסכם הזה, חוזה הנישואים הזה באיזה מין חווית ציפה על המים והוא נולד לתוך זה. ואת אומרת שהוא בעצם גם הביא איתו אותך יותר שקטה. אני בעצם מסתבכת קצת כי בעצם מרגיש לי שהוא נולד כאילו לתוך דווקא סיר מבעבע מאוד של לא לאבד את ה... אני לא רוצה לאבד את היצירתיות, את האמנית שאני, את האמנים שאנחנו, את הזוגיות שלנו. כאילו משהו מאוד פעיל יחסית ומעניין אותי דווקא שתנסי כן להיזכר ולראות את ה...מקודם השתמשת בכבדות, באיכות הכבדה הזאת פתאום שעלית במשקל ומשהו כאילו משהו קרקע למטה.

דניאל: נחת.

מורן: הבין את מקומו באיזשהו מקום אולי. תדברי קצת על זה על החוויה הזאת. כאילו שאולי גם קשורה למה השארת מאחורה? מה כבר לא יהיה? מה ויתרת, איבדת, שחררת? תבחרי את הפועל שמתאים לך או אולי גם וגם מאז שהפכת להיות אימנית?

דניאל: קודם כל וזו פנייה לכל האימהות הטריות בבית. זה נורא משנה הזמן שבו אנחנו משוחחות כי אם היינו משחחות לפני חצי שנה, לפני שנה, לפני שנה וחצי, התשובה שלי הייתה מאוד שונה. אני חשבתי שהשארתי מאחור המון דברים שלעולם לא יחזרו. באמת חשבתי וזה נמצא גם בסאונד של העבודה שאני מתתי ונולדתי כאמא. וזה נכון במובן מסוים ולא נכון במובנים אחרים. אבל ספציפית הקצב שלי מאוד השתנה ואני יודעת שזה נשמע שסול נולד לתוך סחרחרה, אבל בשבילי זה ממש ציפה ב...[צוחקת] במים רגועים.

יש משהו ש...אני לא יודעת איכשהו החזרנו את הילדה הקטנה שהייתי פה בהתחלה ויש משהו שהרצון לנוע, ליצור, לגעת בחיים דרך החושים והפוטנציאל שבמשחק איתם הוא בעצם היה לי מאוד כילדה קטנה כמו סביר להניח רוב הילדים, אולי טיפה מוגבר אבל כזה וזה חזר להיות נקי.

זאת אומרת, לא הייתי חייבת, לא מיד קפץ לי רעיון או גם אם קפץ לי מיד רעיון שמבוסס על מה שקרה לי עם סול אז לא הייתי חייבת מיד להוציא אותו לפועל והפסקתי להיות עבד של הרעיונות שלי.

מורן: יפה. זו ממש מתנה גדולה.

דניאל: מאוד. זה מה שאני אומרת שחשבתי שנגיד יישאר ולא נשאר. [צוחקת]

מורן: אה ממש בהתחלה.

דניאל: לא ממש בהתחלה וגם בעבודה שלי שבעצם המחקר האמנותי שלי כרגע שנצלול אליו שנקרא "פוסט פרטום דאנס"מתייחס לקונספט הזה של מה שבעברית קוראים השליש הרביעי, פוסט פרטום, התקופה של אחרי הלידה שהיא מבחינתי לא שישה שבועות, לא שלושה חודשים, אלא עבורי היא הייתה משהו כמו שנה וחודשיים.

מורן: השליש, הרבע הרביעי בעצם מבחינתך הוא כאילו היה שנה וחודשיים, עוד הריון פלוס.

דניאל: כן ובזמן הזה הייתי בקצב אחר, הייתי במקום אחר. הצורך שלי בתקשורת עם אנשים היה אחר. היצירה שלי, נתתי לה הרבה יותר את הזמן שלה והיו לי פחות קוצים בתחת פשוט. זה גם לא היה קל, אני לא הבנתי מי אני ולפעמים נורא נהניתי מזה ועשיתי איזשהו תרגיל בלימודים, מופע כזה שקראו לו "mother fucker mother earth" שהוא היה על אמא שאיבדה את הליבידו שלה. והקהל פשוט ייעץ לאמא הזאת איך היא יכולה...

מורן: להחזיר אותו.

דניאל: להחזיר אותו, שכמובן אף אחד מהם הוא לא הורה ותוך כדי שאני מחוברת לאחרי שנה ביופידבק שלי בעבודה אחרת.

מורן: שזה גם מאוד גדול. העניין הזה של בעצם את נמצאת עכשיו במרחב אומנותי, התואר השני הזה בארטז בארנהם בהולנד הוא בעצם להיות במרחב של סטודנטים, רובם לא הורים. אין סביבך אימהות ובעצם את באיזה מן חצבת את דרכך בתוך המקום הזה ומן יצרת לעצמך את השבט הנצרך הזה שלך של אימניות בשביל להמשיך לחיות וליצור ולעבוד ולשלב את שני העולמות האלה בחיים סופר סופר אינטנסיביים עוד כמהגרת במקום שהוא לא המולדת שלך ולא הבית ולא השפה וזה משהו גם נקודת חיכוך בינינו שאני מרגישה, חיכוך במובן הטוב, השקה על העניין הזה של הגירה ולהיות במקום, בעצם להיות אימא, אמנית, מהגרת. ויש פה כאילו עוד איזה נקודה במשולש שאותי מעסיקה כבר ארבע שנים עכשיו וזה נורא משמח אותי שאת בעצם איתי פה. אולי נלוש אותה עוד מעט ביחד את הנקודה הזאת גם ואת הקשר שלה, אבל רגע לפני אני ממש רוצה שנקשיב למשהו מ"אם אדרס" כי אני חושבת שדרכה נוכל להכניס יותר גם את המאזינות לתוך החומרים של העבודה.

