top of page

סיפורי סבתא - פרק 1 - כתונת הפסים המשוגעת

Updated: Jun 25

סיפור קצר על בריונות, שיגעון גדלות ואחוות אחים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/03/2023.

[מוזיקת רקע]

אדם היה הילד המעצבן הזה בכיתה שאף אחד לא חיבב במיוחד. אף אחד לא שנא אותו, אבל גם לא היה בדיוק מי שאהב. וזה לא שהוא היה מזכיר למורה לבדוק שיעורי בית או דואג להגיד כל הזמן שאבא שלו עשיר, זה לא היה קרוב להיות העניין.

אדם חלה בסינדרום יוסף, טוב, אז לא בדיוק ידענו מה זה אומר או למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, אבל כמעט בכל בוקר, אדם היה בא לכיתה עם חלום מהלילה שעבר, שבו הוא היה מספר איך הכיתה משתחווה לו, מהללת אותו, מכתירה אותו למלך. בהתחלה זה היה מצחיק, אבל ככל שאדם המשיך עם החלומות זה נהיה רק מרגיז יותר ומייאש יותר. היינו קוראים לו אדם וכותנת הפסים, ופעם אחת בהפסקה, כמה מהבנים הלבישו עליו בכוח שמלה שמצאו זרוקה על יד אחד הפחים והתחננו אליו לספר עוד חלום. לא משנה כבר איזה אחד, הרי כולם אותו דבר.

למרות שאף אחד כבר לא דיבר עם אדם או היה חבר שלו, אדם היה בקפידה ממשיך לעלות כמעט בכל בוקר על השולחן בכיתה, ולספר לכולם על החלומות הדפוקים שלו. על איך כל הבנים משרתים אותו והבנות מנשקות לו את הרגליים.

יום אחד באחת ההפסקות ישבנו כל הבנים ושימי הציע שנעשה לאדם את הקטע מהתנ"ך עם הבור, כמו שעשו ליוסף, ואולי הוא סוף סוף ילמד לקח ויסתום את הפה שלו, או אפילו יותר טוב, כמה בדואים יאספו אותו והוא יעלם מפה לתמיד.

בהתחלה כולם חשבו שזה רעיון קצת קיצוני. אבל שימי הסביר שזה יהיה מצחיק, וברור שאחר כך נוציא אותו משם ושזה רק בשביל ללמד אותו לקח, לא בשביל להשאיר אותו שם וללכת.

בסוף השתכנענו. הרי כולם רצו שאדם כבר יסתום עם החלומות המפגרים האלה, וגם אף אחד בכלל לא ידע שזה רק בגלל הסינדרום הזה שלו, וזה לא בגלל שהוא עושה בכוונה.

ביום שלישי בסוף הלימודים, עקבנו הבנים אחרי אדם בדרך חזרה שלו הביתה, ובאחד הרחובות הקטנים, שאף אחד לא מסתכל, התנפלנו עליו והעמסנו אותו על האופניים של אבי.

סתמנו לו את הפה עם החולצה כדי שלא יצרח, וקשרנו את הידיים שלו בחבל שאשר דפק משיעור חינוך גופני. נסענו הכי מהר שיכולנו לאתר בנייה נטוש ליד הפארק. כשהגענו לשם פרקנו את אדם מהאופניים והשתחלנו דרך הסורגים.

"הנה אדם, רצית להיות יוסף, לא?" צעק עליו דן, "עכשיו אולי תלמד לסתום קצת".

גדי ונפתלי גלגלו את אדם לכיוון הבור, ולמרות שהוא צעק וקילל והתחנן לרחמים, אף אחד כבר לא היה מעוניין להקשיב.

הבור היה קצת עמוק, קצת עמוק מדי. אף אחד לא חשב להסתכל למטה ולבדוק את הגובה או את עוצמת הפגיעה. אף אחד גם לא זכר לשחרר לאדם את הידיים, וכשבסוף הוא פגע באדמה, הוא לא זז או בכה או צעק יותר, רק שכב שם על הפנים ולא הוציא מילה.

"הוא מת", הכריז אשר אחרי כמה דקות ארוכות של שקט מפחיד. "הוא מת ואנחנו הרגנו אותו".

"אל תגיד את זה", התנפל עליו שימי, "אף אחד לא עשה לו כלום. בסך הכל שיחקנו והוא נפל. שיחקנו תופסת והוא החליק למטה, זאת הייתה בסך הכל תאונה".

כולם הנהנו וגדי ונפתלי ירדו בזהירות לשחרר את ידיו מהחבל.

תוך שעה כבר כל העיר הייתה על הרגליים. האמבולנסים הגיעו ואותנו פינו לבתים.

לא ישנתי כל הלילה, אף אחד מאיתנו. וכשסוף סוף הבוקר הגיע, נפגשנו בעשרה לשמונה מחוץ למאפיה הירוקה וצעדנו ביחד.

המורה דיברה בבוקר על המקרה שהיה אתמול. ועוד מלפני שהספקנו להבין מה קורה, אדם נכנס לכיתה, תחבושת על ראשו ורגל מגובסת. שימי כל כך שמח לראות אותו, הוא הרגיש הכי אשם מכולנו כי זה היה הרעיון שלו. הוא רץ אליו, וביחד עם דן הרים אותו על הכתפיים, וכל הכיתה צהלה והשתוללה למראהו של אדם הפצוע.

אחר כך שמעתי שאדם לחש לשימי בסוד שהוא זוכר מה קרה, אבל הוא לא יספר לאף אחד. הוא כבר סלח לכולנו.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page