דניאל: אנחנו נשמע עכשיו חלק קצר מתוך עבודה, עבודת סאונד שיצרה מר אסטבן מרטין, שהיא אומנית קטלונית שעכשיו נמצאת בהולנד. והיא הצטרפה אלינו לתרגול שתכף נרחיב עליו והקליטה עדויות של אימהות. בנוסף נוספו עוד אימהות מהארץ ספציפית כאן אנחנו נשמע את הת'ר דיטלי ואת נועה סיימונס שגרה בארנם ואת יאנה פנדר פלוך שכמו שאפשר לשמוע היא הולנדית. ויצרה עם הקשבה מאוד עמוקה איזושהי גישה לעולם הזה של פוסט פרטום. אנחנו נשמע מההתחלה כי אני מרגישה שהעבודה כל כך צוללת ומתפתחת ובאמת חלקים ממנה נמצאים במופע שלי, שאי אפשר, אני לא יכולה לזרוק אתכם למקום שהוא לא ההתחלה. אז זה לא ממש ממש ההתחלה, זה מתחיל עוד יותר קטן אבל זו די ההתחלה.


[טפטוף, that's my feeling but now", "i was reborn" "in public it's completely fine" so there is no sensuality, it's just nature and it's like my connection with my boy. this is what I do for him" "The nurse told me I should", "mother earth" ]


מורן: אני מרגישה בתוך רחם להקשיב לקולות באים והולכים בעוצמות משתנות. זה בעצם, חלק מהסאונד הזה מופיע גם בעבודת גמר שלך של התואר השני כ-voice over לפעולה שקורית על הבמה. אני אשמח שתספרי על איך האיסוף של הקולות האלה נעשה בעצם והעדויות האלה של האימהות. אבל אולי רגע צעד לפני תקחי בכלל על מה קורה במופע הזה? זה מופע שהוא בעצם סוף של מחקר של שנתיים בעצם כחלק מהתואר השני שלך. תיקחי אותנו דרך המחקר שלך ומה הביטויים שלו בעצם במופע ותתחילי מהשם של המופע.

דניאל: אז שם המופע הוא “m/others"

מורן: זה m/others שזה בעצם Mothers

דניאל: נכון.

מורן: m קו נטוי others.

דניאל: שזה ביטוי שטמעה אומנית ואמא ופרופסור דוקטור סליחה הולנדית דרידה דולינגו והיא בעצם מציעה דרך הביטוי הזה להבין שאימהות היא תפיסה היא איכות ושאימהות הן יצרניות ידע

וחושבות כאילו thinkers, שהעולם זקוק לאיכות הזאת בימינו ודרך הביטוי הזה היא בעצם מפרידה את האיכות של האימהות מהשיוך רק לאמהות. אני חושבת אני מאוד מתחברת לזה גם מהמקום של הצורך שלנו אני חושבת בחברה הישראלית וזה כמובן חלק מתפיסות רחבות יותר. אני מתייחסת גם למאדריזם שזה ביטוי אחר שטמעה קטרינה צ'ולנו שהיא אפריקאית, חוקרת אפריקאית פמיניסטית שמקדמת את האימהות כתפיסה שהיא קורית בחזרה. זה נורא יפה באנגלית היא אומרת קונקשן בין אימהות, nature and nurture.

מורן: יפה.

דניאל: והסיפור הזה של טיפוח וטבע כמשהו שהוא בעצם הכרחי בפעולת האימהות ולכן הוא הופך אותו לאורגני אליה. כי זה לא איזשהו אידיאל, בואו זה לא איזה א. ד גורדון. זה לא כזה 'בואו נחזור אל האדמה' זה 'אנחנו באדמה'.

מורן: זה הישרדותי במובן הזה זה מה שצריך לעשות.

דניאל: כן. את כאילו גדלה לפעמים באיזושהי הפרדה מהטבע אפילו האישי שלנו אפילו לא יודעת, לקבל מחזור זה איזשהו משהו שמתווך לנו לפעמים בהרבה בתים כמשהו...שצריך להתמודד איתו.

מורן: לא כחלק מאיזה מעגל טבעי ושיש לו את התנועה שלו ואנחנו בתוכו.

דניאל: כן ופתאום את נהיית טבע וזו לא בחירה את פשוט בהיריון או שאת לא בהיריון ואת נהיית אמא בדרך אחרת, אבל את נהיית אמא ובאימהות הזאת את באמת בתוך הטבע. ובשבילי אז אמרתי שמצאתי המון נחת וזה החזיר אותי לטבעיות שבה הייתי מתחברת לפעולות בסיסיות של אלמנטים יסודיים בשבילי בריקוד ומוזיקה, שאחר כך לצערי בחינוך המחולי שלי הופרדתי מהשימוש בקול. הרבה אהבה למוזיקה והרבה התמסרות למוזיקה, אבל זה דבר שחזר לי מאוד. עכשיו בשיחה שלנו שמתי לב שזה כבר התחיל ב"נישאים", אבל בפעולה האימהית בעצם התחלתי מחיבור כמו כולנו בין קול לתנועה זה כמעט הדבר הראשון שאת עושה בתור אימא עם ילד פצפון עליי, איזושהי תנועה ואיזשהו קול.

מורן: זמזום כזה או איזה משהו כאילו שהוא נעימה.

דניאל: כי זה בעיקר ויברציה.

מורן: ויברציה. ומאוד מעניין כי יש משהו. אחר כך את מדברת על הפרקטיקה האימהית כאילו כבעצם כמו פרקטיקה מחולית או תנועתית באמת שצריך לתרגל, צריך לתרגל. ויש משהו באימהות שהן נדרשות לתרגל פעולה כל כך משמעותית של טיפוח וגדילה ולגדל משהו ולשמור על משהו. בכלל הורים בכלל כן לא רקאימהות, אבל אימהות במובן גם הנורא פיזי שזה כזה אנחנו מתרגלים. אנחנו באין סוף פרקטיס יומיומי שמשהו בפרקטיס הזה אפשר להעתיק אותו לקחת אותו ולהניח אותו במרחבים אחרים.

דניאל: זו באמת הייתה נקודת ההתחלה שלי. לסול היה ריפלוקס ונשאתי אותו במנשא כל הזמן, גם בלילה בחודשים הראשונים הוא ישן עליי במאונך. זאת אומרת לא שכבתי. ואל תדאגו זה היה בטוח והיה לי איזה רגע שנפל לי האסימון שאם אני, כל פעם שאני נכנסת לזמן הזה שבו אני צריכה להיות איתו עכשיו במנשא, אז אני אחשוב על זה כתרגול. מה שאחר כך התפתח להנחיה שאני מביאה לסטודיו שזה think about it as dance, כאילו תמשיכי לעשות את הפעולה הרגילה היומיומית של עבודת האימהות שנגיד זה לנסות לשאת אותו במנשא, אל תשני את ההרגל, אבל תראי מה קורה אם את רק חושבת על זה כריקוד או חושבת על זה כתרגול שהוא תרגול עבורך שזה זמן שלך. והזמן שלך כולל אותו ואת מה שיש ביניכם, אבל מה קורה? וראיתי שזה פותח פתח השיפט, שזה כבר לא אני צריכה להקריב את עצמי, אלא יש לי הזדמנות לתרגל שמונה פעמים ביום. [צוחקת]

מורן: וואו זה מתנה.

דניאל: זה בעצם ריטריט. אני בעצם מתאמנת לאולימפיאדה. כאילו יש איזשהו משהו בשיפט הזה שמצאתי אותו ודי מהר אחרי שנפל לי האסימון הזה, הרגשתי צורך לחלוק אותו עם עוד אימהות. וזה עוד היה בארץ כשאני מדברת שסול היה בן חמישה חודשים. כבר היינו בצילומים של וידאו ראשון של הדבר הזה

בעבודה שנקראת ארץ הפוסט פרטום דאנס, the land of post partum dance, אה of post partum סליחה. וזה היה מבחינתי הדבר ההכרחי לעשות כדי לשרוד. זאת אומרת האומנות, אם אני מחזירה אותנו לזה, האומנות במובן הזה שירתה אותי בהבנה שלתרגול הימיומי יש ערך אומנותי.

מורן: זה מעניין כי זה בעצם התנועה הזאת שאת אומרת לה, ברור לנו שהאימהות משפיעה לנו על האומנות. אבל פה את אומרת גם את התנועה ההפוכה, האומנות הרצון להיות בתוך פרקטיס של סטודיו או של איזשהו חיפוש אומנותי בעצם מאפשר לי איזה מין יומיומיות אחרת בתוך האימהות שלי. בעצם אני מאוד מאוד אוהבת את הדבר הזה, את הדיאלוג הזה שנוצר בין הכוחות, שהאימהות והאומנות. האומנות בעצם נכנסת הביתה אצלכם באופן מאוד נוכח. היא הופכת להיות כמעט סדר היום, כמעט הדבר שבאמת שזור לתוך פעולות האימהות וההורות. ומה קורה כשאת מגיעה לפה בעצם? את מגיעה עם ילד בן תשעה חודשים בערך, השווה את זמן הרחם לזמן החוץ שלו והגיע למקום חדש, הולנד. ברווזים, תעלות, הכל מאוד יפה ורגוע. ואת מתחילה את התואר השני שלך, סביבך סטודנטים, בטח גיל עשרים וחמש עד עשרים ושמונה גג ובעצם מגיעה עם המטען הזה, עם התוכן הזה, עם המהות הזאת של אימהות טריה ומעבר לוקיישן הגירה. מה קורה שם? בעצם איך את מתחילה את דרכך בתוך המחקר שהיום הוא בעצם מגיע לסיומו? מה עברת שם?

דניאל: הוא לא מגיע לסיומו ורק אני מבינה שרק התחלתי.

מורן: כאילו החלק הפורמלי אולי שלה.

דניאל: כן אבל זו באמת עיקר ההבנה שזו רק ההתחלה אם אני ארצה להמשיך. אבל בעצם מה שקורה זה שאני מגיעה לפה עם הצעת מחקר אחרת לחלוטין שקשורה לעבודה שבאמת העלתה בזמן הזה המורה ליוגה. אגב מורים עם המורה שלי ליוגה, מורן בזנר. ונחושה למצוא היפרדות. למצוא להשקיע בעצמי. בעצם ההחלטה לנסוע לתואר שני ממש התגבשה בתוכי במהלך ההיריון. הרגשתי כמה ההיריון משפיע עליי פיזית ואמרתי 'אוקיי אם לא עכשיו זה אף פעם זה פשוט לא יקרה'. ואני מגיעה עם הרצונות האלו, רצונות ששייכים ללפני לידה ונכנסת לשיעורים הראשונים וקולטת שאני לא יכולה לתעסק בכלום אחר. זה היה ממש ברמה של קריקטורה. לזכות התואר שלי יאמר שיש בו באמת אנשים במגוון גילאים וגם אנשים בגיל שלי וגם יותר מבוגרים אפילו, אז לא הרגשתי בהיבט הזה כל כך, כל כך כל כך תלושה. אבל כן הרגשתי שאני הבנתי דרכם שאני ממש אובססיבית ברמות ושאין לי דרך אחרת לפתור את האובססיביות הזאת מאשר להיכנע. שכניעה גם מתוך שיטת אילן לב וגם מתוך חוויה ההורית שלי היא ממש פרקטיקה. give in כאילו תוותרי תיכנעי לזה.

נשמתי עמוק ושחררתי והפכתי את הדבר הזה לנושא המחקר שלי.

מורן: ואיך הכניעה הזאת באה לידי לביטוי בעצם?

דניאל: היה בזה גם איזשהו אבל שמתקשר למה שאמרת מקודם על חיפוש הזהות הזאת של מי אני עכשיו כשאני אמא וההבנה שלפחות אצלי אני זקוקה ליותר זמן בשביל להתעניין בדברים אחרים ואני יודעת שזה מאוד אישי ומשתנה מאחת לאחת. אבל בשבילי קצת התבאסתי שבעצם בבית אני עכשיו, כאילו הבית והסטודיו יהיו אותו מקום כי חשבתי שדווקא שם נמצא איזשהו חופש. ונורא רציתי לעשות דברים מאוד אחרים עם הגוף ועם הקהל. בסוף עם הקהל אני עושה פחות או יותר את אותם והעניין שלי נשאר אותו דבר. אבל באמת הייתי מאוד רחוקה מתפיסה פרפורמטיבית של גוף כפי שתפסתי אותו לפני וזה הכניס אותי לבעיות בקטע של ריבים עם מורים שרוצים שאני אופיע ואני אומרת להם 'תקשיבו' שאני אופיע עם הגוף שלי. אני אומרת להם 'אני מצטערת אבל אני פשוט לא יכולה להופיע'.

מורן: עם מורים בלימודים.

דניאל: כן, היה לנו איזה הופעה, איזושהי הופעה ויצרתי משהו שדרכו הצלחתי להגיע לגוף שלי. בעצם במהלך המחקר הזה יצרתי המון תרגילים, מתודות שדרכם פגשתי את עצמי ואימהות אחרות. סך הכל ארבעים אימהות מישראל ומהולנד. חלקן היו איתי פיזי וחלקן עשו ושלחו לי וידאוים ורשמים. אבל בתוך התרגיל הזה נאלצתי להתמודד עם העובדה שבאמת הגוף העצמאי שלי, אני לא מצליחה לגשת אליו והם הכריחו אותי כאילו להתמודד.

מדובר בזוג אומנים נפלאים שמארגנים את הבינאללה לפרפורמנס בוונציה, אנדריאה וברנה ואתן פייג, זה השם המקצועי שלהם והם דרשו שאני אופיע בעצמי. והפתרון שאני מצאתי זה בעצם להשתמש בפוטובוט' של המחשב ולייצר פרימים של הגוף שלי ולטפל. בהם זאת אומרת להשתמש,

מורן: הגוף שלך בכל מיני קלוזאפים.

דניאל: להרחיק את הגוף שלי מעצמי ולהתחבר אליו דווקא ממקום אסתטי של אהבה לפריים ובתוך זה להביא פעולות פשוטות של care, של טיפול שהגוף שלי מכיר אותן כפעולות שבהן אני מטפלת בסול. ששם אני עושה את זה במטרה להרגיע אותו ופה זה יהיה במטרה לעורר את הגוף שלי.

מורן: וואו, זה נורא יפה הניגוד הזה, נורא יפה. ואני רוצה רגע כן לתת למאזינות ולמאזינים שלנו יותר עוגנים כי בעצם את מתארת פה כל מיני שלבים במחקר שלך שהוא גם קשור למחקר אקדמי. טקסטים מאמרים ספרים שקראת שעסוקים באמת בתפר הזה שבין אימהות לתנועה למחול. מה שאני רוצה לבקש ממך זה בעצם כן להגיד לנו באיזה שני משפטים בעצם מה השאלה שיצאת אותה לדרך או שהתהוותה לך תוך כדי תנועה? וכל מה שתיארת עכשיו התרגילים הקטנים, הבקשות מהקהילת אימניות הזאת או האימהות, התרגיל שעשית עם עצמך בצילום של האיברים, זה הכל בעצם חלק מדרך גדולה שבסופה התנקזה לתוך המופע שאני גם ראיתי לפני חודש חודשיים פה בארנם ושאני מאוד אשמח שנתאר אותו קצת ונגיע אליו ואפילו נשמע משהו ממנו. אז שמענו כבר את הסאונד מקודם שהוא היה שותף לתוך הדבר הזה ואולי נשמע את ההתחלה, אבל באמת באיזה שניים שלושה משפטים כאילו שאלת המחקר הזאת שאת עסוקה בה.

דניאל: התחלתי מדבר נורא נורא ארצי שהוא וממש זו הייתה שאלת המחקר שלי בהתחלה. איך שיתוף של פעולה אימהית, של עבודת האימהות דרך הדוגמה של הרדמת או הרגעת תינוק במנשא, איך שיתוף הפעולה הזאת, איך אפשר להפוך את זה לפעולה קהילתית? והתשובה שאותה רציתי לחקור הייתה מופע.

זאת אומרת, האם דרך מופע אני יכולה להתחבר לאנשים שמסביבי ושהם יהיו כפר ושהם יהיו איתי בתוך הדבר שלפעמים מרגיש כל כך בודד, האם אפשר לחלוק את זה? זו הייתה השאלה.

מורן: שאת בעצם מדברת פה גם על קהילת האימהות שאת אוספת וגם על הקהילה שהוא הקהל, שהוא מתחבר גם לעבודה שלך הקודמת. וזה מעניין שאת אומרת את זה כי בעצם הרבה פעמים אימהות בהתחלה של האימהות שלהם מרגישות שהן פרפורמנס מהלך.

דניאל: לגמרי.

מורן: כי כולם מסתכלים עליהן, שכולם מעירים להן, שהן ממש כאילו מושא למבטים חודרניים.

דניאל: זה גם נכון.

מורן: וזה גם נכון ואת בעצם קצת הפוך על הפוך, אומרת כאילו אני רוצה למסד את הדבר הזה. אני ממסדת את זה שאני בעצם גם ככה מושא להסתכלות, גם ככה מושא לביקורת או איזושהי חפירה במה שאני עושה ואיך שאני זזה ואני שמה את זה על הבמה כדי שכולנו נהיה בזה באופן מודע.

דניאל: אז הטון המאוד בטוח בעצמו שבו את מציגה את זה עכשיו זה מה שהגעתי אליו בסוף יותר לאחרונה, אבל כשהתחלתי הייתי עוד שברירית וזו הייתה יותר בקשה. האם אפשר לחלוק איתכם? האם אתם יכולים להיות שותפים בדבר הזה? כאילו האם אתם גם יכולים לבוא? ובאמת עכשיו זה יותר אני נותנת במה לאימהות ולאמהות. יש הבדל. הם שניהם אותה הזמנה, אבל יש שם הבדל גדול בטון ואני חושבת שזה באמת הבדל בין השלבים האלה של פוסט פרטום, פוסט פוסט פרטום, אמא של טודלר כאילו אמא של פעוט שזה כמובן בלי ביטחון אי אפשר לשרוד את זה.

מורן: גם הוא לא יודע.

דניאל: אבל באמת הוא בעצם הקהל הראשון וההזמנה, אבל הוא גם המשתתף הראשון. אז באמת היחסים האלה הם ניסיתי להרחיב אותם. היחסים ביני לבינו במנשא כמה אפשר להרחיב אותם ומי יכולה להשתתף האם זה רק עוד אימהות, האם בכלל עוד אימהות?

מורן: וזה יפה כי במופע עכשיו כשראיתי הוא כבר סול הוא כבר לא ילד למנשא. הוא כבר גדול ואת שם בתוך פעולת התנועתיות האימהית הזאת שיצרתם ויש כאלה עם מנשא עם תינוקות קטנטנים ויש את נועה שהיא בעצם כבר פוסט פוסט פוסט פוסט

דניאל: שהילדה שלה בת 14.

מורן: שגם משתתפת במופע באיזשהו רגע. ואת, הרגשתי אותך ממש על התפר עם איזשהו רצון שעדיין יהיה את הכרבול המנשאי הזה, אבל הבנה שאין. וזה מן כזה רגע כזה של לתת לו להשתחרר, לרוץ על הבמה כי בעצם המופע זה גם משתף את הילדים בכל מיני דרכים, גם הילדים בקהל. כאילו פשוט באופן מאוד מאוד טבעי נותן להם לנוע. ובינך לבין סול היה שם ריקוד פנימי נורא, נורא יפה נוסף אני מרגישה שהוא המתח הזה בין תבוא להתכרבל אצלי בידיים במנשא לבין אתה כבר בשלב שאנחנו שנינו גופים שנעים בחלל ואנחנו באיזשהו חוט כמעט שקוף בינינו של קשר כמובן, אבל הוא לא הפיזיות הזאת שאולי ממנה נולד כל המחקר הזה. אז כאילו גם בתוך המחקר הזה זה מדהים לראות את התהליך שאת בתוכו, את וסול בתוכו זה כאילו מחקר חיים כזה כל כך גדול.

דניאל: ממש ממש ככה ותודה לעין הטובה. באמת הרגע הכי מעניין בעבודה הזו זה היחסים בין הילדים

לאימהות, לקהל חוקרי התיאטרון. ואחד המושגים שלי במחקר זה הכפר. ואני חושבת שבמובן הזה איכשהו הצלחתי לייצר מתוך צורך תנאים שבהן האימהות מרגישות מספיק בטוחות באמת לתרגל את פעולת האימהות שלהן.

מורן: אל מול קהל.

דניאל: כן כשהקהל נמצא וזה אומר שהילד באמת עושה מה שנכון לו ודרך העיניים שלהם אנחנו בעצם שואלים שאלות על מה אנחנו? למה אנחנו יושבים על הכיסא בתיאטרון? או האם או לפעמים מפריעים לנו לצפות בעבודה ואנחנו מכבדים יותר את חוקי התיאטרון. אבל יש מרחב לשאול שאלות שזה באמת המשך ישיר ל"נישאים" וגם לפידבק שלא ניכנס אליה עכשיו. אבל אני עסוקה בתפקיד של התיאטרון בחיינו היום. ומה שרציתי להגיד זה שאני חושבת אולי זה רגע להתייחס ל"נו מניפסטו" של איוון ריינר כי בחיפוש הקול האימהי והאימני שלי אני ידעתי שאני רוצה, שזה לוקח אותי עוד צעד לחיים עצמם. אני רוצה לראות איך החיים גם מייצרים את השפה הפיזית שאני מביאה לבמה ואת השימוש באלמנטים של המופע ואת החוקים של התיאטרון כמו שאמרנו. וביחד עם הרצון לחזור לשורשי הריקוד, הטקסט הזה וגם כן ולא זה הרי שאלות גדולות באימהות

או בהורות.

מורן: טקסט שנקרא "נו מניפסטו".

דניאל: אז זהו אז הטקסט הזה בעצם עלה לי בתהליך המחקר, "נו מניפסטו" של איוון ריינר. איוון ריינר היא כראוגרפית אמריקאית שבמאה הקודמת ממש הייתה פורצת דרך והייתה אקספרימנטלית ונחשבת לאחת החלוצות כחלק מהג'דסון צ'רצ' גרופ שהביאה את היום יומיות ואת הניסיון להביא גוף אמיתי אל הבמה. זה המקום שאני מתחברת ובאיזשהו תרגיל מחקרי שהיה לנו דרך סאונד, יצרתי שזה כמובן דרך קורות החיים, דרך כלים של אמנות, יצרתי עבודה קולית שהיא הפכתי את ה"נו מניפסטו" לשיר ערש והוספתי לו רק כמה מילים שאנחנו אולי נשמע אותו. אני אגיד קודם את המילים שהוספתי.

מורן: כן, תגידי את המילים. תקריאי לנו אולי את הטקסט בעצם.

דניאל: את ה"נו מניפסטו" עצמו.

מורן: כן ותוך כדי תגידי גם את השינויים שלך.

דניאל: אוקיי.

מורן: ואז גם נוכל לשמוע משהו מתוך זה, נכון?

דניאל: כן, אני אשמח, אני אשמח להשמיע את זה. ואני אגיד שהיא אומרת מה היא מוציאה מעבודת המחול, מעבודת האמנות ואני מתייחסת לעבודת האמהות וההורות. אז "no manifesto for parents"

שהוא מבוסס על הטקסט של איבון ריינר.

מורן: שבעצם במקור זה no manifesto

דניאל: נכון.

מורן: בלי ה-Parents.

דניאל: כן.

no to spectacle

no to virtuosity

no to transformations and magic and make believe

no to the glamour and transcendency of the star image

no to the heroic no to the anti heroic

no to the trash imagery no to involvement of performer or spectator

ופה אני הוספתי mother or father baby or community

וחוזרת לטקסט שלה no to style no to camp no to seduction of spectator by the wiles of the performer

no to eccentricity no to moving or being moved

הרבה בקשות יש לבחורה.

מורן: הרבה בקשות של שלילה.

דניאל: כן.

מורן: זה מעניין השלילה הזאת שהיא בעצם מייצרת מעקה.

דניאל: מגדרת את הspace זה גם מאוד פעולה הורית כאילו על ידי להגיד מה לא שזו פעולה שקשה לי מאוד. אנחנו, נולד הכן נולד המרחב.

מורן: אז ומה עשית עם הטקסט הזה מעבר לזה שלשת אותו והוספת לו את המילים שלך ובעצם ניכסת אותו בעצם לפעולה, לעולם האימני בעצם כאילו בנוסף לעולם המחולי ומה קרה איתו?

דניאל: אז בעצם יצרתי את העבודה הזו והסאנג הזה השתתף בעבודת הגמר שלי בשנה הראשונה שבה ניסיתי לעבוד עם לא הורים. זאת אומרת עם אנשים מהאוניברסיטה, מהתואר השני.

מורן: יש כאלה אנשים בעולם?

דניאל: לא. אז זהו, מסתבר שאין לנו גישה.

מורן: כאילו באמת כשכזה את בהורות את כאילו מן רואה הורים. רואה הורים, מרגישה הורים. זה נורא מרענן לעבוד עם לא הורים.

דניאל: זה היה תהליך נהדר ואני גם מתכננת, אין לדעת אם זה יקרה לחזור לזה העבודה help me remember עסקה בעצם בניסיון למצוא גישה למקום הזה. מתוך איזשהו זיכרון עמוק שמה שאני מרגישה כאימא חוויתי בתחילת החיים. בייחוד דרך התייחסויות לקצב ומשקל. זאת אומרת, כל אחד היה עם אוזניות

והיה לו פלייליסט משלו עם הנחיות שלי תוך כדי שהיו עסוקות בלתת מקום לקצב שהגוף שלי גדל עליו וגדל בתוך.

מורן: וואו מאוד יפה. איזה כיף, זה באמת כאילו בא לי לעשות את זה.

דניאל: זה מאוד כיף.

מורן: ממש ממש, באמת הדיבור הזה, באמת חזרה לאיכויות האימהיות המתקיימות בכל אחד מאיתנו לא משנה אם הוא אמא או לא, לא משנה אם היא אמא או לא.

דניאל: נכון.

מורן: זה איזשהו DNA שנמצא בגוף שלנו שהוא כאילו מקושר לפעולה האימנית שנעשתה עלינו גם.

דניאל: ממש וב"הלפ מי ריממבר" ובשימוש הזה ב"נו מניפסטו" חלקנו צורך שהוא צורך אנושי והוא צורך אומנותי של הזמן שבו אנחנו חיות ויוצרות, להגיע דרך האומנות לאיכויות או ליסודות. אני חושבת שזה משהו שהולך וגדל בגלל שיש לנו איזושהי...בפרשנות שלי בגלל שאנחנו חיים בחברה מנוכרת ומופרדת אנחנו מתגעגעים.

מורן: בואי נקשיב.


[קטע מתוך עבודת סאונד "no manifesto"]


מורן: זה הקול שלך?

דניאל: כן.

מורן: הקול שלך מסומפל שם ואת עובדת איתו. את הקלטת את עצמך?

דניאל: הקלטתי את עצמי, אינני זמרת, אני אימא שרה ואני חושבת שהדבר שאני הכי אוהבת פה בייחוד בחלק הזה שבחרתי להשמיע זה שבעצם שומעים שזה כמה ליירים. שלושת השכבות הן שונות. זאת אומרת, שלוש הקלטות שונות ובגלל זה הן לא יושבות זהה אחת על השנייה. זאת אומרת, לא עבודה של עריכה, אלא אני מרגישה שזה באמת זה באמת הפעולה הזאת שהיא כל פעם מתקיימת ונדמה לנו שהיא זהה אבל היא שונה וכמה יופי אם שמות אותה אחת על השנייה ורואות מה קורה ברווח למי שהייתי לפני חמש דקות ששרתי את זה ובפעם הבאה שאני אשיר את זה. וכשמאזינות לזה בתשומת לב ממש אפשר לשמוע שלוש אימהות שונות.

מורן: שלוש דניאליות שונות, זה מאוד יפה. אני כל הזמן חושבת כזה גם עכשיו כשהקשבתי לזה האם הצלחנו להעביר את מה קורה במופע הזה באמת, אבל אז אמרתי לעצמי רגע, רגע, רגע, לא צריך להעביר. אפשר לבוא לראות את המופע ולחוות אותו בירושלים ואולי אמן גם בתל אביב ובחיפה אולי וזה יהיה ממש אוטוטו, נכון?

דניאל: כן אז לא דיברנו על ההגירה אבל נגיד שזו תקופה שבה לבוא להופיע בארץ מרגיש הדבר הכי נכון לעשות. זה הדרך שלי להשתתף בתנודות התודעה הקיצוניות שמתרחשות עכשיו. ו-M/others זו באמת עבודה שמציעה אלטרנטיבה של גישה. אז ככה אני מרגישה שמעבר לזה שאני ארצה להיות פיזית נוכחת בהפגנות זו תרומתי ואני נורא מודה לפסטיבל "בין שמיים לארץ" שהזמינו אותי לפתוח את הפסטיבל בעצם בשעה לא רגילה כי בעבודה הזאת יש תינוקות ויש ילדים.

מורן: והם מוזמנים.

דניאל: והם מוזמנים. והקהל זו עבודת מחול מה שנקרא רגילה ומוזמנים אליה ילדים וגם בזה יש הרבה שאני מרגישה שמכבד אותם. אז פסטיבל "בין שמיים לארץ" בראשון באוגוסט מ-17:00 במתחם הפרסה

ואנחנו בטח נצרף לינקים בירושלים ובאמת הביקוש רב והכרטיסים כמעט, כמעט, כמעט נגמרים ואנחנו חושבים להוסיף, חושבות להוסיף הופעות כדי באמת לנצל את ההזדמנות הזאת שבזכות זה שהם הזמינו אותנו ולהגיד שמגיעות כולל אותי מהולנד חמש אימהות עם ילדים ואליהן מצטרפות עוד ארבע אימהות ישראליות. חלקן אימניות, חלקן עכשיו אמניות ובמקור היו רק אימהות אבל זו באמת ברכה גדולה ואני עובדת עם חבורה שזו מתנה ענקית וכמות האמון והשיתוף.

מורן: זה הכפר.

דניאל: זה ההתחלה של הכפר.

מורן: והוא כפר בין יבשתי. הוא כפר בעצם ללא מקום פיזי, אלא באיזשהו חוויית מעוף ציפור כזאת ואפשרות לנדוד גם בתוך הכפר הזה פיזית וגם מחשבתית. זה נורא מרגש לדעת שזה יכול להתקיים שמשהו בכפר, בקהילה, בשבט יכול להיות גם על מקום בעצם.

דניאל: נראה. זו שאלה, זו שאלה שאנחנו חיות בתוכה.

מורן: נכון באפשרות הזאת של שורשים צפים.

דניאל: נכון אבל הלוקליות היא...אנחנו מאוד מחכות להתאחד כולנו ולראות מה זה יביא והעבודה הזאת מטבע הדברים אנחנו לא לגמרי יודעות מה יהיה.

מורן: וואו.

דניאל: השליטה שלי ככראוגרפית באמת מעבודה לעבודה קטנה.

מורן: זה כל כך הרבה משתנים ונורא מעניין גם תוך כדי הדרך שלך והמסע שלך להבין מה הם העוגנים בתוך כל ההשתנות הזאת האינסופית בתוך כל התנועה הזאת שהחיים מביאים ושאת נורא רוצה לשים אותה על הבמה כמו שהיא. מה הם העוגנים שהם השקט הזה? שהם השקט הזה שהם הגראונדד הזה שאת מתארת שהם הכובד הזה מאז שסול הצטרף אלייך כאילו ואליכם, שהוא הידיעה שיש משהו בידיעה שהיא תמיד שם. הידיעות גם, כאילו איזשהם דברים שמאוד מעניין לדעת ולחשוב האם אנחנו מצליחות להגדיר אותם עם הזמן. האם אנחנו מצליחות להגיד מה הם הדברים האלה שהם בתוך כל ההשתנות הזאת, בתוך כל הדברים שכמעט אי אפשר להיאחז בהם רוב שהם כל הזמן בתנועה.

דניאל: כן אני אגיד שאני כותבת את זה בטקסט על העבודה שבעצם הפוסט פארטום הוא במובן מסוים משהו שנולד בתוך אימא כשהיא נולדת כאימא ולעולם לא ימות. כאילו יש איזשהו מרחב או איזושהי, את אומרת אמונה או חיבור או הבנה. איזושהי איכות שנולדת ואני חושבת שבמובן הזה היא תמיד תצבע את היצירה שלי גם אם אני אעסוק רשמית במשהו אחר. ואני מצפה לכך בהיבט הזה.

מורן: כן שזה איזה מן מטען חדש בתוך הגוף. כאילו שזהו את נשאית.

דניאל: נכון ממש נשאית.

מורן: וואו באמת שהרמון דברים רשומים לי פה על הדף. [צוחקת] באמת שהייתי רוצה לעבור דרך עוד דברים איתך ביחד ואיזה מזל שאנחנו יכולות לעשות את זה.

דניאל: נכון.

מורן: בל להיום אנחנו ממש בסיום. אני בכל זאת רוצה שתספרי איזה שיר ערש בחרת שאני אשמיע לך בתור דניאל האימנית 2023. היום בלילה אם אני רוצה להשמיע לך שיר מה זה יהיה?

דניאל: אז בחרתי את "עורי נא" של נועם ענבר וגיא בן הינום, שזה שיר שאנחנו פשוט דורון ואני שרנו לסול תוך כדי פיתוח פרקטיקה הזאת כל השנה הראשונה. זה ממש שיר שאני חושבת שאם אני לא אשמיע לו את זה עכשיו 30 שנה ואחר כך הוא ישמע את זה, העצמות שלו יכירו את זה. הוא למד עם זה להכיר הרבה מרחבים כמו רכב וגם טבע. אז בשבילי גם הביצוע הזה של נועם ענבר, יש בו משהו מאוד עוצמתי וגם הבחירה שלנו האינטואיטיבית לבחור שיר הרגעה או ערש שהוא מדבר על התעוררות ועל כוחות של נמרה ויש בזה משהו שמחבר לעולם החלומות ולעולם שבו מתקיימים דברים שהם לא ארציים שהם לא טנג'בילים וזו גם הזכות לעשות אמנות.

מורן: וואו, להיות ערים במרחבים שהם לא המציאות הרגילה או ערים בתוך הלילה ובתוך ההירדמות הזאת. וואי זה ממש חזק לסיים ככה.

דניאל: וגם בקצב שלו. יש משהו בקצב וכמובן במנטריות ובהתמסרות של נועם לתהליך שהוא מעורר השראה ואני תמיד מצאתי שם נחמה.

מורן: זה יפה שבתוך שיר ערש ששרתם לסול אתם מוצאים בעצמכם את הנחמה. כלומר ההדדיות הזאת שמתקיימת ביצירה הזאת. וגם במשפטים האחרונים את הזכרת המון אותנו, שלנו, אנחנו וזה באמת הזמן להגיד שבאמת היא יצירה שלך ושל דורון היא שזורה ואתם עושים המון דברים ביחד. והוא גם חבר יקר ואני אומרת לו ופונה אליו בתוך הפרק הזה שאני מצפה כבר לפודקאסט האבהי שהוא יעשה עם אבות ואמנות.

אני חושבת שהוא הבן אדם לעשות את זה. ואני מאחלת לך שהמחקר הזה ימשיך להתקיים בך ובכם עוד המון המון זמן ויוולדו עוד ועוד שבילים. תודה רבה שהיית כאן.

דניאל: תודה רבה לך ואיזה כיף.

מורן: להתראות.


["עורי נא, נמרה נמה!

עורי אנא, בת חיה כתומה!

עורי וראי, הלילה תם במלוא חמה!

עורי וראי."]

8 views0 comments

댓글


bottom of page